כדאי מאוד לצפות, גם כדי להיזכר בסוג אחר של טלוויזיה, טלוויזיה הגותית ועמוקה, וגם בהקשר של זמננו ומקומנו. הילמן מעיר בתחילת הדברים שהגיבור של תרבותנו, כמו סטאלון או שוורצנגר (זה משנות ה-90) אף פעם לא עוצר לנוח. אף פעם לא מתעייף. לעולם לא תתפוס אותו מפהק. זה גיבור שנמצא במאניה מתמדת. וזה תיאור לא רע, נדמה לי, להנהגת המדינה. אין מקום לעצור, להסתכל פנימה, להיות בעצב עמוק על החטופים שבאחריותך ולהסיק מסקנות מהעצב הזה, לחשוב על הנפגעים החפים מפשע, הרבים מספור, משני עברי הגבול. יש מקום רק להתקדמות בלתי פוסקת. יום כיפור והעצירה שלו, והסוכה על הארעיות שלה, היו יכולים להיות זמן לזה. אבל אני מניח שהם יהיו רק הפוגה יחסית כדי לחזור למאניה. והעצב לסוגיו למול מציאות כזו הוא מתבקש, וזה הנושא של הסרט היפה הזה.
דרור בורשטיין
מתחת לשולחן 