הנודד האפריקאי

IMG_1519.JPG

אם לא טעיתי בזיהוי, זהו הפרפר שבאנגלית נקרא "הנודד האפריקאי". בעברית הוא לַבְנִין הַכַּסְיָה או הַגְרַן הַסֶּנֶא. אני מניח ש"הגרן" מלשון הגירה. "סנא" (שנקרא בעבר כַּסְיָה) הוא הצמח הפונדקאי של הפרפר.

הוא הגרן כי הוא עף מאות או אלפי קילומטרים מהיבשת הסמוכה. מי יודע היכן נולד ומה ראה בימי חייו הקצרים, בארצות ובמדינות אשר רגלי לא דרכה שם ומעליהן. המצפן שלו אמר צפון-מזרח ואתמול אחר הצהריים הוא נחת ונבלם, מכל המקומות בעולם, אצלי על קיר המטבח.

שמואל הנגיד כתב לפני כאלף שנה שיר על הנדודים:

מְזִמּוֹתַי תְּקַלַּעְנָה לְבָבִי / כְּנֵס יָנִיס בְּיוֹם סַעַר סְפִינָה

וְנוֹד נִכְתַּב בְּסֵפֶר הָאֱלֹהִים / עֲלֵי נַפְשִׁי וְשׁוּט עַל כָּל מְדִינָה

וְכֹל נִכְתַּב נְדוֹד עָלָיו יְהִי נָע / כְּמוֹ קַיִן וּבוֹרֵחַ כְּיוֹנָה.

בעבריתנו הדלה נראה לי שזה יתורגם בערך כך: מחשבותיי יורות את לבבי (על לבבי?) כמו מפרשׂ שדוחף ספינה ביום סוער; בספר הגורל של אלוהים נכתבה עלי גזירת נדודים לעבור מארץ לארץ, וכל מי שנכתב עליו "נדודים" גורלו להיות מקולל כמו קין וכמו יונה הנביא (המזכיר גם את הציפור יונה).

מה שכתב שמואל הנגיד על עצמו יפה ביתר שׂאת להגרן האפריקאי כמו לבעלי חיים רבים אחרים, שהם בבחינת "וְכֹל [מי ש]נִכְתַּב 'נְדוֹד' עָלָיו". איך הפרפר הזה ידע לעוף לתל אביב ולא לאמצע הים התיכון? איך הוא יודע לָ"שׁוּט עַל כָּל מְדִינָה"? הוא לא "רוצה" לנדוד. זה כתוב עליו.

IMG_1521.JPG

כשהוא הגיע הוא היה נראה מותש למדי. במשך שעות נשאר על הקיר. אחר כך עבר לספרייה והתמקם ליד ספר של מכתבי סזאן שקניתי לפני כעשרים שנה וטרם הספקתי לקרוא. הבוקר מצאתי אותו ליד פרחי צלוחית מסרוויס פולני המתגלגל במשפחה, ככל הנראה משום שנותר בה משקע של מיץ פירות. הוא ניסה למתוח את החדק אבל בלא הצלחה רבה. העברתי אותו אל פרחים אמיתיים. הוא לא זז במשך שעות. עד שלפתע יצא אל הצהריים.

יש ספר חסר-צורה שנכתבים בו בדיו שקופה מסעות נדודים רבים. שמואל הנגיד תופס זאת כקללה. אך אולי, כמו קין, הפרפר הזה מקולל ומוגן בעת ובעונה אחת. הוא מוגן בכך שהוא יכול לנדוד ולהישאר בחיים. יש כמובן בעלי חיים נודדים שלא מצליחים לצלוח את מרחקי המסע. אבל נדמה לי שרק אצל בני האדם הנדודים נתפסים כבריחה וכקללה. אולי מפני שרק אצל בני האדם בני מינם עלולים לארוב להם כדי לסכל את המסע. הרי בלתי אפשרי לדמיין פרפר אורב לפרפר בדרכו מאפריקה לישראל כדי לחטוף אותו, להתעלל בו, לאנוס אותו.

רציתי לכתוב על פרפרים, אך אז הגיע מייל מארגון אס"ף שעניינו עזרה לנודדים אפריקאים (ואחרים). מתברר שגיוס תרומות גדול מתרחש עכשיו, והרי הוא לפניכם:

https://my.israelgives.org/he/campaign/mat

 

המדף החסר

IMG_1359.JPG

מדף הספרים הזה הוא רק חלק מאגף ספרי כתיבת הטבע בחנות הספרים ווטרסטון בברמינגהם, אנגליה. אף אחד מהספרים המצולמים, אם איני טועה, לא תורגם לעברית, וחשוב יותר: מעט מאוד ספרים כמו המצולמים נכתבו בעברית. בין שמות הספרים: "איך לקרוא מים", "הפרפרים האחרונים", "להיות חיית פרא", "דשאים", "גאות"…

כתיבת הטבע היא שם כללי לסוגה שיש בה קולות וסגנונות שונים, מכתיבה ביקורתית לוחמנית ועד כתיבה על התפעלות מתופעה כלשהי (למשל, הרים); מכתיבה אישית מאוד לכתיבה שיש לה בסיס מדעי; מכתיבה על ההווה לכתיבה על העבר; ממסעות רחוקים לחקירה של מקום אחד. מה שמגדיר את הכתיבה הזאת בכללותה הוא צניעות ביחס למקום של האדם בכתיבה. הוא לא נעלם – אדם כותב את הספר, ובני אדם עשויים להופיע בתיאורים – אבל הוא לא תופס את מרכז הבמה, לא הוא ולא החיכוכים המגדירים את הדרמות האנושיות (אברהם הפנר ז"ל אמר לי פעם שכל הסרטים מבוססים על עיקרון אחד: מרדף. זה אולי מוגזם אבל יש בזה משהו, מ"אד אסטרה" ועד "פרזיטים" שני סרטים שראיתי במקרה השבוע).

ממילא זוהי כתיבה שאינה ממוקדת בעשייה אלא בהווייה, והיא אינה ממוקדת בבדיון (המצאה) אלא בַּמציאות. זמן ההווה נוח לכתיבה זו (או העבר הקרוב: קורות הבוקר הזה, אתמול) בעוד שבכתיבה בדיונית ההווה מייגע (נוח לה לספר על העבר ובעיקר על עבר רחוק וחתום, "הָיֹה הָיָה"). בפרוזה בדיונית יש תחושה של התחלה וסוף. בכתיבת טבע דבר אינו מתחיל ואינו מסתיים לעולם. אלו הכללות גסות והכרחיות במסגרת רשימה קצרה.

רוב הקוראים, המבקרים, הוצאות הספרים, חוקרי הספרות – בקיצור, רובה ככולה של הקהילה הספרותית בישראל – מחשיבה כספרות אך ורק כתיבה הממוקדת באדם, בעשייה אנושית (כלומר: בדרמה או בסוג מסוים של מאבק), בבדיון, בעבר. אם כבר הזכרתי את "אד אסטרה", זוהי דוגמה מצוינת: האדיפאליות האנושית ממלאת שם את מערכת השמש מקצה לקצה, אבל את שבתאי וצדק רואים לשתי שניות (!), בדרך אל האבא הנרגן. מר פיט מגיע לנפטון (4.5 מיליארד קילומטר מהבית), ואפילו לא מפטיר "איזה יופי" חלוש, או חצי מבט נפעם: הוא ישר ניגש לפעולה, נחוש לסיים את המרדף.

בספרות באנגלית יש כבר מסורת כתיבת טבע מסוף המאה ה-18. אני מכיר אותה מלפני 165 שנה (מאז וולדן של הנרי דיוויד ת'ורו, 1854). גם בספרות העברית יש מסורת יפה, אך דחוקה לשוליים, בת כ-2,500 שנה של כתיבה כזאת. הדוגמאות הבולטות לה הן תהלים קד ואיוב לח-מא שלמרות הקשרן הדתי מעמידות תמונות חיות שאינן משועבדות לתיאולוגיה. כל אחד מדבר מתוך זמנו ומקומו, ולדעתי תהלים קד, בימינו – ימים בהם אין שבוע שלא מדווחים על פגיעה אנושה במחלקה ביולוגית שלמה כמו עופות (נטע אחיטוב ב"הארץ" לאחרונה) או במין יקר וחיוני כדבורי הדבש וכו' וכו' – הוא טקסט הרבה יותר חשוב מהטקסט על עקדת יצחק או יציאת מצרים. אבל התרבות היהודית חוזרת שוב ושוב לעקדה ולמכות מצרים ומפיקה מהם משמעויות ותחושת זהות עצמית. שירי הטבע של איוב ותהלים לא נשכחו מעולם, כמובן, אבל יחסית הם בשולי הקיום הספרותי. הם לא טקסטים מכוננים של האדם הפשוט. הם לא נלמדים מגיל צעיר כהתגלויות חיוניות, ולא חוזרים עליהם בהדגשה. הם לא מחלחלים, לא מגדירים את שאלות היסוד של הקיום היהודי.

מקובל לחשוב, ואולי יש בזה משהו, שאלו הקרויים משוררים, אמנים, סופרים, חשים לפעמים משברים לפני הציבור הרחב. לא משום איזו יכולת נבואית, אלא מכוח רגישות רבה יותר. בהקשר של הספרות הישראלית, למעט חריגים חשובים אך בודדים ושוליים למדי שלא זה המקום למנותם, אין כתיבה על הטבע – בעלי חיים, עצים, האוויר, המים, השמש וכו'. אין הכוונה לכתיבה מדעית מובהקת (שיש בה כמובן צורך חיוני) אלא בכתיבה אישית המתארת את המציאות כפי שהיא נתפסת בתודעה מסוימת, בעיניים מסוימות, באף ובאוזניים ובקצות אצבעות מסוימים. איך אדם מסוים עם גופו נכנס למי הכנרת. לא תיאור הידרולוגי קר של המים אלא תיאור טעם המים הקרים, תיאור שמאחוריו יש אהבה ודאגה למקום, ליצורים מסוימים, לנוף מסוים, לפעמים גם מתוך תקווה שעמדה פרטית כזאת תהפוך לעמדתם של אחרים ביחס לפיסת המציאות המתוארת – או לפיסת מציאות אחרת.

מדוע מועטה כתיבת הטבע בישראל? אולי בגלל צביעת הנוף בצבעים אידיאולוגיים (חשוב השטח וכיבושו, לא החגבים והקרפדות שעליו)? אולי זה בגלל המסורת של יציאה לטבע בקבוצות גדולות, רועשות ונחפזות ("לטיול יצאנו / כלנית מצאנו"), שאינן מאפשרות את התנאים הבסיסיים לתשומת לב ולכתיבה – לְבַדוּת, שהוּת ושקט? איני יודע. גם עידן לנדו כתב על כך.

איני יודע גם איזה קשר יש בין הכתיבה למציאות. האם אזורי הכיעור והשחתת הנוף שאנו רואים בישראל כמעט בכל אזור היו מתמתנים במעט או בהרבה אילו היתה כאן מסורת של כתיבת טבע? אולי לא. גם באנגליה, שממנה צמח המדף המפואר שבתמונה, יש אזורים הרוסים. אבל יש בה גם נופים אחרים. למשל, יתכן ש"הבז" של בייקר תרם לשימור הבז הנודד. ספרים אחרים, כמו של ג'ון מיור הביאו להכרזה על שמורת טבע בארה"ב. אבל קשה להשוות. השטח הבריטי גדול יותר, יש שם יותר קוראים, וההיסטוריה עתיקה יותר. מכל מקום, לא חייבים לחשוב במונחים של סיבה ותוצאה מעשית (כי אם הכתיבה נמדדת ביכולת לשנות את המציאות אין טעם כמעט בשום טקסט). כתיבה על המגוון האינסופי של החי, הצומח, הנושב, התחוח, הפורח, המעופף, הזוחל, המזמזם, הזורח והשוקע – היא הזמנה יומיומית שמוזר לסרב לה כל הזמן על ידי כל כך הרבה מאלו שמגיבים אל העולם במילים. לא?

Caupolicana_electa,_f,_ga,_baker,_side_2015-01-08-09.24.44_ZS_PMax_(16394012107).jpg

דבורה מן המין Caupolicana electa. קרדיט: USGS Bee Inventory and Monitoring Lab from Beltsville, Maryland, USA

 

בעניין לאונרדו

ביום שישי תתפרסם במוסף ״הארץ״ רשימה שכתבתי בעקבות תערוכת לאונרדו בלונדון. היא כבר ברשת ונמצאת בקישור הזה.

מעוף

מייקל פישר

מָעוֹף

תרגם מאנגלית: דרור בורשטיין

Orion Magazine, spring 2019

image-from-rawpixel-id-436668-jpeg.jpg

אוהרה קוסון, אווזים במעוף, 1900-1936?, חיתוך עץ. קרדיט: rawpixel

האווזים נוחתים יום אחד אל תוך האספלט והעצבים ורחשי הרדיו והזיעה. נוצותיהם בהירות כנגד הצללים המשעממים של חיינו. בקלות הם הופכים למוקד תשומת הלב. האסירים לוחצים את המצח כנגד חלונות מועדון האסירים בכל הקומות של כל המגדלים, אבל לאווזים זה לא מפריע. הם מוכנים לתשומת הלב. הם מנקים את הנוצות במקוריהם ונושכים זה את זה, מקפצים בשלוליות שיצר גשם של אביב.

לא עובר זמן רב ואפרוחי אווזים מציצים מתחת לשיחים בכל רחבי המתחם המגודר. האנשים מתווכחים בנוגע לשמות שיש לתת להם, מתבוננים בהם במשך שעות, עוצרים את כל מי שחושב שזה מצחיק להטריד את הלהקה.

אנו מקנאים באווזים. הם הגיעו לכאן מתוך בחירה, כמו מתוך הזדהות. במהרה יפרשו כנפיים שלנו אין ובגחמה של רגע יעזבו את המקום הזה. הם קוראים זה לזה שוב ושוב, חוגגים את קול הצופר שלהם בעוד מגדלי בית הכלא ניצבים דוממים. משפחותיהם שלמות. הם נעים ביחד, אהוביהם  מדלגים לצדם. אף אחד מהם אינו בודד אף פעם.

האווזים מתעלמים מתקנות בית הכלא ואינם משלמים על כך שום מחיר. זה כלא של תנועה מוגבלת. אנחנו, בני האדם, יכולים לעזוב את הקומות שלנו בפרקי זמן מוגדרים שנועדו לתנועת אסירים. כדי ללכת אל הספרייה, או אל המרפאה – בעצם כדי לעשות כל תנועה שאינה למטרת עבודה או לחצר – נדרש זימון או אישור בכתב. חוץ מהחריגים האלה, אסיר יכול ללכת למועדון של הקומה שלו, לשירותים, או לתא שלו. אפילו עצירה קלה בכניסה לתא של מישהו אחר אינה מותרת. אם כי רוב האנשים עושים את זה.

לאווזים לא אכפת בכלל מכל ההגבלות האלה. במשך חודשים הם מדדים מסביב למתחם המגודר בין פעילות אחת לאחרת, משוטטים מחוץ לספרייה מבלי לקבל זימון. הם עומדים איתן ומשמיעים קולות צפירה עזים מול הסוהרים. קרומי השחייה של כפות רגליהם דקים ועדינים ליד המגפיים השחורים הכבדים שנועלים הסוהרים. הם פורשים ומקפלים את כנפיהם באטיות, כמו מטוסים שבודקים את המדפים, רגועים מכוח יכולתם להתרומם מעל כולנו.

לאֶדי יש תמסיר שקיבל בשיעור שהשתתף בו בכלא אחר. רשומות בו עוּבדות על אווזים, כאמצעי לדיון על עבודת צוות. באחד הימים, כשאווז בוגר מלווה את האפרוחים הפחזניים הצהבהבים לאורך המדשאה שבחוץ הוא נובר בארונית שלו ומביא את דף העוּבדות למועדון.

אם אווז נפצע או נעשה חולה ולכן נופל ממערך התעופה, אווז אחר יישאר מאחור עם החבר הפגוע, עד שהוא יבריא או ימות. אווזים מתחלפים בחוד של ה-V כדי שאף אחד לא יתעייף מדי, היות שלאלו שעפים מאחור קל יותר בהיותם עפים  בזרם האוויר שיוצר מעוף הלהקה. כשהם עפים הם משמיעים קולות צפירה זה אל זה, רק כדי לעודד את אלו שמלפנים.

אדי קורא את העובדות האלה בקול לאלה מאִתנו שנמצאים במועדון. אנחנו צוחקים ומניעים את הראש ולא מסתכלים זה על זה. להקת אווזים ערערה את ההסתמכות המאצ'ואיסטית של כל אחד מאִתנו רק על עצמו.

ואחר כך נופלת דממה במועדון. נשמעים רק קולות הטלוויזיה וקולות צופרים שעולים מדי פעם מלמטה.

 


מייקל פישר השתחרר מהכלא ב-2015. כתביו התפרסמו בניו יורק טיימס, סלון, הסאן, גוארניקה ובמקומות נוספים.

 

ריואן-ג'י: רשימה מאוחרת

ryoanji september 2017.JPG

 

תה מלוח באבקה שקניתי לפני שנתיים במקדש ריואן-ג'י בקיוטו ואני עדיין לוגם ממנו מעת לעת העלה את הגן למולי. ניסיתי אז לכתוב משהו על הביקור אך לשווא. המחברת מספטמבר 2017 דלה מאוד. שלושה עמודים מגומגמים ורישומי סלעים. לראות גן בתמונות דומה לראיית תמונה קפואה אחת (סְטִיל) מסרט. התמונה קשורה לסרט, ואפשר לעשות ממנה כרזה לסרט, אבל זה לא הסרט. זה לא רק שחסר מידע, אלא שחסר הזמן וחסרה נוכחותך בפנים. ואלו שני הדברים העיקריים במקום הזה.

גן הסלעים בריואן-ג'י הוא גן פנימי. כדי להגיע אליו עוברים שער, וגשם רך, וגן מקיף ירוק גדול יותר.

גן עוטף גן.

מה שבעיקר לא עובר בתצלומים הוא הדממה. דווקא מפני שהתצלום תמיד דומם, הדממה לא עוברת דרכו. תצלום של תזמורת בשיא נגינתה אף הוא דומם, ולכן איננו מתייחסים לדממה של תצלום: הדממה נעשית שקופה. ואילו כאן, בריואן-ג'י, בתחילת הסתיו, הדממה נשמעת. איך לתאר שעה של שקט? הרי אפילו אות אחת רועשת יותר ממה שיש שם. איך להסביר דממה טעונה? אם תאזינו פעם לנגינה הזאת של התשיעית של מהלר, בניצוח קלאודיו אבאדו בערוב ימיו, ותראו איך היא מסתיימת, תבינו.

הדממה מורגשת דווקא כשמפרים אותו קולות זעירים. קול ציפור או טיפה נושרת ממרזב. זה מרחב קרוב – ממש מולך – אך הוא סגור בפניך. יש הסכמה שבשתיקה שלעולם לא תיכנס. אם תיכנס ותטביע את כף רגלך היחפה על החצץ, תהרוס את הגן. את כולו, לא רק את פיסת החצץ שדרכת עליה. כמו בלון שתדקור. ההריסה תהיה של כל הבלון, לא רק של נקודת הדקירה.

תחושת היותו "מנגד" אך "קרוב" יוצרת את החיבור הטעון. שוב המוזיקה: אתה יושב מול הצלילים והם באים אליך, יש מגע, אבל אי אפשר להיכנס אל תוך המוזיקה. או להיכנס אל תוך כלי הנגינה. אם תיכנס לתוך הצ'לו, הוא לא ינגן. אבל הצ'לו שולח אליך את אווירו הרוטט. אתה לגמרי בתוכו, אבל לגמרי מרוחק. אני לא יודע אם המילים האלו אומרות משהו. אני מנסה לתאר סף.

גמל שלמה הולך לאט על החצץ מסביב לסלע. חרקים – הם יכולים להיכנס בלי להרוס. עורב קורא.

הגן בן 500. יש עליו כבר ספרות ופרשנות. קראתי קצת, הנחתי לזה. הוא מה שהוא. מרחב תָחוּם במלבן ובו דברים ורווחים. סלעים וחצץ, חומה מקיפה, אוויר, צל, אור משתנה. עננים. גשם. גירוף החצץ יוצר מעין הילות קורנות. הסלעים הובאו ממקומות אחרים. נבחרו בקפידה. הוצבו על פי כללים ברורים (לא הופכים סלע, למשל, שומרים על יציבתו הטבעית).

אם יושבים בשקט, בלי לזוז, מול המרחב הזה, כלומר בשוליו, על סִפּוֹ – נהיים דומים לו. מצטרפים. דיבור מול אבנים יוצר מרחק. תזוזה מול אבנים מארחות היא חוצפה. אין הוראות שימוש, אבל המרחב מבקש משהו מעצם טיבו. לכן נכון לשבת שם כמו פסל אבן. בעברית יש כפל משמעות יפה למילה "דוֹמֵם". גם ניגודו של "חי" וגם "שָקֵט". ובדיוק את ההבדל הזה ממוסס הגן הזה. אתה נהיה דומם בלי למות. וגם הגן ככה. מורכב מאבנים אבל חי כל כך. אין מה לעשות על סף הגן הזה, רק להיות. רגעי העשייה – ההתיישבות, הקימה, המחשבות – הם רגעי התרחקות.

לכן כל מי שיושב שם יוצר גן חדש, מערך חדש של קשרים בין הסלעים והמרווחים ושאר המרכיבים. כל יושב הוא "סלע חדש" בגן. הבנתי פתאום שאני הוא הפיסה החסרה בפאזל של המקום הזה. שהוא חיכה לי 500 שנה. והוא מחכה לכל אחד שרוצה להיות הפיסה החסרה שלו. להשתלב. אין מדובר בהתבוננות אלא בהשתלבות.

מידותיו כתובות בספרים. איני רוצה לציינן מפני שזהו מקום שאינו נמדד במטרים. גם אם מלבנו מדיד, התחום שמעליו, האוויר הטריטוריאלי שלו, אין לו גבול. התחושה החזקה היא של אינסוף מוכל. הסלעים פונים מעלה ומטה. החצץ מתפשט לצדדים. הוא שאמרתי: מרחב.

הגעתי ראשון. נכנסתי בלב פועם. ישבתי שעה ארוכה לבד וידעתי שזכיתי בשעת חסד. זה מקום על פני האדמה. לא בעבר שחרב ("קודש הקודשים") ולא באוטופיה בעתיד. מדי פעם עצמתי את עיני ושבתי ופקחתי. הוא עוד היה שם. לאט הרגשתי שהוא, הגן, הוא מישהו. יצור חי-דומם, שמקצת איבריו גלויים ומופיעים בתמונה שבכל זאת אביא כאן, ומקצת איבריו עלומים. בכך הוא דומה לכל אדם, לגופנו וקיומנו שלנו.

אחר כך, כשקמתי והלכתי משם, הרגשתי, כמו באשליה אופטית שבה אתה נושא תמונה בתוך ראשך אחרי שהדבר שראית נעלם, איך אני נושא את מלבן הגן הזה, שעתה קטן והפך למעין מלבן רחב קצת יותר מגופי, כמו תיבת רוכלים מיטלטלת, ריקה, נישאת בסתר.

רק כשחזרתי הבנתי: נסעתי עד יפן כדי לשבת מול שקט.

 

אַחֲרֵי הַחַגִים

בִּשְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת מוֹצִיא

פֶּרַח מִשְּׂעָרִי

 

 

2017-2019

כל מי שנעשה לו נס

ספר האגדה של ביאליק-רבניצקי במהדורה החדשה של אביגדור שנאן (דביר וקרן אבי חי, 2015) עבה וגדוש כספר טלפונים של עיר גדולה. וכמו במדריכי הטלפונים של כרכים, הכרך מלא עניינים, פינות נסתרות וסיפורים מפתיעים.

אתמול נקלעתי לפרק לא-ארוך ובו 30 קטעים שכותרתו "שירה" (עמ' 589–593). הנושא מעניין משתי סיבות. ראשית, מעניין ביותר מה בחר המשורר הגדול (עם שותפו) לדלות מספרות חז"ל על שירה. שנית, המבחר הזה העלה בי רעיון, והוא לבנות מעין אנתולוגיה של ספרות חז"ל על שירה. נקודת המוצא תהיה במקורות של "ספר האגדה" אך יש עוד מקורות מעבר לשלושים הקטעים האלה. ככל הידוע לנו חז"ל לא כתבו שירה, אבל הם חשבו וכתבו לא מעט על שירה היות שיש שירה במקרא – שירת הים, שירת תהלים, שירת הלוויים במקדש וכו', ושירת בני אדם בכלל. מובן שהמילה "שירה" במקרא, בספרות חז"ל ובשימושנו-אנו אינה זהה, אבל לא מדובר בזרות גמורה. גרעין המילה נשמר לאורך הדורות, ואותו יהיה מעניין לברר ולאפיין, ואולי לשרטט קווים למעין תורת-שיר (פואטיקה, או ארספואטיקה) עברית קדומה.

הנה, כסיפתח, שלושה קטעים. אני מביא אותם בנוסח של ספר האגדה:

  • אמר רב: לא נברא העולם אלא לדוִד, ושמואל אמר: למשה, ור' יוחנן אמר: למשיח (סנהדרין צח ע"ב). מאחורי המחלוקת לשם מי נברא העולם עומדת השאלה על מה העולם עומד, מה עיקרו: התורה בהיבט החוקי שלה (משה), הגאולה (משיח) או השירה (דוד, משורר תהלים על פי המסורת)? השאלה אינה מוכרעת (כמובן), אבל מה שמעניין בה הוא עצם ההשוואה בין שלושת הדברים הללו – תורה, גאולה ושירה. שירה מושווית לשני יסודות העיקריים של הקיום היהודי, לשתי ההתגלויות הגדולות: של העבר (מתן תורה) ושל העתיד (ביאת המשיח). האם אפשר לשער כי ברקע המשולש עומדת ההכרה כי שירה היא כלי ההתגלות של היומיום – המגשר בין אותם עבר ועתיד?
  • מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם לֹא הָיָה קִלּוּסוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹלֶה אֶלָּא מִן הַמַּיִם, זהו שנאמר (תהלים צג, ד): "מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי יָם", וּמָה הָיוּ אוֹמְרִים (תהלים צג, ד): "אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה'". אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מָה אִם אֵלּוּ שֶׁאֵין לָהֶן לֹא פֶּה וְלֹא אֲמִירָה וְלֹא דִּבּוּר הֲרֵי הֵן מְקַלְסִין אוֹתִי, כְּשֶׁאֶבְרָא אָדָם – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה (בראשית רבה ה, א). זהו תיאור נפלא המוסב על ימי הבריאה הראשונים, ואפשר למזג אותו בתולדות כדור הארץ כפי שידועות לנו. עד לפני כ-400 מיליון שנה לא נשמע קול עלי אדמות מפני שכל החיות התקיימו מתחת למים. המדרש כמו מתאר את המצב הזה, ורואה כי השירה אינה עניין מילולי דווקא. המים, בעצם קיומם ובקול שהם משמיעים, אומרים שירה. מהללים את הקיום. העולם לא היה אילם מעולם. שירת האדם ממשיכה את שירת המים. וראו מדרש ברוח דומה על דוד והצפרדע בספר האגדה, סעיף קלה.
  • אמר רבי סימון: לא כל שרוצה לומר שירה אומר שירה, אלא כל מי שנעשה לו נס ואומר שירה, בידוע שמוחלים לו על כל עוונותיו ונעשה בְּרִיָה חדשה (מדרש תהלים יח, ו; ילקוט שמעוני לשמות, רנד). הדברים לא צריכים הסבר: שירה אינה פעולה רצונית אלא היא פעולה שתלויה בנס, מצב מיוחד החורג מן היומיום, והנס עשוי להביא את האדם לאמירת שירה. השירה היא נס נוסף, ולפחות תולדה של נס, והתוצאה שלה גם היא נס (כפול) – מוחלים לו על כל עוונותיו (מעין טהרה או התחדשות) והוא נעשה אדם חדש. השירה נתפסת כאן כחלק משרשרת התהוות: נס ← שירה ← טהרה ← אדם חדש. השרשרת כמובן לא נגמרת כאן, ויש להניח כי האדם החדש, כמו כל דבר חדש, לא יהיה חדש לנצח. והדברים כה קרובים ברוחם למה שכתב פ"ב שלי לפני כמאה שנה ב"סנגוריה על השירה":

A man cannot say, “I will compose poetry.” The greatest poet even cannot say it; for the mind in creation is as a fading coal, which some invisible influence, like an inconstant wind, awakens to transitory brightness.

ז'ורז' סרא, Le Bec du Hoc, Grandcamp, 1885, גלריה טייט, לודון
ז'ורז' סרא, Le Bec du Hoc, Grandcamp, 1885, גלריה טייט, לונדון

וולדן

אגם וולדן, אוגוסט 2013. תצלום ד״ב

======

הנרי דיוויד תורו, מתוך היומן, 13 ביוני 1851

תרגם מאנגלית: דרור בורשטיין

מתוך מהדורת nyrb, 2009 בעריכת דאמיון סירלס

======

הלכתי לוולדן (Walden) אתמול בלילה (ירח לא לגמרי מלא) לאורך מסילת הרכבת ושביל היער העליון, וחזרתי בדרך ויילנד. תחת הירח המלא הקודם עצי הבוקיצה טרם לבלבו, ולא הטילו צללים כבדים. קווי המתאר שלהם היו מרשימים ועשירים פחות ברחובות הליליים.

בלילה שלפני הלילה שלפני הלילה האחרון הבחנתי כמה ערך יש למים באור ירח. המים זורחים באור פנימי כמו רקיע על הארץ. העומק השקט והשלווה וההוד של המים! כמה מוזר שהאדם מעריך זהב ויהלומים, כשיסודות כה יקרים הם בהישג יד. ראיתי נהר רחוק לאור ירח, והוא לא השמיע כל קול, ובכל זאת זרם אל הים, כפי שעשה לאורך היום. הוא היה ככסף מותך שהחזיר את אור הירח. הרחק רבץ, הקיף את הארץ. כמה מרוחק נראה לעת לילה; אפילו מגבעה כה נמוכה נדמה שהוא מצוי קילומטרים במורד העמק. הוא היה רחוק כמו גן עדן והארץ המובטחת. הוד מסוים שורה על מים בלילה. השמים נקשרים בארץ, וכמוהם כרקיע המונח למרגלותיך.

לפתע ראיתי את הירח משתקף במלואו בשלולית. שלולית משקפת את הירח – והאדמה מתמוססת תחת רגליך. הירח המכושף ופמלייתו הכוכבית נשקפים פתאום אל על בבוהק עדין מבעד לחלון באדמה האפלה.

~ סדנה חד-פעמית ~

באמצע אוגוסט תתקיים סדנה חד-פעמית בהנחייתי. המקום: קמפוס ברושים, תל אביב. הנושא: הז'אנר המוזר הקרוי הייבון. מצורפת כאן ההודעה על המפגש, ולאחריה דוגמה לכתיבה בת-זמננו בז'אנר. ההרשמה בקישור.

עדכון : ההרשמה נסגרה

haibun.jpg

***********************

אהבת אֵם / מאת אֶלֶנָה דה סוּסָה / מאנגלית דרור בורשטיין

מהחלון האחורי אני רואָה נקבת רָקוּן, אוחזת גור בפיה, הולכת לאִטה לרוחב החצר ומשם מטפסת למעלה אל גג הבית. אני תוהה מדוע היא מסתובבת בחוץ בשעות היום. אולי משהו הטריד אותה. היא חוזרת כדי לקחת את הגורים האחרים ונושאת אותם בזה אחר זה, ארבעה בסך הכול. היא לוקחת אותם למעלה אל הגג, למקום נסתר מעַיִן. ואז לפתע – קול חבטה מחליא. אחד מהגורים נפל ונחת ישר על אחוריו. הוא מיילל בעגמומיות, אינו יכול לזוז.

כְּאֵב לֵב

קוֹל פְּעִיָּתוֹ

שׁוּב וָשׁוּב וָשׁוּב

השכנה ואני מניחות אותו בקופסה קטנה ונוסעות מהר ככל האפשר ל"צער בעלי חיים" בעיר, בתקווה שיוכלו להצילו. אבל בבת אחת, בלא התראה, הוא חוטף התקף ומתחיל להתעוות ולצווח באופן בלתי נשלט. התורָן מעביר את הקופסה הלאה במהירות, ממלמל משהו על כך שאין כל תקווה.

כָּל הַיּוֹם וְהַלַּיְלָה פּוֹסַעַת

לְאֹרֶךְ הַשְּׁבִיל הַקִּדְמִי שֶׁלִּי

אִמָּא בִּמְצוּקָה

5 ציטוטים מהשבוע האחרון

  • עלבון

וכן המושכים אוזני החתולים להשמיע צעקתם הם חוטאים. גם דרשו חכמים "בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם־ה' אַכֶּה כָל־סוּס בַּתִּמָּהוֹן וְרֹכְבוֹ בַּשִּׁגָּעוֹן" (זכריה יב, ד) – עתיד הקב"ה להיפרע עלבון סוסים מרוכביהם על שהכו אותן במגפיים.

[ספר חסידים, מד]

=

=

hg.jpg
חאן גאן, סוס, שנת 750 בערך, מוזיאון המטרופוליטן, ניו יורק

 

  • המלך
וְדָוִיד מְכֻרְבָּל בִּמְעִיל בּוּץ
[דברי הימים א, טו, כז]
=
=
=
=
  • משפחה
שכל אותה השנה [=שנת האבל הראשונה] הדין מתוח כנגד המשפחה. דאמר רבי יוחנן כל שבעה החרב שלופה, עד שלושים היא רופפת, לאחר שנים עשר חודש היא חוזרת לתערה. למה הדבר דומה? לכיפה של אבנים. כיון שנתרערעה אחת מהן נתרערעו כולן.
[ירושלמי מועד קטן יח, א, בשינויי כתיב מזעריים ופיסוק]

 

=

=

=

  • מיליטריזם

גְּבָרִים יַחְשְׁבוּ מוֹתָם חֲיוֹתָם

            וְלַמָּוֶת חֲנִיתֵיהֶם מְרוּקִים

וְהֵם מִתְחַבְּקִים עִם לוֹחֲמֵיהֶם

            כְּחוֹשְׁקִים מִהֲרוּ לַחְבֹּק חֲשׁוּקִים.

וְכֻלָּם יִכְסְפוּ אֶל הַתּמוּתָה

            כְּאִלוּ הֵם בְּכוּר מָוֶת יְצוּקִים.

וִּמַּפַחְדָּם הֲרָרִים יֶחֱרָדוּן

            וְלוּ הָיוּ כְהַר תָּבוֹר חֲזָקִים

וְהָאָסוֹן לְחִכָּם הוּא כְנֹפֶת

            וּפִצְעֵי הַחֲנִית לָהֶם מְתוּקִים.

וְהַמָּוֶת עֲלֵי רֹאשָׁם עֲטֶרֶת

            וְהַחֶרֶב לְצַוָּארָם עֲנָקִים

[יהודה אלחריזי, תחכמוני, מחברת הקרב]

להמשיך לקרוא 5 ציטוטים מהשבוע האחרון

החליל של משה

 

25flute1.600.ready.jpg

אהובים עלי במיוחד בתלמוד קטעים מעין היסטוריים או ארכאולוגיים. ישעיהו גפני כתב מאמר יפה (בספר "אבני דרך", הוצאת מרכז זלמן שז"ר) על חז"ל כארכאולוגים: תיאורים שבהם מישהו מתאר ממצא כלשהו שראה בעיניו, למשל התיאורים של מגדל בבל לא כאתר מיתולוגי אלא כאתר ארכאולוגי שאפשר לגעת בו ולבקר בו. או עדותו של רבי שמעון בן יוחאי, שמספר כי ראה ברומא את מנורת המקדש הבזוזה.

בקטע הבא מהירושלמי (סוכה, כה, א), יש דיון מעין ארכאולוגי כזה על כמה מכלי הנגינה של בית המקדש. אביא רק מקצתו, בתוספת סימני פיסוק:

חליל של מקדש – של משה היה, ושל קנה היה. נשבר ותיקנוה ולא היה קולו עָרֵב כמות שהיה. חזרו ונטלוהו, וחזר לכמוֹת שהיה.

כלומר: חליל בית המקדש הראשון היה של משה. והוא היה עשוי קנה. הוא נשבר ותיקנו אותו (רסטורציה!), אבל התיקון קלקל את צלילו של החליל העתיק. לכן ביטלו את התיקון, והצליל חזר לקדמותו – לא מושלם, אבל מי שניגן בו היה יכול לשער או לקוות שהוא שומע את הצליל הדומה לצליל העתיק ההוא, את המוזיקה של העבר.

את "של משה היה" יש המפרשים מתקופתו של משה (כך גם בתוספתא, להלן). אבל אני מעדיף כמובן לקרוא את זה – זה היה החליל הפרטי של משה. והלא הוא היה רועה צאן, וחליל הוא כלי עבודה. אגב, יש ממצאים ארכאולוגיים של חלילים בני כ-40,000 שנה, וכאן אפשר לראות ולשמוע מישהו שמנגן באחד מהם. חליל זה עשוי עצם של נשר, ולא קנה.

במקור קדום עוד יותר, התוספתא למסכת ערכין, התיאור שונה מעט:

חליל שבמקדש של קנה היה ומימות משה היה. פעם אחת צִפוהו זהב ולא היה קולו ערב כמות שהיה. נטלו צִפויו וחזר קולו להיות ערב לכמות שהיה.

ציפוי הזהב מייפה את החליל, אבל חליל לא צריך להיות יפה. קולו צריך להיות יפה. הזהב לא מוסיף.

התיאורים האלו נוגעים כה יפה בענייני "ואבּי-סאבּי" בהקשר מוזיקלי. אפשר גם לחוש איך מאחורי התיאור הספציפי של החליל עומדים עולמות שלמים, ומפנים היסטוריים גדולים. יש להניח שהמניפולציה על החליל (תיקון או ציפוי זהב) התרחשה בימי בית שני. ההבדל בין החליל של משה ובין החליל המעודכן אך הנחוּת מקפל בחובו את כל הדרמה שבין בית ראשון לשני, בין דור הזהב לדור הכסף. הדרמה של החליל העתיק היא הדרמה של כל דור שנמצא בצלו של דור קודם, ומנסה לעשות משהו כדי להגיע לאיכות (המדומיינת?) של הדור הקודם, אך בלא הצלחה.

חז"ל, שמתארים את החליל בתוספתא ובירושלמי, הם כבר עידן שלישי – אין להם לא את חלילו של משה ולא את החליל המתוקן או המצופה זהב. נותר להם רק הסיפור על החליל. את המוזיקה ההיא כבר אינם שומעים, אבל הם יכולים לספר סיפור יפה על המוזיקה ההיא.