מחבר דרור בורשטיין

הכותרת "הסכמי אברהם", שאיני יודע מי הגה, היא הברקה, בלי להיכנס לפרטיהם, שאיני מכיר. זה ניסיון להכניס למישור הפוליטי והכלכלי ממד מיתולוגי. מובן שדמותו של אברהם היא גם דמות קשה כדמות מגשרת, שהרי מה שמחבר בין יצחק וישמעאל, בשני פרקים מקבילים בספר בראשית (ועמד על כך במפורט מורנו לקריאה, מנחם פרי) הוא דווקא פירוד מכוח אבהות קשה ומערערת – העקדה וסף המוות בשיני המאכלת מזה, והגירוש וסף המוות בצמא מזה. אבל דווקא מסיבה זו דמותו של אברהם מתאימה, אם רק יצליחו הצדדים לחבור זה לזה דרך סיפור הכאב, שמקורו אב אחד.

הסכמי אברהם צריכים להיות מבוססים על משהו יותר עמוק מהסכם פוליטי. עליהם להתבסס על דרך רוחנית חדשה לגמרי, וליתר דיוק חדשה-ישנה. הדרך הזאת כבר קיימת, והיא קרויה "דרך אברהם". יש לה ספר יסוד וספר תפילות שקניתי ואני מצפה לקרוא בקרוב. המחשבה היא על ארגון מחדש של התודעה הלאומית והרוחנית על ידי מציאת המכנה המשותף בין בני הדתות בארץ הזאת. כל אחד יכול להבין שלא כל פרט בהתנהגות הדתית מקורו בשורש. לא כל דבר הוא עיקר שצריך להתווכח עליו. אם שני אנשים יילחמו כי אחד חובש כיפה שחורה גדולה ואחד כיפה סרוגה קטנה, זה יהיה מגוחך. החיים הדתיים מלאים במאות פרטים כאלה שאינם העיקר. "לא תרצח" זה עיקר. שלום זה עיקר. כיבוד הורים.

הבסיס של "דרך אברהם" הוא בסוּפיות המוסלמית. ספר אחר, אותו כן קראתי, מדגים במפורט עד כמה אפשרית ההליכה בדרך הזאת. בספרה של שרה סבירי, טעמם של דברים נסתרים, ספר מלא אוצרות שראה אור בראשית השנה, משכה את לבי במיוחד רשימת אחד-עשר העיקרים של הדרך הנקשְבַּנְדית (על שם המורה בַּהַאא' א-דִין נַקְשְבַּנְד שמת ב-1389), אחד מן הזרמים הסוּפיים. כותבת סבירי (עמ' 112-111):

"כשאומרים ׳עיקרים׳ מיד עולה על הדעת רשימה של עיקרי אמונה שהמאמינים חייבים בהם, אבל העיקרים הנַקְשְבַּנְדִים אינם עיקרי אמונה כלל, ואף לא הנחיות, אלא רישום מדוקדק, מעין התוויה או מיפוי או צילום של מצבי תודעה משתנים שהמורים מגלים בעצמם ובתלמידיהם בתהליך המסע אל האל. ׳המילים׳ הללו, רובן ככולן, מתייחסות למצבי תודעה שבתהליך ההתמקדות בזכירת האל הולכים ומעמיקים, הולכים ומתרחבים".

סבירי מונה רשימה של אחד-עשר עיקרים עם המינוח הפרסי (תענוג לבטאו בקול!), ואני אביא רק כמחציתם כדי לעודדכם לקרוא את הספר. אפשר לחשוב עליהם כתזכורות מעשיות פשוטות לחיי היומיום:

• הוּש דַר דַם – מודעות בנשימה;
• נַזַר בַּר קַדַם – להתבונן בצעדים;
• סַפַר דַר וַטַן – המסע הביתה / למולדת;
• בַּאז גַשְת – חזרה, חזרה ממצב הסח הדעת למצב של מודעות;
• נִגַאהּ דַשְת – התמקדות, ריכוז המבט, תשומת לב;
• וֻקוּף זַמַנִי – תשומת לב לרגע שבו אני נמצא/ת;

יש קרבה גדולה בין העיקרים הללו לדברים שאנו מוצאים בבודהיזם, בחסידות, בצ'אן/זן. יתר על כן, הדברים קרובים ואף זהים למה שאפשר לכנותו "דרך השירה" או "דרך האמנות". כל הדברים הללו, שמופיעים כאן כפרקטיקה דתית, הם דברים שמאפיינים את חיי המשורר.

מכל העיקרים הללו חביב עלי במיוחד ה"וֻקוּף זַמַנִי". תרגיל פשוט ורב-עוצמה, שתוכלו לנסות ממש עכשיו ובכל יום, כמה פעמים ביום: פשוט לעצור שניה, להסתכל סביב, לשים לב לרגע החד-פעמי שבו אני נמצא עכשיו. לעובדה שאני חי, עכשיו, בתוך העולם. בתשומת הלב לרגע כלולים כמה מהעיקרים האחרים: נִגַאהּ דַשְת (ריכוז הלב), חזרה ממצב היסח הדעת למצב של מודעות (בַּאז גַשְת), מסע הביתה, כלומר אל העצמי (סַפַר דַר וַטַן), מודעות לנשימה (הוּש דַר דַם), ועוד.

זה מוסלמי? זה יהודי? זה סיני? זה הודי? זה אנושי, זה הכול. ואם יש לנו תקווה לחיות כאן, בזה היא מצויה.

לספריה של רחל גורדין – באותה רוח

להרחבה על הדרך הנקשבנדית (אנגלית)

פגשתי את המשורר מרדכי (מוטי) גלדמן פעמים רבות מאוד, אבל הפגישות הללו היו כלא היו. כוונתי לכך שבצירוף מקרים מוזר ביותר פגשתי בו שוב ושוב, כשֶגרתי בצפון הישן בתל אביב, בתחנת האוטובוס של קו 5 ברחוב יהודה המכבי לכיוון מרכז העיר. הפגישות היו כה תכופות עד שהיינו מחליפים מבטים כביכול-כבר-לא-מופתעים-אבל-כן כל אימת שקרו ומהנהנים במבוכה. היה לי מנהג מוזר לכתוב לאשתי הודעה בנוסח אחיד: "מוטי גלדמן. קו 5" בכל פעם שזה קרה. אבל הפגישות היו אגביות, תמיד רק סמול-טוק בתחנה או באוטובוס. היום אני מצטער על כך, כי היה לי מה לומר לו על שיריו, ונראה שהעולם, בצירופי מקריו, דחק בנו לשוחח, אבל החמצתי את ההזדמנות בגלל נסיבות המפגשים. שבתי ונזכרתי בו כששלפתי היום (לצורך שיעור באוניברסיטה העברית) את ספרו "מילאנו" (הקיבוץ המאוחד, 1988), הקרוי על שם כיכר מילאנו הסמוכה לאותה תחנה, ונזכרתי כמה יפה הספר הזה. מוטי צריך היה לחגוג בפסח הקרוב יום הולדת 80, והקריאה בשיר הזה היא מעין מחווה מאוחרת לאוטובוס שכבר עזב את התחנה.

זה שיר על איי סנטוריני, הנראה בתחילה כשיר על "גן עדן". איזו שורת פתיחה מתנגנת – "שָם ישנתי בשמַים". אבל סנטוריני אינו אלא שריד של הרי געש, והלגונה שבתוכו היא לועו של ההר שקרס לתוך עצמו והתמלא במי הים. השינה בשמַים, "בין כוכבים רוטטי אור", מקבלת איכות אחרת לגמרי כשיודעים שזו שינה על לוע של הר געש שהביא לחורבן של תרבות שלמה. "צפוּנות הלילה השקוף העמוק" למעלה מדברות עם ה"תהום שיכור המים" למטה. השיר מתרחש בין תהום לתהום, בין לוע "מנצנץ כספספים" (זהרורי אור) שהשתכר מרוב מֵי ים, לשמים  "רוטטי אור". השיר מדהים אותי ביכולתו ליצור תחושת "תולה ארץ על בלימה" (איוב) בתוך נוף ממשי. בתצלום האוויר תחושת הבלימה הזו ניכרת. היופי בשיר הוא ש"על בלימה" יש יומיום שקט, נערות דואגות לו בשיא העדינות ("נגעו במיטתי"), וגרניום "גידל פרחיו". אני חושב שאסע בקרוב לסנטוריני.

אך אז השיר, כמו האי עצמו, קורס לתוך עצמו. אם היה נדמה שזה שיר על חיים יפים ושקטים אחרי האסון, בא החלום בעמוד השני, וברוב עניין הופך את אסון בני האדם להווה מתואר. הכוח הוא בפירוט החושי של מראות וקולות. "כלבים וכלובי ציפורים". כאן גלדמן האנין הופך לרגעים לצייר אקספרסיוניסטי – שחור ולבן של פיח-שלג, אדמה נבלעת בים אדום.

התרבות כולה נעלמת "כתעתוע מוח", כהזיה חולפת. זהו חלום על "כפרים חולמניים", כלומר זהו חלום על מציאות שהיא כחלום בעצמה. בזמן שלוקח לקרוא את השיר הזה תרבות יכולה להפוך לאַין. והמילה "מורס" מביאה את כל החורבן הזה להווה של המאה ה-20. וה-21.

השיר מסתיים במעט נחמה. "אך אנשים התעקשו ושבו / וציפורים זעירות שבו אף הן". המשורר הוא אחד מהאנשים ששבו. הוא כמובן לא מפליטי החורבן – זה קרה לפני כ-3,500 שנה. אבל הוא בכל זאת מן השבים ומן הזוכרים.

"כאן באי האנושי העיקש / ידעתי את כוחם של הבית, הגן, החלום". אני נאחז בשורה הפשוטה והמרעישה הזאת, במילים האלה: "יָדַעְתִּי אֶת כֹּחָם שֶׁל הַבַּיִת, הַגָּן, הַחֲלוֹם". מסביבנו בני אדם שואפים להיות כ"זעם היסודות", כ"צד התוהו של היוצר הגדול". עינינו הרואות בני אדם הנוהגים כהרי געש לצד פומפיי. השיר של גלדמן מנסה להעמיד שירה – האין היא "בית, גן וחלום"? – מול חלום החורבן, להוציא יבול מ"עפר מר", ליצור "צלמים חדשים", כמו השיר הזה.

מחר, יום שני, 1.12.25, בשעה 18:00-19:00 אדבר ב"זום" של בית עגנון על סיפורו של ס' יזהר "טיול חם". הסיפור פורסם לראשונה בהמשכים ב"דבר לילדים" (1947), ומאוחר יותר בקובץ "שישה סיפורי קיץ". סיפורי יזהר לנוער, ובראשם "הכרכרה של הדוד משה", הם יצירות מופת קטנות המחכות למהדורה חדשה. מה שנכתב במקור לנוער יתאים כיום לקוראים מבוגרים בלבד, ואולי כבר אז התאים לקוראים כאלה.

גם מי שלא ירצה או לא יוכל להצטרף להרצאה מוזמן לקרוא את הסיפור, המצורף למטה כפי שנתפרסם לראשונה. זה סיפור מסע מבהיל ומצחיק בנגב המערבי (מרביבים לגבולות) מתישהו באמצע שנות ה-40. הוא רלוונטי עד מאוד לימינו.

מעניין לראות עד כמה חריג היה ס' יזהר בהקשר של "דבר לילדים". סיפורו מופיע בין כל מיני פזמונים ואיורים לגיל הרך.

לפרטים ולהרשמה, ראו בקישור. ההשתתפות ללא תשלום אך כרוכה בהרשמה מראש.

ו. ס. מרווין
לַנְּשָׁמָה
תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

מתוך Migration

הַאִם יֵשׁ שָׁם מִישֶׁהִי
אִם כֵּן
הַאִם אַתְּ מַמָּשִׁית
כָּךְ אוֹ כָּךְ הַאִם אַתְּ
אַחַת אוֹ רַבּוֹת
אִם רַבּוֹת
הַאִם אַתֶּן בְּבַת אַחַת
אוֹ שֶׁמִּתְחַלְּפוֹת
בְּלֹא לַעֲנוֹת

הַאִם הַמַּעֲנֶה שֶׁלָּךְ
הוּא עֶצֶם הַשְּׁאֵלָה
אַתְּ עוֹמֶדֶת בִּשְׁאֵלוֹת
בְּלִי סוֹף
שֶׁל מִי הַשְּׁאֵלָה
אֵיךְ הִיא מַתְחִילָה
מֵאַיִן בָּאָה
אֵיךְ בִּכְלָל
גִּלְּתָה אוֹתָךְ
מִבַּעַד לַקּוֹל
שֶׁל עַצְמָהּ
בְּלֹא דָּבָר מִלְּבַד
בּוּרוּתָהּ לְהַדְרִיכֵנָהּ

פּיישנס אָגבָּבִּי

איש ונער

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

*

"וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ

וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ."

(בראשית כב, י)

פְּתַח אֶת הַתְּרִיס, בֵּן. לִרְוָחָה. אֲנִי לֹא מֵת עֲדַיִן.
שָׁמַעְתָּ אֶת הַבָּרָד? זֶה נִשְׁמָע כְּמוֹ טִגּוּן עָמֹק.
אִמְּךָ אוֹמֶרֶת שֶׁבָּרָק שֶׁמַּבְלִיחַ וּמְזַגְזֵג בּוֹ-זְמַנִּית
מְבַשֵּׂר צָרוֹת. אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהִיא אוֹמֶרֶת אֶת זֶה.
אֵיךְ הֵם, הַשָּׁמַיִם? כְּחֻלִּים-אֲפֹרִים? אֲפֹרִים-כְּחֻלִּים?
הַלְּוַאי שֶׁיָּכֹלְתִּי גַּם לִרְאוֹתָם. הֵם כְּמוֹ צְלִיל
הֶקֵּפִי עִם תְּמוּנָה קְלוּשָׁה.
מָה הַטַּעַם? אֲנִי גּוֹסֵס. תֵּן לִי אֶת יָדְךָ.
שָׂעִיר מִיּוֹמְךָ הָרִאשׁוֹן הָיִיתָ. נוֹלַדְתָּ זָקֵן.
יָדַעְנוּ שֶׁאִמְּךָ מְצַפָּה לִתְאוֹמִים,
הִיא צִפְּתָה לְבֵן וּבַת. אָחִיךָ יַעֲקֹב
עָקַב אַחֲרֶיךָ, אָחַז בַּעֲקֵבְךָ, מַתְקִיל מִלֵּדָה.
הוּא דּוֹמֶה לְאִמְּךָ. אַף פַּעַם
אַל תִּבְטַח בְּאִשָּׁה. הוּא מִתְכַּוֵּן לְנַהֵל אֶת הָעֵסֶק,
אֲבָל אַתָּה הָיִיתָ הָרִאשׁוֹן. יֵשׁ מַשֶּׁהוּ שֶׁאֲנִי חַיָּב לוֹמַר לְךָ…
נוֹתְרוּ לִי כָּל כָּךְ מְעַט הֲנָאוֹת. תְּבַשֵּׁל לִי אֶת זֶה?
זֶה בְּסֵדֶר. קַח אֶת הַוּוֹלְבוֹ. אֲנִי לֹא הוֹלֵךְ
לְשׁוּם מָקוֹם, מָה? בֵּן, אֲנִי יוֹדֵעַ.

מִי שָׁם? בֵּן, זֶה אַתָּה? חָזַרְתָּ כָּל כָּךְ מַהֵר?
עֲזֹב אֶת זֶה. אַתָּה חוֹשֵׁב שֶׁאֲנִי סֵנִילִי?
נִפְרַדְתִּי מֵחוּשׁ אֶחָד שֶׁלִּי
לֹא מֵחֲמִשָּׁה. תִּתְקָרֵב קְצָת. אֲנִי לֹא נוֹשֵׁךְ.
יֵשׁ לְךָ רֵיחַ כְּמוֹ לִבְנֵי הַבְּכוֹר אֲבָל קוֹלְךָ
קוֹל יַעֲקֹב. זֹאת אֲמוּרָה לִהְיוֹת בְּדִיחָה?
סְלַח לִי, בֵּן. אֵלּוּ בֶּטַח תּוֹפְעוֹת הַלְּוַאי,
זֶה לֹא הַגִּיל שֶׁהוֹרֵג אוֹתְךָ, אֵלּוּ הַתְּרוּפוֹת.
אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ יוֹתֵר מִדַּי פִּלְפֵּל בַּנָּזִיד.
בְּסֵדֶר. שָׁמַרְתִּי אֶת זֶה קָבוּר בְּתוֹכִי מַסְפִּיק זְמַן.
עֲשֵׂה לִי טוֹבָה קֹדֶם, תִּנְעַל אֶת הַדֶּלֶת
וְאִם אָחִיךָ יִדְפֹּק, אַל תַּעֲנֶה.

אַף אֶחָד לֹא יוֹדֵעַ אֶת זֶה. אֲפִלּוּ לֹא אִמְּךָ.
חֲבָל שֶׁלֹּא הִכַּרְתָּ אֶת סַבָּא שֶׁלְּךָ. כֻּלָּנוּ
גְּזוּרִים מֵאוֹתוֹ אָרִיג גַּס. זֵהִים,
הָיִיתִי הַבֵּן הַיָּחִיד, אַבָּא שֶׁלִּי וַאֲנִי
עָשִׂינוּ הַכֹּל בְּיַחַד, אִישׁ וְנַעַר.
בְּדִיּוּק מָלְאוּ לִי שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה. אָבִי הֵעִיר אוֹתִי מֻקְדָּם,
"אֲנַחְנוּ יוֹצְאִים לְסִיבוּב בָּאוֹטוֹ". הָיוּ שָׁם שְׁנֵי אֲנָשִׁים
שֶׁלֹּא הִכַּרְתִּי, לְאֶחָד מֵהֶם בַּמּוֹשָׁב הָאֲחוֹרִי
לְיָדִי הָיָה שֵׂעָר שָׁחֹר וַעֲוִית עַצְבָּנִית.
לַמְּכוֹנִית הָיָה רֵיחַ שֶׁל זֵעָה וְעוֹר נִשְׂרָף.
הַנְּסִיעָה אָרְכָה נֶצַח. אַף אֶחָד לֹא דִּבֵּר.
הַדָּבָר הַבָּא שֶׁאֲנִי זוֹכֵר זֶה הַמִּשְׂרָד.
כִּסֵּא מְנַהֲלִים שָׁחֹר עֲנָקִי, שֻׁלְחָן,
טֵלֵפוֹן, הָעִצּוּב הָיָה מְיֻשָּׁן
אֲבָל בְּרָמָה. לֹא הָיָה שָׁם אַף אֶחָד חוּץ מִמֶּנִּי וּמֵאַבָּא.
"שֵׁב, בֵּן". מֵעוֹלָם לֹא הִרְגַּשְׁתִּי קָטָן כָּל כָּךְ.
וְאָז הוּא עָשָׂה אֶת הַדָּבָר שֶׁזִּעְזֵעַ אוֹתִי יוֹתֵר
מִכָּל מָה שֶׁקָּרָה מֵאָז. הוּא קָשַׁר אוֹתִי.
קָשַׁר אוֹתִי לַכִּסֵּא. לֹא, לֹא הִתְנַגַּדְתִּי.
הוּא הָיָה הָאַבָּא וְהַמִּלָּה שֶׁלּוֹ הָיְתָה הַחֹק.
הוּא הִצְמִיד אֶקְדָּח בְּחָזְקָה אֶל הַמֵּצַח שֶׁלִּי,
אֶל הָעַיִן הַשְּׁלִישִׁית. שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה שָׁנָה חָלְפוּ לְנֶגֶד עֵינַי.
וְאָז הִתְפּוֹצֵץ צִלְצוּל הַטֵּלֵפוֹן.
צִלְצֵל שְׁמוֹנֶה פְּעָמִים לִפְנֵי שֶׁהוּא עָנָה.
הוּא לֹא דִּבֵּר. רַק הִנִּיחַ אֶת הַשְּׁפוֹפֶרֶת
וְיָרָה לְכִוּוּן הַמְּנוֹרָה.
מֵעוֹלָם לֹא דִּבַּרְנוּ עַל זֶה. בַּמְּכוֹנִית
בַּדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה, הִבְחַנְתִּי בַּשֵּׂעָר הָאָפֹר שֶׁלּוֹ
לָרִאשׁוֹנָה. אַף פַּעַם לֹא הֶאֱשַׁמְתִּי אוֹתוֹ בָּזֶה,
הֵבַנְתִּי. הוּא תָּמִיד עָמַד בְּהַבְטָחָתוֹ.
הוּא הָיָה יוֹרֶה. וְהוּא יָדַע שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ אֶת זֶה.

בָּרוּךְ תִּהְיֶה, בֵּן. אֲנִי בְּסֵדֶר. אֲנִי חַיָּב לִישֹׁן.
תָּעִיר אוֹתִי בְּעוֹד שָׁלוֹשׁ שָׁעוֹת. אֶשְׁתֶּה לְחַיֵּי זֶה.
מִי אַתָּה? מִי? אֲנִי זָקֵן מִדַּי לָזֶה.
אִם אַתָּה מִי שֶׁאַתָּה אוֹמֵר שֶׁאַתָּה, אָז מִי לַעֲזָאזֵל
יָשַׁב עַל הַמִּטָּה שֶׁלִּי, לְמִי סִפַּרְתִּי אֶת הַסּוֹד?
חָיִיתִי יוֹתֵר מִדַּי. חֲבָל שֶׁהוּא לֹא לָחַץ עַל הַהֶדֶק.
אֵיפֹה הַתְּרוּפוֹת שֶׁלִּי? אֲנִי אִישׁ מֵת.
יֵשׁ לִי שְׁנֵי בָּנִים… בָּרָק מַבְלִיחַ וּמְזַגְזֵג…
מִי שֶׁמַּגִּיעַ רִאשׁוֹן מְקַבֵּל שֵׁרוּת רִאשׁוֹן. חֲטָאֵי הָאָב…
סְלַח לִי, בֶּן. הוּא חִכָּה שְׁמוֹנָה צִלְצוּלִים.
אֲנִי מִצְטַעֵר, אֲנִי חַלָּשׁ מִדַּי עַכְשָׁו. שְׁאַל אֶת אָחִיךָ.
יוֹתֵר מִדַּי מֶלַח. אֵין לִי תֵּאָבוֹן.
הוּא הֶאֱפִיר בִּן-לַיְלָה. אֵיפֹה הַתְּרוּפוֹת שֶׁלִּי?
מָה הַשָּׁעָה? הֵיכָן אֲנִי? וּמִי אַתָּה?
יֵשׁ לִי רַק בֵּן אֶחָד. אַף פַּעַם לֹא הָיוּ לִי שְׁנַיִם.

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

מתוך שירים חדשים ונבחרים, ב' (2004-2005)

*

לְכָל מָה שֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת, אֲנִי תָּמִיד

צְרִיכָה עָלֶה אוֹ פֶּרַח, אִם לֹא

שָׂדֶה שָׁלֵם. בַּאֲשֶׁר לַשָּׁמַיִם, אֲנִי כֹּה מְאֹהֶבֶת

בִּפְרָאוּת בְּהַמְצָאוֹתֵיהֶם הַיּוֹמְיוֹמִיּוֹת,

כְּחֻלִּים קְרִירִים אוֹ אֲפֹרִים כְּחָתוּל אוֹ מְלֵאִים

בִּסְפִינוֹת עֲנָנִים, שֶׁפָּשׁוּט אֵינֶנִּי יְכוֹלָה

לוֹמַר מָה שֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת בְּלִי לְפָחוֹת

מְלוֹא שָׁמַיִם אֶחָד. מָה עוֹד? צָרִיךְ מַיִם,

נַחַל אוֹ בְּאֵר, נָהָר אוֹ אוֹקְיָנוֹס, אֶחָד מֵהֶם

חַיָּב לִהְיוֹת שָׁם. עַל מְנַת שֶׁהַלֵּב יִהְיֶה שָׁם. שֶׁהָעֵט

יִתְמַקֵּם. שֶׁהָרַעֲיוֹן יוֹפִיעַ.

*

מאת ו. ס. מרווין

מתוך "הגשם בעצים", 1988

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

–

בָּאוֹר הַסָּתוּר אֲנִי יָכוֹל לִרְאוֹת אֶת הָעוֹלָם

כְּשֶׁהֶעָלִים מַבְהִירִים אֲנִי רוֹאֶה אֶת הָאֲוִיר

הַצְּלָלִים נְמַסִּים וְהַמִּשְׁמְשִׁים מוֹפִיעִים

עַכְשָׁו שֶׁהָעֲנָפִים נֶעֱלָמִים אֲנִי רוֹאֶה אֶת הַמִּשְׁמְשִׁים

עַל אֶלֶף עֵצִים מַבְשִׁילִים בָּאֲוִיר

הֵם מַבְשִׁילִים בַּשֶּׁמֶשׁ לְאֹרֶךְ הַקִּיר הַמַּעֲרָבִי

אֵינְסְפוֹר מִשְׁמְשִׁים מַבְשִׁילִים בְּאוֹר יוֹם

–

מָה שֶׁלֹּא הָיָה שָׁם

מֵעוֹלָם לֹא הִבְחַנְתִּי בַּמִּשְׁמְשִׁים הָאֵלֶּה מִתְנוֹדְדִים בָּאוֹר

הָיִיתִי יָכוֹל לַעֲמֹד בְּבֻסְתָּנִים לָנֶצַח

מִבְּלִי לְהַבְחִין בַּיּוֹם שֶׁבַּמִּשְׁמְשִׁים

מִבְּלִי לָדַעַת אֶת בְּשֵׁלוּת הָאֲוִיר הַצָּלוּל

מִבְּלִי לָגַעַת בַּמִּשְׁמְשִׁים שֶׁבְּעוֹרֵךְ

מִבְּלִי לִטְעֹם בְּפִיךְ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁבַּמִּשְׁמְשִׁים

–

מאת ו. ס. מֵרווין

מתוך "הגשם בעצים" (1988)

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

*

בַּלַּיְלָה שֶׁל יוֹם הֻלַּדְתִּי

הִתְעוֹרַרְתִּי מֵחֲלוֹם

שֶׁל הַרְמוֹנְיָה

וּלְפֶתַע שָׁמַעְתִּי

אִישׁ זָקֵן לֹא אָבִי

אָמַרְתִּי אֲבָל הָיָה זֶה

אָבִי מִתְנַשֵּׁם אֶת שְׁמִי בְּנָפְלוֹ

עַל מַדְרֵגוֹת הָאֶבֶן בַּחוּץ

מַמָּשׁ מִתַּחַת לַחַלּוֹן

בַּגֶּשֶׁם

אֵינִי יוֹדֵעַ

כַּמָּה פְּעָמִים

קָרָא

עַד שֶׁהִתְעוֹרַרְתִּי

שָׁכַבְתִּי

בַּחֶדֶר שֶׁל הוֹרַי

בַּבַּיִת הָרֵיק

שְׁנֵיהֶם מֵתוּ

בַּשָּׁנָה הַהִיא

וְהַגֶּשֶׁם יָרַד

מִכָּל עֵבֶר

הַקּוֹל הַיָּחִיד

*

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

*

חָבֵר שֶׁלִּי אוֹמֵר לֹא הָיִיתִי בֶּן טוֹב

אַתָּה מֵבִין

אֲנִי אוֹמֵר כֵּן אֲנִי מֵבִין

*

הוּא אוֹמֵר לֹא הָלַכְתִּי

לִרְאוֹת אֶת הוֹרַי לְעִתִּים קְרוֹבוֹת אַתָּה יוֹדֵעַ

וַאֲנִי אוֹמֵר כֵּן אֲנִי יוֹדֵעַ

*

אֲפִלּוּ כְּשֶׁגַּרְתִּי בְּאוֹתָהּ הָעִיר הוּא אוֹמֵר

הָיִיתִי הוֹלֵךְ אֲלֵיהֶם אוּלַי פַּעַם

בְּחֹדֶשׁ וְאוּלַי אֲפִלּוּ פָּחוֹת

אֲנִי אוֹמֵר הוֹ כֵּן

*

הוּא אוֹמֵר הַפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה שֶׁהָלַכְתִּי לְבַקֵּר אֶת אַבָּא שֶׁלִּי

אֲנִי אוֹמֵר הַפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה שֶׁרָאִיתִי אֶת אַבָּא שֶׁלִּי

*

הוּא אוֹמֵר הַפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה שֶׁרָאִיתִי אֶת אַבָּא שֶׁלִּי

הוּא שָׁאַל אוֹתִי עַל הַחַיִּים שֶׁלִּי

אֵיךְ אֲנִי מִסְתַּדֵּר וְהוּא

הָלַךְ לַחֶדֶר שֶׁלְּיַד

לְהָבִיא מַשֶּׁהוּ לָתֵת לִי

*

הוֹ אֲנִי אוֹמֵר

וּמַרְגִּישׁ שׁוּב אֶת הַקֹּר

שֶׁל יָדוֹ שֶׁל אָבִי בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה

*

הוּא אוֹמֵר הָאַבָּא שֶׁלִּי הִסְתּוֹבֵב

בַּמִּסְדְּרוֹן וְרָאָה אוֹתִי

מִסְתַּכֵּל בַּשָּׁעוֹן וְהוּא

אָמַר אַתָּה יוֹדֵעַ אֶשְׂמַח אִם תִּשָּׁאֵר

וּתְדַבֵּר אִתִּי

*

הוֹ כֵּן אֲנִי אוֹמֵר

*

הוּא אוֹמֵר אַבָּא שֶׁלִּי

אָמַר בֶּטַח

יֵשׁ לְךָ עֲבוֹדָה חֲשׁוּבָה לַעֲשׂוֹת

אוֹ אוּלַי אַתָּה צָרִיךְ לְהִפָּגֵשׁ

עִם מִישֶׁהוּ אֲנִי לֹא רוֹצֶה לְהַחְזִיק אוֹתְךָ

*

אֲנִי מַבִּיט הַחוּצָה מֵהַחַלּוֹן

חֲבֵרִי מְבֻגָּר מִמֶּנִּי

הוּא אוֹמֵר אָמַרְתִּי לְאַבָּא שֶׁלִּי שֶׁהוּא צוֹדֵק

וְקַמְתִּי וְעָזַבְתִּי אוֹתוֹ אָז

אַתָּה יוֹדֵעַ

אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיִיתִי צָרִיךְ לָלֶכֶת לְשׁוּם מָקוֹם

וְלֹא הָיִיתִי צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת שׁוּם דָּבָר

*

יש הרבה מובנים והקשרים שנדבקו למילה 'זן'. על המובנים המסחריים אין טעם לדבּר (מותגי תה ובושם שמשתמשים במילה וכדומה), וגם לא על המובנים המסחריים הסמויים יותר ("טכניקות" שמטרתן "להרגיש טוב" וכדומה). מי שמחפש פתח הצצה, ואולי שער כניסה, אל העולם הזה, ייטיב אם יקרא את מדף הספרים שדיוויד הינטון חתום עליו. הינטון (יליד 1954) הוא המתרגם הבולט של שירה ומחשבה סינית לאנגלית, והמדף שלו כולל כעשרים ספרי תרגום ועוד כעשרה ספרי מסות ושירה מקורית. הספר להתחיל בו הוא 'שורש סין', China Root, שהוא מבוא לצ'אן (המילה הסינית שביפן ובמערב הפכה ל"זן"), לצד האנתולוגיה 'דרך הצ'אן' The Way of Ch'an. שני הספרים האלה הם המבוא העקרוני הבהיר והמקיף ביותר המוכר לי לצ'אן הסיני, שעליו אמר יואל הופמן כי הוא "הניסיון היפה ביותר של בני אדם להבין".

אני כותב כאן כאחרון התלמידים, ולא על הספרים הנ"ל, אלא על תרגום חדש של הספר שאפשר לתרגם את שמו "רשומות הקלוּת והשלווה" (כאן קישור לספר וכאן דגימה ממנו; כאן דגימה ארוכה למדי מן המבוא). קלות ושלווה – מצרכים שיש לנו שפע מהם! זהו ספר שיחות (קוּנג-אנים בסינית, "קואנים" ביפנית) משנת 1145 בערך. לפי גישתו של הינטון, הצ'אן הוא הרבה יותר דאואיזם מעודכן מאשר סוג של בודהיזם, ובעצם את עיקרי דרך הצ'אן אפשר למצוא כבר אצל לאו דזה וג'ואנג דזה באמצע האלף הראשון לפנה"ס. במובנים מסוימים, טוען הינטון, הצ'אן הוא אנטי בודהיסטי.

הצ'אן, כפי שהוא עולה מתרגומיו של הינטון, מוצג כתורה הכי רלוונטית לימינו שאני יכול לחשוב עליה, תורה של אקולוגיה רוחנית וארצית, תורה המכבדת את האדם בכך שאינה דורשת ממנו להאמין בכל מיני אמונות "כי ככה אמרתי" ובכל מיני דמויות סמכותיות, תורה המטילה ספק בסמכות ובמוסכמות, כלומר מטילה ספק בעצמה, ובעיקר תורה ששאיפתה היא ראיית התודעה והיקום כמרקם אחד, כלומר תורה המציעה לאדם לא רק רשימת מטלות וצווים אלא התמקמות בעולם, יום-יום.

אתרגם כאן כמה קטעים מן הספר כדי להמחיש זאת. מדובר בתרגום חלקי מתרגום ויש להתייחס אליו ככזה. זה ממש לא מבוא לצ'אן, רק בדל רמז.

בפרק השלישי נשאל מישהו מדוע הוא אינו קורא בסוטרות (כתבי הקודש). התשובה: "אני רק נזיר עני השוכן ב'דרך' [=דאו]… זוהי הסוטרה שלי, רקמת הקיום של העולם המתגלגלת בשינויי צורה: מאה, אלף, עשרת אלפים, מאה אלף מגילות". פשוט: העולם הוא כתבי הקודש שלי. העולם הוא הספרייה הגדולה. כן, אפשר לכתוב עליו, אבל יש לזכור שזו כתיבה משנית.

בפרק הרביעי האל אינדרה לוקח נבט של עשב ושותל אותו באדמה, ואז מכריז "בניית המקדש הושלמה". על פני הבודהא, בסיפור, מתהווה חיוך. נבט אחד הוא מקדש ראוי, שלם! והינטון מעיר, שהסימנית הסינית ל'מנזר' או 'מקדש' מכילה ציור של יד האוחזת בשתיל. שתיל הוא מקדש מפני שיש בו את כל כוח היקום של צמיחה והתהוות. כן, אפשר לבנות מקדש, אבל לא כדאי לשכוח שהמקדש העיקרי הוא העולם.

מורה אחר (פרק 7) מתבקש ללמד את הציבור. הוא יושב שעה ארוכה בלי לדבּר, ואז קם וחוזר לחדרו. נוזפים בו על כך והוא אומר, "לסוטרות יש מורים לסוטרות; לשסטרות [הדרכות] יש מורים לשסטרות. מדוע אתה נוזף בי?". ובמילים אחרות, הוא אומר: אני מורה לדממה.

בפרק 8, בשיר המלווה את השיחה (יש שיר כזה אחרי כל שיחה) נאמר: "ברגע שאתה מבין, גם המלמול של תינוק בן יומו, 'גוּ-גוּ, גא-גא', הוא הסבר מספק". לא צריך להסתבך בפילוסופיה יותר מדי, במילים על מילים על מילים. ברגע שאתה מבין, אפילו מלמול טרום-מילולי של תינוק מראה את התבונה היקומית, את יצירת השפה, את יכולת הלימוד הנובטת-מאליה של תינוק. המלמול התינוקי הוא פלא גמור והוא גם 'אומר' את זה. וגם כאן, כן, אפשר לדבּר מעבר למלמול, אבל לא כדאי לשכוח את המלמול כמעין איזון מפני ההשתלחות מילולית חסרת הרסן שכולנו מוּעדים לה.

עלי לקצר, ברוח הדברים האלה. הנה רק עוד שני דברים. בפרק 88 מצוטטת סוטרה: "כשאיני רואה את טבעי המקורי, מוטב שאתבונן אל המקום שאני נמצא בו, שבו איני רואה את טבעי המקורי". יש כאן עצה מעשית, כל הטריק הוא לזכור שכשאתה מרגיש אבוד, שאיבדת את הדרך, לזכור שזה בדיוק הסימן שאתה צריך לחפש את הדרך. הדרך היא לחפש את הדרך. ההבדל בין מצב של חיפוש דרך למצב של הליכה לאיבוד הוא עצום. במצב של הליכה לאיבוד אתה שקוע בתחושת ה"איבוד" והיא נוטה להתעצם, להסלים. במצב של חיפוש דרך אתה מתקן את הנתיב, שם לב היכן אתה, שואל שאלות. ואף אחד לא אמר שזה פשוט.

אי אפשר לסיים את הסקירה הקצרה הזו בלי הפרק המסיים, מספר 100. נזיר שאל את המורה: "בראשית היה רק מארג המקור הצלול של הבודהא [המונח 'בודהא' בהקשר של צ'אן הוא לרוב 'היקום' ולא האדם המסוים, סידהרתהה גאוטמה]; כיצד זה לפתע נוצרו מתוכו הרים ונהרות והארץ רחבת הידיים?". המורה ענה: "בראשית היה רק מארג המקור הצלול של הבודהא; כיצד זה לפתע נוצרו מתוכו הרים ונהרות והארץ רחבת הידיים?". כן: תשובתו של המורה היא ציטוט של השאלה! התשובה היא – שמוֹר על השאלה. שאלה מצוינת. וגם אתה כלול בשאלה. איך היקום עבר ממצב של 'המפץ הגדול' למצב שבו מישהו יושב כאן ומקליד או קורא? מצב-השאלה הזה הוא מה שראוי לחפש. "אין תשובות, יש רק מעמקים", כתב הינטון בפתח ספר אחר שלו.