פי המערה

א.

"מדוע לא היו להן פנים", ספרם של רן ברקאי וגיא פרל, מעבר לכל פרטיו, טוען טענה פשוטה: שיש משמעות פסיכולוגית למציאות החומרית. שממצאים ארכאולוגיים מעניינים אותנו מפני שהם ביטוי של הרוח האנושית. ציור על קיר של מערה הוא "חומר" (פיגמנט) אבל גם ביטוי של נשמה. המילה המשותפת לשני התחומים הנפגשים בספר הזה היא המילה "עומק". היא מאפיין גאוגרפי של מערות, וכמטפורה היא מתארת גם את עומק הזמן וגם את עומק הנפש.

רוברט מקפרלן, בספרו הנפלא Underland, מציין שהשפה ממליצה לא לרדת למטה. השפה רוויה בביטויים המעדיפים את העלייה על פני הירידה. "התעלוּת" היא טובה, או להרגיש "על הגובה" או to get high; ומנגד אנו "שוקעים" בדיכאון, או "מתדרדרים" ו"ירודים" כשהמצב נעשה גרוע. המילה "קטסטרופה" משמעה "תפנית למורד".

ועם זאת, אנו מכירים סיפורי ירידה, לאדמה ולנפש, שבלעדיהם לא תיתכן הבנה ושינוי. כדברי הרקליטוס, בתרגום אהרן שבתאי, "את גבולות הנפש לא תמצא בהליכה, גם אם תעבור כל דרך; כל-כך עמוק ההיגד [לוגוס] שלה". במילים אחרות, הנפש אינה גאוגרפיה כי אם ארכאולוגיה. הרקליטוס חושב אולי שהנשמה היא מערה פנימית בעלת היגד, מערה מדברת.

בציור של הצייר הגדול בן ראשית תקופת צ'ינג (סביבות 1700), שה-טאו, מגילה אופקית שכאן מובא רק קטע ממנה, עומד אדם על פי מערה. רק מול הציור המטריף הזה חשבתי לראשונה שהביטוי "פי מערה" אינו רק לוע פעור המאפשר כניסה, אלא גם פה מדבר. האם נוכל לומר שציירי המערות ניסו להניח דימויים בפי המערה? לתת לה להתבטא דרכם?

המערה בציור הזה נדמית ללוע פעור שיש בו שיניים וגרון. המבקר (הצייר מן הסתם), כמדומה, אינו גוהר פנימה אלא נרתע לאחוריו. שני סלעים עומדים בפתח וכמו שומרים את הסף, ואם סלעים יכולים להביט, הרי שהם מביטים בו. הם רוטטים מרוב חיים, גם בלי קשר לצמחים שעליהם.

מה שאנו רואים והוא לא רואה כרגע, זה שהוא מביט אל בטנת העולם. כך, ממש כך, נראית הצצה אל הלא-מודע. המערה נמצאת מתחת לפני השטח שעליהם צומחים עצים. היא פתוחה לרווחה ובכל זאת כולה סוד מפני שאין לדעת מה יש בתוכה. הנטיפים נראים כמעט כמו רמיזות לשורשי העצים.

יתר על כן, המערה נמצאת לצד הציוויליזציה ולצד עולם הטבע ה"רגיל". בתים, חלקות מעובּדות, גשר – כה קרובים; אבל ברור כי צעד אחד נוסף וכל אלו יהיו כלא היו. הגאוגרפיה המתוארת כאן דומה עד מאוד לגאוגרפיה הנפשית שבה בעצימת עפעפיים אנו עשויים לעבור מעולם העֵרים לעולם החלום. מצד אחד, יש רצף בין העולמות, והישֵן נמצא במיטתו במרחק פסיעה מאנשים ערים. אך למעשה הוא בתוך מערת השינה. זה גם מה שמקנה לציור הזה איכות של חלום עלי אדמות.

ב.

גם בתרבות העברית העתיקה מערות הם אתר פיזי של שינוי נפשי. בהיותן דומות לרחם ולקבר, הן אתרים של חיים ומוות, גם פשוטו כמשמעו (יש במקרא כמה מערות קבר) אבל חשוב יותר, אתרים של שינוי בחיים, הפסקת חיים מסוג אחד והתחלת חיים חדשים, כלומר המערות הן אתרים של טרנספורמציה. באופן מפתיע למדי, יותר מפעם אחת יש קשר, בדמיון המקראי, בין מערות – ומלכים. זה לא בלתי מפתיע. הנה כמה דוגמאות.

1. מלוכה נולדת במערה

"וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר … וַיֵּשֶׁב בַּמְּעָרָה הוּא וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו" (בראשית יט, ל). המערה כאן היא מקום של גילוי עריות, אקס-טריטוריה של החוק ("מערת פריצים", כלשונו של ירמיהו [ז, יא]); אבל במקרה לוט זה גם סיפור שבו הפשע הופך לתחילת סיפור של שושלת מלוכה, כי שושלת בית דוד מתחילה שם, עם הולדת מואב, בנו/נכדו של לוט. המערה הזאת מעבירה ממוות גדול (חורבן סדום ועמורה) למלוכה גדולה.

2. מלוכה מסתתרת ונקטלת במערה

"וַיֻּגַּד לִיהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר נִמְצְאוּ חֲמֵשֶׁת הַמְּלָכִים נֶחְבְּאִים בַּמְּעָרָה בְּמַקֵּדָה" (יהושע י, יז)

כאן המערה היא מקום מחבוא ומקום של טרנספורמציה ממלך לאסיר ולמת (בסוף הורגים את המלכים הללו ומשליכים אותם בחזרה למערת המחבוא).

3. העברת מלוכה והיפוך לב-מלך במערה

וַיָּבֹא אֶל־גִּדְרוֹת הַצֹּאן עַל־הַדֶּרֶךְ וְשָׁם מְעָרָה וַיָּבֹא שָׁאוּל לְהָסֵךְ אֶת־רַגְלָיו וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו בְּיַרְכְּתֵי הַמְּעָרָה יֹשְׁבִים…וַיָּקׇם דָּוִד וַיִּכְרֹת אֶת־כְּנַף־הַמְּעִיל אֲשֶׁר־לְשָׁאוּל בַּלָּט… וַיְהִי אַחֲרֵי־כֵן וַיַּךְ לֵב־דָּוִד אֹתוֹ עַל אֲשֶׁר כָּרַת אֶת־כָּנָף אֲשֶׁר לְשָׁאוּל׃ וַיֹּאמֶר לַאֲנָשָׁיו חָלִילָה לִּי מֵה' אִם־אֶעֱשֶׂה אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה לַאדֹנִי לִמְשִׁיחַ ה' לִשְׁלֹחַ יָדִי בּוֹ כִּי־מְשִׁיחַ ה' הוּא׃ וַיְשַׁסַּע דָּוִד אֶת־אֲנָשָׁיו בַּדְּבָרִים וְלֹא נְתָנָם לָקוּם אֶל־שָׁאוּל וְשָׁאוּל קָם מֵהַמְּעָרָה וַיֵּלֶךְ בַּדָּרֶךְ (שמואל א, כד ד-ח)

כאן המערה מקום של חסד מפתיע, ושוב, מקום של מלכים שעוברים טרנספורמציה. "אל המערה לא נכנסו לעסוק בפרסונה… המערה מזמינה מבט אל מה שמסתתר תחתיה", כותבים גיא ורן (138), וזה מה שקורה לדוד שם – הוא שוכח את הפרסונה שלו ואת שאיפותיו ופחדיו ומכיר בשאול כ"משיח אדוני", בניגוד לאנשיו. באופן מדהים, ההכרה במשיחיותו של שאול תאפשר לדוד לזכות בעומק הזה ולהימשח בעצמו. המערה כאן היא מקום מפגשם של שני מלכים, מקום של מעבר ממלך למלך, ואחד מהם אף לא יודע שהיה מפגש!

4. המלך הגדול פונה אל האדם, והאם פונה אל המלך הגדול – במערה

"וַיָּבֹא־שָׁם אֶל־הַמְּעָרָה וַיָּלֶן שָׁם וְהִנֵּה דְבַר־ה' אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ מַה־לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ" (מלכים א, יט, ט);

"מַשְׂכִּיל לְדָוִד בִּהְיוֹתוֹ בַמְּעָרָה תְפִלָּה׃ קוֹלִי אֶל־ה' אֶזְעָק קוֹלִי אֶל־ה' אֶתְחַנָּן׃ אֶשְׁפֹּךְ לְפָנָיו שִׂיחִי צָרָתִי לְפָנָיו אַגִּיד" (תהלים קמב, א-ג);

"לְדָוִד מִכְתָּם בְּבׇרְחוֹ מִפְּנֵי־שָׁאוּל בַּמְּעָרָה… כִּי־גָדֹל עַד־שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ וְעַד־שְׁחָקִים אֲמִתֶּךָ" (תהלים נז א, י):

כאן המערה היא אתר של "השתתפות מיסטית" וכאתר שבו "מתבטל הניגוד בין החולין לאלוהי" (כדברי פרל וברקאי, 98, 105); המערה כמקום של התגלות והתעלוּת; דווקא מתוך העומק מתאפשרת פניה אל השמיים והשחקים, אל המלך הגדול. העומק נתפס כרגלי הסולם שראשו בשמַים.

—

המערות בדוגמאות אלה, ובעוד כמה שלא הזכרתי כאן, הן אתרים של טרנספורמציה. המוטיב ימשיך ויתפתח בספרות חז"ל, ומסקירה מהירה של מקורות הזכורים לי המטען הארכיטיפי נשאר דומה, אם כי מקבל מימושים חדשים. המערות הן מרחבי סף ושינוי-חיים שבהם לא רק חיי אדם אחד ותודעתו משתנים אלא גם חיי הקולקטיב, כמו בסיפורי לוט, דוד ושאול. שינוי במלכות הוא שינוי בעם כולו; במהרה בימינו.

שינויי תודעה כאלה ניכרים גם בציורים שמחברי הספר המסעיר הזה הגישו לנו מתוך מערתם, ושינוי תודעתי היא גם הצעתו של הספר הקטן והמרשים הזה.

—

דברים שנאמרו במפגש על "מדוע לא היו להן פנים" (הוצאת אדרא), ספרם של גיא פרל ורן ברקאי, 15.5.25, אוניברסיטת תל אביב