מחבר דרור בורשטיין

מבחר שבבים מתוך האוסף:

The Roaring Stream: A New Zen Reader, ed. Foster & Shoemaker, Ecco 1996. בספר מתורגמים מקורות מסינית ויפנית. כאן מתורגמים מאנגלית משפטים ספורים מהחלק הראשון, הסיני, של הספר.

• כשאתה פוגש סֵבֶל, אל תצטער. מדוע? מפני שתודעתך נפתחה אל היסודי.
• העולם שבו חיית זמן כה רב כמוהו כבית בוער.
• הבא לי את תודעתך, ואשקיט אותה עבורך [~ההבנה שהתודעה אינה אובייקט ואינה בשליטתך היא שִחרור]. (בודהידהרמה, המאה ה-6)
• על מנת להיפטר ממכאובי הזִקנה יועיל רק דבר אחד: לְמד את הלא-נולד (ואנג ויי, המאה ה-8).
• נזיר שאל: "היכן היו הנחיריים שלנו לפני שנולדנו? המורה ענה: "היכן הנחיריים שלנו אחרי שאנו נולדים?" (נאן צ'ואן, המאה ה-8/9).
• המורה את יאנג שאן בחורף: האם מזג האוויר קר או האם קר לאדם? יאנג-שאן ענה: "כולנו כאן!" (קואי שאן, המאה ה-8/9).
• אֲנִי מַחֲזִיק אֶת שִׁירֶיךָ בְּיָדִי וְקוֹרֵא בָּהֶם לְאוֹר הַנֵּר; / הַשִּׁירִים שְׁלֵמִים, הָאוֹר חַלָּשׁ, הַשַּׁחַר טֶרֶם בָּא. / בְּעֵינַיִם כּוֹאֲבוֹת אֲנִי מְכַבֶּה, מַמְשִׁיךְ לָשֶׁבֶת, לְהַקְשִׁיב; גַּלִּים בָּרוּחַ חוֹבְטִים בַּחַרְטוֹם הַסִּירָה (באי ג'ו-אי, המאה ה-8/9).
• נזיר שאל: מהו האוצָר שבתוך השׂק? המורה ענה: סגור את פיך! (ג'או ג'ואו, המאה ה-8/9).
• מישהו שאל: "איך אדאג לזה לאורך כל היום?". המורה ענה: כשעוברים דרך כפר שפרצה בו מגפה אסור לגעת אפילו בטיפת מים" (צאו שאן, המאה ה-9/10).
• המורה יון מן ציטט את המורה שיה-פנג: "כל העולם הוא אתה, ובכל זאת אתה חושב שיש איזה משהו נוסף" (יון מן, המאה ה-9/10).
• שאלה: מהי הדרך הישירה לקנות את חוכמת הבודהא? המורה: אין דבר יותר ישיר מהשאלה הזאת.
• שאלה: אומרים שאפשר להאיר חדר שהיה בחושך במשך מאה שנה בעזרת מנורה אחת. מהי המנורה האחת? המורה: למה לדבּר על מאה שנה?
• שאלה: מהי הקרקע המוצקה של האמת המוחלטת? המורה: אם הייתה קרקע, לא הייתה זאת האמת המוחלטת.
• שאלה: מהו הרעיון המחוכם של כל הבודהות? המורה: זה מה שגם לך יש. (פא ין, המאה ה-9/10).
• נזיר שאל את טא לונג: "הגוף של צורה וצבע עתיד להיהרס. מהו גוף האמת הבלתי ניתן להריסה?" טא-לונג ענה: "פִּרְחֵי הָהָר מְלַבְלְבִים כְּרִקְמָה; / הַנָּהָר בֵּין הַגְּבָעוֹת זוֹרֵם כָּחֹל-סָגֹל " (שיה טו, המאה ה-10/11).
• כל אימת שהיו פונים למורה צ'י טי בשאלה, הוא היה זוקף אצבע אחת (הונג צ'י, המאה ה-11/12).
• אֲנִי מַטְלִיא אֶת גְּלִימָתִי בַּחֲתִיכַת עָנָן (שי ווּ, המאה ה-13/14).

כה מרוממת רוח התערוכה יפן במלאכת יד המוצגת עתה במוזיאון טיקוטין בחיפה (אוצרת: ד"ר אתי גלס גיסיס, עוזרת אוצרת: עדן שוויצר). משפט המפתח מצוטט על קיר בתערוכה, והוא נכתב ידי נובויה ימגוצ׳י (המציג בה פעמון קרוע ההופך לבאר בזריחה ושקיעה): ״בני האדם אינם מסוגלים לראות את הנשמה באופן מוחשי, אך כששומעים את קול דנדון הפעמון הם יכולים לחוש בנוכחותה״. וזאת גם הסיבה שהתערוכה הזו אינה רק יפהפיה, אלא גם חשובה ועמוקה.

כל הדברים בתערוכה הזו הם דנדוני פעמונים כאלה:  גילומים מוחשיים של נשמות בני אדם דרך ידיהם המיומנות וחושיהם הממוקדים. אין שחר להבחנה בין אמנות (art) ואומנות (craft). לפעמים כלי של נגר (שלא לדבר על עבודת הנגרות עצמה) הוא יצירה מרגשת ואסתטית יותר מציור הנמכר במיליונים. כדאי לשכוח מההגדרות ומהתוויות ולראות מה מבטא מה שלנגד עינינו.

ניסיתי לטעון במקום אחר ששירה היא דרך חיים השואפת לכך ששום דבר לא יהיה סתמי. התערוכה זו מדגימה את גאונותה של תרבות יפן מפני שהיא מראה את השאיפה שחיי היומיום כולם יהיו לא סתמיים, כלומר שחיי היומיום כולם יהיו חיי שירה. כל דבר יכול להיעשות באופן סתמי וכל דבר יכול להיעשות בתשומת לב. הדלאי למה אמר שהדת שלו היא טוב לב (kindness). נראה לי שהדת היפנית האמיתית היא תשומת לב. לכן אמנים כה רבים רואים ביפן את מולדתם הסמויה.

תשומת לב היא תמיד לפרטים ולהשתלבותם במכלול, והיא תמיד כרוכה בהאטה. התערוכה מציגה ביטויים של תשומת לב בפינות שונות של החיים, מנעליים לארנקים, מאריגים לקופסאות, מכלי בית לכתיבה, מנגרות לביגוד, מרחצה לשירה ועוד ועוד. דברים רבים בתערוכה מרעידים את הלב מרוב התפעלות ובעיקר מרוב כבוד, כבוד לאורח החיים שממנו דברים כמו אלה יכלו להיווצר. כי מאחורי ספל תה כמו המוצג כאן יש עולם תרבותי ורוחני שלם. הספל קשור ליד האוחזת, ולחדר שבו היא מושטת, ולמחוות האנושיות בחדר, ולעיצוב הפנים, ולקליגרפיה התלויה, ולגן הסובב. כל פריט בתערוכה קשור לאורח חיים שלם.

למשל: ספל (ראקו) מן המאה ה-19 שעליו מצוירים עגורים ובמבוק. הספל נשבר ותוקן בזהב (״קינצוגי״). והנה, התיקון לא מתקן רק את כלי הקיבול לתה, אלא את המעוף, את העולם שבתוכו המעוף הזה מתרחש. הקדר שיצר את הכוס הזה חשב שראוי לשתות תה בלי להיות מנותק מהעופות ומהצומח, ומי שתיקן את הכוס חשב ששתיית תה מתוך מחשבה על עופות וצמחים היא דבר שראוי לשמור עליו, לתקנו. לתקן מעוף שבור.

תערוכה כזו מפנטזת חיים שבהם העולם כולו, זה הטבעי וזה שבני אדם עושים, הוא דנדוני פעמונים מכל עבר, כל יום (גם אם לא כל היום). הפנטזיה היא על אורח חיים וסביבה העשויים מאחוזים גבוהים של חומר פואטי.

עבודות המלאכה הללו הן תיקון עולם בפועל. לא כמעשה גבורה נועז וחד-פעמי, אלא כיומיום, כשגרה.

מאת מרי אוליבר

מתוך הספר "שירים נבחרים וחדשים", כרך 2 (2005)

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

*

בַּעֲרָבִים קָרִים,

סָבְתָא שֶׁלִּי,

שֶׁחֲצִי מִתְּבוּנָתָהּ הָיָה בְּבַעֲלוּתָהּ –

הַחֵצִי הַשֵּׁנִי הִתְעוֹפֵף בַּחֲזָרָה לְבּוֹהֶמְיָה –

*

פָּרְשָׂה עִתּוֹנִים עַל רִצְפַּת הַמִּרְפֶּסֶת

כְּדֵי, כָּךְ אָמְרָה, שֶׁהַנְּמָלִים מֵהַגִּנָּה יוּכְלוּ לִזְחֹל מִתַּחְתָּם

כְּמוֹ מִתַּחַת שְׂמִיכָה, וּלְהִתְחַמֵּם,

*

וּמָה אֲאַחֵל, מָה אֲאַחֵל לְעַצְמִי,

מִלְּבַד זֹאת: כְּשֶׁכָּךְ יַכֶּה בִּי בְּרַק הַשָּׁנִים,

שֶׁאֶהְיֶה כְּמוֹתָהּ עִם מָה שֶׁנּוֹתָר, הָאַהֲבָה הַזֹּאת.

*

מרי אוליבר

(מתוך ספר בשם זה, 1972)

מאנגלית: דרור בורשטיין

 

נָסַעְנוּ דֶּרֶךְ אוֹקְטוֹבֶּר, סָבְתָא הִצְבִּיעָה עַל פָּרוֹת;

אִמָּא, בְּמִשְׁקְפֵי בִּיפוֹקָל, כִּוְּצָה מִצְחָהּ מֵעַל מַפּוֹת, חִפְּשָׂה צֹמֶת.

בִּמְקוֹם זֶה הִגַּעְנוּ לִנְהַר הַסְּטִיכְּס, אוֹהָיוֹ.

 

עָלִים מֵתִים נָפְלוּ מְקֻפָּלִים כְּתַחֲרָה מְכֹעֶרֶת

לְמַטָּה אֶל שִׁפּוּלֵי הַגְּבָעוֹת הַחוּמִים, עַל פְּנֵי בִּנְיָנִים רֵיקִים.

עָזַבְנוּ אֶת הַמְּכוֹנִית וְשׁוֹטַטְנוּ דֶּרֶךְ שָׂדֶה,

שָׁלוֹשׁ גְּבָרוֹת עוֹצְרוֹת בְּמֶרְחָב אָדִישׁ.

 

כַּמָּה פָּרוֹת שָׁתוּ מֵהַפֶּלֶג וּלְפֶתַע פָּנוּ הַצִּדָּה.

מִי שֶׁכָּךְ כִּנָּה אֶת הַמָּקוֹם לָמַד אֶת הַלֶּקַח הַקָּשֶׁה,

אֲנִי מְנַחֶשֶׁת, בְּלִי תְּרוּעַת חֲצוֹצְרוֹת, מִיָּד.

חַוּוֹת בִּשְׁתֵּי הַגָּדוֹת רָעֲדוּ, מְרֻשָּׁשׁוֹת, בָּרוּחַ.

 

אָנוּ מְצַפּוֹת לְקֶסֶם; הַמִּסְתּוֹרִין מַתְמִיד.

אָנוּ מְבַקְּשׁוֹת חֵרוּת, אֲבָל הַמִּדָּה קְצוּבָה.

הָיָה שָׁם בֵּית קְבָרוֹת, אַךְ לֹא רָאִינוּ בְּנֵי אָדָם.

חָזַרְנוּ לַמְּכוֹנִית.

 

קֵהָה מֵרֹב שִׁגָּרוֹן, מֵרֹב זְמַן, מְעוֹנוֹת עֲכוּרוֹת,

הִתְמַקְּמָה סָבְתָא שׁוּב בַּמּוֹשָׁב הָאֲחוֹרִי,

סָפְרָה אֶת הַפָּרוֹת. אֶצְבְּעוֹתֶיהָ הַמִּתְהַדְּקוֹת שֶׁל אִמִּי

שָׂרְטוּ עַל פְּנֵי הַדְּרָכִים שֶׁיּוֹבִילוּ אוֹתָנוּ הַבַּיְתָה. לְיַד הַהֶגֶה

מָתַחְתִּי אֶת פִּרְקֵי אֶצְבְּעוֹתַי. הִרְגַּשְׁתִּי אֶת דְּקִירַת הַכְּאֵב הָרִאשׁוֹנָה.

1

אהבתי עד דמעות את רישום הסוסים הגדול בכניסה לתערוכתה של מריה סאלח מחאמיד. עולה ממנו הד מן המערות, אלו של אמנות עידן הקרח. סוסים וקווים דוהרים בפראות חזקה ועצובה – סוס סומא, סוס מחוק פנים, סוס כסוי עיניים, סוס-דיוקן-עצמי של האמנית, סוס עקום לסת, סוס מפלצת עדינה…האמנית רואה את ריצתם החצי-עיוורת מאין לאין. הם דוהרים כמשהו שבין חיות נבדלות לבין נהר של עדר שועט, של קו חי. וכמו משום מקום נופלת אל דהרתם ציפור הפוכה. היא לא נרמסת אלא כמו תלויה מעל הזרימה כמו ירח הפוך מעל נהר.

בתערוכה מוצג גם סרטון המתאר את האמנית בעבודתה ואפשר לדמיין שזו הצצה לאופן שבו עבדו אמני המערות. רואים איך דהרת סוסי הלב מרטיטה את הגוף ואת האצבעות.

2   

השתאיתי מציור מוקדם של יוסי מרק. אני מכיר את ציוריו שהם עיקר התערוכה, אבל מפוזרים בה כמה ציורים משנות השבעים, שסגנונם אחר לגמרי, ובעיקר בהם מצאתי את עצמי מתבונן. הציור המדובר הוא טבע דומם קטן התלוי בסוף התערוכה. ספל ריק ובו עצם – הנקישה המדומיינת היבשה של חרס בעצם – נוקבת. הספל מטיל צל על דף ריק של פנקס פתוח. ריקות הספל מטילה את נוכחותה (שהמוות בדמות עצם תחוב בה) על ריקות הדף בלחישה סודית. כנפי צל נפתחות. הכול נתון באפלולית ענברית דחוסה. ציור הפותח מרחב קטן של אורצל שהוא אתר של חיימוות.

 

_____

—

(בני אדם מתים מרעב בעזה. חטופים חצי מתים בעזה. אני אופה לחם וחושב על כך. הולך לראות ציורים וחושב על כך. אילו הייתי חושב שהימנעות מאכילת לחם והימנעות מאמנות היתה עוזרת למצב הזה, כמחאה, הייתי עושה זאת).

מאת מרי אוליבר

מתוך ״בית של אור״, 1990

מאנגלית דרור בורשטיין

* 

״עֲשׂוּ מֵעַצְמְכֶם אוֹר״,
אָמַר הַבּוּדְהָא
בְּטֶרֶם מֵת.
אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל כָּךְ כָּל בֹּקֶר
כְּשֶׁהַמִּזְרָח מַתְחִיל
לִקְרֹעַ אֶת עַנְנֵי הָאֲפֵלָה
הָרַבִּים, לִשְׁלֹחַ לְמַעְלָה אֶת הָאוֹת
הָרִאשׁוֹן — מְנִיפָה לְבָנָה
מְקֻוְקֶוֶת וָרֹד וְסָגֹל,
יָרֹק אֲפִלּוּ.
הוּא הָיָה אִישׁ זָקֵן, הוּא שָׁכַב
בֵּין שְׁנֵי עֲצֵי סָאלָה,
וְיָכוֹל הָיָה לוֹמַר כָּל דָּבָר,
בְּיוֹדְעוֹ כִּי זוֹ שְׁעָתוֹ הָאַחֲרוֹנָה.
הָאוֹר בּוֹעֵר כְּלַפֵּי מַעְלָה,
מִתְעַבֶּה וְשׁוֹכֵן עַל פְּנֵי הַשָּׂדוֹת.
סְבִיבוֹ נֶאֶסְפוּ הַכַּפְרִיִּים
וְרָכְנוּ קָדִימָה לְהַאֲזִין.
אֲפִלּוּ לִפְנֵי שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ עַצְמָהּ
תְּלוּיָה, בְּלִי חִבּוּר, בָּאֲוִיר הַכָּחֹל,
נוֹגֵעַ בִּי מִכָּל עֵבֶר
אוֹקְיָנוֹס עָלֶיהָ הַצְּהֻבִּים.
בְּלִי סָפֵק הוּא חָשַׁב עַל כָּל
שֶׁקָּרָה בְּחַיָּיו הַקָּשִׁים.
וְאָז אֲנִי חָשָׁה אֶת הַשֶּׁמֶשׁ עַצְמָהּ
כְּשֶׁהִיא לוֹהֶבֶת מֵעַל לַגְּבָעוֹת
כְּמִילְיוֹן פְּרָחִים עוֹלִים בָּאֵשׁ —
בָּרוּר שֶׁאֵין בִּי צֹרֶךְ
וּבְכָל זֹאת אֲנִי חָשָׁה שֶׁאֲנִי נִהְיֵית
לְדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֵרֶךְ בִּלְתִּי מֻסְבָּר.
לְאַט, מִתַּחַת לָעֲנָפִים,
הוּא זָקַף רֹאשׁוֹ.
הוּא הִבִּיט אֶל פְּנֵי הַקָּהָל הַמְּבֹהָל שֶׁהָיָה שָׁם.

“ביטוי של האהבה שאינה תלויה בדבר, שהצמחים רוחשים לבני האדם.״

Robin Wall Kimmerer, The Serviceberry, 2024, p. 7.

חן

״בדי העצים ספורים ומרוחקים זה מזה כמו על מנת למסגר חדרים ענקיים ומוצלים ומוארים בעדינות; חדרי דממה או חדרים לשיר ציפור״.

(Edward Thomas, The South Country, 1909, p. 273)

יי אם, אמא כלבה ושלושה גורים, המאה ה-16, 163×55 ס"מ, המוזיאון הלאומי של קוריאה

*

אמא כלבה ושלושה גורים. היא ענודה קולר ועליו פעמון. אם הוא משמיע קול, הרי הוא חלש מאוד, ונובע מתנועות ההנקה וההתכרבלות. מרווח זעיר בין קצה זנבו של הגור והפעמון. אפשר לשמוע את סף הדנדון.

שתי עיניים יחידות של שניים מהגורים היונקים מביטות בנו כזוג אחד. אחת מהן הפוכה. רגלי האמא חדות אך נינוחות, מגוננות בלי פחד ובלי אגרסיביות. היא יודעת שאנו רוחשים אך טוב; היא רואה זאת במבטינו.

קצה מכחולו של הצייר סוגר את שני עיניו של הכלבלב הישֵן על האמא. בשתי נגיעות קצובות הוא משכיב אותו לישון, מניח לנו לפקוח עיניים אל שנתו.

רגלו של הכלבלב הימני משתלבת בקימור הזנב של אימו. שני גופים? גוף אחד? אפשר לחשוב עליהם כשתי פיסות של פאזל נושם.

רגלי הכלבלב השמאלי הולכות על רגלה הקדמית של האמא כמו על אדמה. איזה דימוי מדהים של זיקה בין ילד ואימו. גופה היא הקרקע שהוא הולך עליה.

ומעל כולם, חוֹפה העץ ומגונן עליהם ועל השיחים החוסים בצילו, כפי שהכלבלבים חוסים תחת אימם.

אנו מוזמנים להיות כמו העץ הזה. לבוא כך אל הכלבים. ואל העולם.

כן, ישנם בעולם האדם דברים נצחיים, כמו אלימות, טיפשות. אבל כשאני רואה את האמא הזאת ושלושת הגורים שלה, ויודע שהם והצייר חיו בקוריאה, לפני 500 שנה, אני נזכר שישנם עוד דברים נצחיים בעולם, כמו האהבה המגוננת הזאת.

כשסבי היה עוד חי היינו מבקרים כל שנה ביריד הספרים, מה שמכונה "שבוע הספר", והיה לו לסבי מנהג, בו אחז בהתמדה עד פטירתו בעיצומו של שבוע הספר לפני כמה שנים – הוא נפל ומת בין הדוכנים ביריד הספרים עצמו, ואחת המוציאות לאור, אני זוכר, הביטה בזקן מוטל שם ואמרה לחברתה, "צריך לכתוב על זה ספר", והשנייה הרהרה לרגע ואמרה, "תכל'ס". על כל פנים, מנהגו של סבי היה לעבור דוכן-דוכן ולשאול, תמיד באותו הטון ובאותה ארשת פנים מתעניינת, האם יש להוצאת הספרים תנ"ך למכירה, או אחד מספרי התנ"ך. התשובה היתה כמובן כמעט תמיד שלילית, וסבי היה עושה עצמו כלא שומע ואומר, לא, אתה לא מבין, אני מבקש את התנ"ך, והמוכר הנבוך היה אומר תמיד שמצטער, שאין להם, אולי במחסנים, אולי בבק-ליסט, אולי בדיגיטל, וסבי היה מכווץ את המצח ומוציא את מטפחת האף ומנגב את זיעת ראשית הקיץ ואומר, רגע, אני לא מבין. אתם הוצאת ספרים? -כן. ועכשיו זה שבוע הספר העברי? -כן. והתנ"ך זה הספר העברי, לא? -כן. נו, היה סבי מרים קצת את קולו, אז תן לי תנ"ך! היינו עוברים דוכן-דוכן, המו"לים הוותיקים הכירו אותו, ואחד מהם אפילו הביא פעם תנ"ך מהבית כדי למכור לו, אבל סבי סרב לקנות בטענה שאת המהדורה הזאת כבר יש לו. נו די, אין שום ספרות אחרת, הוא אמר, יש רק התנ"ך וכל מיני ספרים חיצוניים שאפשר גם בלעדיהם.

אם זהי היה תלוי בי, אמר, הייתי קובע בחוק שכל הוצאת ספרים חייבת לכלול בקטלוג שלה את התנ"ך, ולהדפיס את התנ"ך, שתמיד יהיה לה התנ"ך במלאי, אחרת – צו סגירה! לכל הוצאה יהיה התנ"ך שלה. עם פירוש, בלי פירוש, לא משנה. תנ"ך. הרי אני אומר את המובן מאליו, אמר. הוצאת ספרים עברית בלי תנ"ך זה כמו בית-קפה בלי קפה, תקן אותי אם יש שגיאה בלוגיקה הזאת. בשבוע הספר ההוצאות ימכרו בעיקר את התנ"ך ואולי עוד כמה ספרים נוספים אם הן ממש חייבות, אבל שבוע הספר העברי יוקדש לספר העברי היחיד, אם אפשר לקרוא לו ספר, והוא ספר התנ"ך. שימכרו אותם בבודדים או בכרך אחד, אני פתוח למגוון דעות, אמר סבי, אבל בכל דוכן אני מצפה שחצי מהמטראז' יוקדש לתנ"ך וחצי לכל שאר הספרים. אני אומר, אמר סבי, שספר שמותר לזרוק אותו לפח או למחזור נייר אינו ספר. ספר שלא חייב בגניזה אינו חייב גם בקריאה ועל קנייה אין מה לדבר, אני הרי אומר את המובן מאליו.

נעצרנו ליד אחת ההוצאות שפרסמה את "מַלְקוֹחַ", ספר השירה הראשון שלי, שעל אודותיו לא סיפרתי לסבי, מטעמים מובנים. ראיתי את "מַלְקוֹחַ" מונח והבחנתי במו"ל של "מַלְקוֹחַ" שאכל בורקס בגבו לספרים ונמלאתי אימה מן הרגע בו ייתם הבורקס וייסוב המו"ל על עומדו וייגש אל השולחן וירים את "מַלְקוֹחַ" ויניף אותו באוויר וקלוני ייוודע ברבים, וסבי ייקח את "מַלְקוֹחַ" – מילה שלמדתי ממנו – ויזהה את השם ואת שם המשפחה שהוא גם שם משפחתו ויפתח את "מַלְקוֹחַ" ויגלה שכבר לפני עשור פרסמתי, ולמה לא אמרת כלום, ולמה לא שולחים עותק לַסַּבָּא, ומה הכותרת הזאת עושה אצלך? המו"ל ניער את הפירורים מחולצתו וסב על עומדו ופנה והתייצב מול הציבור והסחורה, אבל הוא לא זיהה אותי.