את הכיתוב הזה רואים על מכלי מִחזוּר הנייר כבר זמן רב, אבל רק לאחרונה שמתי לב כמה מוזרה הכנסת הספרים לרשימת מוצרי הנייר שהפח הכחול יקלוט ברצון. מבחינת הפח הכחול, אין שום הבדל בין ספר לעיתון למחברת משומשת לאריזת דגני בוקר. זהו המשך הגיוני של הפיכת הספר למוצר בחנויות הספרים הגדולות. הספר נתפס כאובייקט, ואת האובייקט הזה אפשר למחזר. מספר אפשר לעשות קופסה של קורנפלקס.
מבחינה אקולוגית אין בכך כל רע, אבל מבחינה סמלית וספרותית הדבר מסמל פיחות עגום בערך הסִפרות. יהודים שומרי מצוות לא יעלו על דעתם להכניס לפח הכחול ספרי קודש. לא משום שהם אינם עשויים נייר, אלא משום שיש להם ערך מוסף שמפקיע אותם ממגבלות החומר. הערך המוסף מתמצה באזכור האפשרי של שם האל בספרים ובכתבים אחרים, אבל זה מעבר לזה. היחס הכללי לספר הוא של כבוד, וספר שעבר זמנו מסיבה כלשהי יועבר ל"גניזה". אנו מכירים את המקרה של הגניזה בקהיר, שבו נשמרו בעליית גג במשך אלף שנה (המאה ה-9 עד המאה ה-19) הררי נייר שהיו יכולים להפוך לסמרטוטים או לחומר בערה, ומספקים לנו היום אפשרות להציץ אל העבר – נמצאו שם מסמכים בכתב ידו של הרמב"ם, כמו הוראות חלוקת מזון לעניים, למשל, שערכם לא יסולא בפז. זכיתי לראות כמה ניירות אלה באוסף הגניזה הגדול בקיימברידג', אנגליה.
עמדתי מול הפח הכחול והבנתי פתאום שיש שני סוגי טקסטים וספרים, והפח הכחול הוא מעין נייר לַקְמוּס (ביטוי הולם בהקשר זה), או אבן בוחן, לספרים. ספר שאפשר לדמיין מושלך פנימה הוא אולי ספר שאינו ממש ראוי לקריאה. ספר שייזרק פנימה וכאילו ייהדף וייפלט הוא ספר ראוי לשמו. או מוטב: ספר שלא תישקל כלל הכנסתו.
יש שני סוגי מִחזור בעולם הספרות. ספרים שעם גמר קריאתם הופכים מיד לחומר, לנייר. אלו ספרים שאין טעם לקרוא בהם קריאה שניה, ולכן עם גמר קריאתם הם יכולים להפוך בקלות למשהו אחר. הספרים מהסוג האחר הם ספרים שמתמחזרים אף הם, אבל לא כחומר גלם, אלא כטקסט – כמילים וכרעיונות.
רק ספרים כאלה נקראים שוב ושוב לאורך השנים, ולכן אף פעם לא מגיע זמנם להיגרס ולהפוך לעיסת נייר. אלו ספרים שמתמחזרים בכך שהם נכתבים מחדש בגרסאות אחרות, נשאבים בחלקם לתוך יצירות של קוראים אחרים, או פשוט נקראים ומתפרשׁים וכך ממשיכים לחיות לאורך השנים. אי אפשר להפוך ספרים כאלה לקופסת דגני בוקר כי אף פעם לא יסיימו את תפקידם כספרים.
נכבשתי בספר השירה של מיכל בת-אדם (יומנֵיבוקר, הוצאת קשב לשירה 2017). אולי יש משהו בשירה שכותבת מישהי שבאה כביכול לא מן השירה (שגם לה יש כמה הרגלים ושגרות) אלא מן הקולנוע, שמאפשר לה סוג של תום ופשטות שמשוררים משופשפים או שחוקים כבר לא יכולים לגעת בו. יש דיבור מרומז על קולנוע בספר, אבל כוונתי לצילום כמטפורה, לעמדה המתבוננת, המראה מעין סרטונים קצרים שגיבוריהם עציצים, עצים, חתול וכדומה. זהו לא ספר שמספר על חיי נפש, אלא ספר שמאפשר התארחות בְּדירה: אילו היה מישהו רוצה לקנות את הדירה של המשוררת היה יכול לקרוא את הספר ולהרגיש בבית. התצלומים היפים המלווים את הספר מסייעים בכך.
זה ספר בלי שום פירוטכניקה. השירה בו אינה עניין של אפקט מילולי כלשהו, אלא דווקא בהימנעות מכל אפקט. אין בו שמץ משיכרון הרטוריקה והצבעוניות המילולית. בימים אחרים נוכל אולי לכתוב ככה. עכשיו זה לא הזמן. זוהי שירה מתכנסת, ומתוך ההתכנסות היא מציצה החוצה. אלמלא העדינות הרבה הייתי משתמש במטפורה של בונקר או פריסקופ של צוללת. הספר אינו מייצג שום קולקטיב, ובכל זאת הוא מייצג – זוהי שירה שהפוליס שלה לא קיימת. בעצם: שירה של אי בודד, רובינזון קרוזו בביתו-שלו. מבחינה זאת הספר מייצג, בלי שהתכוון לכך, מציאות חברתית של מעמד מסוים, מציאות שהוחרפה מאוד בישראל במאה ה-21 עם המלחמות והשחיתות המדהימה (והזיקות ביניהן). השקט של הספר הזה הוא חרישיות המובסים, אבל אין בו כל תבוסה אלא זקיפות קומה בעולם שהולך וצר.
כלשון אבות ישורון, ספר זה יש בו "השירה שבדברים". למשל, כשבת-אדם כותבת על שולחן שמישהו זרק מחלון קומה עליונה והשולחן נתפס בעץ (עמ' 115) העניין הוא בכך שאין צורך להמציא או לכשף את הקורא בכל מיני סמים פואטיים (שאין לי דבר וחצי דבר נגדם, אבל ככל שעוברות השנים פוחת ענייני בהם), כי המציאות מראה דבר כמו שולחן תלוי בין שמים לארץ. אפשר לראות בו סמל – גם שולחן הכתיבה של הספר הזה הוא במין מצב ביניים כזה של חיבור לארצי וליומיומי, שתמיד צומח קצת לאיזה סוד. השולחן "תלוי על ענף בין שמים וארץ", והוא גם סמל של קיום בכלל, ומעבר לכל פלא של רהיט שהפך לפרי העץ. גם כשעולה דימוי בשיר זה, ועלי העץ הם "כמו פרפרי משי ורודים", הרי הדימוי נובע מהמציאות הפשוטה שמתוארת לפני כן בשיר: "המולה חרישית של דבורים". כלומר, המציאות עצמה מכינה את הקרקע לדימוי, והמעבר בין העלים לפרפרים (ליתר דיוק אלו עשים) הוא קל, לא מאומץ, מתבקש כביכול ממה שיש מול העיניים.
גם בשיר אחר, "יום שישי" (עמ' 49) יש דבורה. הפעם דבורה אחת. יש להניח שהיא בת הכוורת ההומה של השיר על השולחן התלוי. "השמש נוגעת אפילו בקטן שבעלים". הנה, זאת בדיוק דוגמה לפואטיקה של שולחן תלוי בין שמים לארץ. מצד אחד זאת עובדה פשוטה, ומצד שני זאת אמירה מטפיזית, אם רק רוצים, כדוגמת "אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו: גְדל" (בראשיתרבה י, ו). השיר מתאר פרחי ריחן (בזיליקום) "שאינם יודעים ללכת / ואינם יודעים לעוף"; הפרחים אינם יודעים לעוף אבל הדבורה יודעת. הפרחים אינם יודעים ללכת אבל המשוררת יודעת, יודעת ללכת אליהם ומהם אלינו, ולכתוב עליהם. השיר נכתב במשותף על ידי דבורה, צמח ומשוררת (ואולי גם, כדברי המדרש, בעזרת הכוכבים). הריחן נעזר בדבורה (וזאת עובדה פשוטה), והוא נעזר במשוררת (וזאת עובדה פואטית). ה"בונקר" של חיי הדירה בתל אביב נפתח ונפקח, הולך מתוך המשבצת הקטנה אל הכול.
מחוש של דבורה עם אבקנים. הגדלה פי 1100. תצלום: רוז-לין פישר
מִכַּר הדשא הגזום של בריכת השחייה מַיְנָה עקרה אניץ עשב. רק במבט נוסף הבחנתי כי מה שנעקר לא היה עשב אלא גְּמַל שְׁלֹמֹה ירוק, גדול. אני חושב שזאת היתה נקבה, על פי גודלה. עמדתי שם נטוע. גמל השלמה (נָאקַת השלמה?) נאבקה. מאבקה היה חסר סיכוי מול יצור כה ענקי ונחוש. היא הלמה בזרועותיה באוויר אך לשווא. המַיְנָה הלמה בה והרפתה, הלמה והרפתה, ועם כל מחיצת מקור אזלו חייה. את רגע המוות לא ראיתי. עורב שנקלע לשם והבחין בזה התקרב, בתקווה לגזול את הטרף. המַיְנָה עפה משם עם טרפּה. כל זה ארך אולי עשר שניות. מכוניות נכנסו ויצאו ממגרש החנייה שהדשא בשוליו.
היה משהו בזה מזעזע, מפני שגמל השלמה הוא טורף מובהק. חשבתי שהוא עשב בגלל צבעי ההסוואה שלו. הם אינם רק הגנתיים (כמו למשל במיני עשים מסוימים) אלא נועדו למארב ולהתקפה. יש לגמל שלמה רגלי טרף קדמיות משוננות, והוא מסווה את עצמו כדי שחרק אחר יחלוף בלי חשש ליד מה שנראה כצמח. או אז שולח גמל השלמה את רגלו הקדמית, חוטף את החרק מהאוויר ומביא אותו אל פיו. הוא אוכל אותם חיים. מהירות התגובה שלו הרגליים נמדדת באלפיות השנייה. הן פועלות כמו סכין קפיצית משוננת שננעלת ממצב פתוח לסגוּר.
תצלום: פזיה מילר
נאקות השלמה טורפות לפעמים את הזכרים המתקרבים אליהן בניסיון הזדווגות, ולעתים אף תוך כדי הזדווגות. לא ברור עד כמה נפוצה התנהגות זאת בטבע. דייב גוּלסוֹן כותב שהקניבליזם הוא תכונה מולדת אצלם. כדבריו, אם תשאירו תריסר נימפות של גמל שלמה ביחד, הן יהפכו במהירות לגמל שלמה אחד גדול.
הם קרובי משפחה של התיקנים (ג'וקים). תיקנים וגמלי שלמה שייכים לאותה סדרה: תיקָאים. תיקנים וגמלי שלמה מעוררים בבני אדם רבים רתיעה, אבל מסיבות שונות מאוד זו מזו. גמלי השלמה הם מעין נסיכי אופל בודדים ומשונים (יש מינים רבים, מפוארים ומוזרים, שאיננו מכירים כאן). הם מישירים מבט. מי שנעץ מבט פעם בגמל שלמה לא ישכח את זה. קשה להשתחרר מהתחושה שאילו היה גדול יותר היה קופץ עליך וגומר אותך על המקום. ידיהם הן כמעט סמל חי של לקחנוּת. זוהי לקיחה שהופכת את הנלקח למשופד, צמוד ליד החוטפת. ראיתי תמונות של גמל שלמה שלכד והרג קוֹלִיבְּרִי.
תצלום: ד"ב
לעומתם, תיקנים (ג'וקים) הם פרולטריון-סמרטוטים. הם לא נועצים מבט אלא חומקים – ריצתם המהירה היא תכונתם הבולטת. הם לא יצודו ציפור אלא בעיקר חרקים מתים וצמחים. בבית יאכלו שאריות ופסולת. יש מהם שאוכלים אף דבק של כריכות ספרים. תיקנים הם מן החרקים הקדומים ביותר – בני 300 מיליון שנה לפחות. המאובן הקדום ביותר של גמל שלמה הוא בן 135 מיליון שנה. הם מגיעים אלינו מעולם אחר לגמרי. אנו אולי מגדירים אותם כמוזרים אבל ברור שאם מישהו כאן חריג הרי הוא אנו. לוותק יש משמעות, ולכן הם הכלל, ואנו היוצא מן הכלל.
גמל שלמה הוא טורף יעיל, קדמון. אבל כל כוחו לא הועילו לו מול הציפור. הוא ודאי אימת הזבובים והצרצרים, אבל לפתע הפך לנטרף. מה שראיתי היה מפלה של מלכה. רגלי הטורפת ששיפדו ודאי אֵי אֵלֶּה זבובים בוטשות עכשיו באוויר באֵימה. כהרף עין כל הכוח נעלם. כל אחד יכול לחוש מה שהוא רוצה כלפי גמלי שלמה, אבל למראה חורבנו בידי הציפור עולה שאלה אחרת. לא השאלה איך אנו שופטים את החרק ביחס לעצמנו, אלא איך באה אנושיותנו לידי ביטוי למול מצוקתו. האם אנו עולצים על מפלתו של החזק? אדישים לה? מְצֵרִים עליה? עמדתי שם מול הדשא ובשניות המהירות האלה עברו בי המחשבות: האם נכון להציל אותה? האם תהיה לכך משמעות אחרי המכה הראשונה ממקור הציפור? האם זה נכון להתערב? מדוע לבי נוטה לגמל השלמה ולא למַיְנָה?
לא חשוב מה התשובה ה"נכונה". העניין הוא שפתאום הרגשתי עד כמה אני שונה מהם – מהציפור ומהחרק. לא אני אישית, אלא אני כנציג של המין האנושי. לא טוב יותר, אחר לגמרי. האחרות אינה גופנית. גם לנו יש קוצים בידיים הלוקחות. גם אנו מחפשים את הסדק להיחבא בו. האחרוּת היתה בשאלות ובתחושת האמפתיה לקניבל המובס, שהופיעו באופן לא רצוני, אינסטינקטיבי ומהיר – כתנועת המקור הצהוב, כתנועת הגפיים הירוקים, כנחיתת העורב על הדשא.
דומה שאיש לא בא למוזיאון תל אביב בכדי לראות את הציור הזה של מאוריצי גוטליב, שאכן מונח לו בחלל כמעט נסתר מעין, כך שאפשר לעמוד מולו בשקט. אני מניח שאילו הציור הזה היה שייך לאוסף של מוזיאון בארה"ב הוא היה מוצג בחלל מרכזי ומהווה מוקד של עליה לרגל. זה ציור חשוב, מעין "לאס מנינאס" יהודי, אבל מוזיאון תל אביב דאג שאיש מהמבקרים בו לא יראה אותו במקרה. אפשר להבין הרבה מאוד על התרבות הישראלית התל-אביבית ממיקום הקיר של הציור הזה, אבל לא ארחיב בכך.
מעניין בציור זה (מ-1878) הוא שֶמה שנתפס כציור של קהילה הוא למעשה דיוקן הרבה יותר אינטימי של הצייר עצמו (בשלושה שלבי חיים שונים), קרובים ובני משפחה. רוב הציור הוא אנשים קרובים או הצייר בעברו, כלומר זיכרונות-אני שהתגלמו כאן בגוף, וההפיכה הזאת של "אני ומשפחתי הקרובה" לתמונה שמייצגת בעבורנו את החיים היהודיים בפולין בכללותם היא הכישוף של הציור הזה, שקורה הרבה באמנות. כאן רציתי להעיר על פרט אחד, שרק אתמול הבחנתי בו.
מאוריצי גוטליב (1856, דרוהוביץ' – 1879, קרקוב); יהודים מתפללים ביום כיפור, 1878, שמן על בד, 192×245ס"מ, מתנת סידני למון, ניו יורק, 1955. פרט
הגבר המרכזי בציור, לא זה המתואר כאן אלא זה שלידו, מרים עיניו לשמַים בתפילה לאל. אפשר להבין את עמוד האבן שצומח לצדו ומתפצל באופן אירוני או תמים, אבל רציתי להעיר על הגבר שלצדו. הוא, כמו שאר המתפללים, אינם פונים לשמַים. הם מביטים זה בזה, או באדם (נוכחותו של צייר בסיטואציה הזאת היא בלתי אפשרית; מעולם לא נכנס צייר לבית כנסת ביום הכיפורים, והדבר מטעין את הציור בתחושת חלום-דמיון פרדוקסלית חזקה) – או בספר. אני עוקב במשך שנים אחרי ציורים של אנשים שקוראים ספרים, וזוהי אחת הדוגמאות הרגישות ביותר. שום רפרודוקציה לא מראה את הטקסט "מחזור של יום כיפור" הכתוב בכותרת הרצה של הספר. המילים האלה מלוות את שפמו של המתפלל כמעין שׂפה עליונה. הפרט הזה מתיך ברגישות מדהימה בין הקורא והספר: המילים הופכות למעין שפתיים, מעל השפתיים. המחזור כולו, התפילה כולה, כמו מוחזקת בכותרת הזאת, הופכת לחלק מן הפה והגוף. אפשר ממש לחוש את האוויר הנפלט מן הנחיר, מרעיד קלות את הדף – ודווקא מן הצד האחר של המילים.
הד ליחסי האדם-טקסט אפשר לראות במשחק האצבעות עם דפי הספר. יחס ארוטי זה של גוף ודפי ספר קיים אצל עוד דמויות בציור. אצל הגבר הזה הדבר חזק במיוחד מפני שהאצבעות והטקסט סמוכים למארג השתי-וערב של המרבד, הטקסטיל. האצבעות והדפים הם, במילים אחרות, מארג אחד. הגוף חודר אל בין הדפים, הדפים נכנסים אל בין האצבעות. היד התומכת בראש והראש הן כספר סגור, והעיניים ספק קוראות ספק עצומות-כמעט, תפוסות בחלום.
גם אמר לי [האר"י], כי בגלגול הקודם קיימתי מצות שחיטה, ועתה, בגלגול הזה הזהירני במאוד מאוד, שלא אשחט כלל ועיקר, ולא עוד שלא שהזהירני גם כן שלא להמית שום בריה, אפילו כינים ופרעושים כלל ועיקר: גם מורי ז"ל [האר"י], לא היה הורג פרעושים וכינים ושום רמש חי כלל ועיקר.
יש בשיר הנפלא של רות דולורס וייס "אשקלון" (מאלבום המופת "בעברית") השורה: "קיקיון ושיטה מלחשים / מזימה עתיקה מהם". אולי עיקר מוזרותו הקשה של המקום שבו אנו חיים מתמצית בשורה הזאת. המזימה עתיקה מאתנו. אנו רק שחקנים המשחקים תפקיד במחזה ישן. עצם הדיבור על "מצור" על עזה הוא כל כך מיושן. כאילו סנחריב ונבוכדנצר עוד חיים ומתהלכים בינינו.
חברי איתן בולוקן כתב זה עתה את הפוסט הקצר הזה על מניעת החשמל מעזה. איך אפשר שלא לחשוב על זה בצער בימים חמים אלו. דמו רק איזו אלימות היתה פורצת בישראל על הכבישים אילו היו מכבים את המזגנים לכל הנהגים מדי יום. או בבתים. או בבתי החולים.
"המזימה העתיקה" בימים חמים אלה מזכירה לי, מטבע הדברים את פרשת גירוש הגר וישמעאל לארץ גזירה בידי אברהם. רוב הציירים שציירו את הסצנה לא הבינו את תנאי הגאוגרפיה של מדבר באר שבע, וציירו את השילוּח בהקשר של נוף אירופי ירוק. רמברנדט יצר אולי את הגרסה המוצלחת ביותר לרגע הגירוש, הגם שאף היא חורפית מדי:
רמברנדט, גירוש הגר וישמעאל, 1637, תחריט, 10*13 ס"מ, מוזיאון ישראל
היא מוצלחת גם כי היא קשורה אלינו. גירוש הגר וישמעאל אל הצמא והחום עומד מול שרה, היושבת לבטח בבית, נשקפת בעד החלון. אילו היתה חיה היום, היה מזגן פועל בתוך הבית. הכלב, שיוצא מהבית בעקבות הגר וישמעאל אינו מבין, ככל הנראה, כי מדובר בגירוש שאין ממנו חזרה. יש להניח שישוב הביתה, ויזכה לתנאים טובים יותר מתנאי המגורשים.
הגר בוכה. היא נושאת את חמת המים, ודמעותיה עומדות בניגוד קורע לב עם המימייה הזאת, מפני שהתרוקנות הדמעות והתרוקנות המימייה קשורות זו בזו. היא בוכה על המים שיאזלו, מראש. היא אולי אף יודעת את זה.
והכי חשוב – אברהם. הוא, אבינו, המייצג שלנו ב"מזימה העתיקה". והוא תקוע, מהסס, סב על רגלו כציר. המדיניות הישראלית היא כזו. לא השמדה טוטלית כמו שהיו עושים אויבינו בעבר, תודה לאל, אבל גם לא חמלה. חצי אכזריות, 3-4 שעות חשמל והפסקה ארוכה. עינוי מתמשך. זה מאפשר למרבית הישראלים ואולי גם לעולם לראות את "חצי הכוס המלאה" ולא להתפלץ. אבל זאת אשליה שרק מי שאינו סובל יכול להתנחם בה. בדיוק כמו אברהם: התלבטותו, שכל גופו מביע, אולי תעזור לו להרגיש טוב יותר עם עצמו. אבל בעוד הוא מתלבט מתרחקים כבר הגר ובנו. בעוד שעה קלה יהיו כבר צמאים. "וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת וַתַּשְׁלֵךְ אֶת הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם".
ובתוך הבית, נראה בקושי, בצל הקמרון, עומד יצחק. מפונק למראה, אדיש במופגן. אינו יודע כי הפרק הבא בסיפור הוא הפרק על עקדתו.
ולסיום, כמה מילים של סיכום. אכן, זמני תם, ידוע לי היטב, הצצתי בשעון, אני מיד מסיים. לא ארצה להאריך, אחרי כל הדברים שכבר נאמרו, כלומר, שכבר אמרתי. השעה מאוחרת, רשימת הדוברים עוד ארוכה, אומר עוד שניים-שלושה משפטים ואז אפנה את הבימה ואת המיקרופון לבאים אחרי בתור. אין מה להכביר מילים, ודאי לא בסיומה של הרצאה, שלא היתה קצרה, ואף גלשה מעט מעבר לזמן שהקציבו לי המארגנים. קשה, קשה להתגדר בעשרים דקות אחרי חמישים שנות מחקר. תודה. אני באמת מסיים. מי שמכיר אותי יודע, איני מן המאריכים בדברים. אשתי, היושבת כאן בקהל, איפה היא… תעיד שבבית אינני פוצה פה ומצפצף… יפה שתיקה לחכמים. ובכן, לשורה התחתונה, ברשותכם. מילים מסכמות ספורות, אני רואה את המרצה הבא, איני מכיר אותו, אולי רֶכֶש חדש, אולי מוח שברח, כבר מתרומם מכיסאו, השעה כבר 11 ורבע בלילה, 23:15, ולפנינו עוד שש הרצאות. עלינו לעמוד בלוח הזמנים שנקבע, וגם אני, כמו עמיתיי, כפופים להחלטות הוועדה המארגנת ומחויב לעמוד במכסת הזמן שהוקצבה לנו, עשרים דקות לדובר, ולא רגע אחד יותר, לכל היותר חצי שעה, ואני, אם גזלתי ארבעים רגע הרי שבעל כורחי גזלתי, המאטריה תבעה. לכן, מובן מאליו כי ארצה לגשת לדברי הסיכום, לאחוז את השור בקרניו, ולא ללכת סחור-סחור, מה גם שזמני קצוב והשעון אומר גם אומר את דברו. שעונו של סב-סבי, אותו קיבלתי מ… לא חשוב. לא אתפתה לדיגרסיה! כן, אדוני היושב ראש, אין צורך לשלוח בי מבטים מזרי אימה, הבטחתי כי אסיים בעוד מעט-קט, ובהבטחתי זאת אעמוד גם אעמוד. ובכן, כאמור, אחרי הקדמה קצרה זאת, שהיא חטופה כפי שהיא הכרחית, אני מגיע לעיקר. האם אפשר להפעיל את המצגת? תודה. נמתין מעט שהמקרן יתחמם… אמזוג לי בינתיים כוס מים… הדיבור, גם כשהוא קצר, מצמיא אותי. אני אוהב לשתות מים קרים בהרצאות. ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם שהכול נהיה בדברו. אמן. ובכן. אסכם את המעט שהותר לי לומר כאן, בכנס באמת יוצא-מן-הכלל – ואיך אפשר כנס באמת-יוצא-מן-הכלל בלי ידידנו הגדול פנחסי שכבר אינו אתנו – בשלוש נקודות עיקריות, ואז ארד מהבמה, ואפנה את מקומי לדור הצעיר שגם הוא, מן הסתם, הכין הרצאות, "פּייפּרז" בלעז, ודחוף לו מאוד להשמיע את חידושיו המסעירים בתחום שלנו, שבוא נודה, עתידו אפילו לא בעברו. ובכן, נמתין מעט לעליית המצגת – אני לא מסתדר עם זה, דינוזאור, נו – ו… אנצל את ההזדמנות להודות בינתיים למארגנים. באמת פלא, אני אומר, מדוע הזמינו אותי. מדוע הזמינו ומדוע ממשיכים להזמין! הרי יודעים שאין לו מה לומר, הרי יודעים שהוא מעדיף תמיד להקשיב לקולגות ולא להרצות, לא לדבּר בעצמו. ובכל זאת – זומנתי, הוזמנתי, אז התכבדתי ועליתי לירושלים. עלתה המצגת? כפתור ופרח. אז זאת… זאת המצגת. אתה יכול להעביר לשקופית הבאה, יש רק שתי שקופיות. כן… אני חושב שאסתפק בזה. תודה על ההקשבה. רק מילה אחרונה לפני סיום – אפשר לכבות את המצגת, בחורצ'יק – בזמן שמכבים את המצגת, ברשות הקהל הקדוש, אומר כמה מילים אֶקְס-קתדרה, הרי אנחנו בין ידידים כאן. לא… אני כבר יורד, כבור היושב-ראש, לא אגזול ולוּ עוד דקה, גם לא שישים שניות, הנה, בעומדי על המדרגות אני יכול לומר עוד חצי משפט? חצי מילה? תודה. תודה שנותנים פתחון פה. אתם מאזינים אידיאליים. בפעם הבאה אתם תדברו ואני אקשיב. הנה, אני יורד עוד מדרגה. אפשר לקבל עוד מים אל המדרגה? התייבש לי הגרון. אויש! עיקר שכחתי. שומעים בסוף בלי מיקרופון? לא משנה. אני אצעק.
הקדמה. הדיון סביב הקוד האתי החדש של פרופ' אסא כשר עורר אותי למחשבה מה הייתי עושה אני אילו היו מטילים עלי לכתוב קוד כזה. זה נראה לי תרגיל מחשבתי לא מזיק. הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא שקוד אתי למגזר מסוים – הצבא, האוניברסיטאות וכו' – הוא קצת מאכזב מבחינה פילוסופית. אם לכל ענף תיכתב אתיקה פרטית, לאן נגיע? קוד אתי לסנדלרים, לבנקאים, לציירים, לשרברבים? אתיקה צריכה להיות, כך נראה לי, כללית, אחרת זאת לא אתיקה אלא מעין תקנון, ולשם כך אין צורך בפילוסוף.
איני חושב שקוד אתי הוא דבר פסול מעיקרו, אבל בניגוד לקוד של פרופ' כשר, איני סבור שיש מקום לסנקציות באתיקה, ובוודאי שלא לוועדות פיקוח מכל סוג. ישבתי וכתבתי "בשליפה" את הקוד האתי שהייתי אני מגיש למשרד החינוך אילו היו מזמינים אותי. זאת כמובן לא יותר מטיוטה חלקית וראשונית שגיבשתי בשעה אחת ובמסגרת תריסר סעיפים שהקצבתי לעצמי בשלב זה.
הקוד שלי מורכב כולו מציטוטים. לא עולה על דעתי לנסח בעצמי סעיפים או המלצות.
הקוד שלי לא מורכב רק מלשון ציווי או המלצה. את האתיקה מכוננים גם הלכי רוח והכרות עובדתיות ביחס למציאות.
אתיקה היא אופק, הגדרות של שאיפה. לא מדובר על משהו קל להגשמה. מה שקל להגשמה לא צריך בכלל לנסח.
מתחת לשולחן 