מחבר דרור בורשטיין

תרמתי מאמר זעיר לקטלוג התערוכה הזאת, שאינו קשור במישרין למוצגים בתערוכה, אבל אחרי שביקרתי בה אתמול איני יכול להימנע מלומר עליה כמה דברים לטובת הציבור. יש בה כל כך הרבה יופי, והיא תלויה כל כך נפלא, במוזיאון הקטן הזה עם הגן שלעולם יתקשר אצלי לדמותו של אהרן אפלפלד ז"ל שהיה מיושבי הקפה המקומי, הגן שעם כל השינויים שחלו בו עוד שומר על אווירתו הירושלמית הישנה – עלו נא לירושלים. אתייחס כאן רק לשני אמנים מהתערוכה, שיש בה הרבה יותר. אם הרפרודוקציות שיובאו כאן לא ישכנעו אתכם, ומיד, אולי המילים כן.

צַבָּר. כמה פעמים ראינו אותם. גם בציורים. אכלנו אותם. נדקרנו מהם. אמרו לנו שבקרבתם יהיו כפרים שתושביהם גורשו. והנה, מבט חדש. האם אני המשוגע היחיד שרואה כאן דיוקן? לא נראה לי. המסגור של צורה אליפטית בתוך מלבן אנכי נושא אתו כנוסע סמוי את ז'אנר הדיוקן. הז'אנר האנושי מְפַעֵם מתחת לציור הבוטני ויוצר בו האנשה "מיתממת". היא מיתממת מפני שאין כאן ציור מפורש של פרצוף המורכב מצומח, כמו אצל ארצ'ימבולדו. אבל ברגע שרואים שזה דיוקן, הוא מביט בך ואתה בו והמחטים ומבטיך ננעצים זה בזה כקרסים של רוכסן. מזמן לא חשתי חיבור כזה לציור. העיניים נדבקות לקוצים כמו סקוץ'.

התיאור מושכל וההקשר בוטני, לימודי. אבל אין זאת כל התמונה. כפי שציינה האוצרת, הצבר מתואר כאן בכמה שלבי פריחה בעת ובעונה אחת. כמעט חיים שלמים. האם אפשר לצייר כך אדם? לא. הציור רואה את הזמן ופני הצבר הם אורלוגין. הזמן הדוקר. הפורח. המתוק.

בין גבעוליו נוצר רווח משולש. הוא מלא קוצים, לכן הכיוונים, כמו צומת הומה. או כמו תרגיל בגאומטריה קוצנית – גְבהים חדים, אנכים – כל גבעוליו תומכים זה בזה, דוקרים זה את זה. ככה נשמעת שיחה של צבר עם עצמו. מחשבות קקטיוֹת.

במקום עיניים ותווי פנים – עוד ועוד קוצים. כאילו כוכבי השמים הבהירים ביותר ירדו אל פניו להאיר. ככה נראית מראָה של טלסקופ מחזיר-אור, הפונה אל רקיע הלילה. במילים אחרות, זה צבר שהוא גם קוסמי (ולפחות: סמל של שפע דוקרני), וצומח, ואנושי (כדיוקן), ומופשט (כסמל של זמן).

גם הזעתר (אזוב מצוי), שאותו צייר שמואל חרובי, כולל בתוכו משהו שהולך הרבה מעבר לנטורליזם, ל"מימזיס". הוא מתפרץ. צייר בוטני היה מרסן את ההתפרצות הזו על הנייר, מוותר על הסבך, ומציג את הצמח באופן שאפשר היה ללמוד אותו, לזכור אותו. חרובי יוצר משהו שגם אם היה נאמן למציאות, הרי שהפך להגזמה פראית נפלאה. בשולי הדף הוא מצייר במשבצות מסודרות אלמנטים של הצמח, אבל התמונה הכוללת נראית כמפץ המסרב לכל עיון והפרדה. הצמח "קם לתחייה ומוחש כיצור שלא בנקל נכלא בכלוב הדף והידיעה המסומלת בו, אלא הוא זע ורוטט בתוכו או נשבר כדי להידחס אליו" (אריאל הירשפלד, קטלוג התערוכה, עמ' 13. הדברים מתייחסים ליצירה אחרת).

יש הרבה רישומים לא מוצלחים שמנסים לתאר את המפץ הגדול. הם לא מוצלחים כי הם סטריליים, כאילו המפץ הגדול הוא אירוע קר, נעדר נשמה. האזוב של חרובי יכול להיות אילוסטרציה טובה יותר, פואטית ולא פיזיקלית. איך מגזע המגיח מן האַיִן בתחתית הדף מתפרץ כל זה. כדבריה של תמר מנור-פרידמן, "בסבך הצמחי הנפרס לרוחב הגיליון נארגו יחד ענפים ושורשים יבשים עם גבעולי עלים רעננים, ובמסתרי מעמקיו רוחש יקום שלם של חרקים ואורגניזמים זעירים. דומה שההישג האמנותי חורג כאן מתיאור ראליסטי אל ממד סוראליסטי ואולי אף מעבר לכך – אל מבע נפשי ורגשי" (בקטלוג, עמ' 81).

אחד מ"יקום שלם של חרקים" הוא שבלול. כמה עוצמה יש בו, נסתר וכמוס פנימה כאילו כנגד התנועה החוצה של הצמח. ומי שאי פעם לעס עלי אזוב טריים יודע שגם הזעתר הוא שבלול כזה, כי יש בהם כל כך הרבה יותר ממה שחזותם הפשוטה מציגה. הם אוצרים כמות מפתיעה של שמן, וריחם ממלא את האף ואת הפה ומרפא. הזעתר הוא בעצמו שבלול של ניחוח.

מרחוק, על מרוות ירושלים – עוד יצור מבוּשׂם – אני מדמה להבחין בפרפר ירוק. מבט מקרוב מגלה שאלו עלי המרווה. נפלא: לא פרפר מסווה עצמו כעלה, כפי שיקרה לעתים, אלא עלים מסווים עצמם כפרפר ירוק. לאיזה צורך? כדי להיות פרפר ירוק, כמובן.

מבט אחרון בצברים, שאינם משחררים אותי. אם נצליח להסכים כי לפנינו דיוקן, אולי נצליח לשכנע את הקוראים כי יש כאן משהו נוסף. במיוחד בצבּר השני, זה שאין לו קוצים. כן, כוונתי לדיוקן של מלאך. אני יודע שאני טועה, ולא יכול להיות שזה מלאך, אבל לפעמים מותר לאדם גם להביע טעות במודע. הרי אלו שתי כנפיים גדולות. אולי שלוש. לראשו כתר. והוא פונה שמאלה ופנימה אל תוך התמונה, מתרחק באלכסון. צבעיו מעידים עליו שאין הוא רק יְציר ממלכת הצומח הירוקה, אלא שיש לו שייכות אל השמַים.

למחרת, כלומר הבוקר, הלכתי למקום שאני יודע שיש בו זעתר. כמו כדי לספר להם על קרוביהם שצוירו לפני מאה שנה ועוד חיים על הנייר.  קמצוץ עלי זעתר משכיח ממני מיד את תוצאות האמת ובעיקר את תוצאות השקר. מחזיר אותי למציאות. לא הופתעתי לגלות גם צברים בקרבת מקום. התקרבתי לחפש בהם רמז לכחולים של הלוי, אבל הם הבחינו בי, ומיד חמקו והתעופפו בשלווה לתוך האור האביבי.

 

===

רקפות: צומח, מקום, משל

בית אנה טיכו, ירושלים. עד נובמבר.

אוצרת התערוכה: תמר מנור-פרידמן

יוזם התערוכה: אריאל הירשפלד

מעצבת התערוכה: אלכסנדרה טופז

מעצבת הקטלוג: בתיה סגל

עריכה: תמי מיכאלי

הזכויות בתמונות שמואל חרובי שמורות למוזיאון ישראל, ירושלים; הזכויות בתמונות אהרן הלוי שמורות לבית גורדון, דגניה א'.

פִּסְגַּת הַר אַחַת

הַשֶּׁלֶג עוֹד עָלֶיהָ

שָׁם גְּבוּל הַמָּחוֹז

 

(מסאוקה שיקי, שני סתווים, תרגם מיפנית איתן בולוקן, ספרי ירח חסר 2019; מהדורה דו לשונית יפנית-עברית בצירוף קליגרפיה ואחרית דבר מאת המתרגם).

התמונה מוכּרת ופשוטה: אנו כאן יכולים לדמיין את החרמון. מבט מרחוק. שלג על הפסגה, לא על כל ההר. במקרה שלנו, שם גבול המדינה. מהצד השני – סוריה. מקום אחר.

מה יש בשיר הזה בניגוד למבטינו השגרתיים בחרמון, ומדוע אחרי קריאת השיר אפשר להביט בחרמון אחרת? ובכן, דבר אחר בולט: בשיר, בניגוד לתמונת הטבע במציאות, יש מעט מאוד "חומר", מעט מאוד פרטים. אילו היינו צריכים לצייר את התמונה ששיקי רושם, היינו זקוקים לקו קמור בזווית להר, לעוד קו זיגזג אופקי לסמן את גבול השלג, ולקו ישר למטה שיסמן את הגבול. במציאות יהיו עוד פרטים רבים: צבעים, קולות, אולי עוד פסגות, וגם מערך שלם של דעות מוקדמות, למשל על "שלנו" ו"שלהם" מבחינה מדינית, על נשיא זר שחותם על מסמך שקובע שהמחוז שלנו או שלהם, וכדומה.

השיר מְפנה את כל זה. הר, שלג, גבול, מחוז שמעבר לו, מחוז שבתוכו אנחנו נמצאים. ומסביב הדף הריק.

מה אפשר לעשות עם זה? מפתח יכול להימצא במילה יוצאת הדופן בשיר, מילת הזמן היחידה זו, הכמוסה במרכזו (בתרגום, לפחות): המילה "עוד". בתוך שיר גאוגרפי, מרחבי, פועמת מילת זמן. השלג עוד על הפסגה, דהיינו הוא נמצא בתהליך של הִמַּסּוּת. מכאן, מרחוק, איננו רואים את זה כהתרחשות, אבל אולי אנו מבחינים כבר ב"קרחות" בשלג. השיר רואה את המוצק בהשתנותו.

השלג הנמס הוא תהליך, מַעֲבָר. והמעבר הזה נמצא ב"עוד" שבזמן ובמעברים האחרים שבמרחב: מעבר בין קרקע לפסגה (דרך קו השלג); מעבר בין מחוז למחוז, מעבר בין פסגה לשמַים. התמונה המצומצמת והקפואה יכולה להיראות גם כאפשרות לתנועה רבה, על הציר האופקי (מסע) ועל הציר האנכי (טיפוס). ההר הוא גם דממה עצורה, וגם אפשרות של תנועות, לאורך ולרוחב. אבל זה הייקו, לא סיפור. כרגע, בזמן של השיר, אין כאן סיפור מסע, שאיפה לחצות גבול, או לטפס. ההר והגבול פשוט שם. זאת לא סיבה לכבוש אותו. הן במחוז שמאחורי ההר גם מביטים על ההר ואומרים, במידה זהה של צדק, "שָם גבול המחוז".

אנו יודעים היום שהר ושלג נמס הם דברים דומים למדי, בהיותם תנועות-שינוי בקצבים שונים. הר הוא תנועה קרקעית אטית. רכס הרי ההימליה (פירוש המילה "מעון השלג") נוצר, למשל, מדחיפה של הודו כשנסעה אל תוך אסיה לפני כ-10 מיליון שנה. הר הוא גל אטי מאוד וגבוה מאוד של קרקע. הודו ממשיכה להידחק אל תוך אסיה, והרכס, שגובהו כ-8 קילומטר, ממשיך לגבוה לאט, בערך סנטימטר מדי שנתיים.

המבט שמציע השיר הקטן של שיקי, כמו שירי הייקו רבים כל כך, הוא פתיחה אל הרוחב והגודל מתוך פרט קטן – והר הוא פרט קטן ביחס לסובב אותו. ניקוי הפרטים העודפים מסביב להר מאפשרים לראותו, דרך השיר, כציר בין שמים וארץ, כפרגוד בין מחוז למחוז. וגם, ואולי בעיקר, לראות את החלוקה של "מחוזות" (או במקרה של החרמון – מדינות) ביחסיותה המגוחכת קצת. יבשת הודו נעה כבר מיליוני שנים ומרימה לאט את ההר, ואנו, בני האדם, מסמנים קו ישר על האדמה, אומרים שעובר כאן גבול ומאמינים שכך זה יישאר. נשיא זר חותם על נייר וכולנו מאמינים, ממש מאמינים, שהמציאות השתנתה. "נשיא", בלשון המקרא, זה גם ענן גשם.

 

 

עוד פרטים על ספרו של שיקי (1867-1902), כולל אפשרות רכישה בהנחה, אפשר למצוא כאן.

בסוף השבוע יפורסם במוסף "הארץ" טקסט שלי בעניין הפרפרים שריחפו אצלנו בימים האחרונים. הוא כבר ברשת, כאן. אחד מהתצלומים שיודפסו הם שלי, ואני מצרף כאן עוד. הם צולמו בטלפון.

במוסף "הארץ" תתפרסם ביום שישי רשימה שלי שנכתבה בתערוכת רמברנדט הנוכחית ברייקסמוזאום באמסטרדם. היא כבר ברשת, כאן >>>>.

בהזדמנות זאת אוסיף קישור לרשימה על תערוכת ברויגל בווינה (אוקטובר 2018), שלא העליתי כאן בעבר >>>>.

 

"ומתה שׂרה בעיר הענקים". מה?

התרגום המיוחס (בטעות) ליונתן בן עוזיאל, המכונה גם 'תרגום ירושלמי' ו'תרגום ארץ ישראל', הוא ספר קיצוני, כמעט מוטרף, ולכן אחד הספרים החביבים עלי. אני כותב עליו כאן כמה מילים כי מצאתי, ומיהרתי לרכוש, מהדורה חדשה (משנת תשע"ו). זהו תרגום חדש לעברית של ספר שהוא תרגום לארמית של התורה. המתרגם הוא הרב שמעון וייזר, והספר יצא בהוצאת מישור, בני ברק. אזכיר כאן לטובה גם את תרגומו הישן יותר של דוד רידר, שאזל מזמן.

תרגום של תרגום? זה קצת מבלבל, כמו קרבת המשפחה "גיס של גיס". ובכן, מדובר בתרגום לארמית של התורה. בספר שלפנינו, לצד הארמית מופיע תרגומו של התרגום לעברית. את הספר יש לקרוא עם התורה, וכך נקבל קריאה במקביל בשלושה טקסטים – תורה (בעברית מקראית), התרגום לארמית, והתרגום הארמי לעברית מודרנית.

איני מתכוון לתאר כאן את המחקר על הספר – לשם כך קיים ספרו הנהדר של אביגדור שנאן, 'תרגום ואגדה בו'. זמנו של הספר, ככל הנראה, המאה השמינית לספירה. מהלכו הספרותי של התרגום הוא הרחבה קיצונית של המילה "תרגום", עד כדי יצירת טקסט שבמונחי זמננו אינו תרגום אלא שִכתוב, משהו שנראה כמו תרגום אך הוא למעשה שכתוב של המקרא, וקרוב יותר בהתכוונותו לספר היובלים מאשר לתרגום אונקלוס או תרגום המלך ג'יימס.

אופיו של השִכתוב הוא המעניין. מי ש"תרגם" את התורה כאן ניסה להעמיס על הפסוקים חידושים פרשניים ומדרשיים, חלקם ידועים ממקורות אחרים (כמו למשל מדרש בראשית רבה), וחלקם המציא בעצמו (או התבסס על מקורות שאינם מוכרים לנו). לצד ניסיון ההעמסה הזה, הוא ניסה (לרוב) ליצור טקסט רץ, שיוכל להיקרא כמקבילה של פרשיות התורה, בלי לפרום את הרצף. סכנת הפרימה היא מוחשית מאוד, שכן רק על הפסוק הראשון ב"בראשית" יש עשרות עמודי מדרש ופרשנות.

במילים אחרות, הספר הזה מנסה לעשות "ספר אחד" (ליתר דיוק, חמישה חומשים) מחומרים של מאות מדרשים שהוא קרא והפנים. זאת סיבה אחת שזו ספרות מאוד קיצונית. זה ספר שרוצה לשאוב לתוכו ספרייה — ולהישאר בגודל של ספר. יש כוכבים כאלה, שמה שמאפיין אותם הוא צפיפות גדולה,[1] וצפיפות היא בדיוק המאפיין של הספר הזה. לאורו אני מבין למה כבר לא קל לי לקרוא רומן. באנימציה הזאת לפוגה של באך אפשר להבין איך נראית הקריאה ואיך מופעל הראש בספר שלפנינו, וממילא עד כמה היא שונה מקריאה של רוב מה שנדפס היום כספרות.

הסיבה השנייה היא לא החומרים הרבים המצטופפים בספר, אלא המרווחים ביניהם. כל משפט בתרגום עומד מול המקור בשני היבטים: היבט ההתאמה למקור והיבט הפער מהמקור. כל זה מפעיל את ראש הקורא באופן הרבה יותר מורכב, מסעיר ומענג מקריאת רוב הספרים, מעניינים ככל שיהיו, שיש על המדפים, ועליהם מדברים בעיתונים. למען האמת, לפנינו תפיסה אחרת לגמרי של ספרות.

הנה כמה דוגמאות.

הפסוק מבראשית כג, ב, "וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן" מתורגם, כלומר משוכתב, "ומתה שרה בעיר הענקים". חברון היא עיר הענקים (כי בספר במדבר יג, כב כתוב "וַיָּבֹא עַד־חֶבְרוֹן וְשָׁם אֲחִימַן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי יְלִידֵי הָעֲנָק", והנה עוד צבע מופיע ב"פוגה", מיובא מ"במדבר"). מותה של שרה ב"עיר הענקים" יוצר רגע סיפורי אחר לגמרי ממותה בסתם "חברון". אישה אחת שמתה בעיר של ענקים הוא עניין אחר לגמרי מאישה אחת שמתה בעיר מסוימת. הציור המילולי של שוכנת עפר בין ענקים, אישה אחת במצב מאוזן שמעליה פוסעים גברים גבוהי-קומה הוא מזעזע, הופך אותה לקטנה ואבודה, ומוסיף, בלי לומר זאת במפורש, הרבה מטען רגשי לאבלו של אברהם המתואר באיפוק רב במקרא.

יש מאות דוגמאות כאלה בספר. למשל, בסיפור מאבק יעקב מבקש האיש "וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר" (בראשית לב, כז). בספר שלפנינו הופכת הבקשה לסיפור קטן וטעון: "ואמר: שלחני, כי עלה עמוד השחר והגיעה השעה שמלאכי המרום שרים לריבון העולם. אני אחד מן המלאכים השׁרים, ומיום שנברא העולם לא הגיע זמני לשיר אלא הפעם הזאת". אולי אין צורך בהסבר. גם משוררים שאינם מלאכים יכולים להבין את זה.

ודוגמה אחת נוספת, מהפסוק האחרון בספר בראשית: "וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן־מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם" הופך בספרנו ל"ומת יוסף בן מאה ועשר שנה, וחנטוהו ועיטרוהו, ושׂמוהו בארון [בארמית: בִּגְלוּסְקְמָא], ושיקעוהו בתוך נילוס מצרים". אפשר ממש לחוש את הניצוצות במוח, שנגרמים מהידיעה מה אמור להיות כתוב שם מול הקריאה של מה שכתוב שם בפועל. מדוע הסיפור משקיע את יוסף החנוט בנילוס ולא באדמת מצרים? האם כדי לאפשר למותו לא להיות סופי, להמשיך להיות נתון בתוך זרימה, במעין לימבו, עד שייצא משם עם יציאת מצרים בדרך פלאית? (כיוון אחר: במסכת סוטה נאמר שהמצרים הכניסו את הארון לנילוס כדי שיתברכו מימיו, כמו כדי לא לאפשר ליוסף, מחולל השפע, לחדול גם במותו). גם כאן, הסיפור נהיה אחר לגמרי מכוח היסט זעיר: גופה חנוטה בנילוס וגופה קבורה באדמה – שני סיפורים שונים. אפשר ללמוד מהספר הזה שיעור בכתיבת סיפור, ברגישות לחלוּפוֹת, לאפשרויות.

אפשר להגדיר את התרגום הזה כמעשה קיצוני וחריג (בהשוואה, למשל, לתרגום מתון וקדום יותר כמו תרגום אונקלוס). אבל אפשר גם לראות בו ספר שמדגים, אמנם בצורה קיצונית, איך אנחנו קוראים, כלומר איך אנו יוצרים תמיד ספר אחד ממה שכתוב, בהביאנו אל כל טקסט מִטענים רבים, רלוונטיים פחות או יותר. לרוב אנו לא מודעים לזה, ולא כותבים את כל מחשבותינו בשולי הספר; התרגום המיוחס ליונתן הוא "תצלום תודעה" של קורא טוטלי, שקרא את הכול וזוכר את מה שקרא, ועכשיו פותח את התורה כדי לתרגמה. בידו כלי כתיבה, והראש הגדוש שלו.

 

---

[1] "מסת כוכב מסוג ננס לבן היא בקירוב כמסת השמש בנפח הקטן פי מיליון מנפח השמש. מכאן, שצפיפות הננס הלבן גבוהה פי מיליון מצפיפות השמש" (ויקיפדיה).

===

===

===

 

 

 

דבורת דבש בתוך חמציץ נטוי, סגור, 20.1.19, תצלום ד"ב

 

 

כי כוח החוכמה הנראית ביצירת הפיל לפי גודל גופו איננו יותר נפלא מכוח החוכמה הנראית ביצירת הנמלה לפי קטנותה. אך כל אשר תקטן היצירה, יהיה כוח החוכמה והיכולת נראֶה בה יותר, ותיקון הבורא יותר נפלא ונראה ממנה.

ר' בחיי אבן פקודה, תורת חובות הלבבות, מערבית יהודה אבן תיבון, נכתב בשנת 1080.

===

כָּל הַנִּמְצָאִים חוּץ מִן הַבּוֹרֵא, מִצּוּרָה הָרִאשׁוֹנָה [=מלאכים מסוימים] עַד יַתּוּשׁ קָטָן שֶׁיִּהְיֶה בְּטַבּוּר הָאָרֶץ – הַכֹּל מִכּוֹחַ אֲמִתּוֹ נִמְצְאוּ.

רמב"ם, משנה תורה, ספר המדע, הלכות יסודי התורה ב, ט, נכתב בשנת 1180 בערך.

===

אילו בני האדם היו נעלמים מחר, העולם היה ממשיך בלא שינוי ניכר. גאיה, כלומר כוליות החיים על כדור הארץ, היתה מרפאת את עצמה ושבה למצבים הסביבתיים העשירים ששררו לפני כ-100,000 שנה. אבל אילו חסרי החוליות ייעלמו, לא סביר שהמין האנושי היה שורד ליותר מכמה חודשים. רוב הדגים, הַדּוּחַיִּים, הציפורים והיונקים יספגו מכה אנושה וייכחדו באותו פרק זמן. בעקבותיהם ילכו מרבית הצמחים בעלי הפרחים, ויחד אתם המבנה הפיזי של מרבית היערות ומקומות מחיה אחרים על פני היבשה. האדמה תירקב. צמחיה מתה תיערם ותתייבש, וכך תגביל ותבלום את מִחזוּר החומרים המזינים; כך ימותו גם צורות צמחיה אחרות ואִתן השרידים האחרונים של חסרי החוליות. הפטריות הנותרות, אחרי שייהנו מגידול רב באוכלוסייתן, ייכחדו אף הן. בתוך כמה עשורים העולם יחזור למצב ששרר בו לפני ביליון שנים, והוא יורכב בעיקר מחיידקים, אצות, וכמה צמחים רב-תאיים פשוטים.

א"א וילסון, בחיפוש אחר הטבע, 1996

==

ביום רביעי הקרוב 23/1/19 בשעה 20:30 מפגש ב"בית מיכל" ברחובות בהשתתפות איתן בולוקן וצלם החרקים החובב, בנושא "בין אדם לחיה בשירת הייקו".

 

 

מסכת סנהדרין בתלמוד הבבלי היא אחת העשירות והיפות ביותר מצד החומרים הלא הלכתיים שבה. יש בה כמה סיפורים שעניינם המצור האשורי על ירושלים וההצלה הפלאית בידי מלאך. למשל, שואלים במה הכה המלאך את האשורים? אחר אומר "ביד", השני "באצבע", השלישי – מי שהכה היה המלאך גבריאל, הממונה על הבשלת הפירות, והוא קצר אותם במגל שלו בדרכו לדאוג לפירות. הרביעי אומר "בחוטמו נשף בהם ומתו", החמישי "כפיים סָפַק להם ומתו", והאחרון, רבי יצחק נפחא (חי סביב שנת 250 לספירה), מציע את ההסבר היפה ביותר: "אוזניים גילה להם, ושמעו שירה מפי חיות, ומתו". החיות הן כמובן חיות הקודש, מלאכים גבוהים. החיילים הכובשים שומעים לפתע את שירת המלאכים ומתים. הם, שעסוקים במצור, נפתח להם "מצור" השמיעה והם נחשפים אל צליל גבוה עצום. אבל הם לא יכולים להשתנות ולהכיל את המוזיקה. אי אפשר לשמוע את הקודש ולעסוק בתוקפנות בעת ובעונה אחת, וד"ל.

מיד לאחר מכן מופיע באותו הקשר של המצור סיפור נפלא נוסף, מודרני מאוד, שגם עניינו הוא שינוי של אדם תקיף. הנהו בתרגום לעברית [ועם הערות בסוגריים רבועים]:[1]

אמר רבי אבהו, אלמלא הפסוק כתוב אי אפשר לאומרו, שכתוב (ישעיהו ז, כ) "בַּיּוֹם הַהוּא יְגַלַּח אֲדֹנָי בְּתַעַר הַשְּׂכִירָה בְּעֶבְרֵי נָהָר בְּמֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת־הָרֹאשׁ וְשַׂעַר הָרַגְלָיִם וְגַם אֶת־הַזָּקָן תִּסְפֶּה" [כלומר כתוב שאלוהים בעצמו יגלח את כל שיער הגוף של מלך אשור!]. בא הקדוש ברוך הוא ונדמָה לו [לסנחריב מלך אשור] כגבר זקן. אמר לו, כשתלך אצל מלכי המזרח והמערב שהבאת את בניהם [להילחם נגד ישראל] והרגת אותם [אמנם הם נהרגו בידי המלאך בזמן המצור על ירושלים, אך מבחינת ההורים השכולים מי שהרג אותם הוא המצביא שלהם], מה תאמר להם?! אמר לו, הפחד הזה באמת יושב עלי [בתרגום מדויק: גם אני יושב בתוך הפחד הזה].

אמר לו [סנחריב], מה נעשה? אמרו לו [אלוהים]: לך וְשַׁנֵּה את עצמך [מילולית: שַׁנֵּה את נפשך]. [שאל:] איך אשתנה? אמר לו [האיש הזקן], לך, הבא לי מספריים ואגזוז אותך אני. [שאל:] מהיכן אביא [מספריים]?! אמר לו, לך לבית ההוא והבא משם. הלך, מצא מספריים. באו מלאכי השרת ונדמו לו כאנשים, והיו טוחנים [בבית ההוא] גלעיני תמרים. אמר להם, תנו לי את המספריים. אמרו לו, טְחַן סאה [8 ליטרים] של גלעינים וניתן לך. טחן ונתנו לו. עד שחזר החשיך. אמר לו [האיש הזקן]: לך הבא אש. הלך והביא אש. כשהיה נופח בלהבה, נתפסה לו האש בזקנו. הלכה האש ואכלה את שיער ראשו ואת זקנו, ככתוב "וְגַם אֶת־הַזָּקָן תִּסְפֶּה" […].

הלך ומצא קרש מתיבת נֹחַ. אמר, זה הוא האלוהים הגדול שהושיע את נח מהמבול. אמר, אם אצליח, אקריב לך את שני בני. שמעו בניו ורצחו אותו. ככתוב (מלכים ב יט, לז), "וַיְהִי הוּא מִשְׁתַּחֲוֶה בֵּית נִסְרֹךְ אֱלֹהָיו וְאַדְרַמֶּלֶךְ וְשַׂרְאֶצֶר [בָּנָיו] הִכֻּהוּ בַחֶרֶב [וְהֵמָּה נִמְלְטוּ אֶרֶץ אֲרָרָט וַיִּמְלֹךְ אֵסַר־חַדֹּן בְּנוֹ תַּחְתָּיו"].

זהו סיפור פוליטי, קרנבלי ופראי על מלך שהולך מדחי אל דחי. הרקע לסיפור הוא גדולת הצבא האשורי האימפריאלי. סנחריב (סִן-אַחֵ-אֵרִבּ, מלך בין 705–681 לפנה"ס) זכור כמי שהתפאר על כי כלא את חזקיהו המלך "כציפור בכלוב". מדובר במלך של אימפריה עצומה, איש שבידיו כוח בלתי מוגבל.

ואז הוא פוגש באיש זקן. המספר מגלה לנו כי זהו אלוהי העברים שנגלה לו כך, אבל צריך לזכור שמבחינת סנחריב הוא ראה איש זקן. והנה, האיש לא משתמש בכוחו כדי למוטט את המלך. הוא רק שואל אותו שאלה: מה תגיד לעמיתיך המלכים שאת בניהם גייסת לצבא ולא החזרת הביתה?! האם הכוונה לבנים ממש של המלכים, או לנתינים בכלל (185,000 חייל קטל המלאך לפי הסיפור במלכים) איני בטוח, אבל כך או כך מתגלה כי סנחריב מודאג מהעניין. הפחד יושב עליו, או שהוא יושב בתוך הפחד. הפתרון שמציע לו הזקן הוא – שינוי. את "שַׁנֵּי נַפְשָׁךְ" יש להבין כ"שנה את עצמך", אבל אולי לנו, מנקודת הקריאה שלנו בזמן, מותר לראות את ה"נפש" מבצבצת מתחת לעצת ההתחפשות.

כאן קורה דבר מוזר ביותר. ההתחפשות צריכה להיות על ידי גילוח השיער והזקן. אבל יש בעיה אחת: אין מספריים. למלך הגדול, שלרשותו תעשיית ברזל אדירה, שביקע חומות וקצץ איברים – אין זוג מספריים. גאוני. הזקן מפנה אותו לבית ואומר לו ששם ימצא מספריים.

כאן נפתחת סצנה דיוויד לינצ'ית במקצת: המלך נכנס לבית. להבנתי הוא מבחין במספריים אבל לפני שהוא מספיק להגיע אליהם מתגלים ליד השולחן שני גברים. אנו יודעים שהם מלאכים. והם יושבים מול ערימות של חרצני תמרים, וטוחנים אותם. מהמשך הסיפור אנו יודעים שהיום מעריב. עוד יש אור, אבל בקרוב לא יהיה. התמונה הזאת, של המלאכים עם הערימות העצומות של חרצנים קשים, אינה מוסברת. אני מבין אותה כמעין מיצג של המלאכים למלך. הוא, שמתפאר – הן במקורות ההיסטוריים והן במקרא – בכיבושים, בצבירת שלל, בהרס רב – מוצב לפני ערימה. הנה למשל קטע מ"מנסרת סנחריב" ובה התפארותו על השלל שלקח במסעי מלחמתו:

שמונה מאות ככרות כסף, אבנים יפות, פוך מובחר, יהלומים, אבני אודם גדולות, מיטות שנהב, כיסאות שנהב, עור פילים, שנהב, הובנה, תאשור, מיני סוגים של אוצרות, וכמו כן בנותיו [של הנכבש]…

– מול כל השפע המתועב הזה של שלל מראים לו המלאכים ערימה אחרת, דלה. קשה, משעממת, לא מתוקה כתמרים. רמז לערימת המתים? רמז לערימת השלל? לא נדע. אבל ערימה יש כאן, שמונה ליטר חרצנים. והם אומרים לו, שאם הוא רוצה מספריים, עליו לכתוש את זה. הם גורמים ל"מלך העולם" לחזור ולהרוס, לכתוש, כמנהגו. אפשר לדמיין איך הוא אוחז במעין פטיש והולם שם בחרצן אחרי חרצן, מכניע, כותש, כמו שהוא יודע. אינו מודע לך שהוא מציג פרודיה מטורפת על עצמו.

אבל במיצג החרצנים שהוא משתתף בו בעל כורחו אין שום הדר, ותאוות הרכוש מושמת ללעג. איני יודע מה עשו באבקת חרצני תמר בבבל. אולי חלטו משקה שאנו מכנים "תחליף קפה". אולי אין שום תכלית לטחינה הזאת, וזאת מטרת העבודה שהוא עובד. כל השלל לשווא, הוא צריך  להבין, הכול יתפזר ויתפורר. שום תמר לא יצמח מגלעין כתוש.

הוא מניח את הפטיש ויוצא משם עם המספריים. בינתיים ירד הלילה. וכנראה הוא לא הבין דבר. לכן הזקן מחזיר אותו לניסיון שני באמתלה שאין לו אש להאיר את התספורת. המלך שב – ככל הנראה לאותו הבית – ומביא משם אש. האש אולי צריכה להאיר לו את עצמו, אולי להזכיר לו את האש ששלח בבתים ובערים. אבל הוא להוט לחזור הביתה, ומשתמש באש רק כפנס להאיר את הדרך שמִחוצה לו. האש כמעט כבה, והוא נושף בה כדי לעוררה.

באופן אירוני, מבוקשו ניתן לו. האש אוחזת בראשו ושורפת את זקנו. הוא מחופש עכשיו, נטול שיער, וכנראה גם כווי כהוגן. כמה מעניין שהאיש הזקן כבר נעלם. מי שגזז את המלך לא היה, בסופו של דבר, הזקן, אלא עצתו; רצונו ללבות את האש. סנחריב הביא על עצמו את השריפה. המיצג שהוא משתתף בו משתכלל. הוא עתה מלך שרוף. הוא שינה את מראהו, והוא נראה עתה כגילום אנושי של ההרס שהביאו מעשיו. אך את נפשו לא שינה, כפי שיתברר מיד.

הוא עולה צפונה, ומגיע לאררט. שם הוא נתקל בשרידי תיבת נח. הוא נוטל קרש ומדמה שזהו האלוהים. אולי משהו בצוּרת הקרש רמזה לכך. בלוגיקה מוזרה הוא מניח שאם הספינה הצילה את נח, מרכיביה החומריים חייבים להיות האלוהות. את האלוהי באיש הזקן ובמלאכי הגלעינים הוא לא זיהה, אבל קרש הוא מבין. הוא מתקרב אל ארצו, שם יצטרך, כזכור, להסביר את אובדן החיילים המיותר. אבל הוא מוצא אלוהים (בפעם הראשונה בסיפור, מנקודת מבטו!), ומבקש ממנו לא שימחל לו על בזבוז החיים, לא שידריך אותו איך לבקש מחילה, אלא שייתן לו יותר כוח, הצלחה. הוא מבטיח לַקֶּרֶשׁ את שני בניו; הוא, שיצא למסע בחזרה לאשור בפחד מזעמם של הורים (מלכים) שכּולים, מציע עתה להפוך את עצמו לאב שכול. מי שכל מסעו נגרם בגלל הרג בנים, מציע לפתור זאת בכך שיהרוג את בניו-שלו. ובעבור מה? כדי שיוכל להצליח, לצאת לעוד מסע מלחמה, ולהרוג עוד בנים. כתישת הגלעינים מובנת פתאום כנבואה על גדיעת השושלת שהוא מבטיח לאל-הקרש.

אבל בניו שומעים את הבטחתו ומקדימים להרגו, ככתוב בספר מלכים (ויש לסיפור בסיס היסטורי). בניו לא מוכנים לשלם את המחיר אך גם הפתרון שלהם יביא רק לעוד סבל. הם מזהים את אביהם החרוך ה"מחופש" בלי כל קושי, ובעודו מתפלל לקרש (המדרש מקשר בין שם האל "נסרוך" לקרש ה"מנוסר") הם מחסלים אותו.

באופן אירוני הם נוקמים באביהם את נקמת מלכי המזרח והמערב. יש להניח כי סנחריב, כמו כל מלך בְּשושלת, יצא למסעות מלחמה על מנת לבסס את השושלת ובבוא היום להעבירה לבניו אחריו. לשם כך היה מוכן להקריב בנים של מלכים אחרים, ואז בנים (ובנות) של הארצות הנכבשות (ככתוב במנסרתו: "200,150 אנשים, גדולים וקטנים, נשים וגברים […] הבאתי משם"), ובסופו של דבר היה מוכן גם להקריב את בניו-שלו כדי להזין את אש הכוח וההישגים. אבל קרש מתיבת נוח לא יכול להציל ממבול, ודבר לא יכול להציל אדם שאיבד לגמרי את דרכו. פוליטיקה.

——————————————————————————————————————-

[1] טקסט המקור: אמר רבי אבהו אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו דכתיב (ישעיהו ז, כ) "בַּיּוֹם הַהוּא יְגַלַּח אֲדֹנָי בְּתַעַר הַשְּׂכִירָה בְּעֶבְרֵי נָהָר בְּמֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת־הָרֹאשׁ וְשַׂעַר הָרַגְלָיִם וְגַם אֶת־הַזָּקָן תִּסְפֶּה". אתא קודשא בריך הוא ואדמי ליה כגברא סבא א"ל כי אזלת לגבי מלכי מזרח ומערב דאייתיתינהו לבנייהו וקטלתינהו מאי אמרת להו אמר להו ההוא גברא בההוא פחדא נמי יתיב אמר ליה היכי נעביד א"ל זיל ושני נפשך במאי אישני אמר ליה זיל אייתי לי מספרא ואיגזייך אנא מהיכא אייתי א"ל עול לההוא ביתא ואייתי אזל אשכחינהו אתו מלאכי שרת ואידמו ליה כגברי והוו קא טחני קשייתא א"ל הבו לי מספרא א"ל טחון חד גריוא דקשייתא וניתן לך טחן חד גריוא דקשייתא ויהבו ליה מספרתא עד דאתא איחשך א"ל זיל אייתי נורא אזל ואייתי נורא בהדי דקא נפח ליה אתלי ביה נורא בדיקניה אזל גזייה לרישיה ודיקניה אמרו היינו דכתיב (ישעיהו ז, כ) "וְגַם אֶת־הַזָּקָן תִּסְפֶּה" […]. אזל אשכח דפא מתיבותא דנח אמר היינו אלהא רבא דשיזביה לנח מטופנא אמר אי אזיל ההוא גברא ומצלח מקרב להו לתרין בנוהי קמך שמעו בנוהי וקטלוהו היינו דכתיב (מלכים ב יט, לז) "וַיְהִי הוּא מִשְׁתַּחֲוֶה בֵּית נִסְרֹךְ אֱלֹהָיו וְאַדְרַמֶּלֶךְ וְשַׂרְאֶצֶר [בָּנָיו] הִכֻּהוּ בַחֶרֶב וְהֵמָּה נִמְלְטוּ אֶרֶץ אֲרָרָט וַיִּמְלֹךְ אֵסַר־חַדֹּן בְּנוֹ תַּחְתָּיו" וגו'. סנהדרין צה ע"ב – צו ע"א