מחבר דרור בורשטיין

פתחתי את מאמרו של הילמן Wars, Arms, Rams, Mars  מ-1983 ("מלחמות, נשק, איילי ניגוח, מארס"). המאמר זכה לפיתוח בספרו "אהבה נוראה למלחמה", אבל כבר במאמר נמצא העיקר. המאמר הוא הפרק החמישי בכרך השישי של מהדורת המאמרים.

ראשית, כדי להבין מלחמה, כותב הילמן, יש להיות לוחמני בהבנה. המלחמה דורשת חשיבה לוחמנית ולא נינוחה, לא נאיבית. כדי להבין את המחשבה המלחמתית מבפנים עליך לחשוב כמו הדבר שאתה חושב עליו.

אי אפשר להסביר מלחמה רק על בסיס רציונלי-חומרי (כוח, טריטוריה, משאבים), הוא טוען. המלחמה מעוררת באנשים רבים משהו שמקביל למה שאמנות ומוזיקה מעוררות באחרים; היא מעוררת דמיון והתרגשות. הילמן מביא ציטוטים של מצביאים ולוחמים המדברים על המלחמה כ"רגע גדול" בחייהם. הוא מתאר ששון אלי-קרב של משוררים יפנים בשנות ה-40, שדיברו על תחושת "היטהרות" עם פרוץ המלחמה נגד ארצות הברית.

העיקרון הבסיסי שהילמן מתאר עולה מכותרת הספר הנ"ל: יש לאנשים רבים, ואולי לרובם, אהבה למלחמה. מי שמניח שהמלחמה שנואה על כולם ובכל זאת היא "פורצת", לא מבין על מה הוא מדבר ולכן לא יבין את המציאות. נרצה או לא, הקרב הוא מאורע "דתי" ביחס להוויית יומיום שעבור רבים היא משמימה ומונוטונית. עבור רבים מלחמה היא מאורע "קדוש", פסגה או עמק במישור החיים. לא רע הכרחי, אלא סוג של חגיגה מרגשת. בשמאל הישראלי מפנטזים שיש איזה קומץ "הזוי" בימין שאוהב את המלחמה. זה נראה לי הבל. האהבה הזאת חוצה מחנות.

אהבת המלחמה קיימת גם כי המלחמה מאפשרת אהבה. אצלנו זה כונה פעם "הרֵעוּת". החברות בין החיילים במחלקה, תחושת העזרה ההדדית והערבות ההדדית, ערכים שמתפוגגים בחברת הצריכה, מקבלים פתאום הזדמנות להתגשם. אפשר לדמיין אדם שמופעל בחיי היומיום על ידי כסף ופתאום מציל חיים, סוחב פצוע.

יש גם חוויה "וֶנוסית" במלחמה, חוויית יופי: המדים, תרגילי הסדר, הנשק המצוחצח, הנעליים המבריקות, הסמלים והעיטורים, הכומתות הצבעוניות, שמות היחידות – כל אלה משדרים אסתטיקה שמדברת לליבם של רבים, אולי מבלי שהם מודעים להיקסמות. הצבא, טוען הילמן, הוא מִסדר מעֵין דתי, והאל שלו הוא מארס (אצלנו זהו פן מסוים של האלוהים, המתגלם בפסוק כמו "אדונָי איש מלחמה", שמות טו, ג). במאמר מובאים דברי מצביאים המדברים על הקרב במונחים של השתתפות במעשה הבּריאה, כפעולה מעין אלוהית. שיאו של הדבר הוא בפצצת האטום, שהיא מעין בריאה של שמש עלי אדמות, מעשה בראשית שהוא גם מימוש של יום הדין.

הילמן מדבר על ארצות הברית, אבל הדברים לא מאוד רחוקים מאיתנו: הדימוי העצמי האמריקאי הוא של אומה דמוקרטית, עובדת, שוחרת שלום. בדימוי העצמי, המלחמה היא לא דרכנו. פרדוקסלית, הדימוי העצמי התמים הזה מאפשר את המלחמה כדרך חיים. האמריקאים כל כך שונאי מלחמה, אומר הילמן, שהם נלחמים כל הזמן נגד המלחמה. וכך מתוך דימוי עצמי אנטי-מלחמתי נולדות מלחמות, כדי "להשכין שלום"; "שומרים על השלום באלימות" (keep peace violently).

המלחמה מודחקת. ואם מדברים עליה, לא מדברים עליה כאירוע ההרסני, האיוֹם, המשחית, הפוצע. אצלנו סרט כמו "גבעת חלפון אינה עונה" עושה את העבודה (ומעניין שכתב וביים אותו בנו של רמטכ"ל ושר ביטחון): המציאות הצבאית מוצגת כקייטנה של שלומיאלים. גם תקרית החטיפה בסרט היא קומדיה, וגם החילוץ. אין פלא שפעם ראיתי אותו מוקרן בבקו"ם למתגייסים טריים! הוא כביכול סרט ביקורתי על הצבא, אבל בפועל הוא סרט מעודד-גיוס, מפני שהוא מסיט את הדיבור מכאבי המלחמה לאזורים נוחים, במסווה של סרט ביקורתי.

המלחמה היא, אם כן, ועבור רבים, מאורע מעין דתי, מאורע המאפשר ביטוי של ערכי אחווה ורעוּת, ביטוי (פרדוקסלי) של הרצון לשמירת השלום, וביטוי של אסתטיקה. את הכאב וההרס מטשטשים. מה הפלא שאהבת המלחמה כה נפוצה? המלחמה אינה תקלה אלא משאת נפש. זה מסביר את היותה כה מקובלת.

*

אין כמובן פתרונות קסם למציאות הזאת. אבל עצם ההכרה בה היא חשובה. הילמן מנסה להתוות כיוון לפעולה מן הזווית הפסיכולוגית. הרעיון הבסיסי הוא לא להדחיק ולא להכחיש את נוכחותו של אֵל המלחמה, מארס (או דימוי האל כ"איש מלחמה" אצלנו). להבין שאנו סוגדים לו בפועל, גם אם איננו מחשיבים עצמנו לנאמניו. הרעיון של הילמן הוא לא להשכיח את מארס. אדרבא: להשאיר אותו חי – בתודעה, כדי למנוע ממנו להשתלט על המרחב.

לכן, לדבּר על המלחמה בזמן השלום, ולא לעבור לתרדמה נהנתנית מיד כשמפסיקים לירות. יש לחלוק כבוד למארס כאֵל נוכח ולא כאֵל מודחק, ואף לשמר את הפחד ממנו (לא "גבעת חלפון" אלא "ג'וני שב משדה הקרב", או "האזור"). כלומר, עדיף שנפחד מהמלחמה בזמן השלום (ושלא נפחד מהפחד-מהמלחמה), ולא שנתעורר בהפתעה למלחמה אחרי תרדמה בזמן השלום.

אנו שומרים על ילדינו מפני חשיפה לזוועות המלחמה, וזה מה שמאפשר את זוועות המלחמה.

הילמן גם מציע להפנים את הערכים המלחמתיים – להפנים את מארס ככוח מיתולוגי ופסיכולוגי – אל היומיום. כלומר, לא להכחיש את הצד המיליטנטי שיש בנו, אבל להפנות אותו למקומות לא הרסניים. להרוס לא בני אדם ומרחבים, אלא רעיונות. במקום להפציץ בעולם, להפציץ רעיונות נפסדים. להפציץ, למשל, את רעיון ה"גאולה" שתסיים אחת ולתמיד את הקיום היומיומי שלנו. לשאול "האם הקיום המתמשך של הכאן והעכשיו אינו מספיק טוב בשבילך?" מה חסר לך? מה הפנטזיה שלך לסוף המלחמה? תרגיל כתיבה: כתוב עמוד מפורט על הפנטזיה הזאת. אתה יודע מה אתה רוצה? זה בר-השגה? מה המחיר? מי משלם?

הילמן מציע להילחם גם בתקווה, לדחוק אותה בחזרה לתיבת פנדורה (במיתוס, התקווה הייתה כלואה שם, יחד עם שאר הצרות), מפני שתקווה ממקדת אותך בעתיד ולא במציאות שסביבך, וככזו היא אשליה (האם מפלגה בשם "יש הווה" תעבור את אחוז החסימה?). להילחם (מטפורית, רעיונית) בפנטזיות על "לידה מחדש וטובה יותר" בזכות אלימות.

הילמן מציע – כמו שנהוג לדבּר אצלנו – "להחזיר אותם לתקופת האבן", כלומר "לשטֵחַ" – אבל לא את הערים אלא את רעיונות ההבל, וזאת על מנת "למצוא מחדש ערכים מוחשיים, ערכים חיים", בין ההריסות הרעיוניות. אולי אז, כדברי קרל סנדבורג המצוטטים במאמר, "יום אחד הם יזמינו למלחמה ואף אחד לא יבוא".

אם יש אדם אחד שעוזר לי בימים האלה, בשנה הזאת ובכלל, הרי הוא ג'יימס הילמן. לא הייתי רוצה לעבור את החיים בלי המפגש בהגותו. ואני מרגיש ממש חובה לספר על כך הלאה, מפני שאין לי ספק שהדברים אינם נוגעים רק לי.

את שני ספריו שתרגמה מור קדישזון תוכלו למצוא בהוצאת בבל, כאן וכאן. ארצה לכתוב פה על המאמר החותם את הכרך השביעי של מהדורת מאמריו המקובצים. כותרת המאמר "איך נישאר פסיכולוגיים?" (How Do We Stay Psychological).

"להישאר פסיכולוגיים" אצל הילמן משמעו להיות מחוברים לנשמה. המילה פסיכולוגיה אצלו נלקחת במלוא הרצינות: ה"לוגוס" של ה"פסיכֶה", כלומר דבר הנשמה, ידע הנשמה, קול הנפש. הנשמה אינה נתפסת אצלו רק כעניין פרטי ואישי, אלא כחלק מנשמת כל הדברים, נשמת העולם, ממש כמו ששאיפת האוויר בריאותיי הפרטיות היא חלק ממצב איכות האוויר בשכונתי, בעירי, בארצי ובעולמי.

במאמר, הילמן עורך מעין מדרש על חזון ארבעת פרשי האפוקליפסה מן הברית החדשה. הפרשים במדרש של הילמן רוכבים על ארבעה סוסים: רוחניות, תחרותיות, כלכלה והכחשה. המשותף לארבעת הפרשים הללו שהם מנוגדים לדרך החיים הפסיכולוגית.

הפרש הרוחני שואף לטהרנות, לניקיון פנימי, לבריחה מן העולם המסואב והירוד. למשל, הפרש הזה יגיד שחלומות אינם חשובים במסגרת תרגול רוחני כי ממילא "אין אני", ושמוטב לא לדבּר על חלומות אלא לשבת בשתיקה במדיטציה ארוכה. הפרש הזה מציע פנטזיה של קיום "גבוה" ו"טהור". יש קסם בכך, אבל ההפסד גדול – ההפסד של חיי הנפש על כל אי-ניקיונם, אי-טהרתם, אי-דממתם, עם תחושת ה"אני" החזקה שכרוכה בהם, אשלייתית ככל שתהא. ודאי שהבודהא צדק בכך שהבין ש"אין אני" (אף אחד מעולם לא ראה אגו, כדברי הילמן במקום אחר). אבל גם ה"אני" כמעין חלום הוא עובדה שיש לכבד. מדיטציה היא דבר נפלא אבל רק אם חוזרים ממנה לעולם ולעולם הפנימי.

מעניין שהילמן מציב את הרוחניות מן הסוג הזה בשורה אחת עם פרשים שנראים במבט ראשון שונים לגמרי: הפּרש השני הוא פרש התחרותיות, הדרוויניזם החברתי, "הגֶן האנוכי", הכוחניות. גם פרש זה מכחיש את הנשמה, בשם תפיסה מכניסטית וברוטלית של הקיום. אם איננוּ אלא מנגנון אנוכי שמחפש לשרוד ולהתרבות בכל מחיר, אין טעם בחלומות, בפנטזיות. הם רק עיכוב בתחרות, חולשה.

הפּרש השלישי הוא אחיו של השני. זהו פרש הכלכלה. לפיו, הכול כסף, מיקסום רווח, שורה תחתונה, מאזן רווחים, ריבית דריבית. גם זו דרך לא-פסיכולוגית לחיות מפני שאין מקום לנשמה בעולם של ממון. אין לה ערך שוק. גם ליופי אין מקום בעולם כזה, אם אין לו תג מחיר. חלומות הם פעילות תמוהה לגמרי מבחינה כלכלית. לכן האדם הכלכלי ממהר לשכוח את חלומותיו בעזרת אספרסו בבוקר.

הפּרש הרביעי הוא פרש ההכחשה. גן עדן של שוטים, התעלמות מהאכזריות הסמוכה היומיומית לאדם, לחיות ולצומח, הפניית המבט מהרוע והאימה. הילמן מציין שהשם הנפוץ ביותר לספינות בארצות הברית הוא Serenity, שלווה או רוגע.

*

כנגד ארבע מגמות דוהרות אלה של קיומנו מציע הילמן שלוש מילות מפתח. כתבתי את הרשומה הזאת כי רציתי להעביר את שלוש המילים הלאה. והדברים הם רק הזמנה להמשך לימוד. המילים הן דימויים, עומק, ייעוד. Images, Depth, Destiny.

דימויים. הדימויים הם בעיקר דימויי חלום, אבל גם דימויי זיכרון שנתפסים בנו לאורך שנים. ההנחה היא כי הנשמה נמצאת בדימויים; במילים אחרות, הדימוי הוא הנשמה בהופעתה. הילמן מציע להיות בקשר הדוק עם הדימויים הללו בדרכים מפורטות מאוד, שלא אוכל לתאר כאן (כל הכרך הרביעי הנפלא של מהדורת כתביו מוקדש לדימויי חלום, וכך כמה מספריו. כאן תרגמתי כמה מובאות על חלומות מהספרים).

הגישה היא להיצמד לדימוי המופיע, בלא פרשנות (כלומר לא לתרגם את הדימוי לשפה מושגית, פסיכולוגית או אחרת), לשוחח אתו (ולא עליו) ממש כמו בדיאלוג במחזה, להפוך בו מכאן ומשם, להמתין, לראות לאן הוא יוביל; לכתוב חלומות באדיקות ולקרוא אותם לאט כמערכת "סגורה" המכילה את עצמה, רוויית משמעות כמו שירה בפרוזה. הדימויים בחלום לא יגידו לך מה לעשות ולא יגידו לך מה יקרה בעתיד, אבל כן יאמרו לך, בשפת רמזים, איפה נמצאת נשמתך ברגע מסוים. איפה אתה נמצא בעולם כמות שהוא, עכשיו. עצם הקיום בקשב ובזיקה לדימויים משמעה שפּרשי האפוקליפסה הנ"ל אינם שולטים בך. לפחות לא לגמרי.

עומק. "עומק הוא מה שמעורר ומנכיח את המהויות הנצחיות, הבלתי-נמנעות, שמזינות והורסות את חיי כל אחד מאיתנו. המהויות האלה מביאות את הממד הלא-אנושי (=המיתולוגי) אל חיי האדם. אלה המהויות הנצחיות שמהן מורכבות הטרגדיה היוונית וסיפורי המקרא". ככתוב, "עמוק" זה לא בהכרח "נעים". אנו חיים בימים אלו בזמן עמוק, מפני שהתעוררו כוחות כאלה, שכרגע הם בעיקר הרסניים, טרגיים.

ייעוד. ייעוד קשור לאופי, לשליחוּת, לגורל. לתפקוד של נשמתך בתוך העולם. במילים יותר פשוטות, הייעוד הוא הצעה להחליט להכיר בכך שיש טעם מסוים לקיום עלי-אדמות של כל אחד ואחת מאיתנו. שאיננוּ רק אבק הנסחף בסופת האבק של הפרשים וההיסטוריה. משימת כל אחד ואחת היא להבין ולחדד את הבנת הייעוד הזה, לאורך חייו.

*

המאמר מורכב יותר ממה שאני יכול לייצג, והוא "קצה קרחון" של פרויקט כתיבה נרחב. מיותר לציין שאין הדברים תרופת קסם, ואין הם מחליפים פעולה פוליטית. הדברים עוסקים בחיי הנפש, ומהנפש (או: עם הנפש/נשמה) יוצאים לכל פעולה, פוליטית או אחרת. נדמה לי שהדברים הם הצעה לא להיסחף אחר האפוקליפסה של זמננו על ארבעת פרשיה, לא לאבד את עצמנו ואת ייחודנו בתוך אבק הפרסות המיתמר של הפרשים. כותב הילמן: "הקשב לדימויים והתבונן בהם, הֱיֵה אסיר-תודה להם, שכּן הם תומכים בך ושומרים עליך, שומרים על העומק". ובמילים אחרות, המשלבות את שלוש מילות המפתח במשפט אחד, "הדימויים יאמרו לך מה ייעודך וישמרו אותך עמוק".

נדודי לילה

מאת האנה פרייז

~

*

אָנוּ יְשֵׁנִים

כּוֹשְׁלִים

דֶּרֶךְ חֲלוֹמוֹת בְּלִי דֶּלֶת,

בְּעֵת שֶׁמֵּעַל גַּגּוֹתֵינוּ

רוֹטְטִים הַשָּׁמָיִם מֵרֹב כְּנָפַיִם –

סִבְּכִים, קוּקִיּוֹת,

אֲנָפוֹת וּדְרוֹרִים –

גַּלִּים עוֹלִים

עִם נְשִׁימַת הַלַּיְלָה הַקְּרִירָה.

*

אָנוּ יְשֵׁנִים

בְּעוֹד הֵן עוֹקְבוֹת אַחַר הַכּוֹכָבִים

(צוּפִיּוֹת וְגִדְרוֹנִים)

גָּבֹהַּ מֵעַל הָאָרֶץ הַנְּתוּנָה בְּצֵל,

מֵעַל עֵצִים נֶאֱחָזִים בַּסֶּלַע,

מֵעַל עָרִים מְסֻלְסָלוֹת בְּסֵבֶל.

אָנוּ סוֹגְרִים חַלּוֹנוֹת,

טוֹמְנִים אֶת פָּנֵינוּ –

*

אָנוּ יְשֵׁנִים

בְּעוֹדָן מְשׂוֹחֲחוֹת

הוֹמוֹת וְשׁוֹרְקוֹת

דֶּרֶךְ הָאֲוִיר

שֵׁמוֹת סוֹדִיִּים

הַקּוֹשְׁרִים אוֹתָן זוֹ לְזוֹ.

*

אָנוּ יְשֵׁנִים

בְּעוֹדָן עָפוֹת

(דָּמְיֵנוּ שֶׁמְּרִימִים אֶתְכֶם)

לְצַד יָרֵחַ וּמַגְנֵט,

מֵעַל יָם גַּלִּי

לְעֵבֶר מָקוֹם

(זִכְרוּ)

שֶׁמְּהַדְהֵד

בְּמַעֲרֵי-יַעַר קְדוֹשִׁים,

בְּחַלְלֵי עַצְמוֹתֵיהֶן,

אֶת הַשִּׁיר שֶׁמּוֹשֵׁךְ אוֹתָן

הַבַּיְתָה.

*

*

*

השנה האחרונה היתה החמה ביותר ב-125 אלף השנים האחרונות, כך מעריכים. מיליארדי אנשים חשופים לטמפרטורות גבוהות עד סכנה. שינוי מגמה לא נראה באופק. ולמה שייראה? המצב אצלנו, מלחמה חדשה, מראה שבני האדם אינם מבינים היכן הם נמצאים. בוחן מציאות לקוי קוראים לזה, כמדומני.

ההתחממות והשלכותיה לא מעניינים אף אחד במציאות שבה ״מחממים את הגזרה״ באופן יזום. ״אנו״ כולל את כל המעורבים, אויב וידיד. אפשר מבחינתי גם להניח ש״אנחנו״ צודקים לגמרי, ״בני אור״, כפי שהגדיר זאת מקור מדיני בכיר, אבל מה זה משנה? הטיטניק לא מתנגשת בקרחון כי הוא נמס. ובכל זאת היא שוקעת. בני אור, בני חושך, כולם ישקעו במצולה. מחלקים רובים לאזרחים. אולי אפשר יהיה לחסל את משבר האקלים (שהוא משבר של יצורים חיים) בעזרת נשק אוטומטי?

הסיוט שאנו חיים בו נוגע גם לתחושה שאנו תקועים בעבר רחוק מבחינת תפיסת המציאות. הדבר היחיד שהשתנה הוא עוצמת האלימות, כוח האש, האכזריות. כאילו לפנינו גרסה חדשה של מאורעות תרפפ״ו, והשחקנים לא אותם שחקנים אבל התפקידים במחזה לא השתנו, רק הכול כואב יותר, ממושך יותר. חיים מבוזבזים של אלפים ושל מיליונים. גם אני כלול במתבזבזים.

בסרט הנפלא Aftersun אב ובת סקוטים בחופשה בטורקיה. עניינים קטנים של התבגרות, של משפחה. של זיכרונות. יש בסרט היפה שתי הבלחות שוברות לב אל העתיד. סופי, הילדה שברוב הסרט בת 11, פתאום נראית בעתידה, והיא בת עשרים ומשהו. בסך הכול 10 או קצת יותר שנים חלפו. אנשים בגיל 53 (כמוני) יודעים שעשור עובר ביעף. הילדה נהייתה אישה צעירה. אביה – לא ברור היכן הוא. היא צופה בו ובה בווידאו שמבחינת צופי הסרט הוא ההווה של הסרט. מה שאני מנסה לומר הוא, שעצם הקיום, פשוט להיוולד ולפעמים להוליד ילדים, יש בזה כל כך הרבה קושי (וכמובן גם חסד ויופי). בעצם חלוף הזמן הפשוט והרגיל של 10 שנים בחיים ״רגילים״, עם כל המורכבות שלהם הוא אתגר כל כך מורכב ומקור כל כך פורה לצער, שלא ברור לי איך ייתכנו בכלל מלחמות, איך יש לאנשים כוח למטלה האיומה הזאת, מעבר לכל מה שהחיים והעולם תובעים.

המלחמה נראית לי כמו מין בקשת פטור מהחיים, פטור מכל מה שחשוב. איך הגענו למצב הזה? האם אי פעם לא היינו בו?

 

*

בְּבֵית הַקְּבָרוֹת

הוּא מַרְאֶה אֶת הַדֶּרֶךְ

כֶּלֶב זָקֵן

*

(איסָא, מיפנית: איתן בולוקן, מתוך הספר החדש: אוזני פרות: הייקו בעלי חיים)

*

מה יש לומר? בשיר אין דיבורים. עלייה לקבר. הנוכחים (כמה? אחד? קבוצה יותר גדולה?) הולכים ואין תיאור של שיחה.

מי קבור? איסא שׁכל שלושה ילדים קטנים ואישה. השיר מ-1823. בשנה זו מתה אשתו. ילדיו מתו עוד קודם. איני יודע אם הלוויה קשורה אליו אישית. אם כן, לפנינו המרה של אבל אישי לתמונה צדדית, שבאורח פלא מעבירה את תחושת החסר ואין-האונים של בני האדם החיים לאהבה כלפי הכלב.

הכלב זוכר. אולי הוא היחיד שזוכר. בלעדיו, אולי לא היו יכולים למצוא.

כמה זמן עבר? חודש? שנה? כבר כמה זמן הכלב זוכר?

ואת מה הוא זוכר בדיוק? את מי שנפטר? רק את המקום?

הוא עוד קולט ריח של אדם שאיננו? חש בנוכחותו?

והוא עצמו, הכלב, "זקן". כמה זמן עוד נותר לו? אולי לא הרבה. אך הוא עושה את תפקידו.

אכן, הכלב מראה את הדרך. אין זו רק הדרך משער בית הקברות אל חלקת הקבר. הוא מראה את הדרך בה"א הידיעה.

זה שיר שבו תמיד נמצאים באמצע. כבר אף אחד לא בבית. אף אחד לא הגיע לקבר. לאמצע הזה, שהוא האמצע של כל רגע הווה בחיים, השיר מביא אותנו ובו הוא משאיר אותנו.

הפרה הזאת עוצרת אותי, פשוטו כמשמעו, מפני שהיא ספק יצור חי ספק קיר בלימה. הגוף ממלא עוד מהמרווח שמתחת לבטן והרגליים נעשו זעירות, מעין מקורי ציפור או כפות רגליים של רקדנית באלט. הארגון מחדש של צורת הפרה יוצר שילוב מרשים מאוד של כובד, חסימה, עמידה מול קיר – וקלילות, הליכה מרפרפת.

זו פרה קיר. היא כמעט אוסרת עליך לעבור לצד השני שלה. הזמנתה אינה, כמו בדרך כלל בפיסול, להקיף אותה מכל צדדיה, אלא לראותה כמעין תבליט שמגיח מן האוויר. לעצור, לעצור לגמרי.

לכך יש להוסיף את זרימת העץ. הפרה הזאת זורמת מראש לזנב בנימים עדינים של עץ האגוז. אפשר לחשוב על הזרימה הזאת כביטוי של החיים שבה, או לדמיין אותה הולכת בתוך שקיפות המים.

קרניה גם הן שינו את צורתן, הפכו למעין ניצנים. העץ המוחלק בשילוב עם החודים האלה מערבב בתודעה הנוגעת תחושת דקירה עם רכות קטיפתית. ה״דקירה״ אינה נוגחת או פוצעת, אלא בעצמה נעימה למגע. ובאמת, הפסל הזה, אחרי שהוא עוצר אותך, ואחרי שמבחינים בזרימתו, מבקש בעיקר לדמיין מגע. זאת פרת ליטוף. קיר ליטוף.

מהצד השני, שאינו מצולם כאן, נישא ומתנודד עטין עץ גדול, מלא חלב-עץ, נמשך לאדמה.

ועם כל העדינות הזאת, העיצוב המופשט של ראש הפרה מאפשר לראות שם גם צוואר ערוף, כאילו הראש חסר. כובד העטין גם הוא יכול להזכיר כי מדובר בחיית משק, המעוצבת לצרכי האדם, ממש כמו שהאמן מעצב את העץ לצרכיו. בתוך העדינות החלקה הזאת ישנו כאב, יש אלימות.

כתם מטושטש כהה בצד ראשה, מתנת העץ, נפקח בה לעומתנו כעין גדולה.

——

---

על אהרן בצלאל (1925-2012) ראו: גדעון עפרת, אהרן בצלאל: עיבורים, אתר ״המחסן של גדעון עפרת״, 6.1.2011.

[עיירה בצפון איטליה]

מאת ג'יימס רייט

מאנגלית דרור בורשטיין

*

מִחוּץ לְחַלּוֹנֵנוּ יֵשׁ עֵץ עֲרָבָה קָטָן, וּקְצָת אַחֲרָיו עֵץ תְּאֵנִים, וְאַחֲרָיו מַחְסַן אֶבֶן. אַחֲרֵי הָאֲבָנִים, הָעֵצִים הַנִּפְרָדִים נִהְיִים בְּבַת אַחַת לְבֻסְתָּן: לִימוֹן, מִימוֹזָה, הַרְדּוּף, אֹרֶן, בְּרוֹשׁ אֶחָד מֵהַצְּנוּמִים-גְּבוֹהִים, שֶׁמְּשׁוֹרֵר כִּנָּה כָּאן פַּעַם "נֵרוֹת שֶׁל אֲפֵלָה שֶׁיֵּשׁ לְכַבּוֹתָם בַּחֹרֶף", עוֹד עֵץ עֲרָבָה, עוֹד אֹרֶן.

הִיא עוֹמֶדֶת בֵּינֵיהֶם בִּבְגָדֶיהֶ הַיְּרֻקִּים הַפִּרְחוֹנִיִּים. עוֹרָהּ זָהָב כֵּהֶה יוֹתֵר מֵעֲצֵי הַזַּיִת בְּשֶׁמֶשׁ הַבֹּקֶר. לִפְנֵי שְׁעָתַיִם הִתְעוֹרַרְנוּ וְרָחַצְנוּ בָּאֲגַם. הָיָה זֶה כְּמוֹ לִשְׂחוֹת בְּתוֹךְ עוֹרֵק. כֹּל מָה שֶׁיָּכוֹל לִפְרֹחַ פּוֹרֵחַ מִסְּבִיבָהּ עַכְשָׁו. הִיא עֵין הַחֻרְשָׁה, עֵין הַמִּימוֹזָה, עֵיִן הָעֲרָבָה. בַּבְּרוֹשׁ שֶׁמֵּאֲחוֹרֶיהָ אוֹחֶזֶת אֵשׁ.

---