מַלְקוֹחַ (סיפור לשבוע הספר העברי)

כשסבי היה עוד חי היינו מבקרים כל שנה ביריד הספרים, מה שמכונה "שבוע הספר", והיה לו לסבי מנהג, בו אחז בהתמדה עד פטירתו בעיצומו של שבוע הספר לפני כמה שנים – הוא נפל ומת בין הדוכנים ביריד הספרים עצמו, ואחת המוציאות לאור, אני זוכר, הביטה בזקן מוטל שם ואמרה לחברתה, "צריך לכתוב על זה ספר", והשנייה הרהרה לרגע ואמרה, "תכל'ס". על כל פנים, מנהגו של סבי היה לעבור דוכן-דוכן ולשאול, תמיד באותו הטון ובאותה ארשת פנים מתעניינת, האם יש להוצאת הספרים תנ"ך למכירה, או אחד מספרי התנ"ך. התשובה היתה כמובן כמעט תמיד שלילית, וסבי היה עושה עצמו כלא שומע ואומר, לא, אתה לא מבין, אני מבקש את התנ"ך, והמוכר הנבוך היה אומר תמיד שמצטער, שאין להם, אולי במחסנים, אולי בבק-ליסט, אולי בדיגיטל, וסבי היה מכווץ את המצח ומוציא את מטפחת האף ומנגב את זיעת ראשית הקיץ ואומר, רגע, אני לא מבין. אתם הוצאת ספרים? -כן. ועכשיו זה שבוע הספר העברי? -כן. והתנ"ך זה הספר העברי, לא? -כן. נו, היה סבי מרים קצת את קולו, אז תן לי תנ"ך! היינו עוברים דוכן-דוכן, המו"לים הוותיקים הכירו אותו, ואחד מהם אפילו הביא פעם תנ"ך מהבית כדי למכור לו, אבל סבי סרב לקנות בטענה שאת המהדורה הזאת כבר יש לו. נו די, אין שום ספרות אחרת, הוא אמר, יש רק התנ"ך וכל מיני ספרים חיצוניים שאפשר גם בלעדיהם.

אם זהי היה תלוי בי, אמר, הייתי קובע בחוק שכל הוצאת ספרים חייבת לכלול בקטלוג שלה את התנ"ך, ולהדפיס את התנ"ך, שתמיד יהיה לה התנ"ך במלאי, אחרת – צו סגירה! לכל הוצאה יהיה התנ"ך שלה. עם פירוש, בלי פירוש, לא משנה. תנ"ך. הרי אני אומר את המובן מאליו, אמר. הוצאת ספרים עברית בלי תנ"ך זה כמו בית-קפה בלי קפה, תקן אותי אם יש שגיאה בלוגיקה הזאת. בשבוע הספר ההוצאות ימכרו בעיקר את התנ"ך ואולי עוד כמה ספרים נוספים אם הן ממש חייבות, אבל שבוע הספר העברי יוקדש לספר העברי היחיד, אם אפשר לקרוא לו ספר, והוא ספר התנ"ך. שימכרו אותם בבודדים או בכרך אחד, אני פתוח למגוון דעות, אמר סבי, אבל בכל דוכן אני מצפה שחצי מהמטראז' יוקדש לתנ"ך וחצי לכל שאר הספרים. אני אומר, אמר סבי, שספר שמותר לזרוק אותו לפח או למחזור נייר אינו ספר. ספר שלא חייב בגניזה אינו חייב גם בקריאה ועל קנייה אין מה לדבר, אני הרי אומר את המובן מאליו.

נעצרנו ליד אחת ההוצאות שפרסמה את "מַלְקוֹחַ", ספר השירה הראשון שלי, שעל אודותיו לא סיפרתי לסבי, מטעמים מובנים. ראיתי את "מַלְקוֹחַ" מונח והבחנתי במו"ל של "מַלְקוֹחַ" שאכל בורקס בגבו לספרים ונמלאתי אימה מן הרגע בו ייתם הבורקס וייסוב המו"ל על עומדו וייגש אל השולחן וירים את "מַלְקוֹחַ" ויניף אותו באוויר וקלוני ייוודע ברבים, וסבי ייקח את "מַלְקוֹחַ" – מילה שלמדתי ממנו – ויזהה את השם ואת שם המשפחה שהוא גם שם משפחתו ויפתח את "מַלְקוֹחַ" ויגלה שכבר לפני עשור פרסמתי, ולמה לא אמרת כלום, ולמה לא שולחים עותק לַסַּבָּא, ומה הכותרת הזאת עושה אצלך? המו"ל ניער את הפירורים מחולצתו וסב על עומדו ופנה והתייצב מול הציבור והסחורה, אבל הוא לא זיהה אותי.

2 תגובות בנושא “מַלְקוֹחַ (סיפור לשבוע הספר העברי)”

  1. איזה סבא משגע היה לך דרור! מסכימה אתו במאה אחוז! ולא ידעתי על מלקוח. שם אדיר.

    אהבתי

  2. היי דרור, ושוב הסיפור הקצר הזה על סבא שלך ועליך שלף אותי מאירועי הלילה ואולי גם אלו שיהיו.

    זוהי כוחה של הכתיבה שלך. וגם…מתחשק לי לבקש שתשתף בשיר צעיר שתבחר מאותו ספר. כך שניקח קצת מ"מלקוח". תודה, איילין

    אהבתי

כתיבת תגובה