שני רגעים במוזיאון תל אביב

1

אהבתי עד דמעות את רישום הסוסים הגדול בכניסה לתערוכתה של מריה סאלח מחאמיד. עולה ממנו הד מן המערות, אלו של אמנות עידן הקרח. סוסים וקווים דוהרים בפראות חזקה ועצובה – סוס סומא, סוס מחוק פנים, סוס כסוי עיניים, סוס-דיוקן-עצמי של האמנית, סוס עקום לסת, סוס מפלצת עדינה…האמנית רואה את ריצתם החצי-עיוורת מאין לאין. הם דוהרים כמשהו שבין חיות נבדלות לבין נהר של עדר שועט, של קו חי. וכמו משום מקום נופלת אל דהרתם ציפור הפוכה. היא לא נרמסת אלא כמו תלויה מעל הזרימה כמו ירח הפוך מעל נהר.

בתערוכה מוצג גם סרטון המתאר את האמנית בעבודתה ואפשר לדמיין שזו הצצה לאופן שבו עבדו אמני המערות. רואים איך דהרת סוסי הלב מרטיטה את הגוף ואת האצבעות.

2   

השתאיתי מציור מוקדם של יוסי מרק. אני מכיר את ציוריו שהם עיקר התערוכה, אבל מפוזרים בה כמה ציורים משנות השבעים, שסגנונם אחר לגמרי, ובעיקר בהם מצאתי את עצמי מתבונן. הציור המדובר הוא טבע דומם קטן התלוי בסוף התערוכה. ספל ריק ובו עצם – הנקישה המדומיינת היבשה של חרס בעצם – נוקבת. הספל מטיל צל על דף ריק של פנקס פתוח. ריקות הספל מטילה את נוכחותה (שהמוות בדמות עצם תחוב בה) על ריקות הדף בלחישה סודית. כנפי צל נפתחות. הכול נתון באפלולית ענברית דחוסה. ציור הפותח מרחב קטן של אורצל שהוא אתר של חיימוות.

 

_____

—

(בני אדם מתים מרעב בעזה. חטופים חצי מתים בעזה. אני אופה לחם וחושב על כך. הולך לראות ציורים וחושב על כך. אילו הייתי חושב שהימנעות מאכילת לחם והימנעות מאמנות היתה עוזרת למצב הזה, כמחאה, הייתי עושה זאת).