זכות פלאים

ב'אבות דרבי נתן' (זמן חיבורו בערך בין שנת 700 ל-900 לספירה) מובא, בין שאר מדרשים על פרשת גן עדן, המדרש הבא:

כיוון שבא [אדם הראשון] לעת ערב, ראה את העולם כלפי מַעֲרָב שמחשיך ובא. אמר: אוי לי, כי בשביל שסרחתי הקדוש ברוך הוא מחשיך עלי את העולם. והוא [לא ידע] שכּן דרך העולם. לשחרית, כיוון שראה העולם שמאיר ובא למזרח, שמח שמחה גדולה (א, ח).

אדם הראשון מגיע לערב היורד הראשון – ונבהל. הוא בטוח שסוף העולם מגיע. בצדק. אפשר לדמיין את זה. יורד חושך אחרי ששעות ארוכות לא היה חושך וידעת רק אור. למה אפשר לדמות את זה? למוות עצמו? אבל כאן כל העולם נדמה כגוסס. הוא רק נברא, וכבר נראה שהכול נעלם. והוא מאשים את עצמו. למחרת, כשעולה האור (ושימו לב שהמדרש אינו אומר דבר על איך עבר עליו הלילה; מה חשב למראה הכוכבים או הירח; היו אלו ודאי שמַים אדירים) – הוא שוב שמח. הוא אינו מבין עדיין שכך "דרך העולם", שזו מחזוריות, ושהלילה אינו עונש. בגרסה המוקדמת יותר של המדרש, זאת המופיעה בתלמוד הבבלי (עבודה זרה ח, ע"א) יש גם תיאור של הלילה הזה ופרט אינטימי יפה ש'אבות דרבי נתן' משמיט, להערכתי בהיותו נוטה לצניעות קיצונית ("אל תלך בשוק זה ואל תיכנס במבוי זה, שזונה יש שם נאה ומשובחת" ועוד כהנה וכהנה. ב, ז):

יום שנברא בו אדם הראשון, כיון ששקעה עליו חמה אמר: אוי לי, שבשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי, ויחזור עולם לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמַים. היה יושב [בתענית] ובוכה כל הלילה, וחוה בוכה כנגדו. כיוון שעלה עמוד השחר אמר: מנהגו של עולם.

 בגרסת התלמוד, אדם – עם חווה מולו, יושבים בלילה ובוכים ביחד מתחת לשביל החלב. הם יודעים (איך?) על "תוהו ובוהו" ומזהים בין הלילה שנפל עליהם ובין המצב ההוא, שקדם להם.

חשבתי על המדרש הזה כמפתח טוב להבנת שירה. המבט של אדם הראשון בערב היורד, בשני המקורות, מתואר כרגע של אימה. הוא רואה את הערב וחושב על משהו טוטלי. "מחשיך עלי את העולם", "יחזור עולם לתוהו ובוהו". האמת, שיש להתקנא באדם הראשון. הוא חוֹוה את הלילה (=העולם) כפשוטו ובמלוא עוצמתו, שאנו כבר שכחנו מרוב רגילוּת, מרוב "מנהגו של עולם". הוא רואה את העולם לא כ"מנהג" שגור, אלא כחד-פעמיות מהדהדת. הוא מבין שלילה זה עניין רציני. שלילה הוא קְצה האינסוף החשוך. הוא צודק לגמרי בפחד מחזרה ל"תוהו ובוהו", מפני שהלילה הוא באמת חזרה לשם, חזרה אל החיבור לחלל הריק שבו אנו שטים כגרגר אבק זניח.

כתיבת שירה דומה לפעמים לרגעי התַבהלה או השמחה של אדם הראשון. ברגע בהלה כתב אבן גבירול את "ראה שמש", וברגע שמחה כתב משה אבן עזרא את "כתנות פסים לבש הגן". וכך כתב יעקב שטיינברג: "המשורר, הרואה כל דבר כאילו הוא שלו, קונה לעצמו זכות פלאים להיות בבת אחת אדם יחידי ואדם ראשון בעולם" ("השוּרה"). שטיינברג תופס את השילוב המיוחד של רגעי השירה – שילוב של ראשוניות – ולבדוּת. הדבר הקשה בשירה כטקסט הנכתב עבור קורא הוא בדיוק הפרדוקס שבשילוב הזה: איך דבר ראשוני יכול להיקרא בשנית מבלי שיחדל להיות ראשוני? ואיך דבר שיסודו ברגע של "לבדוּת" יכול להפוך לתקשורת עם זולת, כלומר לקריאה?

ואכן לרוב זה לא קורא. הראשוני נותר כמוס בעצמו, ראשוני רק לכותבו, ולא הופך לנחלתו של הזולת. שוב שטיינברג: "רוב השורות נשארות בשבילנו זרות פחות או יותר, הן נשמעות לאוזנינו כמוצָא שפתיים של אנשים זרים". איני יודע מה גורם לשיר או לשורת שיר לחרוג מהכלל הזה ולהפוך לא ל"מוצא שפתיים של אנשים זרים", אלא לדבר הפוך, שהוא אולי "מוצָא השפתיים שלך-עצמך, הקורא". כלומר לקרוא משהו שבעצם נהיה דיבורך-שלך (=אתה) תוך כדי קריאתו; בין אם הוא שלך כי הוא קרוב אליך מלכתחילה, ובין אם הוא שלך כי אתה נעשה שלו, מתקדם אליו, תוך כדי השהייה במחיצתו, כמו אוויר של מקום חדש שרק הגעת וכבר הוא בריאותייך.