קרקע

יי אם, אמא כלבה ושלושה גורים, המאה ה-16, 163×55 ס"מ, המוזיאון הלאומי של קוריאה

*

אמא כלבה ושלושה גורים. היא ענודה קולר ועליו פעמון. אם הוא משמיע קול, הרי הוא חלש מאוד, ונובע מתנועות ההנקה וההתכרבלות. מרווח זעיר בין קצה זנבו של הגור והפעמון. אפשר לשמוע את סף הדנדון.

שתי עיניים יחידות של שניים מהגורים היונקים מביטות בנו כזוג אחד. אחת מהן הפוכה. רגלי האמא חדות אך נינוחות, מגוננות בלי פחד ובלי אגרסיביות. היא יודעת שאנו רוחשים אך טוב; היא רואה זאת במבטינו.

קצה מכחולו של הצייר סוגר את שני עיניו של הכלבלב הישֵן על האמא. בשתי נגיעות קצובות הוא משכיב אותו לישון, מניח לנו לפקוח עיניים אל שנתו.

רגלו של הכלבלב הימני משתלבת בקימור הזנב של אימו. שני גופים? גוף אחד? אפשר לחשוב עליהם כשתי פיסות של פאזל נושם.

רגלי הכלבלב השמאלי הולכות על רגלה הקדמית של האמא כמו על אדמה. איזה דימוי מדהים של זיקה בין ילד ואימו. גופה היא הקרקע שהוא הולך עליה.

ומעל כולם, חוֹפה העץ ומגונן עליהם ועל השיחים החוסים בצילו, כפי שהכלבלבים חוסים תחת אימם.

אנו מוזמנים להיות כמו העץ הזה. לבוא כך אל הכלבים. ואל העולם.

כן, ישנם בעולם האדם דברים נצחיים, כמו אלימות, טיפשות. אבל כשאני רואה את האמא הזאת ושלושת הגורים שלה, ויודע שהם והצייר חיו בקוריאה, לפני 500 שנה, אני נזכר שישנם עוד דברים נצחיים בעולם, כמו האהבה המגוננת הזאת.