דרור בורשטיין
היתה לי הזכות להשתתף בשיחה ארוכה עם רותי קרן בתוכניתה "מאחורי הקלעים" ברדיו. התכנית הזאת עוסקת באנשים שונים שנמצאים מאחורי היצירה האמנותית ויוצרת באופן מצטבר מעין רומן רדיופוני תיעודי של "בעלי מקצוע" שונים, ממדריכת זמרים לסופר בלשים למלהקת לרסטורטור של ציורים. רותי הזמינה אותי לדבר על כתיבה על אמנות, והיה לי נדמה, כמו בשיחות טובות, שהבנתי כמה דברים על עצמי.
השעה הראשונה כאן – והשעה השניה כאן.
זה סרטון שנוצר מאוסף תמונות. זה נראה כסערת שלג ליד מצוק הררי אבל המצוק הזה רחוק. הוא כוכב שביט (צ'וריומוב-גרסימנקו), השמים הם שמי החלל החיצון והשלג הוא אבק וקרח וגם כוכבים בתנועתם. מסלולו האליפטי של השביט מרחיק אותו כדי 850 מיליון ק"מ מהשמש ומקרב אותו עד כדי 186 מיליון ק"מ ממנה. כשהוא התקרב יחסית שלחנו את הגשושית "רוזטה" לבדוק אותו. הוא נע במהירות של כ-135 אלף קמ"ש. את המרחק מביתי בתל אביב למקום עבודתי בהר הצופים השביט היה חוצה בפחות משתי שניות.
הסרטון הגיע היום דרך המנוי של התמונה האסטרונומית היומית, APOD. משהו בריבוי הניתך הזה הזכיר לי, על דרך האסוציאציה, את הנגיף התורן הנוגח באנושות. ריבוי מסתער וסמוי מן העין המתרחש סביבנו כל הזמן. קארל זימר, בספרו "פלנטה של וירוסים" מציין כי ב-200 ליטר של מי ים אנו עשויים למצוא כ-5,000 סוגי וירוסים ובקילוגרם של קרקע מקרקעית הים – מיליון סוגים. כולנו מייחלים לבריאות טובה לנו ולשכנינו החביבים אך אין זה סותר את היכולת לראות שהנגיף הוא חלק ממציאות קוסמית בהיקפה, שבריאותנו היא רק היבט אחד שלה. וירוסים הם חלק חיוני במארג החיים עלי אדמות (למשל, הם מעורבים בהנדסה גנטית בהיקף עצום).
אנו דומים לאדם המניף ידיו מול יריב ענקי, עתיק (וירוסים קיימים ככל הנראה כבר מיליארדי שנים) ולא-נראה. יש הלומדים ענווה לאור המגפה הנוכחית, אבל אין צורך להיות חולה כדי להבין את מקומך: אפשר ללמוד ענווה גם במצב של בריאות טובה – מעצם התחכום וההיקף של הממלכה הוויראלית, שעליה רק רמזתי כאן. להבין שכל אחד מאיתנו אחוז ברשת ענקית-שקופה, כל יום. היא שם והיא פועלת גם באין כל תסמינים מטרידים.
רק למקרא רשימתו של גדעון עפרת על תערוכת ג'. קונס אני חושב שהבנתי שהרשימה שלי על אותה תערוכה נבעה מהרקע הוויראלי הזה. האובייקטים המעוצבים (זאת לא אמנות) של קונס מכחישים את הווירוס, כלומר את השחיקה המתמדת של היקום את עצמו, כפי שרואים גם בסרטון למעלה. בעולם של ג"ק הכול נוצץ, חלק, חסר-זמן, קיים במעין בועה אטומה שאין בה זיקנה, מחלה ומוות. עולם שלא יוצא מהמזגן, שלעולם אינו מזיע. אין בו חיים: הכלב, יצור כה חי, עובר למצב צבירה מנופח ומומת שאין ללטפו ואין לחבקו ואין לדבר איתו, כמו האישה (שהופכת אצלו לפאלוס). הציור של קיסלינג שהזכרתי יכול להימצא ברצף עם הסרטון של השביט מפני שהוא מכיר בנוכחותם של הנסתר והמתכלה, ולכן יש בו אמת. התערוכה של ג"ק לא.
האם תמים הוא לייחל לכך שמוזיאון לאמנות יהיה מרחב של אמת, עומק ויופי בתוך ים הכזבים? לייחל שאת חסר הערך לא יציגו לנו בעזות פנים כ"ערך מוחלט"? ואולי שלא יציגו לנו בכלל?
פִּרְחֵי לוֹטוּס נִשָּׂאִים בָּרוּחַ עַל פְּנֵי צַמָּרוֹת;
גְּבִיעִים בְּאַרְגָּמָן מַרְהִיבִים בֵּינוֹת הֵרִים.
בַּבַּיִת שֶׁלְּיַד הַנַּחַל שֶׁקֶט, אִישׁ לֹא
כָּאן. מְפֻזָּרִים. מְפֻזָּרִים, פְּתוּחִים, נוֹשְׁרִים
===
השיר נכתב מהמקום המתואר בצמד השורות השני. זה מפתיע, כי אחרי תמונת הנוף פתאום מתגלה מישהו (שמוצג כלא-נמצא) בפינת הציור, והוא רואה את סוף מסע הפרחים (ב"גביעים" הכוונה לחלק של הפרח המגן על הניצן) ליד ביתו. הוא רואה את נשירת הפרחים לנחל או על הגדה, מרים ראש ורואה – או מדמיין – את מקורם הרחוק, הגבוה (צמרות, הרים, רוח). אבל מובן שאין כאן באמת סוף מסע ומקור, כי הפרחים באו ממקום-זמן שלפני מעופם המרהיב בגובה, והם ימשיכו לנוע ולהתגלגל הלאה – קל לראות זאת בפרחים שינשרו במי הנהר. השיר מתאר מקטע של מציאות אבל לא פחות, ואולי יותר – פתיחה של מציאות, שהופכת בקלות לפתיחה פנימית.
להסבר קצר על מהות ה"כתיבה בעקבות", שאינה תרגום, ולקישורים, ראו בפוסט הקודם.
מִנְזָר גָּבוֹהַּ, מֶרְחָב פָּתוּחַ לְגַמְרֵי,
וַדַּאי יֵשׁ פֵּשֶׁר לְרֵיקוֹת גְּדוֹלָה כָּזֹאת.
אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ תַּרְנְגוֹל לְמַטָּה בַּבִּירָה,
לִרְאוֹת רוֹכְבִים שָׁם בַּדְּרָכִים הַדְּרוֹמִיּוֹת.
שֹׁבֶל עָשָׁן מֵעֵבֶר לְמֶרְחָק אֵין-קֵץ,
יָרֹק פּוֹרֶה עַד קְצֵה הַיַּעַר הָרָחוֹק;
מַעֲרָבָה לְקִבְרֵי הַמְּלָכִים שְׁקִיעָה; פְּסָגוֹת
כְּחֻלּוֹת הַרְחֵק מֵעֵבֶר לְרִבּוֹא כְּפָרִים. כָּאן,
הַיּוֹם, אֵין גְּבוּל לִקְצֵה הָרְאִיָּה,
וּמִתְרוֹקֵן הַלֵּב; לְתַעְתּוּעַ אֵין מָקוֹם.
===
וַאנג וֵיי (משורר, צייר ומוזיקאי, סין, 759-699). אין זה תרגום כי אם כתיבה בנוסח שלמדתי מצ'סלב מילוש: "שיר בעקבות", כלומר כתיבת נוסח על בסיס תרגום (במקרה הזה: תרגומו היפה של דיוויד הינטון), כתיבה שמודעת למרחקה מהמקור ואף לא מתיימרת להוות תרגום מדויק של התרגום, אך מצויה, בכל זאת, בקרבה כלשהי למקור הסיני ואינה שיר עברי מקורי. השיר הזה הוא הדגמה, אחת מרבות, לאפשרות הפתיחה של מילים ספורות, שהציור והשירה הסינית כה הצטיינו בה. כדאי לשים לב לכיוונים ולצבעים שיוצרים, בשמונה שורות, נוף תלת ממדי עשיר ומהדהד, שאפשר להיות בו. תנועות למעלה – ההר שבּו המנזר, הפסגות הרחוקות, העשן המיתמר; תנועות למטה: הפניית הקשב אל התרנגול (מעיר הבירה ההומה נבחר רק פרט אחד!), ירידת השמש במערב. תנועות אופקיות – מפסגה לפסגות, תנועת הרוכבים בדרום, התפשטות הירוק. והצבעים: ירוק הצומח, אדום השקיעה, כחול ההרים הרחוקים, שחור-אפור העשן… השיר מחווה תנועה רחבה מהמנזר אל המרחקים, כמו במעוף, וחוזר בסופו של דבר אל המקור הריק שממנו יצא.
תרגומים "אמיתיים" של שירי ואנג ויי אפשר למצוא כאן וכאן.
קחו שני זבובי פירות, [זכר ונקבה], והשאירו אותם בתנאי מחייה מיטביים למשך שנה, שהיא שוות ערך ל-25 דורות אצל זבובי פירות. כל זבובה מטילה 100 ביצים. נניח שכל הביצים יבקעו ויגיעו לבגרות, ונניח שממחציתן יתפתחו נקבות, שיזדווגו ויטילו אף הן 100 ביצים כל אחת. כעבור שנה נישאר עם הדור העשרים וחמישה שימנה – הוא לבדו – כמעט טרדסיליון זבובים אדומי עיניים. טרדסיליון הוא 1 ואחריו 42 אפסים. כדי להמחיש את המספר הזה, דמיינו שכמות הזבובים הזאת נארזת בצפיפות, צפוף ככל האפשר, לכדי כדור זבובים גדול: נקבל כדור שקוטרו גדול מהמרחק בין כדור הארץ והשמש.
Anne Sverdrup-Thygeson, The Extraordinary Lives of Insects: A Hidden History of the World, Mudlark 2019
[אני מכין קורס על חרקים וספרות לחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בסמסטר העומד להיפתח ותוהה האם מידע כמו זה יגרום לסטודנטים להימלט מהאולם או דווקא להישאר בו. נהמר!]
מאת ג'יין הירשפילד
מתוך הספר "היופי" (2015)
כְּשֶׁהַכֹּל נִכְשָׁל
כִּשָּׁלוֹן מְפֹאָר
כִּשָּׁלוֹן חָרוּץ
כְּמוֹ דִּבּוּר שֶׁל פַּטִּישׁ לְמַסְמֵר
אוֹ כְּמוֹ מְנוֹרָה שֶׁהֻשְׁאֲרָה פּוֹעֶלֶת בְּאוֹר יוֹם,
אִמְרִי אֶחָד.
אִם שְׁנַיִם לֹא בָּא בְּעִקְבוֹתָיו,
אִמְרִי שָׁלוֹשׁ. אִם זֶה נִכְשָׁל, אִמְרִי חַיִּים,
אִמְרִי עָתִיד.
אִם אֵין לָךְ עָתִיד
נַסִּי הַרְבֵּה,
אִם אֵין לָךְ בַּרְזֶל נַסִּי צֵל.
אִם גַּם צֵל נִכְשָׁל,
אִם קוֹלֵךְ נוֹפֵל וְנוֹפֵל וּמַמְשִׁיךְ לִפֹּל
כְּשֶׁהוּא פּוֹגֵשׁ רַק אֲוִיר וּדְמָמָה,
אִמְרִי שׁוּב אֶחָד,
אֲבָל הַפַּעַם בְּיֶתֶר נֶחְרָצוּת,
כְּמוֹ דִּבּוּר שֶׁל מַסְמֵר אֶל צִיּוּר,
כְּמוֹ פַּטִּישׁ שֶׁהֻשְׁאַר פּוֹעֵל בְּאוֹר יוֹם.
הנהלת "מתחת לשולחן" שמחה, באיפוק נרגש, למסור קישורית לתכניתו של אהוד בנאי שבה קרא בהרחבה היום (7.2.20) מתוך "לטובת הציפורים". קישור אחר כאן. אחד מהשירים שהניעו את ההנהלה לכתיבת הספר היה שירו של פנחס שדה, שיר שאותו הכירה ההנהלה מההופעה המשותפת של שדה עם אהוד בנאי, והשיר אף מושמע בתכנית. ההנהלה מנצלת את ההזדמנות להביא כאן את ההופעה הזאת.
[גם אני קיבלתי הצעה מפתה הבוקר ישירות למייל. אמנם ללא נספח מפות. תרגמתי אותה והוספתי כמה הדגשות. הטקסט מובא כלשונו:]
כמה קישורים ואירועים במרוכז.
זה הכול.
מתחת לשולחן 