שני ציורים תפסו אותי בחוזקה בתערוכת המאוד מעניינת "סוף היום" במוזיאון תל אביב. האחד, שתלוי ממש מימין לכניסה (המופרדת בתבונה בווילון כבד מהחלל הכללי) הוא ציור קטן של היינריך הרלה. עצים פסנתריים! הוא מחזיר את הפסנתרים כצורות לצמרות העצים, ואגב כך נותן לעצים לנגן בהרמוניות של קו וצבע.
אני מפקפק בכל כותרת של תנועה או אסכולה, והתערוכה הזו, המוקדשת למה שמכוּנה "האובייקטיביות החדשה", מדגימה זאת היטב. יש בה נימות שונות מאוד זו מזו – ציורים הזוכרים את הרנסנס הצפוני (השפעות הולביין הבּן בדיוקנאות וברויגל בסצנות עיר, למשל) מול ציירים שנוגעים כבר בפופ-ארט (אפילו ה"ה ג'ף קונס מתבשׂר בתערוכה). אפילו שני הציורים שנתפסתי בהם שונים זה מזה לחלוטין.
דיוויד אטנבורו אמר שכּל יצור עלי אדמות הוא תשובה אחרת לשאלה "איך לחיות". אפשר לומר שהתערוכה הזו מדגימה תשובות שונות לשאלה איך לחיות בתוך עולם שהולך ונהרס אחרי מלחמת העולם הראשונה, לצד תיעוש ועיור. מבחינה זו התערוכה נועדה גם לנו, וכתב על כך יפה האוצר בקטלוג הקטן. חלק גדול מציורי התערוכה שואפים פנימה את ההרס והוא קיים בתוכם כסגנון. זה מובן ואנושי. ציורים אחרים, כמו השניים "שלי", מנסים לבטא עמדה אידיאליסטית יותר, להציג את הראוי בתוך מציאות קורסת.
הציור השני, של וילהלם לכניט, הוא דיוקן בלתי נשכח ופואטי. זה דיוקן של אחי הצייר, מקס, מ-1924. דיוקן של אדם שבימים קדומים היה נסיך או עשיר או גיבור או נכבד, והיה מצויר ככזה, אך עתה, באירופה הקרועה, מנסה רק לשמור על זקיפות קומה ואצילות אנושית בתוך עולם מובס ומכני, אפילו דמוני – כפי שמראים ציורים רבים אחרים מסביבו.
אפילו כפתורי בגדו אינם נינוחים. אבל הוא אדמוני והוא לבוש צהוב ומאיר כמין פרח עייף בלילה, מתחת לירח. אוזנו כרויה לעברנו יותר ממבטו. הוא מאזין גם לי אומר את הדברים האלה.
לא פחות מנוכחותו הישירה של האח מעניינת ההתרחשות ברקע. מישהו כבד וכפוף הולך מאחור. הציור כמו מצמיד את הרקע לחזית, והדמות הזאת כמעט מטפסת על כתפו של האח כחרק אנושי כבד. צל הדמות כבר נוגע בו, והנגיעה הזו, שהיא מדומיינת, מוחשית לא פחות מהנגיעה הממשית של כף היד במקטרת.
פסי רכבת חוצים את ראשו כמעט כמו חץ מפלח. מקיפים את ראשו רמזורים אדומים, שסומק לחייו עונה להם קלושות. הגבּה השמאלית שלו ממשיכה את קו הגדר.
הוא אוחז בפיו מקטרת כבויה בציפייה לעשן הקטר שיגיע בקרוב – הרמזורים מבשרים על כך. החיבור המרומז בין הקטר הנעדר ומקטרת האח מבריק ונוגע ללב, מפני שהדממה שלפני הופעת הרכבת – או שמא הרכבת בדיוק עוברת מאחוריו – מועתקת לתוך ראשו.
צמרות עץ כדוריות נחות על צווארונו כפונפונים שהוצמדו בסיכה: מה שנותר מהיער.
גשר האבן הוא לו ככנפיים כבדות, כעול. הוא לא ינופף בהם ולא יעוף. אבל הרכבת תבוא ואולי תישא אותו למקום אחר. מתישהו. אולי. בינתיים היא רק בראשו.
כובעו – ואי אפשר לראות זאת בהעתק – מנצנץ בזהרורי אור ירח.
***
(סוף היום: מאה שנים לתנועת האובייקטיביות החדשה, אוצר ד"ר נעם גל, מתוך אוסף יאן פישר, מוזיאון תל אביב לאמנות, 14.12.25־23.5.26)
מתחת לשולחן 