כותרת ראשית

זה פרק הפסנתר הרחב והעמוק ביותר בכל ספרות הפסנתר המוכרת לי. האזנתי לו ודאי מאות פעמים לאורך השנים. הוא חובר ב-1818. מפליא שאחריו המשיך בטהובן לכתוב עוד פרק – פוגה בלתי אפשרית, מחרידה כמעט, הבאה אחרי הפרק הזה, ועוד שלוש סונטות נפלאות. נגינת הפרק הזה אורכת משהו כמו 18-20 דקות, אבל התחושה בסופו היא של יציאה לממד זמן אחר ולעולם אחר. אם יש פטרייה שמשרה מלנכוליה של גווני אפור, היא תישמע כמו הפרק הזה. כמעט אי אפשר לחשוב על נגינת הפרק הזה בעונה שאינה סתיו או חורף. הסופר והעתידן רוברט אנטון וילסון אמר שאם ישאלו אותו מי הוא, התשובה הכי טובה שיוכל לתת היא לפזם את הסונטה הזאת, "המרקלוויר". הפסנתרן וילהלם קמפּף אמרו שזהו המונולוג היפה ביותר של בטהובן, ובאמת קשה להימנע מהתחושה של מישהו שמדבר לאורך הפרק, ואולי שר מתוך חלום, הולך פנימה, פנימה, פנימה ובה בעת מתפשט לכל עבר.

בהקלטה חדשה שיצאה לאור היום קרה משהו מצמרר. הקליט אותה בעדינות מופנמת הפסנתרן היפני (יליד 1988) נובּוּיוּקי צוּג'י. הוא עיוור מלידה. מדהים שאפשר ללמוד יצירה כל כך מורכבת משמיעה בלבד. היצירה הזאת חוברה כשבטהובן כבר איבד את שמיעתו, כלומר שמע אותה באוזני רוחו. אם כן, מה שאנו מאזינים לו בהקלטה הזו הוא תוצר של חירשות ועיוורון. והנה, שני המומים לא בלמו את המוזיקה. גם הבדלי הזמן והלאום לא בלמו אותה. פנסתרן יפני מקליט בברלין יצירה של מלחין גרמני יותר ממאתיים שנה אחרי כתיבתה והיא נשמעת בתל אביב והמוזיקה לא החלידה אפילו באטוֹם אחד שלה.

אין לי מה להוסיף על כך, זולת זה שלפעמים ידיעות כאלה יכולות לאזן ידיעות רבות שבהן אנו מוצפים על רשעות, טיפשות ואלימות. לא בדיוק לאזן, כי הדברים לא עומדים על אותו מישור, אבל אולי לעודד, להזכיר שיש חדשות רבות שלא מגיעות כלל לכותרות העיתונים. והרי הידיעה על ההקלטה הזו צריכה היתה לפתוח את מהדורות החדשות ולעצור את העולם, לפחות למשך הנגינה, משלל טירופיו המתעקשים.