פַּלניאון בַקְשָה / תמי בורשטיין (שלימוביץ)

[את הרשימה כתבה אשתי על אביה]

***

יולי תמיד יהיה החודש של מוטי, אבא שלי. החודש שבו נולד ובו התחתן, שבו קיבל את האירוע המוחי ובו מת. 93 יולים עברו עליו.

דברים שלימד אותי:
להחנות את הדודג׳ כשהפרונט קדימה; לשחות למזח בקיסריה; לעשות ואדיות; לטפס על ג׳בלאות; שלא צריך להשקיע בהכנת ארוחה יותר מהזמן שלוקח לאכול אותה; שצריך לאכול קצת מכל דבר; שחשוב ללכת ברגל; שהמוח האנושי זה משהו; שהעולם הוא כפר קטן; שהכול שטויות; שהבל הבלים הכול הבל; שהכול בחיים מקריות ומזל; שכּוּלוּ צ׳יזבּ כּוּלוּ בְּלוֹף; שבסופו של דבר השאלה היא מה האמריקאים רוצים; שאנשים לא מובילים את המסקנות עד הסוף; שכשנותנים לך תיקח, כשמרביצים לך תברח וכשמרימים ידיים תרים רגליים; שטוב שלום מארץ ישראל השלמה; שתמיד יש מי שמבשל את המלחמה הבאה; שלֵך דע מי בוחש בצלחת; שאם הייתה לו מכונת רנטגן שמתעדת את זרימת הכסף בעולם, הוא היה מבין הרבה דברים; שלמעשה הם אינם מחדשים דבר; שאתה יכול לקחת עיתון מלפני שנה ולראות איזה שטויות אנשים כותבים; שמי שקורא עיתון בלי חוש הומור יש לו בעיה; שהכי חשוב להיות מענטש.

---

מוטי נולד ב־1930 בתל אביב. סבא וסבתא שלו, מרדכי וחנה וייסר, היו ממייסדי העיר. במלחמת העולם הראשונה, כשתושבי תל אביב גורשו ממנה, הגיעו בני הזוג לטבריה עם חמשת ילדיהם. מרדכי חלה שם ומת, ובתום המלחמה חזרה האלמנה עם ילדיה לביתם בלילינבלום 13.
לפני כמה חודשים דיברתי עם חיים חצב, שחוקר את תולדות טבריה והתעניין בתצלום הקבר של מרדכי וייסר בבית הקברות הישן שם.
כשסיפרתי לו שאבא שלי נפטר לא מזמן, הוא שאל: ״ומי היה אבא שלך? גם הוא בנה עיר?״
״לא״, עניתי לו, ״הוא לא בנה עיר״.
ובליבי חשבתי: אבל הוא האיר אותה.

---

לאבא שלי ולשותפיו שמואל, מאיר ויחיאל היה בית חרושת לשלטי ניאון. יחיאל היה סבא שלי. הסיפור מתחיל בו. הוא נולד ב־1900 באודסה, וכשהיה בן 18 עלה לארץ, הכיר את סבתא שלי בִּתיה התל־אביבית והתחתן איתה. מייד לאחר החתונה הם נסעו לניו יורק לנסות את מזלם שם, אבל בִּתיה התגעגעה למשפחתה והם חזרו.
בשנות ה־30 הקים מַכָּר של יחיאל בית מלאכה קטן לשלטי ניאון ברחוב מרחביה 17 בדרום תל אביב (פלורנטין). באותן שנים הייתה ליחיאל חנות למנועים חשמליים ברחוב העלייה: "אמפר", בית מלאכה אלקטרו־מכני לתיקון מכונות ומנגנונים חשמליים. בזמן מלחמת העולם השנייה הוא היה נוסע לביירות, קונה שם ממישהו מנועים חשמליים שרופים, חוזר איתם לתל אביב, מתקן אותם ומוכר. בתחילת שנות ה־40 היגר המכר של סבא עם משפחתו לארצות הברית, וסבא והאיש מביירות רכשו את העסק הקטן ברחוב מרחביה ונעשו שותפים. הם קראו לעסק פלניאון (פלסטיין ניאון).
השותף מביירות היה שולח עובד לתל אביב לייצר את הניאונים. כל זה נמשך כמעט עד 1948. זמן מה לפני פרוץ המלחמה מכר השותף מביירות את חלקו בעסק לסבא שלי, והעובד מביירות לא הגיע עוד לתל אביב. את מקומו בייצור הניאונים תפס בחור שעלה לארץ מדמשק.
בתחילת שנות ה־50 נכנס אבא שלי לתמונה. הוא היה בן 20, וסבא יחיאל שלח אותו לניו יורק ללמוד להכין שלטי ניאון. מוטי נסע ועבד שם כשנה במפעל לניאונים. לאחר כמה שנים השתלם חצי שנה בפריז.
ב־1952 רכש סבא יחיאל חלקת אדמה באזור התעשייה של חולון (יַזוּר הפלסטינית לשעבר) והקים עליה בית חרושת. בית החרושת פעל 55 שנה. ב־2007 הלכנו כולנו, הילדים והנכדים, להיפרד ממנו ומכל הג׳אנק שאחסנו בו במשך השנים. הוא היה המחסן שלנו, שמרנו בו הכול.

---

מוטי היה קם בכל יום בארבע לפנות בוקר ונוסע במכונית המסחרית המתפרקת שלו לבית החרושת ביַזוּר. לפני שיהיו פקקים. לפני שיהיה חם. ייצור ניאונים דורש עבודה באש. האש מרככת את צינורות הזכוכית ומאפשרת לעצב אותם בצורה הרצויה, על פי שרטוט. כשהאותיות, או הציור, מעוצבים מכניסים גז (ניאון או ארגון) לצינור, וזרם חשמלי שעובר דרכו מאיר אותם בצבע. אדום או כחול. בשביל לקבל את כל קשת הצבעים צובעים את הצינורות. כשהיינו מבקרים את אבא בבית החרושת, הוא היה מכין לנו ברבורים מזכוכית; מחמם את הצינורות, מנפח אותם בריאותיו והופך אותם לברבורים.

---

בשלושת העשורים הראשונים היה בית החרושת גדול. הוא השתרע על פני שתי קומות, והיו בו כמה מחלקות: מחלקת טרנספורמטורים (הם הכינו את הטרנספורמטורים בעצמם בעזרת מכונת ליפוף); מחלקת פרספקס (מלבד שלטי ניאון הוכנו שם גם שלטים מוארים מפלורסנטים, קופסאות פח ובהן נורות פלורסנט ארוכות מכוסות בפרספקס שעליו כיתוב צבעוני); ומחלקת פחחות והלחמות. עם השנים החל העסק להצטמצם. טרנספומטורים החלו לייבא בזול מסין ולימים גם נורות לד. שלטי הניאון, שנעשו בעבודת יד, החלו לעבור מן העולם, כבר לא היה רווחי לייצר אותם. "עולם שנגוז", היה אבא שלי אומר.
בתחילת דרכו של בית החרושת היו תלויות על מסמר בשירותים חתיכות נייר עיתון במקום נייר טואלט, והעובדים היו מקבלים בכל יום במתנה שקית חלב לקחת הביתה ובסוף כל שבוע את שכרם במזומן בשקיות נייר חומות. יום אחד גנב אחד העובדים את כל המעטפות. כשאבא שלי נשאל למה לא פנה למשטרה, אמר: ״למה להרוס למשפחה שלו את החיים? מה הם אשמים? רק פיטרנו אותו״. מקרה דומה קרה ליד הבית. מוטי יצא לפנות בוקר לעבודה וראה בתוך המסחרית נער שמנסה לגנוב את הרדיו. מוטי רדף אחריו כמה עשרות מטרים, תפס אותו ואמר לו: "בשביל רדיו אתה רוצה להרוס לעצמך את החיים?" ושחרר אותו.

---

אבל לפני שמוטי נהיה יצרן ניאונים, הוא היה פלמ"חניק. החברים, הצופים, הפלמ"ח, כל אלה עיצבו במידה רבה את אופיו ואת זהותו. חברי הילדות שלו חנוך ובועז נותרו חבריו הטובים עד סוף ימיו. הם היו יחד ב"גוש הצופים הקשישים" בתל אביב ובהכשרת הצופים נען, וכשהחלה מלחמת השחרור, בכ"ט בנובמבר 1947, התגייסו לפלמ"ח. אבא שלי היה בן 17. בועז היה צעיר יותר, בן 16, הוא זייף את גילו כדי להתגייס.

---

שפת האם של מוטי הייתה עברית. כל חבריו דיברו בבית שפות אחרות: חנוך דיבר גרמנית, בועז דיבר ארמית, סשה דיבר יידיש, אהרון דיבר לדינו ועוד ועוד. רק הוא דיבר עברית, ורק לו הייתה פה סבתא, שדיברה עברית. עברי, דבר עברית!
באוגוסט 1947 היה מוטי במחנה עבודה בקיבוץ שמיר. אימא בִּתיה כתבה לו מכתב:

19.8.47
מוטלה יקר וחביב,
[…] אנכי עוד ראויה שתכתוב מדי שבוע בשבוע. למרות שהנך עסוק.
שלחתי לך 3 חבילות ממתקים ואתה הזכרת רק חבילה אחת […] מקווה אנכי שקבלת את 2 החבילות רק שכחת לכתב. צריך לעיין בכתיבת מכתבים […]
כולם זכרו את יום נישואינו ה־27. רק אתה בן יקיר שכחת! מעתה תדע התחתנו בראש חדש אלול […]
בבקשה לכתוב לציונה [דודה שלו]. היא לא תסלח לך (זה עוד לא מאוחר).
[…] יום יום מתרחצת אנכי בים. נהנית מאד. ושואפת אוויר צח […]
כמה קילו כבר קיבלת?

מוטי לא התרגש יותר מדי מהנזיפות של אימו. הוא היה ילד טוב. אהב את הוריו וטיפל בהם יפה עד יום מותם.

---

ב־20 באפריל 1948, ערב פסח, יצאה שיירה ארוכה של משאיות ומשוריינים בדרך לירושלים. אבא שלי וחבריו מהגדוד החמישי של חטיבת הראל ליוו אותה. בשער הגיא הותקפה השיירה. 15 נהרגו, 44 נפצעו, אבא שלי היה אחד מהם. אפשר לקרוא על המבצע הזה, מבצע הראל, בספרי ההיסטוריה, אבל אילו שאלתם את מוטי, הוא היה מספר לכם ככה: "במשוריין היה שוקולד ורציתי שוקולד, אז נכנסתי לאכול וחטפתי כדור בלסת. ידעתי שאם אישאר שם בפנים אאבד דם ואמות, אז גלגלתי את עצמי החוצה. כשפוניתי במשוריין אחר לבית החולים בירושלים, החובשת נשכבה עליי כדי להגן עליי מהתרמילים החמים שיצאו ממכונת הירייה של המשוריין".

---

מוטי נפצע בבאב אל ואד בדרך אל העיר. כשהיה אפשר לצאת מירושלים שבועות ארוכים לאחר מכן ("ההפוגה הראשונה" קראו לזה? צירוף ששמעתי אין־ספור פעמים בילדות ושנים לקח לי להבין מה פירוש הדבר), שלחו את הפצועים לבית הבראה. בדרך, בראשון לציון, ברח מוטי מההסעה והלך לדודים שלו ציונה ודייב. מה בית הבראה עכשיו? קודם כול הביתה. דייב לקח אותו באוטו לתל אביב, להורים. אלה סיפורי הגבורה ששמעתי.

---

ההורים שלי הכירו ביום העצמאות של שנת 1950. מוטי היה פלמ״חניק משוחרר בן 19 וחצי ועבד עם אביו. רותי הייתה נערה עובדת ולומדת בת 16 וחצי. בבוקר עבדה כפקידה בבית העולים ברחוב העלייה ובערב למדה בתיכון בבית הספר אחד העם. ביום העצמאות עשה מוטי מסיבה בדירת שני החדרים שבה גר עם הוריו (קלישר 29 פינת נחלת בנימין). רותי באה עם חברים. שש שנים לאחר מכן, כשרותי כבר הייתה אחות במחלקת עיניים בתל השומר, הם התחתנו. 73 שנה היו יחד.

---

מוטי בא ממשפחה חילונית לחלוטין ורותי ממשפחה מסורתית. בילדותה למדה בבית ספר דתי לבנות. אבא שלה, שרגא, קרא לאבא שלי "גוי שבע דורות". זה סיפור שאבא שלי אהב לספר בחיוך. היו לו המון סיפורים.
למשל הסיפור על כך שפעם התקשר לתוכנית טריוויה בטלוויזיה. המתחרים יכלו להיוועץ בחבר טלפוני. אחד מהם נשאל שאלה כלשהי בהיסטוריה, ואבא שלי ידע את התשובה. כללי המשחק היו כאלה: החבר הטלפוני מתקשר ואומר מיהו, והמתחרה מחליט אם הוא מעוניין בתשובתו. אבא שלי אמר שהוא "מוטי, חשמלאי מרמת אביב". המתחרה לא היה מעוניין בתשובתו.
או הסיפור על כך שיום אחד שטף את המכונית שלו מול המשרד של פלניאון, ומישהו שחנה שם חשב שהוא שוטף מכוניות בשכר, ושאל כמה עולה שטיפה. מוטי נקב בסכום, שטף וקיבל את שכרו. בעלי החנויות עמדו מסביב וצחקו.
והיה הסיפור על הקורס בהיסטוריה שלמד ב־NYU כשנסע לניו יורק להשתלם בניאונים. המרצה התלהב ממנו והציע לו סטיפּנדיה, מלגת לימודים לתואר ראשון. מוטי סירב. הוא רצה לחזור הביתה.

---

לאבא שלי היו שני דודים בריטים.
דודה שושנה, דודתו מצד אימו, התחתנה בתקופת המנדט פעמיים עם בריטים. היא נולדה בתל אביב ב־1904, וכשהייתה בת עשרים בערך התחתנה עם פטריק הסקוטי. פטריק היה סוכן של מכונות התפירה זינגר במזרח התיכון. הוא הסתובב בדמשק, בטהרן, בתל אביב. לאחר שלוש שנים נולד להם ילד, דוגלס (דוגי) גראהם היה שמו בישראל. דוגי ואבא שלי היו חברים טובים. פטריק מת לאחר כמה שנים, וב־1942 מת גם הילד דוגי, כנראה ממום מולד בלב.
ואז התחתנה דודה שושנה שוב עם בריטי. הפעם עם ריצ׳רד, מייג׳ור ולשי בצבא הבריטי, ששירת בארץ במלחמת העולם השנייה, בוגר החוג להנדסת מכונות באוקספורד. כשהסתיימה המלחמה והתגבר הטרור נגד הבריטים בארץ, עברו שושנה וריצ׳רד לגור בלונדון.
אבל לפני שעברו הזמין יום אחד הדוד ריצ׳רד את אבא שלי לשיחה ואמר לו (באנגלית): ״מוטי, תזכור שלוחם החופש של עם אחד הוא הטרוריסט של העם השני״. ריצ׳רד חשש שמוטי יצטרף לאצ״ל או ללח״י. הוא לא הצטרף. אבל את המשפט הזה זכר היטב והיה חוזר עליו מעת לעת.

---

אבא שלי לא זרק דברים. לא החליף. לא "התחדש". הרהיטים בבית נותרו אותם הרהיטים משנות ה־50, המטבח אותו מטבח (משנות ה־70), והמכונית אותה מכונית. דודג' דארט מודל 1970 שגדלה לצידנו כמו אחות קטנה. גדולה. משוריין. אבא שלי טיפח אותה כל השנים, נסע למוסך של מוריס בנווה צדק כשהתקלקלה.

---

ב־6 ביוני 1982 פרצה המלחמה שנקראה לימים מלחמת לבנון הראשונה. אני ואחותי התאומה היינו בסוף כיתה ט׳ ואח שלי בסוף שירותו הצבאי. שבועיים בערך לא שמענו ממנו כלום. אני בכיתי כל היום, אימא שלי נכנסה למיטה, אבא שלי תיקן כל מיני דברים בבית – וכולנו הלכנו להפגין נגד המלחמה.
אחרי שבועיים הגיעה גלויה. ״אני בבירה הצפונית״ היה כתוב בה, ובסוף אותו שבוע יצאו חיילים מהמחלקה של אחי בשריון לחופשה. אחד מהם התקשר להוריי וסיפר שביום ראשון תצא מהתחנה המרכזית בתל אביב הסעה חזרה לביירות. מוטי בן ה־52 הוריד מדים מהבוידעם, לבש אותם, נסע לתחנה המרכזית ועלה להסעה לביירות. נסע להחזיר את הילד. אף אחד לא שאל אותו מיהו. בערוב ימיו סיפר לי שהמפקד התרגש מאוד מבואו ונתן לאחי לצאת לחופשה. בערב הם התקשרו מנהרייה לומר שהם בדרך הביתה.

---

באמצע שנות ה־80, לאחר שהשותפים הזקנים בפלניאון הלכו לעולמם, עבר המשרד של פלניאון מפלורנטין לאבן גבירול 139. נותרו בעסק שני שותפים בלבד, מוטי ומאיר. "פַּלניאון בַקְשָה", היה עונה אבא שלי לטלפון בעבודה. מוטי ומאיר היו שותפים כמעט 70 שנה. ביוני 2021 רכב מאיר בן ה־91 על אופניים למשרד ונפל. בעודו בשיקום היה לאבא שלי אירוע מוחי. מאיר נפטר לאחר חודש וחצי. מוטי חי עוד שנתיים בבית. טיפלנו בו באהבה. הוא נפטר במיטתו ב־18 ביולי 2023. על המצבה כתבנו:

מוטי שלימוביץ

1930–2023
תל־אביבי
פלמ״חניק
איש שלום

---

בתור הזהב של בית החרושת היו בו שלושה ״צוותי הרכבה ותיקון״ שהסתובבו בכל הארץ, הרכיבו ותיקנו שלטים: שלטים של סופרמרקט, שלטים של סונול ודלק (אפילו בתחנת הדלק בסנטה קתרינה היה בשנות השבעים שלט של פלניאון), שלטים של בתי קולנוע רבים. עוד אפשר למצוא פה ושם בתל אביב שלטים שיוצרו בפלניאון: מכבסות קלין שופ, השלט ״פתוח״ בחלון ראווה במרכז טאגור ברמת אביב, לא רחוק מהבית של ההורים. אבא היה מצביע עליו בשתיקה כשטיילנו שם, הוא בכיסא גלגלים, בסוף חייו.