מחבר דרור בורשטיין

• ליד קלמאת'

  אָנוּ עוֹמְדִים סָבִיב לְתוֹף הַנֵּפְט הַבּוֹעֵר
  וְאָנוּ מְחַמֵמִים אֶת עַצְמֵנוּ, אֶת יָדֵינוּ
  אֶת פָּנֵינוּ, בְּחוּמוֹ הַטָּהוֹר הַלוֹחֵךְ.

  אָנוּ מַגְבִּיהִים כּוֹסוֹת קָפֶה מַעֲלוֹת-אֵד
  אֶל שְׂפָתֵינוּ וְאָנוּ שׁוֹתִים אוֹתָן
  בִּשְׁתֵּי הַיָּדַיִים. אֲבָל סַלְמוֹן אֲנַחְנוּ

  דָּגִים. וְעַתָּה אָנוּ רוֹקְעִים בְּרַגְלֵינוּ
  עַל הַשֶּׁלֶג וְעַל הַסְּלַעִים וְנָעִים בְּמַּעֲלֵה הַנָּהָר,
  אַט-אַט, מְלֵאִים אַהֲבָה, אֶל עֵבֶר הָאֲגַמִים הַשְּׁקֵטִים.

• קלמאת' (Klamath) – נהר במדינת אורגון, ארה"ב (המדינה בה נולד קארבר)
• תרגם מאנגלית: דרור בורשטיין

ג', הסופר שזכה בפרס ישראל לספרות עברית, וכתוצאה מכך הודפסו כל ספריו – עשרים ושמונה במספר – אחרי שנעדרו ממדפי הספרים במשך ארבעים שנה ויותר, עם היוודע לו דבר הזכיה, לה פילל יום-יום במשך כל אותן ארבעים שנה שבהן נמחק למעשה, פשוטו כמשמעו, מן המציאות הספרותית, לקה בשבץ הלב ומת במקום. הוצאת הספרים בעלת הזכויות על ספריו של הסופר ג' מיהרה והזדרזה להדפיס מהדורה נוספת מכל ספריו ולהפיץ גם אותה בכל חנויות הספרים. כמה ימים לאחר מכן התברר כי ההודעה על הענקת הפרס היתה מוטעית, והפרס, שטרם הוענק בפועל לסופר ג', נשלל ממנו בכל זאת. חנויות הספרים מיהרו להחזיר להוצאה את עשרות אלפי העותקים החדשים של ספריו של הסופר ג', אבל ההוצאה סרבה לקבלם. עד היום מחולקים שלושה ספרים של הסופר ג' לכל חייל בטקס סיום הטירונות, לצד ספר התנ"ך.

זביגנייב הרברט, ברברי בגן, מפולנית: מרתה ויורק סטנקביץ, כרמל, 2004, 246 עמ'.

 

מיהו ה"ברברי" שבכותרת הספר? מהו "הגן"? דוד וינפלד, מתרגמו של המשורר והמסאי הפולני זביגנייב הרברט (1924-1998), מציע כמה אפשרויות באחרית הדבר שלו (עמ' 239): "הגן" הוא סמל ל"מורשת האמנות האירופית" הדרומית, ו"הברברי" יכול להיות "בן מזרח אירופה" המבקר במערב, בן צפון אירופה היורד דרומה, או "האדם בכלל". הרברט, בספר המסות הזה, הוא שילוב של כל אלה. ואפשר להוסיף: ה"ברברי" הוא המשורר, המוצא עצמו כמו פיל מילולי בחנות חרסינה של אמנות חזותית – ציור, אדריכלות, פיסול, ומחליט, בלית ברירה, לדבּר על מה שאולי יש רק להתבונן בו בשתיקה.

הספר הוא תוצאה של מסע שערך המחבר ב-1958 באיטליה ובצרפת, מותיר מאחוריו את פולין הקומוניסטית לטובת מחוזות השמש. האקלים הנוח הופך עבור הרברט לאוויר רוחני חדש. אפשר בנקל לדמות איך הרברט, אחרי שנים של עיון באלבומי רפרודוקציות בשחור-לבן של אמני הרנסנס האיטלקי האהובים עליו, רואה אותם, בבת אחת, בגודל אמיתי, "באור השמש של מולדת האמן" (עמ' 190), כלומר – רואה חלום מתגשם לנגד עיניו, כמי שהאזין שנים לבטהובן דרך טרנזיסטור מונו ואז נקלע לקונצרט של הפילהרמונית של ברלין. התרגשותו של הרברט ניכרת מכל עמוד בספר הזה, גם כשהוא כותב עמודים מלומדים שאור הספרייה בוקע מתוכם, לא אור הקתדרלה או המוזיאון.

המונח "ספר טיסה" משמש לציון ספרים שאורך חייהם הוא כאורך המעבר מן הבית אל היעד. היות שהמעבר נתפס בעיני התייר המצוי כחסר חשיבות בדרך ליעד, גם הספרות הנלווית לו נתפסת ככזו. הספר הזה הוא "ספר הטיסה" המיטבי, בדיוק מפני שהוא אוהב כל כך את מה שיש "בדרך", ובעיקר את הזמנים המקופלים בדרכים. התייר המצוי מחליף מקום "מוכּר" במקום "חדש" אך לא מחליף את הזמן המוכר בזמן של המקום החדש. ההיסטוריה של המקום החדש, קצב החיים שלו, העתיד המדומיין שלו – כל אלו אינם מעניינים את התייר, הדבק בשגרת הטיול המיובאת מהבית. הרברט הוא תייר אחר, מכיוון ששינוי המקום גורר בעקבותיו שינוי עמוק של תפיסת הזמן. הטיול שלו הוא, כל הזמן, טיול אל תוך זמנֵי המקומות שהוא פוקד.

ב-1958 הוא מטייל בפריז עם מדריך תיירים של אביו, משנת 1909. איזה רעיון מבריק! אבל הטיול אינו שקיעה נוסטלגית בעבר "הטוב". הרברט רואה בעבר את סימני ההווה: בתיאורו את שיטות האינקוויזיציה (עמ' 150) הוא חושב בבירור על הגסטאפו; כשהוא מתאר את רדיפת מסדר האבירים הטמפלארים הוא חושב על הקג"ב. "אין לך בהיסטוריה דבר הנחתם סופית. השיטות שננקטו במאבק נגד הטמפלארים השתכנו להן במנגנוני השלטון". משפט זה כשלעצמו הוא ערובה מתמדת לאוניברסליות ולרלוונטיות (גם במובן הפוליטי) של הספר הזה, שמיד בראשיתו, בפרק על ציורי המערות של לאסקו (עמ' 13) תוהה "כיצד לשלב אמנות מעודנת עם פרספקטיבה אכזרית של ציידים". האסתטיות של הרברט אינה "בועה" אטומה, אלא מפולשת לאנטי-אסתטי ומכירה בנוכחותו החזקה. על הוא אינו מוותר על הערצת היפה אך גם אינו מוותר על עמדה מוסרית. הספר הזה הוא מיזוג מופלא בין השתיים.

הצייר האהוב על הרברט הוא, על פי הודאתו, פיירו דלה פרנצ'סקה (1416-1492). כיום יש לו שותפים רבים בהערצה הזו, אבל לפני כמעט חצי מאה היא היתה הערצה אמיצה. מעניינת במיוחד קריאה של המסה על פיירו כסוג של דיוקן רוחני של הרברט עצמו, דיוקן שמוסב על אחר (אחר נעדר). הרברט מאפיין את פיירו גם על בסיס הפרובינציאליות שלו (עמ' 198), שהיא-היא ה"ברבריות" הפולנית של הרברט עצמו. כמעט לכל מאפיין סגנוני שהרברט מתאר בנאמנות ביחס לפיירו יש מקבילה בשירתו של הרברט עצמו ובפרוזה שלו (כפי שאני מכיר אותן בתרגומיו המזהירים של דוד וינפלד). פיירו, כמו הרברט, "מתרחק מפסיכולוגיה זולה" (עמ' 194), הזמן אצלו הוא "לרוב בלתי מוגדר" ("מר קוגיטו" הידוע של הרברט הוא תודעה כזו, הקיימת בהרבה מאוד זמנים בבת אחת), ויותר מכל, שניהם, הצייר והמשורר, מדברים על האכזריות "בשפה עניינית ומרוחקת" (עמ' 195) – לא כדי לטשטש את האכזריות, אבל מתוך החלטה להניח לה את מקומה הראוי, באחת השכבות התחתונות של השיר או הציור.

ולסיום, הערה טכנית: הספר מזכיר יצירות רבות, שיתכן שאינן שמורות בזכרונם של כל הקוראים. אתר אינטרנט כמו www.wga.hu יכול ללוות היטב את הקריאה בספר הזה, הנדיר ביופיו ובחוכמתו.

בגלל טעות של הפּקיד הממונה הושמעה הצפירה של יום הזיכרון בשעה 11 בבוקר של יום העצמאות שלמחרת. מכיוון שאיש לא חשד שמדובר בטעות, ובגלל "תקדים מלחמת יום כיפור", אצו ההמונים למקלטים, גוררים אתם את כמויות המזון שהכינו מבעוד מועד לארוחה הבשרית המסורתית. לאחר כמה שעות שבהן היו הרחובות בכל רחבי הארץ ריקים לגמרי, וכל תושביה שהו מתחת לפני האדמה, ממתינים עד שיבורר העניין, צמודים למקלטי הרדיו, התבררה הטעות, והאות ניתן לצאת מן המקלטים ולחזור לשִגרה. למרבה ההפתעה התברר כי כוחות סוריים ניצלו את ההזדמנות וכבשו בינתיים את המדינה כולה, לרבות השטחים הכבושים בגדה המערבית ובעזה. בשנה שלאחר מכן הושמעה הצפירה של 11 בבוקר ביום הנכון, לאחר שהפּקיד הממונה פוטר ממשרתו עוד לפני חג השבועות.

רייקסמוזיאום, אמסטרדם:

• ברתולומאוס פאן דר הלסט, המשתה לרגל כריתת חוזה מינסטר, 1648: המשתה הוא לרגל כריתת חוזה להפסקה מלחמת 80 השנה, חלק משלום חדש, שבמקרה זה משחרר את ההולנדים מהכיבוש הספרדי. אבל למה המשתה כולו, לחיצת היד בימין היא בין שני הולנדים, ולא בין הולנדי לספרדי?
• כריתת חוזה שלום היא הרקע לציור. ובאמת בתוך הציור העקרון המארגן את הקומפוזיציה הוא עקרון הדיאלוג, המפגש הזוגי, השיחה וההתייחסות ההדדית: לחיצת יד נלבבת בימין, שיחות ומבטים, שני הכבשים הנשקפים מן החלונות, ועוד ועוד.
• אבל את האידיליה של המפגשים והשיחות מערערים מפגשים מסוג אחר: מפגשים אלימים: על הגביע הענקי פסלון של ג'ורג' הקדוש מכניע מישהו (לא נראה כמו הדרקון הרגיל אלא יותר כמו אדם); שלוש דמויות משתקפות על מגן החזה של האוחז בגביע, ומתעוותות תוך כדי כך לקריקטורות בפועל; שני כובעים מונפים זה אל מול זה באלכסון מרהיב, ריקוּת אל ריקוּת (מה משמעות התנועה שמחווה הגבר הצעיר, כאילו מוליך בובה?); ובעיקר: שתי הסכינים, אמנם סכיני אוכל ולא סכיני מתנקשים, סמוך למוקדי הציור. האם יתכן שמתחת לשלום ראה הצייר את הסכינים המנצנצות אחת אל רעותה, עכשיו כלפי פנים משהאויב החיצוני נעלם, רוחשות מתחת לציור ובעצם לא "מתחת" אלא בגלוי? מדוע נוגים פרצופי השניים בימין, בתוך המסיבה העליזה הזו?

  ורמר, נערה קוראת מכתב, רייקסמוזיאום

• התשוקה להגיע אל חדר ורמר, שמתחלפת בפחד בשניות האחרונות.
• העצב האינסופי של כיסא שאין מי שיישב בו. יש דמות לא מצוירת בציור הזה, דמות שרואים אותה: ה"ניטים" על הכיסאות מול הפנינים על השולחן. זה שישב על הכיסא, שהוא זה שהעניק את הפנינים מונכחים בחדר בלי להיות בו.
• ורמר מצייר את הקיר המואר כמו שמיים מעוננים קלות. השמיים הופכים לשמיים "של" מפת-האדמה צמודה, והחדר הופך לְעולם, פשוטו כמשמעו.
• יש "פרצופים" של שתי נקודות וקו על המוטות של הכיסאות. זוג בכל כיסא.
• הכול עקום קצת ולא מאוזן: המשקולת של המפה חסרת בת זוג, המפה עקומה, הכיסאות לא מסודרים, המפה זרוקה סתם. מתוך זה נובטת השלווה.
• היא לא קוראת מכתב – אלא נאחזת בו. מבינים את זה כששמים לב שאי אפשר להתנתק מהציור.
• ורמר מצליח לשכנע בדבר אחד בלי ספק: אי-יתכנותו כצייר בסיטואציה המתוארת. כלומר, ברור שלא יכול היה להיות עוד אדם ברגע הזה בחדר הזה. זה ציור בלתי אפשרי במובן זה, כלומר הציור הכי אפשרי.

  מוזיאון ון גוך
  

• על אחד מתפוחי האדמה בטבע דומם עם תפוח אדמה (1885) רשומה הספרה 8, אולי סימן האינסוף.
• מראה פאריס (1886): מסת העננים (באימפסטו לבן) רבה יותר ממסת הצבע של כל אשר על פני האדמה.
• ציור של סרטן מושלך על גבו. הליכה הפוכה בריבוע, הליכת האמנות.
• עורבים בשדה חיטה (1890): הדרך מונחת על שדה החיטה כמגבת על דשא. שלא כמו אצל סזאן, הדרך לא רק קטועה, היא מושלכת כסמרטוט, שמוטה.
• מאנה, המזח בבולון סור מר (1868): אחרי המזח מתחילה כבר ממלכה אחרת. המזח הוא הסוף. מישהו בתמונה מביט בטלסקופ אל מחוץ לציור, אבל הרי כבר בתוכו העולם נגמר. לאן הוא מסתכל?

  מוריצהאוס, האג

• וילם פאן דר ולדה: ספינות מובילות כלי חומר ענקיים לנמל. כלי אוויר מוליכים כלי אוויר.
• הנערה עם עגיל הפנינה מול מראה דלפט, באותו החדר. מתוך העיר היא יוצאת להביט על העיר, המשתקפת בעגיל שלה, בפנים ובחוץ לתמיד.
• משתקפים בעגיל: האור, הצווארון הלבן, החושך.
• רוחר פאן דר ויידן, הקינה על ישו. פצעי הצלב המדממים ברגליים מצוירים בעצם כעיניים דומעות. הכומר הוא היחיד שלא מביע רגש כלשהו בציור. הכפפות מכילות העמדה הרגשית הזו. "אל תגע בי".

  מוזיאון בוימנס פאן בוינינגן, רוטרדם

• קארל וילינק, מבקרים מאוחרים בפומפיי, 1933: אדונים בחליפות, עם סיגרים, בין ההריסות, וברקע הר הגעש מעשן.
• הירונימוס בוש, החתונה בכנה: בשמאל, מגשים ועליהם ברבור וראש חזיר עשויים במתכונת הילות קדושים ובזהב. וזה צויר ב-1480.
• ברויגל, מגדל בבל (הגרסה ה"אדומה"). ההבנה שמה שרואים כאן הוא מאות שנים אחרי תחילת הבניה ומאות שנים לפני סופה. יש כמה סגנונות של בניה (החלונות). אבל כבר גרים ומשתמשים בקומות התחתונות עוד לפני הסיום. ההבנה שהקיום באמצע גם הוא אינסוף.
• לא יאומן כמה פרטים הולכים לאיבוד ברפרודוקציות של הציור הזה. למשל: מאות אנשים קטנים, חיים, פועלים, כמו נמלים בכל רחבי המגדל. זה פשוט ציור מטורף. הארכיטקטורה של המוטיב כביכול מסתירה את זה, ממש כמו שקירות הבתים שלנו מסתירים את מה שהולך בפנים. אבל רק בהתחלה. והטירוף הזה הרי צויר פעמיים!! (גרסה שנייה בווינה). להיות מוכן לעשות את זה.
• הפרטים הזעירים מחייבים אותך לדחוף את האף לציור כדי לראות. ברגע מסוים מובן כי אנו בתוך המגדל הזה, והציור עצמו הוא המחייב אותנו להבין את זה. הוא מושך אותנו באף, פשוטו כמשמעו.
• מעשה הציור עצמו כשילוב של שני סוגי אינסוף: אינסוף גלוי לעין (מה שרואים) ואינסוף נסתר (הרי המגדל מלא בעוד המון פרטים בפנים, חדרים, משפחות, עלילות, תמונות שתלויות בלי ספק על הקירות בתוך החדרים, חלקן אולי מתארות מגדלים, שבהם חדרים, ותמונות -)
• פיטר סנרדראם, הכנסייה באלקמאר. הוא מצייר את היציאה מהכנסיה. הז'אנר מתחלף בתוך הציור, מתפנים כנסייתי לנוף חילוני פשוט, ומבטל את הניגוד הזה בדיוק.
• רובנס: ציור קטן של נרקיס. אבל במקום בבואתו יש רק כמה כתמי צבע עכורים: מצבו של הצייר.

מפקד חיל האוויר הקמבודי, שהואשם בבית הדין לפשעי מלחמה בג'קארטה על רצח 10,000 מתוך 30,000 אזרחים מבני עמו במלחמת האזרחים, כולם תושבי העיר קמפוֹט-טרֶנג, שהיתה גם עיר הולדתו של מפקד חיל האוויר הקמבודי, אמר כי על פי אמונתו בזמן המלחמה, שהשתנתה בינתיים, מִספרים אי-זוגיים הביאו מזל רע ולכן סבר – אז – כי יש לפעול בכל האמצעים לביטולם. כשהעיר אב בית הדין כי המספר 30,000, למרות היותו מתחיל בספרה 3, הוא ככל הידוע מספר זוגי, התרעם מפקד חיל האוויר וענה כי אילו היה אב בית הדין נמצא בקמפוֹט-טרֶנג בעת ההפצצה לא היה פלפול משפטי מחוכם כזה מציל אותו ואת בני משפחתו – כפי שלא הציל את בנו משפחתי שלו, הוסיף ואמר. הנאשם נידון ל-27 שנות מאסר אותן הוא מרצה, ככל הידוע, עד היום.

נִצַּלְתִּי בְּקַלּוּת. הַמַּעֲבָר הָיָה קָצַר. אֶת שְׁאֵרִית יָמַי בִּילִיתִי תַּחַת מַסֵּכָה.

מִתּוֹךְ כַּמָּה פַּסְפּוֹרְטִים שֶׁהוּנְחוּ עַל שֻׁלְחָנִי בָּחַרְתִּי לִי אֶחָד שֶׁל יְהוּדִי.

שָׁנִים עָבְרוּ מֵאָז הֵנָפְתִי מוּל מַרְאַת בַּיִת-הַמָּלוֹן כַּף יָד יָמִין פְּרוּשָׂה לְצַד רָאשִׁי.

בַּמִּלְחָמָה, אוֹמְרִים, הָיוּ מִקְרֵי אַכְזָרִיוּת. "בְּמִלְחָמָה כְּמוֹ בְּמִלְחָמָה". מִשְׁפָּט קָצָר, בָּהִיר.

אֲנִי מֵסִיר מֵעַל שִׁכְמִי אֶת הָאַשְׁמָה כְּמוֹ חָלוּק בֵּית-הַמָּלוֹן הָרַךְ.

עָמַדְתִּי עַל מִרְפֶּסֶת כִּמְדוּמֶה וְכָל מִי שֶׁחָפַץ בְּכָךְ נִקְבָּץ וְהִתְאַסֵּף.

אֲנִי זוֹכֵר אֵיךְ יְלָדִים וִילָדוֹת חִלְּקוּ פְּרַחִים וְצָחֲקוּ. צָחַקְתִּי גַּם אֲנִי.

רָאִיתִי יוֹם אֶחָד אֶת נְאוּמִי לִפְנֵי הָהַמּוֹנִים וְלֹא הִכַּרְתִּי אֶת קוֹלִי.

אֲנִי מַבִּיט מִתּוֹךְ חַלּוֹן אֶל הָאוֹקְיָנוֹס. הֵן לֹא לָרִאשׁוֹנָה אֲנִי יוֹשֵׁב וּמְכַוֵּן אֶת הָאֶקְדָּח אֶל רַקָּתִי.

בְּעוֹד אַרְבַּע שָׁנִים אֶהְיֶה בֵּן 150 וְשׁוּב הַצֶּוֶת יַעֲרֹך לִי חֲגִיגָה צְנוּעָה.

אֶנְשֹׁף בְּכֹחַ בַּנֵרוֹת הָדַּקִּיקִים וַאֲכַבֶּה אֶת הַנֵרוֹת.

אֲנִי אָדָם זָקֵן וּכְנִרְאֶה שֶׁעוֹד שָׁנִים רַבּוֹת נוֹתְרוּ לִי. עוֹד שָׁנִים רַבּוֹת.

קָרָאתִי בַּסְּפָרִים שֶׁרֹעַ אָשֵׁר אֵין לְתָאֲרו הִפַחְתִּי בָּעוֹלָם.

כֹּחַ פְּנִימִי דָּחַף אוֹתִי כְּפִי שֶׁהוּא דּוֹחֵף אֶת שְׁאָר הָאֲנָשִׁים.

אֲנִי שׁוֹמֵעַ מִן הַמִּסְדְּרוֹן גְּרִירַת-רַגְלָיִים שֶׁל אָדָם. מִי הָהוֹלֵךְ?

אֲנִי מֵסֵב אֶת הָאֶקְדָּח מֵעִם רֹאשִׁי וּמִסְתַּכֵּל אֶל הַגַּלִּים וְאֶל הַיָּם. טָבוּעַ צָף עַל הַגַּלִּים.

כָּעֵת אָקוּם, אֵרֵד וְאֶסְתָּרֵק, וְאֶצְטָרֵף אֶל יֶתֶר הַזְּקֵנִים הַסּוֹעֲדִים.

במסגרת המפגשים שכונו "ועדות הפיוס והצחוק", ושעניינם היה, עם סיום הכיבוש הישראלי בגדה המערבית ובעזה, להפיג אי-אילו מתחים וטרוניות "משני הצדדים", כדברי העיתונות, הוזמן הקומיקאי האמריקאי הידוע בארני שולץ לתרום מכישוריו, כלומר להצחיק ולפייס. למרות שהבדיחות היו ביידיש, הוכתר מפגש הפיוס והצחוק בהצלחה רבה על ידי העיתונות הישראלית, עד כדי כך, כי גם העובדה שבאותו היום בו נערך המפגש המסכם של "ועדת הפיוס והצחוק" נורו ונהרגו שני נערים "מן הצד השני" (כך העיתונות) ליד כפרם הסמוך לחוֹמה, שמזה שנים קרויה, על שם סדרת המפגשים, "חומת הפיוס והצחוק", לא הביאה לביטול המפגש החגיגי המסכם, שבּו קרא בארני שולץ מתוך כתבי שלום עליכם לקול צחוקם הרם של כל הנוכחים, שאחד מהם אף לקה בהתקף לב קל. רק כמה ימים אחר-כך הסתבר כי מי שהיו אמורים להיות הנציגים הפלסטינים במפגש המוצלח היו קבוצה של סטודנטים ליידיש מקזבלנקה, עיר שהיהודים בה, כידוע, עוברים בשנים האחרונות רנסנס תרבותי חסר תקדים הכולל לימודי יידיש כמקצוע חובה החל מכיתה ג', ונסיעה למחנות ההשמדה בפולין כבר בכיתה ו'.

 

מִתַּחַת לְבִרְכַּי הַמַּיִם הָרוֹתְחִים. כַּפּוֹת רָגְלַי עוֹמְדוֹת עַל אֲבָנִים קְטָנוֹת.

סָבִיב אֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת הַמֶּלְצַרִים מְקַשְׁקְשִׁים בְּכַפִּיוֹת וּמַנִּיחִים מַפִּית לְכָל סוֹעֵד.

הַאִם לִטְבֹּל אֶת הַיָּדָיִים אוֹ לְהִשָּׁאֵר חֲצִי בָּחוּץ חֲצִי בִּפְנִים שׁוֹאֵל אוֹתִי אַחַד הָאֲדוֹנִים.

הָיוּ יָמִים שֶׁבִּדְחִיפָה קַלָה הָיִיתִי מַעֲבִיר אֶת כָּל הָרֹאשׁ בֵּינוֹת לָסוֹרָגִים.

מִיָּד יַכּוּ בְּפַּעֲמוֹן וְיִקְרְאוּ לִסְעֻדַּת עַרְבִית. הַפַּחַד מֵהַפַּעֲמוֹן.

הָיָה בְּפְּרָג אָדָם שֶׁהִסְתַּכֵּל בְּצִיּוּרִים וְכָל מַה שֶׁקָּרָה לִפְנֵי הַבַּד הָיָה גָּלוּי לוֹ כְּמוֹ בְּתֵאַטְרוֹן.

עָמַדְתִּי פַּעַם מוּל חָבִית שֶׁל תַּפּוּחִים בְּמוּזֵאוֹן בְּעִיר שָׂדֶה לְיָד אֲגַם קָפוּא. הַכֹּל נִשְׁכָּח אוֹ יִשָּׁכַח.

לְאַט-לְאַט הוֹפְכוֹת רַגְלַי לְמַשֶּׁהוּ אַחֵר בְּעוֹד אֲנִי צָף וּמְשׂוֹחֵחַ עִם הָאֲדוֹנִים הָרוֹחֲצִים.

אִם רַק אֶרְצֶה אַשְׁאִיר אוֹתָן לָלֶכֶת מֵאֲחוֹר וְאֶתְרַחֵק בְּלִי מַאֲמָץ לְאָן שֶׁרַק אֶרְצֶה.

הָיָה בְּפְּרָג אָדָם שֶׁבְּכִיסוֹ הָיָה נָעוּץ עֵט שֶׁהָיָה מַתְחִיל פִּתְאֹם לִדְלֹף אֶל תּוֹךְ הַכִּיס.

שָׁקַעְתִּי בִּכְתִיבָה כִּי לֹא הָיָה לִי מַשֶּׁהוּ אַחֵר לִשְׁקֹעַ בְּתוֹכוֹ.

הַמַּיִם מִסְתַּבֵּר עָלוּ עַד לְחָזִי וְעוֹד מְעַט יְחַמֵמוּ אֶת הַצַּוָּאר. הַפַּחַד מִנְּשִׁימָה.

הָיוּ בְּפְּרָג יָמִים שֶׁבֵּין הַסּוֹרָגִים הָיִיתִי בְּמְּעִיל עָבֶה חוֹלֵף כְּמוֹ הָרוּחַ בַּגְּשָׁרִים.

הָיָה לִי עוֹד דָּבָר אֶחָד לוֹמַר לָכֶם אֲבָל שָׁעוֹן צִלְצֵל בְּאֶמְצַע הַחֲלוֹם.

אֶת הַמִּלִּים הָאַחֲרוֹנוֹת אַגִּיד כְּבָר בְּצוּרַת בּוּעוֹת שֶׁיַּעֲלוּ אֶל פְּנֵי הַיָּם וְיֵעָלְמוּ.

 

מאמן נבחרת הטניס שפתח באש חצי-אוטומטית – כך נכתב בעיתון – על יושבי המסעדה וטבח בכולם, הסביר אחר כך, במסיבת העיתונאים, כי הבחין להפתעתו – כן-כן, עתה הוא יכול כבר להודות כי נבהל מעט – כי המלצר שהגיש לו את צלחת החומוס היה ממוצא ערבי. כשהקשו עליו העיתונאים הבריטים ושאלו כיצד יכול היה להיות כה בטוח במוצאו של המלצר, טען המאמן כי הבחין בשפמפם שחור ודק מעל שפתו העליונה של החשוד. הכתב לענייני פלילים אישר למחרת, בכתבת השער, כי בדק את הגופה במכון לרפואה משפטית וכי אבחנתו של המאמן היתה מדויקת. מסתבר כי בבוקר אותו היום לא הצליח המלצר המתחזה לגלח את השפמפם מכיוון שבכפרו שררה הפסקת חשמל שנבעה, כך ציין הכתב לענייני פלילים, מהפגזה על תחנת הכוח האזורית כמה שעות קודם לכן. מאמן הטניס, הוסיף העיתון וציין, בימים בהם עוד היה שחקן פעיל, שיחק לפני שנים רבות נגד ג'ון מקנרו והפסיד בתוצאה המכובדת 6:1, 6:3.