מחבר דרור בורשטיין

ספר חדש מתפרסם בימים אלה בהוצאת אבן חושן. ערכה וליוותה ליאת קפלן. תודה גם למי שהיו מעורבים בהכנת הספר: עוזי אגסי, עמית בן יהודה, תמי בורשטיין, מאיר אפלפלד. את כל השותפים שמניתי עד כה אני מכיר בערך רבע מאה (כל אחד). תודה גם למעצב דוד מוסקוביץ' ולדפָּס סלווה מדפוס עמנואל בראשון לציון.

כמה מילים על הספר כאן.

עש נוחת על שיח זעתר וכל תכניות הבוקר משתנות. הספרים והמחברת נסגרים. זה עש גדול, בארוקי, שחור, מנומר כתמים בהירים, ושתי טבעות זהב ענודות לו על גופו כעל קמיצה של מלך אפריקאי. הוא שולח חדק אל כוכבי הפרחים הכדוריים של האזוב (זעתר). הריח שהוא חש ושאני חש מול הזעתר נובע מאותן מולקולות. אבל זה רק למראית עין, או רק לרחרוח אף. אני רק יכול לדמיין את הדקויות והעוצמה של הריח הזה, הטוב מכל הריחות, כפי שמחושיו של העש קולטים. רק לדמיין את זה, איך הגוף הזעיר מוצף בריח הזה.

חרקים נוספים באים אל השיח הפורח. את רובם איני יכול אף לנסות לזהות על שום זעירותם המהירה. חיפושית כלשהי נפקחת ונסגרת ונדמית כנחושה בדעתה להציק לעש הגם שיש שפע פֶּרַח לכולם. כַּחְלִיל הָאֶשְׁחָר, פרפר, כלומר קרוב-רחוק של העש, נעמד לרגע לצדו על אותו ענף. הם במרחק נגיעה, ובלי ספק רואים זה את זה. שניהם בריח האחד – רק לנסות לראות איך זה נראה: עש בעיני פרפר, פרפר בעיני עש. שניהם הגיחו מהגולם לא מזמן. ימי שניהם קצרים. אך הם עכשיו על פרח. חיים מתקרבים אל חיים, קרובים אולי רק למבט האיש שמסתכל בהם.

דבורת דבש מצטרפת, להפוך אזוב לדבש. סנוניות בשמים בהירים דואות כטיסנים. חיפושית קפנודיס (?) שאורכה כזרת מזמזת לידי כמו רובוטריק-רחפן. שונים כל כך כולם כאן מסביב, אבל חולקים במתנת הכנפיים, הבלתי-אפשרי שהתגשם בריבואות צורות חיים, ניצחונות זעירים על כוח הכבידה שאנו יכולים לטעום רק בחלומות. הם עפים בטבעיות כפי שאנו נושמים. האזוב קורא להם בשפת הריח והם באים. אנחנו. "תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר, תְּכַבְּסֵנִי וּמִשֶּׁלֶג אַלְבִּין" (תהלים נא, ט).

העש מתבהק בתכולים מתכתיים לפי זוויתו ביחס לשמש. הוא שוהה כבר חצי שעה על האזוב, אוכל בכל פה. בן מינו מצטרף אליו. נקבות הברודן לא יכולות לעוף, מכאן שאלו שני זכרים. אולי אחים, שהוטלו ביחד, ביצה ליד ביצה, שהתגלמו ביחד באביב, שנמסו ביחד בתאיהם הנבדלים, שיצאו ביחד ונפגשו שוב, בחייהם האחרים, עכשיו. יש בהם פאר, כתמים, טבעות, שחור, קובלט, כנפיים וגוף ארוך יחסית, במבנה המזכיר שפירית יותר מפרפר. הכתמים על כנפיהם כמו קדים לפרחי הזעתר הכוכביים, במחווה של מפגש שבּו בלי כל גינוני טקס מחברים פה אל פה, טוהר אל טוהר.

על השולחן בחוץ ארוחת בוקר. פרוסת לחם טרי. קצת שמן זית שנמסק ונסחט מהעץ הסמוך. כידוע, היכולת לחלוק ארוחה עם מישהו היא אחד מסימני הקִרבה המובהקים.  זעתר יבש בזוק על הלחם. ביחד עם העש והפרפר והדבורה אני אוכל אזוב, מביט בהם, צוחק.

[בסירה, קורא בשירים של יוּאן צֶ'ן]

 

יוֹשֵׁב עִם מְגִלָּה וּבָהּ שִׁירֶיךָ, קוֹרֵא מוּל מְנוֹרָה.

כְּשֶׁאֲנִי מַפְסִיק, הִיא מְהַבְהֶבֶת וְדוֹעֶכֶת. הַשַּׁחַר עוֹד רָחוֹק.

כְּאֵב עֵינַיִם. אֲנִי מְכַבֶּה. יוֹשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ. קוֹל גַּלִּים

נָעִים בָּרוּחַ שֶׁפּוֹגַעַת בְּפָנַי, מַכִּים אֶת הַסִּירָה.

 

 

[לֵיל חורף]

 

אֲהוּבַי מְפֻזָּרִים וּרְחוֹקִים. אֲנִי

עָנִי מִדַּי, חוֹלֶה מִדַּי מִלְּקַבֵּל אוֹרְחִים.

סָגוּר בִּפְנִים, אֵינִי רוֹאֶה אָדָם.

שׁוֹכֵב לְבַד בְּחֶדֶר-עֲבוֹדָה בִּכְפָר,

הַפְּתִיל כְּבָר קַר. הָעֲשָׁשִׁית כָּבְתָה.

הַוִּילוֹנוֹת פְּתוּחִים, מְרֻפָּטִים, קְרוּעִים.

אֲנִי מַקְשִׁיב לְקוֹל הַשֶּׁלֶג הָרִאשׁוֹן:

שׁוּב הַהֶמְיָה הַזֹּאת מֵעֵבֶר לַחַלּוֹן.

עָבְרוּ שָׁנִים. אֲנִי יָשֵׁן מְעַט,

נֵעוֹר בַּלַּיְלָה וְיוֹשֵׁב דָּרוּךְ,

שׁוֹכֵחַ מֵהַמַּחְשָׁבוֹת. אַחֶרֶת

אֵיךְ אוּכַל לִצְלֹחַ מִין דְּמָמָה כָּזֹאת?

הַגּוּף אוֹרֵחַ קֶבַע בָּעוֹלָם.

הַלֵּב מֻפְקָר בְּתוֹךְ רִבּוֹא הַשִּׁנּוּיִים.

זֶה כְּבָר נִמְשָׁךְ אַרְבַּע שָׁנִים.

אוֹ אֶלֶף שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת לֵילוֹת.

 

~

~

~

נכתב בסביבות שנת 800.

~

~

~

 

 

 

זלדה, גני האַיִן, עריכה:  ראובן קסל, ד"ר רבקה גולדברג, הוצאת עמותת זלדה ויצירתה, 2020, 175 עמ'

 

מה שמשוררת מפרסמת בספרי השירה שלה יכול להיות עיקר חייה עד שהמשוררת כמו נספגת לגמרי ביצירתה וקריאת שיריה היא השער העיקרי או היחיד אל חייה, אבל, כמו במקרה של זלדה, שמבחר מעיזבונה הולך ומתפרסם (זהו ספר שני אחרי "ציפור אחוזת קסם", ואני מבין שיש עוד ספר בהכנה), אפשר להבין עד כמה, אילו היתה לנו רק שירתה, היינו מקבלים תמונה חלקית – נהדרת ככל שתהיה – של חייה ושל אישיותה. העובדה שהעיזבון מתחיל להתפרסם שלושים שנה אחרי פטירתה (יום השנה חל אתמול ומכוחו אני כותב את השורות האלה) רק מדגישה עד כמה מתעשרת דמות המשוררת בספרים האלה, ודאי בעבור קוראים כמוני שלא פגשו בה בחייה. חִשבו על קפקא "רק" כסופר, בלא המכתבים, בלא היומנים, בלא מחברות האוקטבו. זה היה חצי ק'. טוב, אולי שני שליש.

הספר מתחיל במכתב שהיא כותבת לבנה שלא נולד (בעת הכתיבה היא עוד לא יודעת שגם לא ייוולד לעולם). הילד שוכן "בגני האַיִן הלבנים". אין זה גן עדן הירוק של העצים והנהרות, אלא משהו אינסופי, פתוח, שלפני קיום "יש" כלשהו. המפליא הוא שהיא מספרת לו (וגם לעצמה, "הלא אתה אני") כי היא התגעגעה אליו כבר בהיותה בת ארבע. "את שמךָ לא ידעתי". זה בין המפעים למפחיד. ילדה בת ארבע שנמצאת כבר בתקשורת עם אינסוף, ורואה בתוכו ילד שאמור להיות בנה. איך זה נקרא, מצב כזה?

והנה, בהמשך, הלובן של האַיִן שהוא עולם של נשמה שטרם נוצרה אבל היא כבר מובחנת (זה כמו להבחין בטיפה מובחנת בעומק הים) אנו מוצאים את הסבתא על ערש דווי, "פניה הלבנים והמלאים מופנים לקיר". היא כבר צבועה בצבעי הלבן של גני האַיִן ומופנית אליהם (אולי זה גם צבע הקיר).

הספר מלא רגעים כאלה. שעות התבהרות שפלא שהיא זוכרת בחיוּת ממרחק השנים. למשל, הפלגה בספינה עם אמה. "בספינה אנו חלק מכלל הזוהר". ואז ההבנה: "הבנתי אז שהיא [=אמי] עולם בפני עצמו, שאין לי שביל אל הרהורי לבה ואל האור שבעיניה". מהזוהר בספינה אל הזוהר בעיניה ואל ההבנה כי אין שביל.

לצד דימויי הזוהר והאור אפשר למצוא בספר, והדבר אינו מפתיע למכיר את אישיותה ושירתה של זלדה, מצבים ודימויים אחרים. "סבי, השגח בי. קבצן בוכה תקוע בלבי מצד אחד ונהר צוחק בלבי מצד אחר". האם הקבצן והנהר הם שניים או אחד? אולי: הקבצן הוא המעיין – והנהר (לא הקיבוץ אלא השפיעה) הוא התמרתו הפלאית. להפוך מחסור לשפע.

אפשר להבין בספר הזה איך נוצרת משוררת. זה קורה ממבטים פשוטים לכאורה שהיא אינה יכולה ואינה רוצה לשכוח. מי שתוכל גם לכתוב את הדברים האלה מבלי לקלקלם יכנוה משוררת. למשל: "בגן העיר ניגנו בכלי-זמר רבּים. פתאום ירד גשם חם, קֵיצי. ראיתי מאחורי אחד העצים את אבי. הוא לא ראה אותי". אין פשוט מזה. אבל זה רגע רב-עוצמה כמו מכת ענבל בפעמון ארד חדש. הגשם יורד לפתע ומגלה לה את הסתתרות אביה ואת הסתתרותה מפניו. והעץ נשטף בגשם.

אפשר ללקט מהרשימות, החלומות ("החלום רוצה להגיד לי מה אני סוף סוף") ומהמכתבים שבשני הספרים מן העיזבון כמות חומר שירי שאינה נופלת בכמותה ובאיכותה ממה שכלול בספר "שירי זלדה". מה פשר הדבר? שכמו בציוריה הצפופים, השירה לא היתה עבורה משבצת של פנאי לצד חיי ההישג וההתעסקות, אלא דרך חיים. השירה היא המשבצת הגדולה ביותר, המקיפה את החיים וגדולה אף מהם במקצת. ואת זה כדאי לראות וללמוד.

• "ביקשתי עוד כמה שנים להיות שרויה בתפארת".
• "בחרתי להיות יצור אנושי ולא ליל ירח".
• "ידעתי שהחמצתי את הרגע הזך ביותר של חיי והרבה שערים ננעלו בפני לעולם".
• "העלה שהוא רק עלה איננו פחות מסתורי מאשר לוּ פתח את פיו פתאום והתחיל מדבּר בלשון בני אדם. ולהתעורר בבוקר מן הערפל של השינה אל אור היום נראה בעיני כמו נסיעה לירח".
• "השלום פירושו בשבילי שיהיה מקום לחלש, למהסס, לפחדן".

 

לרכישת הספר: כאן או כאן

 

 

 

 

 

[אחרי המרד, במנזר ליוּ-קוּ]

 

חֹרֶף. הַלְּחִימָה שׁוּב הִסְתַּיְּמָה.

יָגוֹן שֶׁל צִ'י פִּרְאִי וְרוּחַ מִשְׁתּוֹלֶלֶת בַּנְּהָרוֹת וּבְהָרִים.

כָּאן לֹא נוֹתָר דָּבָר – רַק הַמִּנְזָר הַזֶּה לְמַרְגְּלוֹת הָהָר.

לִפְנֵי הַשְּׁעָרִים, כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם, עָנָן לָבָן – קָרוּעַ לִגְזָרִים.

 

~

~

בָּאי ג'וּ-יִי (772-846). ע"פ דן דאור, היה המשורר האהוב ביותר בזמנו והמשורר הסיני הנערץ ביותר ביפן. אפשר להבין למה. מתחת מכחולו יצאה גם השורה הפשוטה (בתרגום דאור): "כי שירה טובה נחוצה לבני האדם" (בסיום השיר "קריאה בכתבי לי באי ודו פו"). יואב רפופורט ויובל אידו טל מציינים ש"הוא השתדל לכתוב בשפה הפשוטה והבהירה ביותר, ונאמר עליו שהיה מתקן את שיריו אם המשרתים לא הבינו אותם", ולכן נזהר משירה של "מילות טירוף בשפה מקושטת". בתרגום לאנגלית של דיוויד הינטון, שבעקבותיו הלכתי, נשמר התעתיק הישן של שמו: Po Chü-I.

הציור שלמטה [המופיע גם על עטיפת המבחר של הינטון] צויר בעקבות שורה משיר של באי  כ-700 שנה אחרי השיר, והייתי רוצה לחשוב על הנוסחים "בעקבות" שאני מביא כאן לאחרונה כדומים לכך, פחות או יותר.

~

~

[מחפש את יוּנג, המורה המתבודד]

 

פִּסְגּוֹת הָאִזְמַרְגָּד מְלַטְּשׁוֹת אֶת הָרָקִיעַ.

מְשׁוֹטֵט, אֲנִי הוֹדֵף מִמֶּנִּי עֲנָנִים, שׁוֹכֵחַ

אֶת הַזְּמַן, תָּר אַחֲרֵי הַדֶּרֶךְ הַקְּדוּמָה.

נָח, נִשְׁעָן עַל עֵץ, מַקְשִׁיב לְמֵי הַנַּחַל.

שׁוֹר שָׁחֹר יָשֵׁן בֵּינוֹת פְּרָחִים חַמִּים;

בְּגֹבַהּ עֲצֵי אֹרֶן נָם עָגוּר לָבָן.

קוֹל קוֹרֵא מִבַּעַד דִּמְדּוּמִים בְּגוֹן נָהָר

אֲבָל אֲנִי יוֹרֵד לְבַד אֶל תּוֹךְ הָעֲרָפֶל הַקַּר.

 

~

 

[בעקבות תרגום ד' הינטון]

[הולך להרי טאי-טיין לבקר מורה של הדרך אך לא מוצא אותו]

 

כֶּלֶב נוֹבֵחַ בְּתוֹךְ קוֹל מַיִם.

טַל מְרַבֵּב פְּרָחִים שֶׁל אֲפַרְסֵק. בִּיעָרִים

אֲנִי רוֹאֶה כַּמָּה צְבָאִים, וְאָז, לְיַד הַנַּחַל

שׁוֹמֵעַ שׁוּם-דָּבָר מִפַּעֲמוֹן חֲצוֹת-הַיּוֹם שֶׁל הַמִּקְדָּשׁ.

בַּמְבּוּק פִּרְאִי מַדִּיף אֵדִים תְּכֻלִּים. נָהָר

תָּלוּי בִּמְרוּצָתוֹ מִתַּחַת לִפְסָגוֹת בְּגוֹן הָאִזְמַרְגָּד.

אִישׁ לֹא יוֹדֵעַ לְהֵיכָן הָלַכְתָּ. אֲבָל רָאִיתִי

אֳרָנִים לָנוּחַ בְּצִלָּם כָּאן. שְׁנַיִם אוֹ שְׁלוֹשָׁה.

 

 

 

למדריך ציור הבמבוק של וו ז'ן >>>

 

 

~

מִתְהַדֵּר בִּמְנִיפַת נוֹצוֹת צְחוֹרוֹת,

שָׁלֵו, אֲנִי הוֹלֵךְ עֵירֹם בַּיְּעָרוֹת הַיְּרֻקִּים

וְעוֹד מְעַט אֶתְלֶה אֶת כּוֹבָעִי עַל קְצֵה הַצּוּק,

אַתִּיר אֶת שְׂעָרִי בָּרוּחַ בֵּין הָאֳרָנִים

 

~

גָּבוֹהַּ בְּסֶפְּטֶמְבֶּר. רוּחוֹת לְיַד הַגְּבוּל.

נוֹצוֹת רִקְמָה צְחוֹרוֹת: בַּז מוֹנְגּוֹלִי עָף

לְבַד – פְּתִית שֶׁלֶג – מֵאָה קִילוֹמֶטֶר –

שֶׁמֶץ סְתָו חוֹלֵף בְּתוֹךְ עֵינָיו

 

~

~

לי פו (701–762) ידוע גם בשמות לי בו, לי טאי פו. ע"פ דן דאור "נולד כנראה באזור נידח במערב סין, אולי למשפחת סוחרים ממוצא טורקי. גדל בסצ'ואן". הנוסחים כאן בעקבות המבחר של דיוויד הינטון.

 

איני עוקב אחר העיתונות וייתכן שהדברים כבר נאמרו במקום אחר. אבל נראה שאפשר לסכם את מצב העניינים בכך שהאנושות, למעט חריגים, מעוניינת בקורונה וביתר המגפות. האנושות מעוניינת בהן מפני שהמחיר הנדרש לשלם עבור מניעתן הוא ביטול תעשיית הבשר והעוף. דומה שאיש לא מדבר על כך, ודאי לא הפוליטיקאים הנלעגים המושלים בנו. במקום לשלוח שוטרים לסלק רצים מפארק הירקון היה צריך לשלוח אותם לסגור את החוות התעשייתיות של הבקר, החזיר והעופות, ואת שווקי חיות הבר, בעולם כולו. אבל יש להניח שאפילו חולי קורונה בבתי החולים קיבלו בימים האחרונים עוף לארוחת צהריים מטעם בית החולים וביצה לארוחת בוקר, פאר היצירה של לולים תעשייתיים.

הווירוס הנוכחי (כמו כמה אחרים) מגיע מבעלי חיים צפופים ב״להקות״ של מיליונים, או בשווקי בשר. בני אדם מחפשים את החיה ה"אשמה" (עטלף? פנגולין? דרקון כחול?) ואינם מבינים שהם החיה האשמה. הבלש מתחקה אחר הפושע בידיים אדומות מדם. השפעת הספרדית שקטלה לפחות 40 מיליון בני אדם היתה שפעת עופות. אבולה נוצרה מבשר ציד, כנראה של קופים. הווירוסים ״נוקמים״ את נקמת החיות הכלואות שאנו סוגרים (בכלובים) ופותחים (בסכינים).

על פי ההרצאה המצורפת, שחובה לצפות בה, המשוואה נראית פשוטה: בשר+מטוסים=מגיפה. במכלאות ובלולים הווירוס מתבשל, והתחבורה מפיצה אותו ברחבי העולם. נראה לי שאיש אפילו לא שוקל לשנות את זה, ואם יימצא חיסון או תרופה לקורונה יש להניח שבהקדם יחזור המצב לקדמותו מבחינת טיסות, ומבחינת תעשיית הבשר יש להניח שהוא לא ישתנה כלל. עם כל החיבה להוגי הדעות הסבורים שהאנושות תשתנה בעקבות המצב, יש להעיר שזה לא יכול לקרות מפני שנראה שרוב האנושות לא מבינה כלל מה מקור הבעיה. ואם אחרי השפעת הספרדית יצאנו למלחמת עולם שניה (אם לציין רק דוגמה אחת), מה גורם למישהו לחשוב שהפעם יהיה אחרת?

כרגע כולם עסוקים במניעה שטחית, ובדיעבד. את מקור האש כמעט איש לא מעוניין לכבות. אדרבה, מיליארדי אנשים רוצים את האש. כי האש טעימה לחיכם. מנפנפים קצת את העשן, לא מבינים למה יש עשן, לא שואלים, ומקווים לטוב.

מיליונים מאתנו יושבים בבתים כי מיליוני חיות יושבות בכלובים.