פנטזיה של כריעה

אני מבקש לתרום כאן את חלקי להמלצות שבוע הספר. איני יודע מדוע לא כתבתי על הספר כבר כשיצא. הפנטזיה שעומדת בבסיס הַפְצָרָתִי לקרוא בספר הזה היא כזו: אני מנסה לדמיין ספר, שאילו יהיה קיים הן בעברית הן בערבית, ואילו מנהיגי כל האזור יקראו בו, אפשר לדמיין שיהיה בכוחו להביאם למסקנה שיש משהו שגוי באופן עמוק בחיים שהם חיים לעצמם ויוצרים לאחרים, בסבל הזה שאין לו סוף, שארוך יותר מחיי כל אחד מן המעורבים, שאנו נולדים לתוכו ויוצאים מן העולם כשהוא עוד בתוקפו, כמו דגים לתוך הים, הקיים בטרם היו.

הפנטזיה הזאת מבקשת לדמיין את הספר הנחוץ בימים האלה. הספר הזה לא יכול להיות כתבי הקודש של הדתות מפני שהספרים מחולקים בין הצדדים האויבים, מגדירים אותם, אף מלבים את הסכסוך בפרשנויות גסות. הוא גם לא יכול להיות ספר פרטי מדי, כי הוא חייב לגעת במשהו קולקטיבי ולהיות רלוונטי לכל הצדדים הניצים. הוא גם לא יכול להיות ספר שעוסק רק בתופעות ההיסטוריות או בכשלים צבאיים. כל אלו חשובים אבל שטחיים. בעיקר, הוא צריך להיות ספר שיהיה חשוב גם אם יתברר שגורלנו נחרץ.

הספר הטוב ביותר שאני יכול לדמיין הוא ספרה של רחל גורדין, ציפור בקרקעית אגם: מסע אישי בעקבות השייח' הסוּפי הגדול אבן ערבּי (גמא, 2021).

כך כתוב בפסקה הראשונה של הספר (עמ' 7): "קראתי באתר האינטרנט של תנועת בְּשַארָה: בשארה היא הביטחון שאינך מה שחשבת שהנך, ומה שאת/ה באמת – מה שיש בך – הוא כזה אוצר, אמת, מסתורין, שאפילו הצצה בו תשנה את חייך לתמיד".

משהו כזה, טלטלה כזו, דרושה כאן. הנורמליזציה של האלימות ושל המלחמה נובעת מתפיסת מציאות מסוימת, שלעתים היא חילונית לגמרי ("מאבקי כוח") ולפעמים היא דתית באופן אינפנטילי ("אלוהים הבטיח לנו"). המשתתפים בטירוף האַלים אינם יודעים מי הם. מתוך הטעות הזאת מתגבר הסבל.

הספר הזה, שנכתב על ידי יהודייה ישראלית אבל בא מתוך העולם הסוּפי המוסלמי. הדמות העיקרית בו היא אבּן ערבּי, השייח' בן המאה ה-12, אם כי "בשארה לא הוגדרה כדרך סוּפית או בכלל כדרך מותווית מראש" (עמ' 37). זה ספר שיוצר מרחב ביניים בין הישראליות והאיסלם, וגם בין מה שנתפס כ"דתי" ובין מה שנפתח כ"חילוני".

אולי עיקרו של הספר בקליפת אגוז הוא המילים "ישנו בך זה היודע" (עמ' 15). ההצעה היא להתמקד בנוכחוּת היודעת שבתוכנו, שאינה מחשבה זו או אחרת, ולא רצון זה או אחר, כי הנוכחוּת הזו קיימת גם כשאין שום מחשבות (למשל, בין מחשבה למחשבה) וגם כשישֵנים ואין כל רצונות. ההצעה היא לחוש את הזהות העצמית, את התשובה לשאלה "מי אני", כמושתתת על "זה היודע" הנמצא שם (אנו מוצאים דברים בנימה דומה אצל מורי הצ'אן, כמו לין ג'י [סין, המאה ה-9], שאמר לתלמידיו – אני מצטט מהזיכרון – "רק בִּטחוּ במה שפועל בתוככם ברגע זה ממש", ובימינו אצל אקהרט טולה ואחרים).

ההצעה היא לא רק לעולם פנימי חדש אלא לעולם חדש. "עולם עייף הוא זה שכל דבר בו מזכיר דבר אחר שכבר קרה" (17). עולם המלחמה הוא עולם עייף. ומעייף. מוכּר וידוע לעייפה. אבל, כותבת גורדין, "בשבילי עומק הוא הפתעה" (עמ' 19). ההפתעה בעולם המלחמה היא תמיד קטלנית. כאן החיפוש הוא אחר הפתעה עמוקה. הפתעה שמגלה את העולם, כלומר יוצרת אותו (למשל, כיצירת אמנות) ולא הורסת אותו.

"איבּליס (השטן) הוא גילום מובהק של האגו האנושי: עיקש, יהיר, ובעיקר – אינו מסוגל לכרוע ברך ולהצמיד את מצחו לאדמה" (77). אם הפנטזיה שלי היא של קריאה, קריאה שתוביל לדת חדשה אולי, שמעבר להבדלים, דת שיהיה בה המיטב של כל הדתות, אפשר להוסיף פנטזיה של כריעה. כל חברי הכנסת, כל השׂרים, שלנו, שלהם, כל השכנים, כל האויבים והקרובים, נפגשים, וכורעים על האדמה הפצועה הזאת, מצמידים את המצח ושוהים כך, עד ש"הרוח משתחווה לרוח האוניברסלית שממנה הגיחה" (עמ' 78).

אני מאמין שמשהו ברוח זאת יקרה יום אחד. אולי זה ייקח 50 או 500 שנה. אבל אפשר להתחיל היום עם הספר היפה הזה.

*

לדף הספר בהוצאה

לדף הספר ב"מגדלור"

לגרסה דיגיטלית