מחבר דרור בורשטיין

זלדה, גני האַיִן, עריכה:  ראובן קסל, ד"ר רבקה גולדברג, הוצאת עמותת זלדה ויצירתה, 2020, 175 עמ'

 

מה שמשוררת מפרסמת בספרי השירה שלה יכול להיות עיקר חייה עד שהמשוררת כמו נספגת לגמרי ביצירתה וקריאת שיריה היא השער העיקרי או היחיד אל חייה, אבל, כמו במקרה של זלדה, שמבחר מעיזבונה הולך ומתפרסם (זהו ספר שני אחרי "ציפור אחוזת קסם", ואני מבין שיש עוד ספר בהכנה), אפשר להבין עד כמה, אילו היתה לנו רק שירתה, היינו מקבלים תמונה חלקית – נהדרת ככל שתהיה – של חייה ושל אישיותה. העובדה שהעיזבון מתחיל להתפרסם שלושים שנה אחרי פטירתה (יום השנה חל אתמול ומכוחו אני כותב את השורות האלה) רק מדגישה עד כמה מתעשרת דמות המשוררת בספרים האלה, ודאי בעבור קוראים כמוני שלא פגשו בה בחייה. חִשבו על קפקא "רק" כסופר, בלא המכתבים, בלא היומנים, בלא מחברות האוקטבו. זה היה חצי ק'. טוב, אולי שני שליש.

הספר מתחיל במכתב שהיא כותבת לבנה שלא נולד (בעת הכתיבה היא עוד לא יודעת שגם לא ייוולד לעולם). הילד שוכן "בגני האַיִן הלבנים". אין זה גן עדן הירוק של העצים והנהרות, אלא משהו אינסופי, פתוח, שלפני קיום "יש" כלשהו. המפליא הוא שהיא מספרת לו (וגם לעצמה, "הלא אתה אני") כי היא התגעגעה אליו כבר בהיותה בת ארבע. "את שמךָ לא ידעתי". זה בין המפעים למפחיד. ילדה בת ארבע שנמצאת כבר בתקשורת עם אינסוף, ורואה בתוכו ילד שאמור להיות בנה. איך זה נקרא, מצב כזה?

והנה, בהמשך, הלובן של האַיִן שהוא עולם של נשמה שטרם נוצרה אבל היא כבר מובחנת (זה כמו להבחין בטיפה מובחנת בעומק הים) אנו מוצאים את הסבתא על ערש דווי, "פניה הלבנים והמלאים מופנים לקיר". היא כבר צבועה בצבעי הלבן של גני האַיִן ומופנית אליהם (אולי זה גם צבע הקיר).

הספר מלא רגעים כאלה. שעות התבהרות שפלא שהיא זוכרת בחיוּת ממרחק השנים. למשל, הפלגה בספינה עם אמה. "בספינה אנו חלק מכלל הזוהר". ואז ההבנה: "הבנתי אז שהיא [=אמי] עולם בפני עצמו, שאין לי שביל אל הרהורי לבה ואל האור שבעיניה". מהזוהר בספינה אל הזוהר בעיניה ואל ההבנה כי אין שביל.

לצד דימויי הזוהר והאור אפשר למצוא בספר, והדבר אינו מפתיע למכיר את אישיותה ושירתה של זלדה, מצבים ודימויים אחרים. "סבי, השגח בי. קבצן בוכה תקוע בלבי מצד אחד ונהר צוחק בלבי מצד אחר". האם הקבצן והנהר הם שניים או אחד? אולי: הקבצן הוא המעיין – והנהר (לא הקיבוץ אלא השפיעה) הוא התמרתו הפלאית. להפוך מחסור לשפע.

אפשר להבין בספר הזה איך נוצרת משוררת. זה קורה ממבטים פשוטים לכאורה שהיא אינה יכולה ואינה רוצה לשכוח. מי שתוכל גם לכתוב את הדברים האלה מבלי לקלקלם יכנוה משוררת. למשל: "בגן העיר ניגנו בכלי-זמר רבּים. פתאום ירד גשם חם, קֵיצי. ראיתי מאחורי אחד העצים את אבי. הוא לא ראה אותי". אין פשוט מזה. אבל זה רגע רב-עוצמה כמו מכת ענבל בפעמון ארד חדש. הגשם יורד לפתע ומגלה לה את הסתתרות אביה ואת הסתתרותה מפניו. והעץ נשטף בגשם.

אפשר ללקט מהרשימות, החלומות ("החלום רוצה להגיד לי מה אני סוף סוף") ומהמכתבים שבשני הספרים מן העיזבון כמות חומר שירי שאינה נופלת בכמותה ובאיכותה ממה שכלול בספר "שירי זלדה". מה פשר הדבר? שכמו בציוריה הצפופים, השירה לא היתה עבורה משבצת של פנאי לצד חיי ההישג וההתעסקות, אלא דרך חיים. השירה היא המשבצת הגדולה ביותר, המקיפה את החיים וגדולה אף מהם במקצת. ואת זה כדאי לראות וללמוד.

• "ביקשתי עוד כמה שנים להיות שרויה בתפארת".
• "בחרתי להיות יצור אנושי ולא ליל ירח".
• "ידעתי שהחמצתי את הרגע הזך ביותר של חיי והרבה שערים ננעלו בפני לעולם".
• "העלה שהוא רק עלה איננו פחות מסתורי מאשר לוּ פתח את פיו פתאום והתחיל מדבּר בלשון בני אדם. ולהתעורר בבוקר מן הערפל של השינה אל אור היום נראה בעיני כמו נסיעה לירח".
• "השלום פירושו בשבילי שיהיה מקום לחלש, למהסס, לפחדן".

 

לרכישת הספר: כאן או כאן

 

 

 

 

 

[אחרי המרד, במנזר ליוּ-קוּ]

 

חֹרֶף. הַלְּחִימָה שׁוּב הִסְתַּיְּמָה.

יָגוֹן שֶׁל צִ'י פִּרְאִי וְרוּחַ מִשְׁתּוֹלֶלֶת בַּנְּהָרוֹת וּבְהָרִים.

כָּאן לֹא נוֹתָר דָּבָר – רַק הַמִּנְזָר הַזֶּה לְמַרְגְּלוֹת הָהָר.

לִפְנֵי הַשְּׁעָרִים, כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם, עָנָן לָבָן – קָרוּעַ לִגְזָרִים.

 

~

~

בָּאי ג'וּ-יִי (772-846). ע"פ דן דאור, היה המשורר האהוב ביותר בזמנו והמשורר הסיני הנערץ ביותר ביפן. אפשר להבין למה. מתחת מכחולו יצאה גם השורה הפשוטה (בתרגום דאור): "כי שירה טובה נחוצה לבני האדם" (בסיום השיר "קריאה בכתבי לי באי ודו פו"). יואב רפופורט ויובל אידו טל מציינים ש"הוא השתדל לכתוב בשפה הפשוטה והבהירה ביותר, ונאמר עליו שהיה מתקן את שיריו אם המשרתים לא הבינו אותם", ולכן נזהר משירה של "מילות טירוף בשפה מקושטת". בתרגום לאנגלית של דיוויד הינטון, שבעקבותיו הלכתי, נשמר התעתיק הישן של שמו: Po Chü-I.

הציור שלמטה [המופיע גם על עטיפת המבחר של הינטון] צויר בעקבות שורה משיר של באי  כ-700 שנה אחרי השיר, והייתי רוצה לחשוב על הנוסחים "בעקבות" שאני מביא כאן לאחרונה כדומים לכך, פחות או יותר.

~

~

[מחפש את יוּנג, המורה המתבודד]

 

פִּסְגּוֹת הָאִזְמַרְגָּד מְלַטְּשׁוֹת אֶת הָרָקִיעַ.

מְשׁוֹטֵט, אֲנִי הוֹדֵף מִמֶּנִּי עֲנָנִים, שׁוֹכֵחַ

אֶת הַזְּמַן, תָּר אַחֲרֵי הַדֶּרֶךְ הַקְּדוּמָה.

נָח, נִשְׁעָן עַל עֵץ, מַקְשִׁיב לְמֵי הַנַּחַל.

שׁוֹר שָׁחֹר יָשֵׁן בֵּינוֹת פְּרָחִים חַמִּים;

בְּגֹבַהּ עֲצֵי אֹרֶן נָם עָגוּר לָבָן.

קוֹל קוֹרֵא מִבַּעַד דִּמְדּוּמִים בְּגוֹן נָהָר

אֲבָל אֲנִי יוֹרֵד לְבַד אֶל תּוֹךְ הָעֲרָפֶל הַקַּר.

 

~

 

[בעקבות תרגום ד' הינטון]

[הולך להרי טאי-טיין לבקר מורה של הדרך אך לא מוצא אותו]

 

כֶּלֶב נוֹבֵחַ בְּתוֹךְ קוֹל מַיִם.

טַל מְרַבֵּב פְּרָחִים שֶׁל אֲפַרְסֵק. בִּיעָרִים

אֲנִי רוֹאֶה כַּמָּה צְבָאִים, וְאָז, לְיַד הַנַּחַל

שׁוֹמֵעַ שׁוּם-דָּבָר מִפַּעֲמוֹן חֲצוֹת-הַיּוֹם שֶׁל הַמִּקְדָּשׁ.

בַּמְבּוּק פִּרְאִי מַדִּיף אֵדִים תְּכֻלִּים. נָהָר

תָּלוּי בִּמְרוּצָתוֹ מִתַּחַת לִפְסָגוֹת בְּגוֹן הָאִזְמַרְגָּד.

אִישׁ לֹא יוֹדֵעַ לְהֵיכָן הָלַכְתָּ. אֲבָל רָאִיתִי

אֳרָנִים לָנוּחַ בְּצִלָּם כָּאן. שְׁנַיִם אוֹ שְׁלוֹשָׁה.

 

 

 

למדריך ציור הבמבוק של וו ז'ן >>>

 

 

~

מִתְהַדֵּר בִּמְנִיפַת נוֹצוֹת צְחוֹרוֹת,

שָׁלֵו, אֲנִי הוֹלֵךְ עֵירֹם בַּיְּעָרוֹת הַיְּרֻקִּים

וְעוֹד מְעַט אֶתְלֶה אֶת כּוֹבָעִי עַל קְצֵה הַצּוּק,

אַתִּיר אֶת שְׂעָרִי בָּרוּחַ בֵּין הָאֳרָנִים

 

~

גָּבוֹהַּ בְּסֶפְּטֶמְבֶּר. רוּחוֹת לְיַד הַגְּבוּל.

נוֹצוֹת רִקְמָה צְחוֹרוֹת: בַּז מוֹנְגּוֹלִי עָף

לְבַד – פְּתִית שֶׁלֶג – מֵאָה קִילוֹמֶטֶר –

שֶׁמֶץ סְתָו חוֹלֵף בְּתוֹךְ עֵינָיו

 

~

~

לי פו (701–762) ידוע גם בשמות לי בו, לי טאי פו. ע"פ דן דאור "נולד כנראה באזור נידח במערב סין, אולי למשפחת סוחרים ממוצא טורקי. גדל בסצ'ואן". הנוסחים כאן בעקבות המבחר של דיוויד הינטון.

 

איני עוקב אחר העיתונות וייתכן שהדברים כבר נאמרו במקום אחר. אבל נראה שאפשר לסכם את מצב העניינים בכך שהאנושות, למעט חריגים, מעוניינת בקורונה וביתר המגפות. האנושות מעוניינת בהן מפני שהמחיר הנדרש לשלם עבור מניעתן הוא ביטול תעשיית הבשר והעוף. דומה שאיש לא מדבר על כך, ודאי לא הפוליטיקאים הנלעגים המושלים בנו. במקום לשלוח שוטרים לסלק רצים מפארק הירקון היה צריך לשלוח אותם לסגור את החוות התעשייתיות של הבקר, החזיר והעופות, ואת שווקי חיות הבר, בעולם כולו. אבל יש להניח שאפילו חולי קורונה בבתי החולים קיבלו בימים האחרונים עוף לארוחת צהריים מטעם בית החולים וביצה לארוחת בוקר, פאר היצירה של לולים תעשייתיים.

הווירוס הנוכחי (כמו כמה אחרים) מגיע מבעלי חיים צפופים ב״להקות״ של מיליונים, או בשווקי בשר. בני אדם מחפשים את החיה ה"אשמה" (עטלף? פנגולין? דרקון כחול?) ואינם מבינים שהם החיה האשמה. הבלש מתחקה אחר הפושע בידיים אדומות מדם. השפעת הספרדית שקטלה לפחות 40 מיליון בני אדם היתה שפעת עופות. אבולה נוצרה מבשר ציד, כנראה של קופים. הווירוסים ״נוקמים״ את נקמת החיות הכלואות שאנו סוגרים (בכלובים) ופותחים (בסכינים).

על פי ההרצאה המצורפת, שחובה לצפות בה, המשוואה נראית פשוטה: בשר+מטוסים=מגיפה. במכלאות ובלולים הווירוס מתבשל, והתחבורה מפיצה אותו ברחבי העולם. נראה לי שאיש אפילו לא שוקל לשנות את זה, ואם יימצא חיסון או תרופה לקורונה יש להניח שבהקדם יחזור המצב לקדמותו מבחינת טיסות, ומבחינת תעשיית הבשר יש להניח שהוא לא ישתנה כלל. עם כל החיבה להוגי הדעות הסבורים שהאנושות תשתנה בעקבות המצב, יש להעיר שזה לא יכול לקרות מפני שנראה שרוב האנושות לא מבינה כלל מה מקור הבעיה. ואם אחרי השפעת הספרדית יצאנו למלחמת עולם שניה (אם לציין רק דוגמה אחת), מה גורם למישהו לחשוב שהפעם יהיה אחרת?

כרגע כולם עסוקים במניעה שטחית, ובדיעבד. את מקור האש כמעט איש לא מעוניין לכבות. אדרבה, מיליארדי אנשים רוצים את האש. כי האש טעימה לחיכם. מנפנפים קצת את העשן, לא מבינים למה יש עשן, לא שואלים, ומקווים לטוב.

מיליונים מאתנו יושבים בבתים כי מיליוני חיות יושבות בכלובים.

תַּחַת מֶרְחֲבֵי הַכּוֹכָבִים עֹמֶק מְסַחְרֵר שֶׁל לַיְלָה.

מַעֲלֶה אוֹר בִּמְנוֹרָה אַחַת בֵּין הַצּוּקִים. הַיָּרֵחַ לֹא שָׁקַע עוֹד.

זֶה הַיַּהֲלוֹם הַבִּלְתִּי-מְלֻטָּשׁ. לַהַט עָגֹל מָלֵא

תָּלוּי שָׂם בָּרָקִיעַ הַתָּכֹל-הֲכִי-שָׁחֹר, לִבִּי.

 

=

חאן שאן (כינוי שפירושו הַר קַר). פעל בדרום-מזרח סין, כנראה במאה התשיעית. כרגיל בפוסטים האחרונים, בעקבות תרגום של דיוויד הינטון.

=

יהיה חבל מאוד אם הספר הנפלא הזה ייעלם ברעש המאורעות, מפני שהוא יכול להיות מעין תשובת משקל למאורעות באשר הם, שיעור בקיום בעולם שמסרב להאמין שהכול רק מגפה, תככנות ורעש. זה ספר כל כך חשוב ויפה. המתרגמת, באחרית הדבר שלה, מכנה את הספר "בית ספר לתמימות" (בעקבות ביטוי של המחבר עצמו). במילים אחרות, עדיין מאחרית הדבר, בשלאר מלמד אותנו "לראות את העולם שכאן, ממש כאן, מולנו, לפגוש את העולם", ולפגוש אותו לא כחומר אדיש שאנו אדישים לו אלא כחומר חי שאנו מגיבים לו באופן חי.

דוגמה פשוטה: אפשר להביט בקונכייה ריקה של חילזון ולראות בה מין אבן חלולה, משעממת קצת פחות מחצץ, ואפשר, כמו בשלאר, להקדיש לה פרק שלם בספר, לראות בה, בין היתר, "סמל של גופנו הסוגר כמעטפת חיצונית על הנשמה המחיה את היצור כולו", לשים לב ש"היצור הרך ביותר יוצר את הקונכייה הקשה ביותר", ואולי מעל הכול – וזה קשור גם למצב הנוכחי – לראות שהקונכייה היא ביטוי של המצב "לגור לבד", מקבילה לחדר פרטי שבו אפשר להתכנס וממנו לצאת אל העולם בלי לצאת מהחדר.

אולי אפשר למדוד גדולתו של ספר על פי קריאת הציטוטים שבו. והספר של בשלאר שווה את מחירו גם אם כל מה שייקרא בו הוא רק המשפטים המצוטטים בו. בפרק הקונכייה אנו מוצאים שברי שיר כמו "הָאַרְמוֹן הוּא קוֹנְכִיָּתוֹ". הרי שלוש מילים אלו די בהן לעצור אותנו, להרחיב את הנשמה, כמעט להיכנס פנימה אל המילים הנפתחות.

הנה עוד כמה ציטוטים מהספר, מחוץ הקשרם ובלי סדר:

• "כאן, לבד, בין שמים וארץ, ביליתי שעות עם הסיבּכיוֹת" (שאטובריאן).
• "היכן איבדתיך, אלבום תמונותיי הרמוס?" (דה רישאר).
• "בית הקיצים היפים והאפלים של ילדותי" (רילקה).
• "מנורה דולקת מאחורי החלון / ערה בלבו הכמוס של הלילה" (ברוקואה).
• "חשפתי את העלילות הסבוכות הנרקמות ברהיט" (קרוס).
• "אני המחבוא של עצמי" (בוסקה).
• "הציפור, אומר מישלה, היא בעל מלאכה נטול כל כלי עבודה".
• "כמו מישל לריס, שבעודו מצויד בסיכה, יוצא לצוד אבק מחריצי רצפת העץ".

ועוד ועוד. אפשר ממש ליצור מהספר הזה ספר פסוקים רבי השראה. אולי המשפט היפה בספר, של בשלאר עצמו, שממש עצר את נשימתי וגרם לי לקום רגע מהספסל (אני חייב לכתוב ספר שיתחיל במשפט הזה, חשבתי):

• "ישנו יער אחד שאני מכיר, שסבי הלך בו פעם לאיבוד".

אין לי הרבה מה להוסיף על אחרית הדבר של המתרגמת. אפשר לומר שהספר הוא הצעה לראות את העולם, לשים אליו לב, אבל באופן דרשני. לא באופן דומם, שגם לו יש מקום (מן הדממה עולות לפעמים המילים). המילה "מדרש" לא מופיעה כמובן אצל בשלאר, אבל להרגשתי זה מה שהוא מציע. לא לפרש את העולם (אם פרשנות היא הסבר "נכון", הולם) אלא לראות בכל פיסה של חיי היום-יום הצעה לדמיון שקשור אך לא כבול לעולם התופעות, בין אם פיסה זו היא קונכייה פשוטה, או בית, או פינה בבית, או מרתף. לשאול "מה זה" על מקומות וחפצים שכבר שכחנו. לכן, אולי הספר הוא לא כל כך פואטיקה סדורה של החלל (או: המרחב) אלא הצעה לפואטיזציה פעילה (לא בכוח) של המרחב, כלומר ליצירת העולם כפואטי, יפה, מעניין ומסעיר. כן, גם בימי מגפה וגם בימי שחיתות, ואולי במיוחד בימים כאלה, שאחרת ניוותר רק עם המחלה ואובדן הדרך. אם זה אכן בית ספר לתמימות הרי זה בית ספר לשירה ולכל יצירה. ומוטב: בית ספר לחיים, חיים מלאים שאפשר לשמוח בהם.

 

גסטון בשלאר, הפואטיקה של החלל, מצרפתית: מור קדישזון, בבל (עיון) 2020 [1957].

כאן המהדורה הדיגיטלית.

 

 

נכתב באחד הבקרים בחודש החמישי, בעקבות שיר של טאי צ'וּ-פּוּ

 

סִירָה רֵיקָה, הַמָּשׁוֹטִים תְּלוּיִים חָפְשִׁי,

אַךְ הַשִּׁיבָה נִמְשֶׁכֶת לְלֹא קֵץ. נִפְתַּחַת

הַשָּׁנָה וְאָז כְּהֶרֶף עַיִן כְּבָר כּוֹכְבֵי אָבִיב

חוֹזְרִים לְכָאן, וְשֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ בְּהִירִים

מַעֲנִיקִים לְכָל הַיֵּשׁ רֹב שֶׁפַע.

עֲצֵי צָפוֹן מְלַבְלְבִים, מְלֵאֵי עַלְוָה,

הַגֶּשֶׁם בָּא בְּעוֹנָתוֹ מֵעֳמָקִים רֵיקִים.

שַׁחַר נִפְתָּח. רוּחַ הַקַּיִץ מַגְבִּיהָה.

הַאִם הָיָה מַי שֶּׁהִגִּיעַ לָעוֹלָם הַזֶּה מִבְּלִי

שֶׁיַּעֲזֹב אוֹתוֹ? תָּמִיד יַגִּיעוּ הַחַיִים לְסִיּוּמָם.

בַּבַּיִת, בַּזְּמַן שֶׁעוֹד נוֹתָר, אֲנִי מַמְתִּין.

זְרוֹעַ כְּפוּפָה הִיא כָּרִיתִי הַיְחִידָה;

עַל הָרֵיקוּת אֲנִי שׁוֹמֵר שְׁלֵמָה.

נוּעַ עִם הַשִּׁנּוּיִים, עִם הַקָּשֶׁה וְהֶחָלָק,

וְהַחַיִים לֹא יִהְיוּ בְּמַעֲלֵה אוֹ בַּמּוֹרָד.

אִם תִּוָּכַח בַּגֹּבַהּ הַטָּמוּן בְּמַעֲשֶׂיךָ

לֹא תְּבַקֵשׁ עוֹד לְטַפֵּס אֶל הַפְּסָגוֹת שֶׁל בְּנֵי-אַלְמָוֶת.

 

 

פרידה מאורחים

 

יָמִים קָרִים שֶׁל סְתָו. מֵאָה צְמַחִים

כְּבָר הָרוּסִים. עַתָּה עוֹנַת הָעֲקֵבוֹת בַּכְּפוֹר

הִגִּיעָה, וְאָנוּ מְטַפְּסִים עַל הַמִּגְדָּל הַזֶּה בִּכְדֵי

לְהִפָּרֵד מֵאֵלּוּ שֶׁחוֹזְרִים לְבָתֵּיהֶם.

בָּאֲוִיר הַקַּר הָרִים וַאֲגַמִּים מְסֻתָּרִים. עֲנָנִים

נִסְחָפִים, תָּמִיד בְּלִי שֹׁרָשִׁים,

אִיִּים נוֹשְׂאִים מַחְשְׁבוֹתֵינוּ לַמֶּרְחָק

מֵעֵבֶר לָרוּחַ וְלַמַּיִם הַמְּאַיְּמִים. אָנוּ צוֹפִים

בַּלַּיְלָה הַיּוֹרֵד, שְׂמֵחִים בְּאֹכֶל טוֹב, וְצַעֲרֵנוּ

הַיָּחִיד בָּא מִדִּבּוּר עַל הַפְּרֵדָה.

צִפּוֹרֵי בֹּקֶר שָׁבוֹת כְּדֵי לָלוּן, וּבַמֶּרְחָק הַשֶּׁמֶשׁ

מְגִיחָה, אוֹרֶזֶת אֶת אוֹרָהּ הָאַחֲרוֹן.

דְּרָכֵינוּ נִפְרָדוֹת; אַתֶּם נֶעֱלָמִים, אֲנַחְנוּ כָּאן.

בְּעֶצֶב אָנוּ נִשְׁאָרִים וּמַבִּיטִים אָחוֹר. עֵינַיִם

מַבִּיטוֹת בְּסִירַתְכֶם הַמַּרְחִיקָה.

לִבֵּנוּ מִתְיַשֵּׁב עִם מָה-שֶׁלֹּא-יָבוֹא.

 

 

~

טָאוֹ צְ'יֶן (365–427 לספירה) נחשב ל"אב המייסד" של השירה הסינית הלירית (אולי אפשר לקרוא לה: מודרנית?), שהיא גם שירת הטבע והנוף. שירה נכתבה בסין לפחות כבר במאה ה-6 לפנה"ס, כך שהמשורר הקדמון הזה הוא כבר חלק ממסורת בת אלף שנה לפחות (שמשהו ממנה הוא מכיר, כפי שעולה מכמה משיריו המתארים אותו עם ספרים). כמה משיריו מתורגמים ב-108 שירים של דן דאור. הוא לא מופיע במבחר שירת הטאנג היות שהוא קדם לשושלת זו בכמאתיים שנה.

גם כאן הנוסח שבעקבותיו הלכתי הוא של דייוויד הינטון. זהו "שיר בעקבות" ולא "תרגום", אם כי לשמחתי כתב לי יואב רפופורט, המתרגם מסינית, שאחד משירי ואנג ויי שבעקבותיו כתבתי יצא די נאמן למקור, למעט שורה אחת, שאותה תיקנתי שם לפי הצעתו.