נהיגת זן

קראתי את הספר "נהיגת זן" (Zen Driving, 1988) בחודש שעבר, כמה ימים אחרי שנהג עבר באור אדום ופגע במכוניתי בצד של הנהג כשבני נהג בה.

אני מביא כאן כמה דברים מן הספר ובעקבותיו כשירות לציבור הנהגים, כי יש בספר הזה הרבה חוכמה מעשית והוא מדבר על עולם הזן מזווית מפתיעה.

פירושה הבסיסי של המילה "זן" הוא מדיטציה, והצעת הספר היא שנהיגה יכולה להיות מדיטציה בישיבה זקופה ובתנועה, בידיים על ההגה. הישראלי מבלה בממוצע 577 שעות בשנה מאחורי ההגה (זה שקוּל ל-24 יממות בשנה! כלומר כשעה וחצי ביום בממוצע). נהיגה תופסת זמן רב, והוא יכול להפוך לזמן חשוב במקום זמן מבוזבז ומעייף. הבשורה הטובה היא שבמרחב-זמן הכי לא מדיטטיבי לכאורה, הכביש, אפשר למצוא מדיטציה, וזו כבר מחשבה ברוח זן.

מושג המפתח הוא "טבע בודהא": הטבע המוּלד השוכן בכל יצור חי ובכל היקום. מורה הצ'אן הסיני לינג'י התייחס אליו בעקיפין באומרו: "רק בטחו בדבר הזה שפועל בתוככם ממש עכשיו". אפשר לקרוא לו כוח החיים, רוח החיים, צ'י, הנשמה, "חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמָּעַל" (איוב לא, ב), אך מוטב לא לקרוא לו בשמות ורק לחוש אותו כמעין אנרגיה שממלאת את כל הגוף, כל הזמן. במילים אחרות, לחוש אותו כתשובה לשאלה "מי אני". מזווית אחרת, בספר של תיך נאט האן מובאת השאלה: "מתי התחיל רצף החום הזה, שהוא חום גופך?". אין לזה תשובה במילים, אבל השאלה יכולה להוביל לתחושת חיבור רגעי אל האינסוף. על זה מדובר. ההצעה של הספר היא לשים לב ל"דבר הזה שפועל בתוכך" או ל"רצף החום" הזה גם כשאנו נוהגים במכונית. וזה משנה הכול.

"השורה התחתונה", אומרים המחברים (האחים קווין וטוד ברג'ר, שכתבו בשם העט K. T. Berger), "שנהיגה היא הרחבה של טבענו העצמי". ההצעה היא לשבת מאחורי ההגה ולתת ל"דבר הזה שפועל בתוכנו ממש עכשיו", דרך הידיים והרגליים שמפעילות את המכונית, להתבטא, לנהוג. כלומר, לנסות להגיע למצב שמי שנוהג אינו האישיות הפרטית (שמאופיינת ברצונות, בכעסים, בעצבים, בקוצר רוח…) אלא הסוד, האינסופי. והוא נוהג כך מעצמו. כמו ציפור עפה או כמו לווייתן צולל, הוא לא צריך לחשוב על הפעולות שהוא עושה במהלך הנהיגה (מעל מאה החלטות קטנות ולא מוּדעות בקילומטר, מציין הספר). "נהיגת זן משמעה לתת ל'זה' לנהוג".

דוגמה טובה היא השימוש בצופר. המחברים מציינים, ואנו יודעים זאת היטב, שרוב השימוש בצופר לא נועד למנוע סכנה אלא לנזוף במישהו אחר. הנזיפה היא פעולה חסרת שחר. אף נהג לא השתפר כי צפרו לו. שימוש בצופר הוא כמעט תמיד ביטוי של האישיות שמחפשת חיזוק (אם אני צופר לך משמע שאתה אשם וממילא אני אדם טוב יותר ממך, כביכול). נהיגת זן מוותרת על הצופר (המחברים מספרים על חבר שמנתק את הכבל של הצופר בכל מכונית שהוא קונה) כי אין לה עניין לבטא את האישיות הנוזפת-כועסת על הכביש. ממש כמו שלא תצפור על שפירית ש"חותכת" אותך בכביש, אין טעם לצפור לנהג אחר כדי לבטא מה אתה חושב עליו. כדאי לזכור, אומרים המחברים: הנהגים הפראיים לא עושים את זה לך. הרי הם לא מכירים אותך.

המחברים מציעים להיכנס למכונית ולחשוב שאנו לובשים אותה כשאנו חוגרים. אנו יושבים בתוך הלבוש המתכתי הזה ומוצאים בתוכנו מרכז שקט. אין מקום לרצף המחשבות, מפני שהן מוציאות אותנו מרגעי הנהיגה אל העבר או אל העתיד. הנהיגה זקוקה לנוכחות בהווה המתחלף מרגע לרגע. מדיטציה היא פשוט הנוכחות הזאת בהווה, ונהיגה לא רק שמאפשרת את הנוכחות הזו, הנוכחות הזו חיונית לנהיגה בטוחה. הכי חשוב זה להיות מודע ולהפעיל את החושים. והנה מתברר שנהיגה וכתיבת ספרות יכולות להיות פעולות לא שונות כל כך זו מזו.

הרעיון הוא להסתכל מסביב ולא לתת שמות לדברים. לא לתייג. מכונית מפוארת חדשה מזגזגת בין נתיבים? זה יכול בקלות להפוך לעוינות-קנאה, להכללות עדתיות-מעמדיות, וכדומה. ואפשר גם פשוט לראות שמכונית בגודל מסוים, בצבע מסוים, נעה באופן מסוים – ואנו באופן טבעי מאטים ומתרחקים מהתנועה המסוכנת.

בנהיגה כזאת אנו מודעים לכל סביבתנו בנהיגה בלי מאמץ ובלי שיפוט, וממילא בלי תחרות, בלי מאבקים ובלי רוגז. התרגול הוא לחוש את כל הסביבה בכביש כאילו היא חלק מאיתנו. לעבור ממצב שבו אני נהג מבודד במכונית מסוימת לתחושה שכל מה שקורה בכביש הוא "אני". לחוש את עצמי בכביש, באופן גופני, כדג בנהר שיש בו עוד דגים. כולנו באותו זרם תנועה.

לא קשה להבין זאת. הנהג במכונית הפאר המזגזגת (כמו הנהג חסר הביטחון וכו') מבטא משהו באנושיות שרוצה להתבלט, להראות את עצמו. במובן זה הוא מבטא משהו שיש בכל אדם, וגם בי. אם אצפור לו או איכנס איתו לעימות על הכביש אני מתעמת עם עצמי. לכן מוטב פשוט להסתכל בו, כמו שנסתכל על רגשות דומים כשיעלו בתוכנו. אינך שולט בנהגים האחרים, אינך מתחרה בהם ואינך מתעלם מהם. אתה שם אליהם לב וזורם ביחד איתם. לא פחות ולא יותר מסרדין בלהקת סרדינים. לכן נהיגה בכביש היא פעולה אקולוגית במרחב שנראה זר לאקולוגיה: פעולה שבה פרטים נפרדים (מכוניות, הולכי רגל) פועלים בזיקות גומלין כל הזמן. כל פעולה שלך משפיעה למרחקים, וכך, מציינים המחברים, אישה יפה שמחליפה גלגל בשולי הכביש יכולה לגרום לפקק תנועה של עשרות קילומטרים.

ההצעה היא לחוש בפועל ממש את ההשתלבות במכלול התחבורתי הגדול. ואולי זה יכול להוביל לתחושה דומה ביחס לחברה, לטבע ולקוסמוס. ושוב, ההצעה היא להשתמש ב"זמן מבוזבז" של נהיגה כזמן שיכול לחולל שינוי תודעתי, רוחני וקיומי. קל לחוש אחד עם היקום באיזה ריטריט במלון חמישה כוכבים; לחוש זאת בנתיבי איילון – זה הישג מרשים.

שאלתי את צ׳ט ג׳פטו כמה אנשים נהרגים בעולם מדי שנה בתאונות דרכים. זו תשובתו: "לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי כ-1.19 מיליון בני אדם נהרגים מדי שנה בתאונות דרכים ברחבי העולם. בנוסף, עשרות מיליונים נפצעים, כאשר חלקם סובלים מפגיעות קשות ונכויות לכל החיים. תאונות דרכים הן אחת הסיבות המובילות לתמותה, במיוחד בקרב צעירים בגילאי 5–29. הגורמים העיקריים לתאונות כוללים נהיגה במהירות מופרזת, נהיגה תחת השפעת אלכוהול או סמים, היסח דעת (כגון שימוש בטלפון נייד), ואי-ציות לכללי התנועה".

שאלתי גם על הקשר בין שימוש בטלפון סלולרי בעת נהיגה (שהוא אנטי "נהיגת זן" המובהק) ובין מוות ופציעות בכבישים. וכך ענה:
• בארצות הברית בלבד כ-390,000 פצועים בשנה מיוחסים לתאונות דרכים שנגרמו בגלל הסחת דעת משימוש בטלפון.
• כ-3,000 מקרי מוות בשנה בארה"ב נגרמים ישירות משימוש בטלפון בזמן נהיגה.
• ההערכות הן שמיליוני בני אדם נפצעים מדי שנה בגלל נהגים שמשתמשים בטלפון בזמן הנהיגה.

הנתונים מדברים בעד עצמם. לכן טוב היה אילו היו משקיעים בנהיגת זן כמו שמשקיעים בשינון תמרורים ובתרגול הפעלת המכונית. קל לראות שסוג הנהיגה שתיארתי באופן לא-ממצה מטפל בדיוק בבעיות שגורמות לממדים המחרידים – סדר גודל של מלחמה גדולה: אגואיזם, אגרסיביות, חוסר תשומת לב. והרי אלו הגורמים לעוד כל כך הרבה בעיות בעולמנו.