מחבר דרור בורשטיין

נראה שהדקה הזאת מסבירה די הרבה על מצב העולם (בהיבטיו העכורים) כיום:

כאן השיחה המלאה:

כאן ערך ויקיפדיה בעברית הכולל גם הפניות למקורות הראשוניים, ובעיקרם זה.

אמן לא ידוע, סין (שושלת מינג או צ'ינג), קמליות, מוזיאון המטרופוליטן

זו סצנה מ"מקבת" בגרסה הקולנועית המדהימה של ג'סטין קורזל מלפני עשור. במקור משתתפים ליידי מקבת, הרופא ומשרתת. בסרט הפכה השיחה למונולוג של ליידי מקבת (מריון קוטיאר). בנוסף, בסרט מופיע ילד-רפאים, שהוא ילד מת שהוסיף הסרט לבני הזוג מקבת. הסרט מתחיל מקבורתו. הזוג שבמחזה אין לו ילדים הופך בסרט, בפרשנות נועזת אך אפשרית, לזוג שכּוּל (הם מאבדים עוד נער בקרב שבפתיחת הסרט).

זה תרגום המונולוג שבסרטון על פי תרגומו של דורי פרנס; כמעט אפשר להאמין ששייקספיר כתב מונולוג נוסף לגברת:

בכל זאת הנה כתם. רֵד כּתם מקולל – רד אני אומרת. אחת – שתיים – טוב אז הגיע הזמן לעשות את זה – חושך מִצְריים בַּגיהינום. בּוז לך, אדונִי, בּוז, חייל, ופוחד? מה יש לנו לפחוד מי עשה את זה, כשאף אחד לא יכול לדרוש מאיתנו דין וחשבון? אבל מי היה חושב שיש לו לַזַּקֵן כל כך הרבה דם בתוכו.

למֶקְדַף ראש-השבט היתה אשה אוהבת – איפה היא עכשיו? מה, הידיים האלה לעולם לא יהיו נקיות? מספיק עם זה, אדוני, מספיק עם זה – אתה מקלקל הכל עם הַבֶּהלות האלה.

עדיין יש פה ריח של דם – כל בָּשְמֵי עָרָב לא ימתיקו את היד הקטנה הזאת. אוֹ, אוֹ, אוֹ.

שְטוֹף את הידיים, תלבש את החלוק שלך, אל תֵרָאֶה חיוור כל כך […].

לַמיטה, לַמיטה – יש דפיקות בַּשער – בוא, בוא, בוא, בוא, תן לי את היד שלך – מה שנעשָה אין להשיב. לַמיטה, למיטה, למיטה.

כשהיא אומרת "מה יש לנו לפחוד מי עשה את זה, כשאף אחד לא יכול לדרוש מאיתנו דין וחשבון?" היא ממצה את הפסיכולוגיה של העריץ, שמגדיר מעשה כראוי או כפסול רק באמת המידה של כוחו להיות חסין מפני תוצאותיו.

וכשהיא אומרת "מי היה חושב שיש לזקן [=המלך דנקן שהיא ומקבת רצחו, ד"ב] כל כך הרבה דם בתוכו" היא עוד המרשעת הלועגת לנרצח.

אבל אז היא מדברת על ליידי מקדאף, שנרצחה אף היא עם ילדיה (רצח שנולד מהרצח הראשון ולא היה מתוכנן מראש). וכשהיא מדברת עליה – בביצוע הזה, בסרט – היא נשברת ומתחילה לבכות. לא נראה לי שזו התעוררות של מצפון, אלא של הזדהות – העובדה שהנרצחת היא "מקבילה" שלה. כאישה וכאם שכולה. אולי לא על ליידי מקדאף היא חומלת, אלא על עצמה? אולי היא מבינה שאף היא לא חסינה מאלימותו של מקבת? הרי היא היחידה שיודעת בוודאות על חלקו במזימה; אולי היא הבאה בתור ברשימת החיסולים? האם זו דמעת חמלה (על זולתה) או דמעת פחד (על עצמה?).

הליידי מדברת אל מקבת המדומיין בעוד ילד הרפאים שלה יושב, מת-חי, לצדה. ואז היא יוצאת אל הנוף הסקוטי הפתוח ופוגשת – וגם זאת תוספת נועזת למחזה, אבל משכנעת – ב"מכשפות". מן המפגש הזה כבר לא תקום. דמעתה היא מין משקולת זעירה המטה את הגלגל לקראת הקריסה.

*

נ"ב

שימו לב לשמות המפיקים-בפועל של הסרט, בכותרות הסיום.

*

הסרט בשלמותו נמצא ברשת וכדאי לצפות בו על מסך גדול ככל האפשר.

מבחר שבבים מתוך האוסף:

The Roaring Stream: A New Zen Reader, ed. Foster & Shoemaker, Ecco 1996. בספר מתורגמים מקורות מסינית ויפנית. כאן מתורגמים מאנגלית משפטים ספורים מהחלק הראשון, הסיני, של הספר.

• כשאתה פוגש סֵבֶל, אל תצטער. מדוע? מפני שתודעתך נפתחה אל היסודי.
• העולם שבו חיית זמן כה רב כמוהו כבית בוער.
• הבא לי את תודעתך, ואשקיט אותה עבורך [~ההבנה שהתודעה אינה אובייקט ואינה בשליטתך היא שִחרור]. (בודהידהרמה, המאה ה-6)
• על מנת להיפטר ממכאובי הזִקנה יועיל רק דבר אחד: לְמד את הלא-נולד (ואנג ויי, המאה ה-8).
• נזיר שאל: "היכן היו הנחיריים שלנו לפני שנולדנו? המורה ענה: "היכן הנחיריים שלנו אחרי שאנו נולדים?" (נאן צ'ואן, המאה ה-8/9).
• המורה את יאנג שאן בחורף: האם מזג האוויר קר או האם קר לאדם? יאנג-שאן ענה: "כולנו כאן!" (קואי שאן, המאה ה-8/9).
• אֲנִי מַחֲזִיק אֶת שִׁירֶיךָ בְּיָדִי וְקוֹרֵא בָּהֶם לְאוֹר הַנֵּר; / הַשִּׁירִים שְׁלֵמִים, הָאוֹר חַלָּשׁ, הַשַּׁחַר טֶרֶם בָּא. / בְּעֵינַיִם כּוֹאֲבוֹת אֲנִי מְכַבֶּה, מַמְשִׁיךְ לָשֶׁבֶת, לְהַקְשִׁיב; גַּלִּים בָּרוּחַ חוֹבְטִים בַּחַרְטוֹם הַסִּירָה (באי ג'ו-אי, המאה ה-8/9).
• נזיר שאל: מהו האוצָר שבתוך השׂק? המורה ענה: סגור את פיך! (ג'או ג'ואו, המאה ה-8/9).
• מישהו שאל: "איך אדאג לזה לאורך כל היום?". המורה ענה: כשעוברים דרך כפר שפרצה בו מגפה אסור לגעת אפילו בטיפת מים" (צאו שאן, המאה ה-9/10).
• המורה יון מן ציטט את המורה שיה-פנג: "כל העולם הוא אתה, ובכל זאת אתה חושב שיש איזה משהו נוסף" (יון מן, המאה ה-9/10).
• שאלה: מהי הדרך הישירה לקנות את חוכמת הבודהא? המורה: אין דבר יותר ישיר מהשאלה הזאת.
• שאלה: אומרים שאפשר להאיר חדר שהיה בחושך במשך מאה שנה בעזרת מנורה אחת. מהי המנורה האחת? המורה: למה לדבּר על מאה שנה?
• שאלה: מהי הקרקע המוצקה של האמת המוחלטת? המורה: אם הייתה קרקע, לא הייתה זאת האמת המוחלטת.
• שאלה: מהו הרעיון המחוכם של כל הבודהות? המורה: זה מה שגם לך יש. (פא ין, המאה ה-9/10).
• נזיר שאל את טא לונג: "הגוף של צורה וצבע עתיד להיהרס. מהו גוף האמת הבלתי ניתן להריסה?" טא-לונג ענה: "פִּרְחֵי הָהָר מְלַבְלְבִים כְּרִקְמָה; / הַנָּהָר בֵּין הַגְּבָעוֹת זוֹרֵם כָּחֹל-סָגֹל " (שיה טו, המאה ה-10/11).
• כל אימת שהיו פונים למורה צ'י טי בשאלה, הוא היה זוקף אצבע אחת (הונג צ'י, המאה ה-11/12).
• אֲנִי מַטְלִיא אֶת גְּלִימָתִי בַּחֲתִיכַת עָנָן (שי ווּ, המאה ה-13/14).

כה מרוממת רוח התערוכה יפן במלאכת יד המוצגת עתה במוזיאון טיקוטין בחיפה (אוצרת: ד"ר אתי גלס גיסיס, עוזרת אוצרת: עדן שוויצר). משפט המפתח מצוטט על קיר בתערוכה, והוא נכתב ידי נובויה ימגוצ׳י (המציג בה פעמון קרוע ההופך לבאר בזריחה ושקיעה): ״בני האדם אינם מסוגלים לראות את הנשמה באופן מוחשי, אך כששומעים את קול דנדון הפעמון הם יכולים לחוש בנוכחותה״. וזאת גם הסיבה שהתערוכה הזו אינה רק יפהפיה, אלא גם חשובה ועמוקה.

כל הדברים בתערוכה הזו הם דנדוני פעמונים כאלה:  גילומים מוחשיים של נשמות בני אדם דרך ידיהם המיומנות וחושיהם הממוקדים. אין שחר להבחנה בין אמנות (art) ואומנות (craft). לפעמים כלי של נגר (שלא לדבר על עבודת הנגרות עצמה) הוא יצירה מרגשת ואסתטית יותר מציור הנמכר במיליונים. כדאי לשכוח מההגדרות ומהתוויות ולראות מה מבטא מה שלנגד עינינו.

ניסיתי לטעון במקום אחר ששירה היא דרך חיים השואפת לכך ששום דבר לא יהיה סתמי. התערוכה זו מדגימה את גאונותה של תרבות יפן מפני שהיא מראה את השאיפה שחיי היומיום כולם יהיו לא סתמיים, כלומר שחיי היומיום כולם יהיו חיי שירה. כל דבר יכול להיעשות באופן סתמי וכל דבר יכול להיעשות בתשומת לב. הדלאי למה אמר שהדת שלו היא טוב לב (kindness). נראה לי שהדת היפנית האמיתית היא תשומת לב. לכן אמנים כה רבים רואים ביפן את מולדתם הסמויה.

תשומת לב היא תמיד לפרטים ולהשתלבותם במכלול, והיא תמיד כרוכה בהאטה. התערוכה מציגה ביטויים של תשומת לב בפינות שונות של החיים, מנעליים לארנקים, מאריגים לקופסאות, מכלי בית לכתיבה, מנגרות לביגוד, מרחצה לשירה ועוד ועוד. דברים רבים בתערוכה מרעידים את הלב מרוב התפעלות ובעיקר מרוב כבוד, כבוד לאורח החיים שממנו דברים כמו אלה יכלו להיווצר. כי מאחורי ספל תה כמו המוצג כאן יש עולם תרבותי ורוחני שלם. הספל קשור ליד האוחזת, ולחדר שבו היא מושטת, ולמחוות האנושיות בחדר, ולעיצוב הפנים, ולקליגרפיה התלויה, ולגן הסובב. כל פריט בתערוכה קשור לאורח חיים שלם.

למשל: ספל (ראקו) מן המאה ה-19 שעליו מצוירים עגורים ובמבוק. הספל נשבר ותוקן בזהב (״קינצוגי״). והנה, התיקון לא מתקן רק את כלי הקיבול לתה, אלא את המעוף, את העולם שבתוכו המעוף הזה מתרחש. הקדר שיצר את הכוס הזה חשב שראוי לשתות תה בלי להיות מנותק מהעופות ומהצומח, ומי שתיקן את הכוס חשב ששתיית תה מתוך מחשבה על עופות וצמחים היא דבר שראוי לשמור עליו, לתקנו. לתקן מעוף שבור.

תערוכה כזו מפנטזת חיים שבהם העולם כולו, זה הטבעי וזה שבני אדם עושים, הוא דנדוני פעמונים מכל עבר, כל יום (גם אם לא כל היום). הפנטזיה היא על אורח חיים וסביבה העשויים מאחוזים גבוהים של חומר פואטי.

עבודות המלאכה הללו הן תיקון עולם בפועל. לא כמעשה גבורה נועז וחד-פעמי, אלא כיומיום, כשגרה.

מאת מרי אוליבר

מתוך הספר "שירים נבחרים וחדשים", כרך 2 (2005)

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

*

בַּעֲרָבִים קָרִים,

סָבְתָא שֶׁלִּי,

שֶׁחֲצִי מִתְּבוּנָתָהּ הָיָה בְּבַעֲלוּתָהּ –

הַחֵצִי הַשֵּׁנִי הִתְעוֹפֵף בַּחֲזָרָה לְבּוֹהֶמְיָה –

*

פָּרְשָׂה עִתּוֹנִים עַל רִצְפַּת הַמִּרְפֶּסֶת

כְּדֵי, כָּךְ אָמְרָה, שֶׁהַנְּמָלִים מֵהַגִּנָּה יוּכְלוּ לִזְחֹל מִתַּחְתָּם

כְּמוֹ מִתַּחַת שְׂמִיכָה, וּלְהִתְחַמֵּם,

*

וּמָה אֲאַחֵל, מָה אֲאַחֵל לְעַצְמִי,

מִלְּבַד זֹאת: כְּשֶׁכָּךְ יַכֶּה בִּי בְּרַק הַשָּׁנִים,

שֶׁאֶהְיֶה כְּמוֹתָהּ עִם מָה שֶׁנּוֹתָר, הָאַהֲבָה הַזֹּאת.

*

מרי אוליבר

(מתוך ספר בשם זה, 1972)

מאנגלית: דרור בורשטיין

 

נָסַעְנוּ דֶּרֶךְ אוֹקְטוֹבֶּר, סָבְתָא הִצְבִּיעָה עַל פָּרוֹת;

אִמָּא, בְּמִשְׁקְפֵי בִּיפוֹקָל, כִּוְּצָה מִצְחָהּ מֵעַל מַפּוֹת, חִפְּשָׂה צֹמֶת.

בִּמְקוֹם זֶה הִגַּעְנוּ לִנְהַר הַסְּטִיכְּס, אוֹהָיוֹ.

 

עָלִים מֵתִים נָפְלוּ מְקֻפָּלִים כְּתַחֲרָה מְכֹעֶרֶת

לְמַטָּה אֶל שִׁפּוּלֵי הַגְּבָעוֹת הַחוּמִים, עַל פְּנֵי בִּנְיָנִים רֵיקִים.

עָזַבְנוּ אֶת הַמְּכוֹנִית וְשׁוֹטַטְנוּ דֶּרֶךְ שָׂדֶה,

שָׁלוֹשׁ גְּבָרוֹת עוֹצְרוֹת בְּמֶרְחָב אָדִישׁ.

 

כַּמָּה פָּרוֹת שָׁתוּ מֵהַפֶּלֶג וּלְפֶתַע פָּנוּ הַצִּדָּה.

מִי שֶׁכָּךְ כִּנָּה אֶת הַמָּקוֹם לָמַד אֶת הַלֶּקַח הַקָּשֶׁה,

אֲנִי מְנַחֶשֶׁת, בְּלִי תְּרוּעַת חֲצוֹצְרוֹת, מִיָּד.

חַוּוֹת בִּשְׁתֵּי הַגָּדוֹת רָעֲדוּ, מְרֻשָּׁשׁוֹת, בָּרוּחַ.

 

אָנוּ מְצַפּוֹת לְקֶסֶם; הַמִּסְתּוֹרִין מַתְמִיד.

אָנוּ מְבַקְּשׁוֹת חֵרוּת, אֲבָל הַמִּדָּה קְצוּבָה.

הָיָה שָׁם בֵּית קְבָרוֹת, אַךְ לֹא רָאִינוּ בְּנֵי אָדָם.

חָזַרְנוּ לַמְּכוֹנִית.

 

קֵהָה מֵרֹב שִׁגָּרוֹן, מֵרֹב זְמַן, מְעוֹנוֹת עֲכוּרוֹת,

הִתְמַקְּמָה סָבְתָא שׁוּב בַּמּוֹשָׁב הָאֲחוֹרִי,

סָפְרָה אֶת הַפָּרוֹת. אֶצְבְּעוֹתֶיהָ הַמִּתְהַדְּקוֹת שֶׁל אִמִּי

שָׂרְטוּ עַל פְּנֵי הַדְּרָכִים שֶׁיּוֹבִילוּ אוֹתָנוּ הַבַּיְתָה. לְיַד הַהֶגֶה

מָתַחְתִּי אֶת פִּרְקֵי אֶצְבְּעוֹתַי. הִרְגַּשְׁתִּי אֶת דְּקִירַת הַכְּאֵב הָרִאשׁוֹנָה.

1

אהבתי עד דמעות את רישום הסוסים הגדול בכניסה לתערוכתה של מריה סאלח מחאמיד. עולה ממנו הד מן המערות, אלו של אמנות עידן הקרח. סוסים וקווים דוהרים בפראות חזקה ועצובה – סוס סומא, סוס מחוק פנים, סוס כסוי עיניים, סוס-דיוקן-עצמי של האמנית, סוס עקום לסת, סוס מפלצת עדינה…האמנית רואה את ריצתם החצי-עיוורת מאין לאין. הם דוהרים כמשהו שבין חיות נבדלות לבין נהר של עדר שועט, של קו חי. וכמו משום מקום נופלת אל דהרתם ציפור הפוכה. היא לא נרמסת אלא כמו תלויה מעל הזרימה כמו ירח הפוך מעל נהר.

בתערוכה מוצג גם סרטון המתאר את האמנית בעבודתה ואפשר לדמיין שזו הצצה לאופן שבו עבדו אמני המערות. רואים איך דהרת סוסי הלב מרטיטה את הגוף ואת האצבעות.

2   

השתאיתי מציור מוקדם של יוסי מרק. אני מכיר את ציוריו שהם עיקר התערוכה, אבל מפוזרים בה כמה ציורים משנות השבעים, שסגנונם אחר לגמרי, ובעיקר בהם מצאתי את עצמי מתבונן. הציור המדובר הוא טבע דומם קטן התלוי בסוף התערוכה. ספל ריק ובו עצם – הנקישה המדומיינת היבשה של חרס בעצם – נוקבת. הספל מטיל צל על דף ריק של פנקס פתוח. ריקות הספל מטילה את נוכחותה (שהמוות בדמות עצם תחוב בה) על ריקות הדף בלחישה סודית. כנפי צל נפתחות. הכול נתון באפלולית ענברית דחוסה. ציור הפותח מרחב קטן של אורצל שהוא אתר של חיימוות.

 

_____

—

(בני אדם מתים מרעב בעזה. חטופים חצי מתים בעזה. אני אופה לחם וחושב על כך. הולך לראות ציורים וחושב על כך. אילו הייתי חושב שהימנעות מאכילת לחם והימנעות מאמנות היתה עוזרת למצב הזה, כמחאה, הייתי עושה זאת).

מאת מרי אוליבר

מתוך ״בית של אור״, 1990

מאנגלית דרור בורשטיין

* 

״עֲשׂוּ מֵעַצְמְכֶם אוֹר״,
אָמַר הַבּוּדְהָא
בְּטֶרֶם מֵת.
אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל כָּךְ כָּל בֹּקֶר
כְּשֶׁהַמִּזְרָח מַתְחִיל
לִקְרֹעַ אֶת עַנְנֵי הָאֲפֵלָה
הָרַבִּים, לִשְׁלֹחַ לְמַעְלָה אֶת הָאוֹת
הָרִאשׁוֹן — מְנִיפָה לְבָנָה
מְקֻוְקֶוֶת וָרֹד וְסָגֹל,
יָרֹק אֲפִלּוּ.
הוּא הָיָה אִישׁ זָקֵן, הוּא שָׁכַב
בֵּין שְׁנֵי עֲצֵי סָאלָה,
וְיָכוֹל הָיָה לוֹמַר כָּל דָּבָר,
בְּיוֹדְעוֹ כִּי זוֹ שְׁעָתוֹ הָאַחֲרוֹנָה.
הָאוֹר בּוֹעֵר כְּלַפֵּי מַעְלָה,
מִתְעַבֶּה וְשׁוֹכֵן עַל פְּנֵי הַשָּׂדוֹת.
סְבִיבוֹ נֶאֶסְפוּ הַכַּפְרִיִּים
וְרָכְנוּ קָדִימָה לְהַאֲזִין.
אֲפִלּוּ לִפְנֵי שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ עַצְמָהּ
תְּלוּיָה, בְּלִי חִבּוּר, בָּאֲוִיר הַכָּחֹל,
נוֹגֵעַ בִּי מִכָּל עֵבֶר
אוֹקְיָנוֹס עָלֶיהָ הַצְּהֻבִּים.
בְּלִי סָפֵק הוּא חָשַׁב עַל כָּל
שֶׁקָּרָה בְּחַיָּיו הַקָּשִׁים.
וְאָז אֲנִי חָשָׁה אֶת הַשֶּׁמֶשׁ עַצְמָהּ
כְּשֶׁהִיא לוֹהֶבֶת מֵעַל לַגְּבָעוֹת
כְּמִילְיוֹן פְּרָחִים עוֹלִים בָּאֵשׁ —
בָּרוּר שֶׁאֵין בִּי צֹרֶךְ
וּבְכָל זֹאת אֲנִי חָשָׁה שֶׁאֲנִי נִהְיֵית
לְדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֵרֶךְ בִּלְתִּי מֻסְבָּר.
לְאַט, מִתַּחַת לָעֲנָפִים,
הוּא זָקַף רֹאשׁוֹ.
הוּא הִבִּיט אֶל פְּנֵי הַקָּהָל הַמְּבֹהָל שֶׁהָיָה שָׁם.

“ביטוי של האהבה שאינה תלויה בדבר, שהצמחים רוחשים לבני האדם.״

Robin Wall Kimmerer, The Serviceberry, 2024, p. 7.

חן

״בדי העצים ספורים ומרוחקים זה מזה כמו על מנת למסגר חדרים ענקיים ומוצלים ומוארים בעדינות; חדרי דממה או חדרים לשיר ציפור״.

(Edward Thomas, The South Country, 1909, p. 273)