פרחי עיניים

שעות ספורות לפני הטיסה חזור התחילה המלחמה החדשה. הטיסה בוטלה ונשארתי בינתיים באנגליה. אני מנסה לא לשכוח את המלחמה ואת הנמצאים בה גם כשאיני שומע את האזעקות. למען האמת איני צריך לנסות. זה קורה מאליו.

עמדתי היום מול הדיוקן הזה של ג׳ובני בליני בגלריה הלאומית. כמו פרצוף אחד בקהל של רכבת תחתית הומה הוא קורא לך, ודווקא בלי לפגוש את מבטך. השפלת מבטו חזקה מקשר עין.

האיש מוקף פריחה ואור. הוא אוחז שושן צחור גדול, פרח קודש נוצרי. האריג מאחוריו מלא דגמי פרחים, ובמקום אחד מתלכד הפרח האמיתי עם פרח עגול על האריג, בדיוק במקום ההתפצלות לשלושה גבעולים. אפילו הספר שבידו מעוטר במרכזו בפרח זהוב. בפינותיו הספר מעוטר בספק רבעי פרחים ספק רבעי הילות, שכמו קוראות אל הילתו הגדולה, זהב אל זהב. וכמה נפלא הוא שהשושן נתחב ברווח שבין הבד וההילה, ספק קיים על מישור האריג, ספק קיים במישור הקדמי, ״במציאות״.

יש שיחה מצמררת בין חוד הספר ומפתח הגלימה המגלה בגד תחתון לבן. הזיווג הזה הופך את היושב למעין ספר חתום-פתוח. ואת צדו הפנימי לפרח סמוי.

אבל בתוך כל הפריחה הזו והאור קמל המבט. מבטו של המצויר (האח תאודורו מאורבינו, המצויר כאן כקדוש דומניקו) בוהה בעצב ובתימהון, ברוח נכאים. הוא מוקף פרחים ואור אך עיניו אינן פורחות ואינן מאירות. העצב ודאי אכן נשקף מפניו של תאודורו, ואולי גם ניתן לו מן הצייר, שצייר את הציור הזה בגיל המופלג 80, לא הרבה לפני מותו ב-1516. זה הדיוקן האחרון של בליני. הוא אולי אינו יודע שזה יהיה האחרון, אבל אולי הוא יודע או חש משהו אחר.

רובו שחור. גלימה, כובע, אישונים. אישוניו רואים משהו עמוק כשם שהוא רחוק ליד פרחים קטנים על האריג הירוק, פרחי עיניים, שאף הם לבן ובתוכו נקודה שחורה. אך הוא אינו רואה את הפרחים – אינו רואה אף לא אחד מן הפרחים שאנו יכולים לראות, גם לא את זה שהוא אוחז בו.