מחבר דרור בורשטיין

אתמול, כמה דקות אחרי ההמראה, כשהמטוס התייצב באוויר מעל לים, נשמע קולו של הקברניט, קול סמכותי ויציב כידיים האוחזות בהגאים, כמדומה: שלום לכם נוסעי טיסה זאת. אני הקברניט וזהו המטוס. אבל זה לא יכול להיות, אמר. זה לא יכול להיות שהמשקל הזה עלה ומרחף לו באוויר. המטוס הזה, כשהוא ריק, שוקל 200 טון. ואז אתם באים, אמר, ועולים למטוס, ונדחפים למטוס, ממלאים את בטן המטוס. אף פעם אין אצלי מושב פנוי. תמיד הכול מלא. ואז אני נכנס, ומבקשים ממני להרים את זה. זה כמו סיוט, הרי זה בלתי אפשרי. אפילו נוצה במשקל של 10 גרם נופלת אל האדמה, אז איך 200 טון, וזה נהיה 400 טון עם כל המזוודות האלה, אתם דוחסים אותן במתנות ובבגדים, והמשקל עולה, זה היה 200 טון וזה עולה ונעצר על 400 טון, ואני צריך להרים 400 טון באוויר. אל תספרו לי על כוח העילוי, כוח העילוי זה טוב לציפור הקטנה, לא ל-400 טון, שום כוח עילוי לא יכול להעלות את כל המזוודות האלה, הרי זה מנוגד לשכל הישר. אגב, הוסיף, גם הספינות האלה שבּים, זאת אשליה, זה לא יכול להיות, ההיגיון אומר שהספינות כולן תמיד טובעות. ויום יבוא ויגלו את זה. כן, על הקרקעית.  אני הוא הטייס כאן, הוא אמר, אבל אני תמיד ידעתי שבלתי אפשרי לטוס, ולפעמים אני פותח את הדלת ויוצא, ושום דבר לא קורה לי, כי האמת שמעולם לא המראנו, מהסיבה הפשוטה שאי אפשר כלל להמריא. אתם יודעים את זה היטב, אבל העמדתם פנים שאפשר. בקרוב, אמר, יעברו אנשי הצוות וישמחו להציע לכם מבחר מוצרים פטורים ממכס, אבל אין, אין דבר כזה 'מוצר פטור ממכס', הרי כולם יודעים שהמחירים כאן במטוס גבוהים יותר מבּחנות. אף פעם לא הוטל עלינו מכס וממילא לא נפטרנו מעולם ממכס שאינו קיים. גם אי אפשר לאכול חיות בטיסה, אמר. זה לא יכול להיות, פשוט לא מתקבל על דעתי, צעק, כל העניין הזה של בית המטבחיים. תגידו לי אתם אם זה נשמע לכם סביר שיש כזה דבר. חשבתי וחשבתי והבנתי שזה בלתי אפשרי. זה לא יכול להיות שיש מקום כזה, ששוחטים בו, ומה שלא יכול להתקיים, ההיגיון אומר, פשוט אינו קיים.

14/3/16, 19:30, תולעת ספרים, מזא"ה 7 ת"א: מפגש שני מתוך חמישה בסדרת "חיות מדברות". הפעם נעסוק בציפורים. משתתפות: עדנה גורני (צפרית ומשוררת), מאיה ויינברג, חן ישראל קלינמן, ואני. אנסה להביא כמה ציורי ציפורים, ובהם זה, מלאסקו (לפני כ-17,000 שנה).

20/3/16, 19:30, תולעת ספרים, מזא"ה 7 ת"א: ערב זעיר לרומן "טיט". משתתפים עורך הספר מר ד. משעני והמחבר. מוזיקה: מאסטרו אמין סייג' (עוּד ואולי גם כינור). ב-29/3/16 ב-20:00 אירוע דומה, רק ללא העורך וללא המוזיקה, ב"מילתא", יעקב 36, רחובות.

 

ב-7/4/16, באוניברסיטת תל אביב, כנס גדול על בעלי חיים וסביבה בספרות העברית.

היה לנו קרוב אחד שלא הבין שמות-עצם משפחתיים. הוא למשל לא ידע מה זה דודן. זה דוד של דוד, נכון? ומה ההבדל, הוא לא תפס, בין הדודן והאחיין? המילים מחותן, חותנת, חמות, וחתן הילכו עליו צחוק ואימה. חתני? חתני? אבל מיהו חתני הזה, איני יודע כלל אם יש לי מין חתן כזה הרי! אם הוא חתן שלי אז מי אני, כלתו? וממתי?! איך אפשר לזכור את כולכם?, זעק. ואמא של אשתי, שתהיה בריאה, זאת החמות — או החותנת? אח של הדודן, פנה משום מה אלי, זה כמו אחיין של דוד? וגיס של גיס, תהה בבהלה קלה, זה אפשרי בכלל? ואם אני נהיה מחר המחותן של דודנית-שנייה שלי, ונולד לנו גם בן זקונים, אחיין של מי הוא יהיה? אולי שלי-עצמי?, תהה. בשבת הכנתי חמין טבעוני, למען האמת מין רביכת גריסים, והזמנתי את הקרוב ההוא להצטרף אלינו לארוחה. שאלתי את האמא של אשתי איך הוא בדיוק קרוב שלנו, הקרוב הזה. אבל היא לא ידעה. 

תמסיר (3 עמודים) לשיחה מחר (15/2) בתולעת ספרים (מזא"ה 7) ב-19:30, בהשתתפות מאיה ויינברג, חן ישראל קלינמן, ואני. לצפיה או הורדה והדפסה: >>>. נשמח לראותכם. נדבר בעיקר על עטלפים – בשירה, בציור, ובעולם. הנה אחד, חידתי, של ג'וזפה דה ריברה, מראשית המאה ה-17.

 

 

 

מוקדש לאבי לייב עם צאת ספרו מהכוכב הראשון עד לאחרית הימים בהוצאת כרמל.

 

הגענו למצפה הכוכבים בבוקר בגלל סגירת הכביש משיקולים ביטחוניים בעקבות מקרה רצח נוסף. השמש כבר עלתה, ידענו שהחמצנו את הכול. אבל היינו עייפים מהנסיעה ומההמתנה הארוכה, ולכן ביקשנו מהאסטרונום התורן לישון במצפה הכוכבים כמה שעות לפני שנשוב הביתה. הוא לא מבין, אמר. לישון? לישון מתחת כל הכוכבים האלה? הן השמַים זרועים כוכבים גם ביום. במשך שנים, אמר, עבד כמדריך לצפייה בכוכבים עם קבוצות של עיוורים. העיוורים באו בימים ובלילות, ההדרכות התקיימו גם בצהריים ובבוקר. הוא יכול לתאר את השמַים בכל שעה. רצינו לישון אבל הוא אמר, איך אפשר לישון מתחת היפעה הממשית והגדולה הזאת? הרי זה כמו לישון באולם קולנוע שמוקרנים בו בבת אחת אלפי סרטים טובים, ובמקרה שלנו כל הסרטים הם יצירות מופת. השמש כבר עלתה והוא אמר, יפה, בדיוק בזמן. בשמש אסור להביט, אבל אם תסתירו אותה בכף היד – הוא הסתיר אותה בכף היד בעבורנו – תוכלו לראות את פלוטו ואת מרקורי, ממש שם, לצדה, באור. הם שם, הם שם עכשיו, אני יודע, תאמינו לי. כל השמַים ידועים לי, הוא אמר, אני מכיר את התנועה הזאת כמו שוטר תנועה שכבר שלושים שנה עומד באי-תנועה בלב כלכותה ומכוון. הוא באמת היה קצת הודי, המדריך. ויש לי משרוקית, אמר, אני שורק והם ישר מתארגנים, אצלי אין תאונות דרכים, אצלי התנועה זורמת חלק כל שעות היממה. השמש, הוא אמר, היא מסתירה לנו – אבל אנו רואים, למרות עיוורוננו – את קבוצת הכוכבים "קַשָת". קַשָת הוא המזל שלנו; אנחנו תאומים, גילינו לו, והוא אמר, על אחת כמה וכמה. קשת אינה סתם קבוצת כוכבים, לחש. שהרי מי שמביט בקשת מביט הישר אל מרכז הגלקסיה. כן-כן, החור הגדול שבתקליט אֲרִיךְ נֶגֶן של אור וחושך. הרי כל החלל כולו זה חריצים, את זה גילה כבר אלברט איינשטיין, הוא אמר. אנחנו כל הזמן פונים אליו, לחור. אני אומר, הם פונים בתפילה לירושלים, פונים בתפילה למֶכָּה, אבל שם הוא המרכז האמיתי. מובן שיש עוד מרכזים, ובעצם – אין מרכז. אבל במונחים מקומיים זה המרכז. יותר מרכז מזה זה כבר מעבר להשגתנו, אמר, ושרק במשרוקית. הם יודעים היכן ירושלים אבל את מרכז הגלקסיה שכחו. הם עולים לירושלים להקריב קרבן, אבל למרכז הגלקסיה אין איש עולה, ושום קרבן אינו נחוץ שם. שום תפילה. אין שם כלום. המסה של החור שבמרכז היא כמו ארבעה מיליון שמשות. שום עֵז שחוטה לא תתקבל שם, לא. ולא סולת בלולה בשמן. תניחו לעזים המסכנות. תניחו לירושלים, הוא אמר. די, תלכו לישון. אני תמיד שומר מיטות כאן למאחרים ולעיוורים. תלכו לישון אמר, תניחו את הנשק שלכם, תלכו לישון, תלכו לישון כבר, אין לי כוח אליכם.

 

The Galactic Center in Infrared Image Credit: 2MASS Project, UMass, IPAC/Caltech, NSF, NASA

 

 

בהוצאת אפיק/הליקון רואה אור בימים אלה "בידיים ריקות שבתי הביתה", מבחר פסוקים מתוך אסופת ה"זנרין קושו", בליווי עבודות קליגרפיה של קזואו אישיאי. את הנוסח העברי הכינו איתן בולוקן ודרור בורשטיין בעבודה שארכה מספר שנים. בקרוב יהיה אפשר להשיג את הספר דרך האתר של "אפיק"ובהמשך גם בחנויות הספרים. אירועים שייערכו לרגל צאת הספר יפורסמו כאן בשבועות הקרובים.

הפסוקים נאספו במשך הדורות באסופות שונות, והם כוללים שברי שירה סינית, אמרות חכמים, מקורות שאינם ידועים, ועוד. לספר נוסף מבוא ויש בו גם הפסוקים בסינית וביפנית.

 

*

*

הָרִים רֵיקִים, אֵין זֵכֶר לְבוֹאִי וּלְלֶכְתִּי.

בְּאַחַד הַיָּמִים עוֹד נִפָּגֵשׁ – אֲבָל הֵיכָן?

 

*

*

גֶּשֶׁם עַרְפִלִּי מַסְפִּיג אֶת גְּלִימָתִי – אֲנִי מַבִּיט וְלֹא רוֹאֶה אוֹתוֹ.

פְּרָחִים חִוְרִים נוֹפְלִים לָאֲדָמָה – אֲנִי מַאֲזִין וְאֵין קוֹל.

*

*

הַיָּרֵחַ עַל פִּסְגַּת הַר הְיַקוּג'וֹ – כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.

לִפְנֵי חֲמֵשׁ־מֵאוֹת תְּקוּפוֹת חַיִּים, מִי הָיִיתָ?

ביקרתי בחנות הספרים הנעימה ״חברותא״ ברחוב הל״ה בירושלים לפני מספר שבועות. עמדתי בחנות מול הספרים, שרובם ככולם ספרי קודש ומקצתם ספרי מחקר על ספרי קודש. הצבע השולט בחנות הוא החום של כריכות הספרים. זה שונה מאוד מהצבעוניות המתאמצת של הספרים החדשים בחנויות הרגילות. הזמן בחנות הזאת (ויש כמובן עוד כמותה) הוא אחר. רוב הספרים שם נכתבו לא לפני מספר ימים, חודשים או שנים – אלא לפני מאות, ואף מאות רבות. בעוד שבחנות ה״רגילה״ שם המחבר יופיע תמיד על הספרים, ולפעמים במובלט יותר מהכותרת, בחנות הקודש שם המחבר לא יופיע תמיד, והדבר אינו מעורר שום תמיהה, ואיש לא מטריח את עצמו לתהות על זהותו. ממילא, תעשיית התדמיות של סופרים דוממת שם. אף אחד לא יראיין את מחבר מדרש פרקי דרבי אליעזר וישאל אותו על חוויות נעוריו פשוט מפני שאיש אינו יודע מי חיבר את הספר. ״אין עם מי לדבר״. – כלומר, יש: עם הטקסט.  

בדיון הנמשך על חנויות הספרים – רשתות גדולות מול חנויות עצמאיות – מדברים בשבחן של החנויות העצמאיות מבחינות שונות. הן לא נכנעות לתכתיבי השוק לכאורה, ושוקלות שיקולים ספרותיים ולא רק מסחריים. יש בזה כמובן מן האמת, אבל אין זאת כל האמת. שהרי קל יותר למצוא ספר על אסכולת הנגרות הפינית-נורבגית או על קליגרפיה אינדונזו-קוריאנית בחנות ספרים עצמאית הנחשבת טובה מאשר מהדורה של ספר הזוהר, או אחד המדרשים החשובים, או גמרא, ר״ל. ויש להודות על האמת, שבכמה מסניפי הרשתות מדף היהדות חזק יותר מאשר בחנויות העצמאיות.  

מנקודת המבט של מלוא הטווח של הספרות העברית (האין זאת נקודת המבט הטבעית?), כל החנויות חסרות: החנויות החילוניות (עצמאיות ורשתות גם יחד) עוסקות לכל היותר במאה שנות ספרות, ולרוב בחמישים שנה. אם נניח שהתורה התגבשה בסביבות שנת 500 לפנה״ס, הרי שבחנות ישראלית ממוצעת יש ייצוג ל-2% מההיסטוריה של הספרות העברית. מצד שני, גם חנויות הספרים הדתיות חסרות מאוד, אמנם הרבה פחות מבחינת כיסוי הזמן, אך ההווה נעדר מהן כמעט כליל.

האם מופרך לפנטז חנות ספרים שיהיה בה מזה ומזה? מדוע שלא תהיה חנות אחת לפחות, שבה ישכנו על המדפים ספרי הקודש לצד ספרות עכשווית? 

אני מניח שיענו לי שאין צורך בחנות כזאת מפני שהקונים נחלקים לשתי קבוצות אקסקלוסיביות, כמו שני צדדים של כיור כשר. זה אולי נכון, אבל האם אין כאן גם היפוך של סיבה ותוצאה? האם חנות דמיונית כזאת לא היתה גם יוצרת את הקוראים שלה, עם מוכרים שהיו יכולים לדבר ולהמליץ על הספרים החומים ועל הספרים הצבעוניים? האם מופרז לחשוב שחנות כזאת היתה גם משנה את הספרות החדשה ואת הקריאה בספרות העתיקה (כלומר, את הספרות העתיקה)?

חנות כזאת היתה בנויה קצת כמו מוזיאון פעיל שמוכר את מוצריו. במקום קניין (מלשון קנייה) היה לחנות אוצר. והחנות עצמה היתה מנחה את האוצר מה נכנס פנימה. כי אולי עצם קיומם של הספרים העתיקים היה מסייע בידי האוצר בבחירה מה להכניס פנימה מהעשורים האחרונים. נניח על הסף שני כרכי תנ״ך מקראות גדולות כמו צמד דורמנים רחבי גרם, ונקווה שייתנו גם לנו לעבור את הסלקציה, הגם שאיננו ראויים.