אני קורא בחדווה באוסף אגדות התלמוד הירושלמי העשוי במתכונת ספר "עין יעקב", כלומר עשוי כלקט של קטעי האגדה, הקטעים הלא-הלכתיים מן התלמוד. יש עונג גדול במיוחד בקריאת טקסטים עבריים שצמחו מן המרחב שבו אנו חיים (התלמוד הירושלמי נערך בטבריה ולא בירושלים). הדבר דומה, אני מניח, לירידה של צרפתים אל המערות המצוירות שבארצם. זוהי המערה שלנו, מערת העברית (והארמית). זה העומק הנחוץ.
הנה קטע יפה במיוחד (ירושלמי, ברכות, סג ע"א). זו עברית של לפני 1,600 שנה, והיא מובנת כמו ציור של חיה בת אלפי שנים. מעט הבהרות הוספו בסוגריים רבועים.
…הקדוש-ברוך-הוא נראה רחוק ואין קרוב ממנו. [כפי ש]אמר לוי, מהארץ ועד לרקיע מהלך חמש מאות שנה ומרקיע לרקיע מהלך ת"ק [=500] שנה וע[ו]ביו של רקיע ת"ק שנה. וכן לכל רקיע ורקיע. ואמר ר' ברכיה ורבי חלבו בשם ר' אבא סמוקה, אף טלפי החיות מהלך חמש מאות שנה וחמש עשרה, מִנְיָן "יְשָׁרָה" [=המילה "ישרה" בגימטרייה היא 515]. ראה כמה הוא גבוה מעולמו, ואדם נכנס לבית הכנסת ועומד אחורֵי העמוד ומתפלל בלחישה והקב"ה מאזין את תפ[י]לתו. שנאמר (שמואל א א, יג) "וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל־לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ", והאזין הקב"ה את תפילתה. וכן כל בריותיו, שנאמר (תהילים קב, א) "תְּפִלָּה לְעָנִי כִי־יַעֲטֹף [וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ]": כאדם המשׂיח באוזן חבירו – והוא שומע.
הקטע הוא חיבור נפלא של אסטרונומיה וחיי אדם, המתבטאים כאן בתפילה. הקטע מתחיל במשפט יפה להפליא וכדי להסבירו הטקסט מתחיל לבנות נדבכי גובה אסטרונומי. מרחקי השמַים מתוארים במונחים של זמן ולא של מרחב, כלומר חמש מאות שנות הליכה עד לשמַים, ובין רקיע לרקיע מרחק דומה, וכל רקיע בעצמו עוביו כזה. אפשר לתרגם זאת לקילומטרים אבל אין צורך.
כשמגיעים ל"טלפי החיות" (הכוונה ל"חיות הקודש"), כלומר לפרסות מלאכים נמוכי דרגה, זאת כבר הגעה אל הקצה התחתון של התחום האלוהי. משם יש עוד 515 שנה ללכת, וזאת כמובן עדיין רק תחילת הדרך, כי נותרו לנו עוד הרגליים שמעל לפרסות ומי יודע מה מעליהן, כיסא הכבוד והלאה. כמה יפה שהמסע למעלה, שלעולם איש לא יוכל לצלוח, מסתיים בקצה התחתון של רגלי המלאכים, והטקסט משאיר את המשך הדרך לדמיונו של הקורא.
המילה "ישרה" שהגימטרייה שלה מבססת את המספר 515 חשובה גם כי היא מציירת בדמיוננו רגל ישרה, והקוראים נזכרים מיד בתיאור מיחזקאל א, ז: "וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה וְכַף רַגְלֵיהֶם כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל…". אם כן, פרסה אימתנית ורגל ענקמוניות וישרה של עגל הוא הדימוי המרחף הרחק מעל הראש, מעל שכבות השמַים הנערמות מעלינו כמרבדים עבים בחנות השטיחים הפרסיים.
זה חשוב, מפני שאחרי בניית הקוסמוס הזה הקטע חותך בבת אחת, ומעביר – מפיל? – אותנו לבית הכנסת. למרחב הקטן, האנושי. והפרט שנבחר לתאר את בית הכנסת הוא העמוד. צריך לעצום עיניים ולדמיין מה שהתלמוד מתאר כאן: רגל עגל עצומה, ישרה ורחוקה מלמעלה, וכאן, קרוב – עמוד (ככל הנראה הכוונה לעמוד במבנה ולא לרהיט בית הכנסת המכונה בפינו עמוד). עמוד מתחת רגל.
יופיו הנועז של הדימוי הוא בשילוב של מרחק עצום בין הרגל הישרה הענקית והעמוד הישר הקטן מצד אחד, ושל דמיון צורני ביניהם מצד שני. כך, העמוד מגשר על פני המרחק שנדמה שאי אפשר לגשר עליו. העמוד הופך למעין הד ארצי, נגיש, של הרגל הישרה של אחת מחיות המרכבה הסודית.
בסוף הקטע עובר המחבר, בבת אחת, ממרחקי שנות אור וגדלי ענק למרווח הזעיר שבין פה לאוזן. התפילה מתוארת כלחישה הנשמעת כי האוזן הכרויה קרובה עד מאוד. חשוב הוא לראות את הדימוי הכפול שנוצר: העמוד ומעליו, במרחק אינסופי, הרגל הישרה, ומנגד: השפתיים – הלחישה – האוזן במרחק אפסי. והקטע הזה רוצה לומר ששני הדימויים האלה, של מרחק אינסופי ושל קִרבה אינסופית – מתארים למעשה מציאות אחת.
מתחת לשולחן 