צוי באי, סביבות 1050, סין, 'דרורים של חורף', דיו וצבעים על משי, 23.5/101.4 ס"מ, מוזיאון הארמון, בייג'ינג. לחצו להגדלות
כשאני רואה ציור כמו זה (נא להגדיל על מסך גדול) התגובה הראשונה היא מין אאאאההה המתארך לרוחב המגילה, כמעט כמו הקול שיוצא מול דבר קצת מפחיד, או כמו ברכבת עקלתון בלונה-פארק. כל מי שראה דרורים יודע שאי אפשר לראות ולזכור את מה שמצויר כאן כתמונה קפואה. גם אילו היו מסתדרים ככה בעולם, אי אפשר "לצלם" את הרגע הזה מהתבוננות. הדרורים האלה הם מומצאים לגמרי, ובה בעת ההמצאה נובעת מהתבוננות והיכרות של מציאותם בטבע. הצייר הוא כמו חקיין שמכיר פוליטיקאי כל כך טוב שהוא יכול לדבר בקולו בכל סיטואציה.
הדרור הראשון משמאל מגרד (או אוחז) את ראשו בידו ומהרהר בהבעה ספקנית. הדרור השני הוא למעשה שניים, ומה שנראה במבט ראשון ככנף של אחד מהם הוא שתי הכנפיים של חברו: דרור מחביא דרור בשרוולו. הדרור השמאלי צוחק. אולי זה הצמוד אליו סיפר לו בדיחה.
אחר כך דרור אחד גבוה יותר, מתבונן למטה, אל מרגלות העץ, מקנה למגילה הרוחבית ממד מרומז של גובה. לצדו מופיע מעין דרור דו-כיווני, כלומר שניים צמודים הפונים ימינה ושמאלה. אחד מהם מביט בחבר שהתהפך. כנפו הימנית של ההפוך מצביעה אל זה שעף ומתקרב. מיד יפנו לו מקום על העץ.
הם דרוכים זה אל זה, פונים זה אל זה בערנות, יוצרים משולשים וצמדים, מדגימים תשע דרכים להיות דרור. רוח חיים נושבת לרוחב המגילה והיא נהיית כמעט ל"מגילה עפה", כמו בספר זכריה (ה, א). וגם העץ משתתף בחייהם בכל מיני הערות צורניות קטנות ומבריקות. רק ראו איך הענף בימין משתתף עם הכנף של הדרור ההפוך ביצירת מעין כלי קיבול לדרור המנמיך. או איך לזנבו של הדרור המביט לארץ מלמעלה עונה ענף קצר.
בעודי כותב את השורות האלה אני שומע ורואה את הדרורים בבניין שממול, וכאילו לא עברו אלף שנה, וכאילו אין הבדל בין סין לכאן.
יולי תמיד יהיה החודש של מוטי, אבא שלי. החודש שבו נולד ובו התחתן, שבו קיבל את האירוע המוחי ובו מת. 93 יולים עברו עליו.
דברים שלימד אותי: להחנות את הדודג׳ כשהפרונט קדימה; לשחות למזח בקיסריה; לעשות ואדיות; לטפס על ג׳בלאות; שלא צריך להשקיע בהכנת ארוחה יותר מהזמן שלוקח לאכול אותה; שצריך לאכול קצת מכל דבר; שחשוב ללכת ברגל; שהמוח האנושי זה משהו; שהעולם הוא כפר קטן; שהכול שטויות; שהבל הבלים הכול הבל; שהכול בחיים מקריות ומזל; שכּוּלוּ צ׳יזבּ כּוּלוּ בְּלוֹף; שבסופו של דבר השאלה היא מה האמריקאים רוצים; שאנשים לא מובילים את המסקנות עד הסוף; שכשנותנים לך תיקח, כשמרביצים לך תברח וכשמרימים ידיים תרים רגליים; שטוב שלום מארץ ישראל השלמה; שתמיד יש מי שמבשל את המלחמה הבאה; שלֵך דע מי בוחש בצלחת; שאם הייתה לו מכונת רנטגן שמתעדת את זרימת הכסף בעולם, הוא היה מבין הרבה דברים; שלמעשה הם אינם מחדשים דבר; שאתה יכול לקחת עיתון מלפני שנה ולראות איזה שטויות אנשים כותבים; שמי שקורא עיתון בלי חוש הומור יש לו בעיה; שהכי חשוב להיות מענטש.
מוטי נולד ב־1930 בתל אביב. סבא וסבתא שלו, מרדכי וחנה וייסר, היו ממייסדי העיר. במלחמת העולם הראשונה, כשתושבי תל אביב גורשו ממנה, הגיעו בני הזוג לטבריה עם חמשת ילדיהם. מרדכי חלה שם ומת, ובתום המלחמה חזרה האלמנה עם ילדיה לביתם בלילינבלום 13. לפני כמה חודשים דיברתי עם חיים חצב, שחוקר את תולדות טבריה והתעניין בתצלום הקבר של מרדכי וייסר בבית הקברות הישן שם. כשסיפרתי לו שאבא שלי נפטר לא מזמן, הוא שאל: ״ומי היה אבא שלך? גם הוא בנה עיר?״ ״לא״, עניתי לו, ״הוא לא בנה עיר״. ובליבי חשבתי: אבל הוא האיר אותה.
לאבא שלי ולשותפיו שמואל, מאיר ויחיאל היה בית חרושת לשלטי ניאון. יחיאל היה סבא שלי. הסיפור מתחיל בו. הוא נולד ב־1900 באודסה, וכשהיה בן 18 עלה לארץ, הכיר את סבתא שלי בִּתיה התל־אביבית והתחתן איתה. מייד לאחר החתונה הם נסעו לניו יורק לנסות את מזלם שם, אבל בִּתיה התגעגעה למשפחתה והם חזרו. בשנות ה־30 הקים מַכָּר של יחיאל בית מלאכה קטן לשלטי ניאון ברחוב מרחביה 17 בדרום תל אביב (פלורנטין). באותן שנים הייתה ליחיאל חנות למנועים חשמליים ברחוב העלייה: "אמפר", בית מלאכה אלקטרו־מכני לתיקון מכונות ומנגנונים חשמליים. בזמן מלחמת העולם השנייה הוא היה נוסע לביירות, קונה שם ממישהו מנועים חשמליים שרופים, חוזר איתם לתל אביב, מתקן אותם ומוכר. בתחילת שנות ה־40 היגר המכר של סבא עם משפחתו לארצות הברית, וסבא והאיש מביירות רכשו את העסק הקטן ברחוב מרחביה ונעשו שותפים. הם קראו לעסק פלניאון (פלסטיין ניאון). השותף מביירות היה שולח עובד לתל אביב לייצר את הניאונים. כל זה נמשך כמעט עד 1948. זמן מה לפני פרוץ המלחמה מכר השותף מביירות את חלקו בעסק לסבא שלי, והעובד מביירות לא הגיע עוד לתל אביב. את מקומו בייצור הניאונים תפס בחור שעלה לארץ מדמשק. בתחילת שנות ה־50 נכנס אבא שלי לתמונה. הוא היה בן 20, וסבא יחיאל שלח אותו לניו יורק ללמוד להכין שלטי ניאון. מוטי נסע ועבד שם כשנה במפעל לניאונים. לאחר כמה שנים השתלם חצי שנה בפריז. ב־1952 רכש סבא יחיאל חלקת אדמה באזור התעשייה של חולון (יַזוּר הפלסטינית לשעבר) והקים עליה בית חרושת. בית החרושת פעל 55 שנה. ב־2007 הלכנו כולנו, הילדים והנכדים, להיפרד ממנו ומכל הג׳אנק שאחסנו בו במשך השנים. הוא היה המחסן שלנו, שמרנו בו הכול.
מוטי היה קם בכל יום בארבע לפנות בוקר ונוסע במכונית המסחרית המתפרקת שלו לבית החרושת ביַזוּר. לפני שיהיו פקקים. לפני שיהיה חם. ייצור ניאונים דורש עבודה באש. האש מרככת את צינורות הזכוכית ומאפשרת לעצב אותם בצורה הרצויה, על פי שרטוט. כשהאותיות, או הציור, מעוצבים מכניסים גז (ניאון או ארגון) לצינור, וזרם חשמלי שעובר דרכו מאיר אותם בצבע. אדום או כחול. בשביל לקבל את כל קשת הצבעים צובעים את הצינורות. כשהיינו מבקרים את אבא בבית החרושת, הוא היה מכין לנו ברבורים מזכוכית; מחמם את הצינורות, מנפח אותם בריאותיו והופך אותם לברבורים.
בשלושת העשורים הראשונים היה בית החרושת גדול. הוא השתרע על פני שתי קומות, והיו בו כמה מחלקות: מחלקת טרנספורמטורים (הם הכינו את הטרנספורמטורים בעצמם בעזרת מכונת ליפוף); מחלקת פרספקס (מלבד שלטי ניאון הוכנו שם גם שלטים מוארים מפלורסנטים, קופסאות פח ובהן נורות פלורסנט ארוכות מכוסות בפרספקס שעליו כיתוב צבעוני); ומחלקת פחחות והלחמות. עם השנים החל העסק להצטמצם. טרנספומטורים החלו לייבא בזול מסין ולימים גם נורות לד. שלטי הניאון, שנעשו בעבודת יד, החלו לעבור מן העולם, כבר לא היה רווחי לייצר אותם. "עולם שנגוז", היה אבא שלי אומר. בתחילת דרכו של בית החרושת היו תלויות על מסמר בשירותים חתיכות נייר עיתון במקום נייר טואלט, והעובדים היו מקבלים בכל יום במתנה שקית חלב לקחת הביתה ובסוף כל שבוע את שכרם במזומן בשקיות נייר חומות. יום אחד גנב אחד העובדים את כל המעטפות. כשאבא שלי נשאל למה לא פנה למשטרה, אמר: ״למה להרוס למשפחה שלו את החיים? מה הם אשמים? רק פיטרנו אותו״. מקרה דומה קרה ליד הבית. מוטי יצא לפנות בוקר לעבודה וראה בתוך המסחרית נער שמנסה לגנוב את הרדיו. מוטי רדף אחריו כמה עשרות מטרים, תפס אותו ואמר לו: "בשביל רדיו אתה רוצה להרוס לעצמך את החיים?" ושחרר אותו.
אבל לפני שמוטי נהיה יצרן ניאונים, הוא היה פלמ"חניק. החברים, הצופים, הפלמ"ח, כל אלה עיצבו במידה רבה את אופיו ואת זהותו. חברי הילדות שלו חנוך ובועז נותרו חבריו הטובים עד סוף ימיו. הם היו יחד ב"גוש הצופים הקשישים" בתל אביב ובהכשרת הצופים נען, וכשהחלה מלחמת השחרור, בכ"ט בנובמבר 1947, התגייסו לפלמ"ח. אבא שלי היה בן 17. בועז היה צעיר יותר, בן 16, הוא זייף את גילו כדי להתגייס.
שפת האם של מוטי הייתה עברית. כל חבריו דיברו בבית שפות אחרות: חנוך דיבר גרמנית, בועז דיבר ארמית, סשה דיבר יידיש, אהרון דיבר לדינו ועוד ועוד. רק הוא דיבר עברית, ורק לו הייתה פה סבתא, שדיברה עברית. עברי, דבר עברית! באוגוסט 1947 היה מוטי במחנה עבודה בקיבוץ שמיר. אימא בִּתיה כתבה לו מכתב:
19.8.47 מוטלה יקר וחביב, […] אנכי עוד ראויה שתכתוב מדי שבוע בשבוע. למרות שהנך עסוק. שלחתי לך 3 חבילות ממתקים ואתה הזכרת רק חבילה אחת […] מקווה אנכי שקבלת את 2 החבילות רק שכחת לכתב. צריך לעיין בכתיבת מכתבים […] כולם זכרו את יום נישואינו ה־27. רק אתה בן יקיר שכחת! מעתה תדע התחתנו בראש חדש אלול […] בבקשה לכתוב לציונה [דודה שלו]. היא לא תסלח לך (זה עוד לא מאוחר). […] יום יום מתרחצת אנכי בים. נהנית מאד. ושואפת אוויר צח […] כמה קילו כבר קיבלת?
מוטי לא התרגש יותר מדי מהנזיפות של אימו. הוא היה ילד טוב. אהב את הוריו וטיפל בהם יפה עד יום מותם.
ב־20 באפריל 1948, ערב פסח, יצאה שיירה ארוכה של משאיות ומשוריינים בדרך לירושלים. אבא שלי וחבריו מהגדוד החמישי של חטיבת הראל ליוו אותה. בשער הגיא הותקפה השיירה. 15 נהרגו, 44 נפצעו, אבא שלי היה אחד מהם. אפשר לקרוא על המבצע הזה, מבצע הראל, בספרי ההיסטוריה, אבל אילו שאלתם את מוטי, הוא היה מספר לכם ככה: "במשוריין היה שוקולד ורציתי שוקולד, אז נכנסתי לאכול וחטפתי כדור בלסת. ידעתי שאם אישאר שם בפנים אאבד דם ואמות, אז גלגלתי את עצמי החוצה. כשפוניתי במשוריין אחר לבית החולים בירושלים, החובשת נשכבה עליי כדי להגן עליי מהתרמילים החמים שיצאו ממכונת הירייה של המשוריין".
מוטי נפצע בבאב אל ואד בדרך אל העיר. כשהיה אפשר לצאת מירושלים שבועות ארוכים לאחר מכן ("ההפוגה הראשונה" קראו לזה? צירוף ששמעתי אין־ספור פעמים בילדות ושנים לקח לי להבין מה פירוש הדבר), שלחו את הפצועים לבית הבראה. בדרך, בראשון לציון, ברח מוטי מההסעה והלך לדודים שלו ציונה ודייב. מה בית הבראה עכשיו? קודם כול הביתה. דייב לקח אותו באוטו לתל אביב, להורים. אלה סיפורי הגבורה ששמעתי.
ההורים שלי הכירו ביום העצמאות של שנת 1950. מוטי היה פלמ״חניק משוחרר בן 19 וחצי ועבד עם אביו. רותי הייתה נערה עובדת ולומדת בת 16 וחצי. בבוקר עבדה כפקידה בבית העולים ברחוב העלייה ובערב למדה בתיכון בבית הספר אחד העם. ביום העצמאות עשה מוטי מסיבה בדירת שני החדרים שבה גר עם הוריו (קלישר 29 פינת נחלת בנימין). רותי באה עם חברים. שש שנים לאחר מכן, כשרותי כבר הייתה אחות במחלקת עיניים בתל השומר, הם התחתנו. 73 שנה היו יחד.
מוטי בא ממשפחה חילונית לחלוטין ורותי ממשפחה מסורתית. בילדותה למדה בבית ספר דתי לבנות. אבא שלה, שרגא, קרא לאבא שלי "גוי שבע דורות". זה סיפור שאבא שלי אהב לספר בחיוך. היו לו המון סיפורים. למשל הסיפור על כך שפעם התקשר לתוכנית טריוויה בטלוויזיה. המתחרים יכלו להיוועץ בחבר טלפוני. אחד מהם נשאל שאלה כלשהי בהיסטוריה, ואבא שלי ידע את התשובה. כללי המשחק היו כאלה: החבר הטלפוני מתקשר ואומר מיהו, והמתחרה מחליט אם הוא מעוניין בתשובתו. אבא שלי אמר שהוא "מוטי, חשמלאי מרמת אביב". המתחרה לא היה מעוניין בתשובתו. או הסיפור על כך שיום אחד שטף את המכונית שלו מול המשרד של פלניאון, ומישהו שחנה שם חשב שהוא שוטף מכוניות בשכר, ושאל כמה עולה שטיפה. מוטי נקב בסכום, שטף וקיבל את שכרו. בעלי החנויות עמדו מסביב וצחקו. והיה הסיפור על הקורס בהיסטוריה שלמד ב־NYU כשנסע לניו יורק להשתלם בניאונים. המרצה התלהב ממנו והציע לו סטיפּנדיה, מלגת לימודים לתואר ראשון. מוטי סירב. הוא רצה לחזור הביתה.
לאבא שלי היו שני דודים בריטים. דודה שושנה, דודתו מצד אימו, התחתנה בתקופת המנדט פעמיים עם בריטים. היא נולדה בתל אביב ב־1904, וכשהייתה בת עשרים בערך התחתנה עם פטריק הסקוטי. פטריק היה סוכן של מכונות התפירה זינגר במזרח התיכון. הוא הסתובב בדמשק, בטהרן, בתל אביב. לאחר שלוש שנים נולד להם ילד, דוגלס (דוגי) גראהם היה שמו בישראל. דוגי ואבא שלי היו חברים טובים. פטריק מת לאחר כמה שנים, וב־1942 מת גם הילד דוגי, כנראה ממום מולד בלב. ואז התחתנה דודה שושנה שוב עם בריטי. הפעם עם ריצ׳רד, מייג׳ור ולשי בצבא הבריטי, ששירת בארץ במלחמת העולם השנייה, בוגר החוג להנדסת מכונות באוקספורד. כשהסתיימה המלחמה והתגבר הטרור נגד הבריטים בארץ, עברו שושנה וריצ׳רד לגור בלונדון. אבל לפני שעברו הזמין יום אחד הדוד ריצ׳רד את אבא שלי לשיחה ואמר לו (באנגלית): ״מוטי, תזכור שלוחם החופש של עם אחד הוא הטרוריסט של העם השני״. ריצ׳רד חשש שמוטי יצטרף לאצ״ל או ללח״י. הוא לא הצטרף. אבל את המשפט הזה זכר היטב והיה חוזר עליו מעת לעת.
אבא שלי לא זרק דברים. לא החליף. לא "התחדש". הרהיטים בבית נותרו אותם הרהיטים משנות ה־50, המטבח אותו מטבח (משנות ה־70), והמכונית אותה מכונית. דודג' דארט מודל 1970 שגדלה לצידנו כמו אחות קטנה. גדולה. משוריין. אבא שלי טיפח אותה כל השנים, נסע למוסך של מוריס בנווה צדק כשהתקלקלה.
ב־6 ביוני 1982 פרצה המלחמה שנקראה לימים מלחמת לבנון הראשונה. אני ואחותי התאומה היינו בסוף כיתה ט׳ ואח שלי בסוף שירותו הצבאי. שבועיים בערך לא שמענו ממנו כלום. אני בכיתי כל היום, אימא שלי נכנסה למיטה, אבא שלי תיקן כל מיני דברים בבית – וכולנו הלכנו להפגין נגד המלחמה. אחרי שבועיים הגיעה גלויה. ״אני בבירה הצפונית״ היה כתוב בה, ובסוף אותו שבוע יצאו חיילים מהמחלקה של אחי בשריון לחופשה. אחד מהם התקשר להוריי וסיפר שביום ראשון תצא מהתחנה המרכזית בתל אביב הסעה חזרה לביירות. מוטי בן ה־52 הוריד מדים מהבוידעם, לבש אותם, נסע לתחנה המרכזית ועלה להסעה לביירות. נסע להחזיר את הילד. אף אחד לא שאל אותו מיהו. בערוב ימיו סיפר לי שהמפקד התרגש מאוד מבואו ונתן לאחי לצאת לחופשה. בערב הם התקשרו מנהרייה לומר שהם בדרך הביתה.
באמצע שנות ה־80, לאחר שהשותפים הזקנים בפלניאון הלכו לעולמם, עבר המשרד של פלניאון מפלורנטין לאבן גבירול 139. נותרו בעסק שני שותפים בלבד, מוטי ומאיר. "פַּלניאון בַקְשָה", היה עונה אבא שלי לטלפון בעבודה. מוטי ומאיר היו שותפים כמעט 70 שנה. ביוני 2021 רכב מאיר בן ה־91 על אופניים למשרד ונפל. בעודו בשיקום היה לאבא שלי אירוע מוחי. מאיר נפטר לאחר חודש וחצי. מוטי חי עוד שנתיים בבית. טיפלנו בו באהבה. הוא נפטר במיטתו ב־18 ביולי 2023. על המצבה כתבנו:
מוטי שלימוביץ
1930–2023 תל־אביבי פלמ״חניק איש שלום
בתור הזהב של בית החרושת היו בו שלושה ״צוותי הרכבה ותיקון״ שהסתובבו בכל הארץ, הרכיבו ותיקנו שלטים: שלטים של סופרמרקט, שלטים של סונול ודלק (אפילו בתחנת הדלק בסנטה קתרינה היה בשנות השבעים שלט של פלניאון), שלטים של בתי קולנוע רבים. עוד אפשר למצוא פה ושם בתל אביב שלטים שיוצרו בפלניאון: מכבסות קלין שופ, השלט ״פתוח״ בחלון ראווה במרכז טאגור ברמת אביב, לא רחוק מהבית של ההורים. אבא היה מצביע עליו בשתיקה כשטיילנו שם, הוא בכיסא גלגלים, בסוף חייו.
אבות אבותיהם של הכלבים הילכו על פני האדמה הרבה לפני היות האדם. זאבים מודרניים (Canis lupus) קיימים בעולם כמיליון שנה.[2] בני אדם כמותנו – בערך רבע מזמן זה. כשאנו מביטים בכלב או נוגעים בו אנו מתחברים אל נשימה עמוקה מאוד של העולם. הדבר נכון באשר למבט ולמגע בכל יצור חי, מזבוב ועד לווייתן, אבל מה שמיוחד בגידול כלבים הוא שהנשימה העמוקה הזו נמצאת בתוך בתינו; היא חלק מחיינו – חייהם של מאות מיליוני בני אדם. יש בעולם כיום כמיליארד כלבים; בישראל חיים כחצי מיליון מהם. הם יכולים להביט בנשימה העמוקה הזו מקרוב, לגעת בה ולדבר איתה יום־יום.[3]
זאבים היו אויביהם של החקלאים, וכל הכלבים הם זאבים ששינו את צורתם ואת אורחות חייהם. החקלאי השתלט על בעלי חיים (חיות משק) שהזאב ראה בהם טרף. מבחינת האדם הזאב היה שודד. לכן האדם נלחם עד חורמה בזאבים ואף הביא להכחדתם במקומות רבים בעולם. להכחדה זו נלווה גם מסע יחסי ציבור לדמוניזציה של הזאב (הסיפור הידוע מכול העוסק בכך הוא "כיפה אדומה"). הנביא ישעיהו (יא, ו) מתאר מצב של "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ", אך זהו חזון לאחרית הימים; קרבת הזאב והכבש הייתה כה לא מתקבלת על הדעת, עד שהנביא בחר בה כדימוי מוזר למציאות שונה בתכלית.
חזונו של ישעיהו כיוון לאחרית הימים, אבל במקרה אחד הוא כבר התגשם, עוד בימי הנביא (שפעל בעשורים שלפני שנת 700 לפנה"ס). כאמור, מבחינה גנטית כל הכלבים הם זאבים, ולכן כל כלבי הרועים הם זאבים שכבר גרים "עם כבש" ועם רועי הכבשים, בני האדם. מגורי אדם וכלבים הם אפוא הגשמה של חזון אחרית הימים, שלפיו אויבים מרים חיים בהרמוניה.
הקשר בין בני אדם וכלבים קדום מאוד, והכלב היה החיה הראשונה שבּויתה. הרבה לפני שבני האדם בנו ערים, גידלו דגן, צאן ובקר, רכבו על סוסים והמציאו כתב – הם חיו עם כלבים. "המדענים מסכימים שיש ראיות טובות לכך שהכלבים בויתו לראשונה לפני 15 אלף שנה. לפני כ־14 אלף שנה כלבים נקברו לעתים לצד בני אדם. אבל לטענת כמה ביולוגים, המסתמכים על ממצאי ד־נ־א וצורת גולגולות קדומות, הביות החל כבר לפני כ־30 אלף שנה".[4]
אם כן, כל אדם שחי עם כלב מגלם תפקיד בהצגה קדומה מאוד – שבה היצורים הרחוקים האלו נפגשים וחיים ביחד. לתמונה העירונית הרגילה של אדם הבוהה בטלפון ומטייל עם כלבו יש איכות מוזרה, פלאוליתית ועתידנית כאחד. מצד אחד האנשים הללו קשורים לעולם של זאבים, ומצד שני לעולם של סייבּוֹרגים (שילוב של אדם ומכונה). מכוח ההרגל שכחנו עד כמה מראה של אדם המטייל עם כלב הוא מראה מוזר – מוזר לא פחות מהתיאור של שימפנזה בַּזְיָר (מאלף בזים) בסרט "כוכב הקופים".
בתחילה סברו החוקרים שבני אדם קדומים לכדו גורי זאבים ואילפו אותם לרעות עדרים. כיום סבורים שקשה לאלף זאבים, אפילו כשהם גורים, ולכן סביר יותר שהזאבים "המציאו את עצמם" ככלבים, כלומר הם שבחרו להסתפח אל קבוצות אנושיות.[5] זאבים אלו בחרו מרצון להסתפח אל המרחב האנושי ולהתאים את עצמם אליו. 95% מכל הכלבים שנבדקו, אגב, הם צאצאים של שלוש זאבות, האימהות הגדולות של עַם הכלבים העצום. הזאבות הקדמוניות הללו חיו במזרח אסיה, ככל הנראה באזור שהיום הוא סין.[6]
נסעתי למוזיאון האדם הקדמון בקיבוץ מעיין ברוך בגליל העליון כדי לפגוש כלב ואישה. אלו כלב ואישה מיוחדים במינם. הם נקברו ביחד לפני כשנים־עשר אלף שנה. הקבר המקורי נמצא בעמק החולה והועבר למוזיאון. זהו המקרה הידוע הראשון שבו נקברו אדם וחיה כלשהי בקבר אחד. האישה והכלב היו בני התרבות שאנו מכנים "נָטוּפית".[7] הם היו ציידים־לקטים שעמדו על סף מעבָר לחקלאות, כלומר עברו ליישוב קבע, באופן מלא או חלקי. הם גרו בבתי אבן, השתמשו במכתש ועלי לטחינת זרעים וקברו את מתיהם בקברים. הם צדו חיות רבות, משור הבר ועד רכיכות. אחת מהנשים האלה נקברה כשידה מונחת על חזהו של גור כלבים בן כארבעה חודשים. כמה ארכאולוגים סבורים כי יש בכך עדות ליחסי חיבה בין האדם לכלב,[8] אם כי ייתכן שהכלבלב הוכנס לקבר אחרי מותו, או שהומת אחרי מות האישה כדי להיקבר עימה.[9] ובכל זאת סבורים מי שחפרו את הקבר "כי ביות הכלב נתפס אצל הנָטופים כביטוי להשתייכות לעולם האנושי"[10] – לא פחות! לדבריהם, ביות הכלב "ביטל את המצב שבו היה האדם בודד בתוך הטבע".[11] על פי השערה זו, בדידות אנושית בטבע אינה עניין מודרני, אלא הורגשה כבר לפני שנים־עשר אלף שנה!
המלאך המלוכלך
אם מטרת הפילוסופיה, או לפחות חלקים ממנה, למשל הסטואה והבודהיזם, היא לחיות במציאות כמות שהיא, הרי שכלבים מלמדים פילוסופיה, כתב מארק אָלִיזַרְט בספר קטן ויפה על פילוסופיה וכלבים.[12] הכלב נמשך אל השמחה כמו חמנייה אל השמש, הוא מוסיף, אלא אם האדם משבש זאת, חוסם בפניו את האור. הכלב נמצא בין הטבע והתרבות ומתווך בין האדם לעולם בעלי החיים והטבע.
מדוע הכלב שמח? אומר אליזרט: "כי הוא יצר את האדם", ובמילים אחרות, "הכלב אִפשר למין האנושי להוליד את עצמו". הכוונה ליצירת עצמיוּת אנושית חדשה, משופרת. הכלבים משפרים את בני האדם, כמובן כשבני האדם מניחים להם לעשות זאת. ולכן, לדבריו, "כל הכלבים הם מלאכים", ו"לטייל עם כלב משמעו להיות מלֻווה במלאך". הדימוי, שנראה מופרז במבט ראשון, אינו כזה כלל ועיקר: אם מלאך הוא שליח מסתורי שמטרתו להנחותנו, הכלב הוא מלאך. כל הכלבים הם כלבי נְחִיָּה. המלאך המנחה הזה יכול ללמדנו, בראש ובראשונה ובעצם קיומו, שאת היסוד הטורפני שקיים בזאבים ובנו אפשר למתֵן, גם אם לא לבטל.
כשאנו קוראים ספרות על כלבים ומתבוננים באומנות המתארת כלבים, אנו מתוודעים לתולדות המפגשים הממשיים והמדומיינים בין בני האדם ומלאכי הכלבים. במפגשים הללו אנו עדים לא פעם להבנת המלאכיוּת הזו, אך לעיתים גם לחוסר הבנה מוחלט שלה. במשך אלפי שנים פגשו בני אדם את הכלבים־המלאכים שנשלחו אליהם (מטעם מי?!), והגיבו בדרכים שונות: יש שהפכו את המלאכים לכוח עבודה (גרירת מזחלות למשל), יש שהפכו אותם למזון, יש שעשו אותם לכוח אבטחה, יש שלימדו אותם לצוד עבורם, יש אף שהכו אותם ובזו להם. בספרות ובאומנות על כלבים אפשר למצוא, לצד תיאורים של התפעמות ושל אהבה, גם עדויות רבות לטיפשות ולרשעות של בני אדם, כלומר לאי־זיהויָם ואף לביזויָם של מלאכים.
ראשית נציג דוגמה למצב המתוקן של יחסי אדם וכלב. כך פנה יואל הופמן לכלבו:
הכלב אצל הופמן הוא מקדש, ליבו פעמון ופעימתו הדהוד; הכלב רואה את העולם שהתקיים לפני הבריאה (הופמן מדבר על הכלב בלשון תורת הקבלה); הכלב הוא רופא, סוד, נפש, מורה זֵן ואידאה – גם יחד.[16] ידיעתו עמוקה מזו של האדם. היות שזכיתי להכיר את הכלב הפירנאי שבּו מדובר, מקס, אני יכול להבין את התיאור.
*
בני האדם, גם חובבי הכלבים שבהם, חשבו כך על כלבים רק לעיתים נדירות. הנה דוגמה עתיקה, אחת מני רבות, לכלבים שמהותו אחרת, כלב שבני אדם "יצרו" כהרחבה של אלימותם.
כלבּן וכלב בצֵיד אריות מארמון אשורבניפל בנינווה, בערך 640 לפנה"ס, תבליט שחם, המוזיאון הבריטי
שימו לב לשילוב הרגליים בתבליט האשורי המוצג כאן, שילוב של כלב שאומן לתקוף ולטרוף, כלומר נדחק בחזרה אל זאביותו, לתועלת של אדם טורפני, אדם־זאב. הכלב בתבליט הוא בן זוגה והמשכה של החנית, מעין חנית חיה, כלב־חנית (בסיס החנית וקצה הזנב כמעט נוגעים). באומנות העתיקה, ולא רק בה, יש דוגמאות רבות כאלה. אנו מכירים באומנות אירופה ציורים רבים שבהם כלב, אדון ורובה סמוכים זה לזה.[17] לעיתים המפגש עם הכלבים הופך את בני האדם לאלימים, כמו בתבליט האשורי, ולפעמים האלימות מופנית אל הכלבים, למשל בסיפורו של שלום עליכם "חברבר החצרוני" מראשית המאה ה־20, שבו מתואר כלב ש"להכותו, לדחותו או לשפוך עליו שופכין – היה נחשב בעיני האנשים כמעט למצווה גדולה", והוא זוכה דרך קבע מבני האדם ל"מהלומה, נגיפה, דחיפה, או בעיטה".[18]
הנה דוגמה נוספת. לכאורה כלב שונה לגמרי. כלב אהוב, רב הבעה, ולא כלב־חנית:
אניבָּלֶה קארצ'י, 1600 בערך, ראש כלב, גיר שחור על נייר, 21×27 ס"מ, המוזיאון הבריטי
עינו של הכלב הזה אנושית ונבונה, והוא מישיר מבט אל עיניו של המתבונן. אך מבט נוסף יגלה שאוזנו, הפונה קצת לאחור, היא אוזן קצוצה. האוזן נקצצה כדי שהכלב לא יוכל לסנן רעשים, כדי שאוזנו תהיה פקוחה כל הזמן, לטובת בעליו. יש צל מתחתיה. נוכחות האדם בראש הכלב הזה כפולה: היא כמו הופנמה אל הבעתו, אך היא טבועה גם בגופו, וליתר דיוק חסרה בגופו, באופן אכזרי. הפנים שאנו רואים כאן הם ספק יצירה אנושית ספק תופעת טבע. זה רישום של כלב "רגיל", ובד בבד תיאור של המוזרות ואף האלימות הקיימת כמעט תמיד במפגש אדם־כלב. גם אוהבי כלבים רבים מסרסים, מעקרים ומאלפים את כלביהם האהובים. אם כן, לפנינו תופעה מורכבת, אפילו פרדוקסלית. אהבה וסירוס; מלאך ואילוף; אהבה וקולר. אין זה מפליא שלצד אהבת הכלבים אנו מוצאים ביטויים רבים שבהם כלב משמש קללה או תיאור של מצב מקולל ("רעב ככלב", "כל כלב בא יומו" ועוד).[19] לכן הכלב, אומר ג'יימס הילמן, הוא "המלאך המלוכלך", וזו, לדעתו, שליחותו: להראות לנו את השילוב בין המלאכיות ובין ההפרשות, הפרעושים, העצם, הארציות. הכלב מראה את הקודש והחול בגוף אחד, את המופלא והארצי ביצור אחד. זהו ה"מסר" שלו.
לב של כלב
"כֶּלֶב – כולו לב", כתב ר' חיים ויטאל (בסביבות שנת 1600) באהדה יהודית נדירה אל הכלבים.[20] וג'יימס הילמן העיר: "הקיר שבאמצע לבנו מחייב את זרימתם המורכבת של תוכני הלב – את דמיונו ואת תגובותיו – אל כל קצות הווייתנו, כדי שנהפוך כל כולנו ללב, לב מכּל עֵבֶר".[21] אם לשלב את שני הציטוטים, לחיות חיי נשמה משמעו להיות לב ככל יכולתנו, והמופת לכך מצוי לנגד עינינו בכלבים. "שמא נוכל להציל את עצמנו בכך שנהפוך לכלבים?", תוהה מרק אליזרט.[22]
במדרש אנו מוצאים תיאור של לב האדם (נשמת האדם, מחשבת האדם): "אמר ירמיה, לב זה מתחלף משעה לשעה, והוא משנה את עצמו ומעקם את עצמו".[23] המדרש מתייחס לפסוק בספר ירמיהו (יז, ט), "עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא מִי יֵדָעֶנּוּ" שפירושו בלשוננו היא "עקום ומשובש הלב יותר מכל דבר, וחולה הוא, מי יוכל לדעת מה בו". זהו תיאור של הלב האנושי כמהות משתנה, עקומה, פגועה. ודאי יש בתיאור זה הרבה מן האמת. הלב שמציע הכלב הוא לב אחר. לא לב עקום אלא ישר, לא חולה אלא בריא, לא נסתר אלא גלוי, לא משתנה חדשות לבקרים אלא יציב למדי. לא קפוא, אבל לא הפכפך.
הכלב שהוא "כולו לב" יכול לעורר את ליבנו. הכלב יכול לעשות זאת ביחס לעצמו, ואז יתבטא הדבר באהבת אדם אחד לכלב אחד, אבל כלב אחד יכול לעשות זאת ביחס לכלבים באשר הם. כל מי שמאמץ כלב ומטייל עימו מתחיל לשים לב לכלבים אחרים, ולוּ משום שכלבו שׂם לב אליהם. יתר על כן, התעוררות הלב שנובעת מהכלב אינה חייבת להיעצר בכלבים. היא יכולה להתרחב, כאדוות על פני מים, ליצורים אחרים. לאהוב כלב משמעותו העקרונית היא שאנו יכולים לאהוב אהבת נפש יצורים שאינם בני מיננו.
היחס המתוקן והצודק לכלבים רבים בעולם צריך להיות אמת המידה האנושית ליחס לכל יצור חי. אם נתייחס לבני אדם אחרים כפי שאוהבי הכלבים מתייחסים אל כלביהם, יבוא העולם מייד על תיקונו. הכלבים ואוהביהם מראים לנו את הדרך אל הלב הזר, אל מי שהיה אויב ונתגלה כמלאך.
[1] תרגום דרור בורשטיין, ננופואטיקה 25, מרץ 2021, עמ' 97.
[2] Jake Page, Dogs: A Natural History, Harper-Collins 2009. אבות אבותיהם הרחוקים יותר של הזאבים הופיעו כבר לפני כ-60 מיליון שנה.
[11] שם. למאמר על קבורת אדם וכלב (דינגו) באוסטרליה ב־3,000 השנה האחרונות עד המאה ה־20 ראו Koungoulos L. G, Balme J., & O’Connor S. (2023) Dingoes, companions in life and deat, PLoS ONE 18(10): e0286576. https://doi.org/10.1371/journal.pone.0286576.
[12] Mark Alizart, Dogs:A Philosophical Guide to Our Best Friends, Polity 2019, pp. 4, 17, 80, 91.
[13] יואל הופמן, Curriculum Vitae, כתר 2007, קטע 97.
"מדוע לא היו להן פנים", ספרם של רן ברקאי וגיא פרל, מעבר לכל פרטיו, טוען טענה פשוטה: שיש משמעות פסיכולוגית למציאות החומרית. שממצאים ארכאולוגיים מעניינים אותנו מפני שהם ביטוי של הרוח האנושית. ציור על קיר של מערה הוא "חומר" (פיגמנט) אבל גם ביטוי של נשמה. המילה המשותפת לשני התחומים הנפגשים בספר הזה היא המילה "עומק". היא מאפיין גאוגרפי של מערות, וכמטפורה היא מתארת גם את עומק הזמן וגם את עומק הנפש.
רוברט מקפרלן, בספרו הנפלא Underland, מציין שהשפה ממליצה לא לרדת למטה. השפה רוויה בביטויים המעדיפים את העלייה על פני הירידה. "התעלוּת" היא טובה, או להרגיש "על הגובה" או to get high; ומנגד אנו "שוקעים" בדיכאון, או "מתדרדרים" ו"ירודים" כשהמצב נעשה גרוע. המילה "קטסטרופה" משמעה "תפנית למורד".
ועם זאת, אנו מכירים סיפורי ירידה, לאדמה ולנפש, שבלעדיהם לא תיתכן הבנה ושינוי. כדברי הרקליטוס, בתרגום אהרן שבתאי, "את גבולות הנפש לא תמצא בהליכה, גם אם תעבור כל דרך; כל-כך עמוק ההיגד [לוגוס] שלה". במילים אחרות, הנפש אינה גאוגרפיה כי אם ארכאולוגיה. הרקליטוס חושב אולי שהנשמה היא מערה פנימית בעלת היגד, מערה מדברת.
בציור של הצייר הגדול בן ראשית תקופת צ'ינג (סביבות 1700), שה-טאו, מגילה אופקית שכאן מובא רק קטע ממנה, עומד אדם על פי מערה. רק מול הציור המטריף הזה חשבתי לראשונה שהביטוי "פי מערה" אינו רק לוע פעור המאפשר כניסה, אלא גם פה מדבר. האם נוכל לומר שציירי המערות ניסו להניח דימויים בפי המערה? לתת לה להתבטא דרכם?
המערה בציור הזה נדמית ללוע פעור שיש בו שיניים וגרון. המבקר (הצייר מן הסתם), כמדומה, אינו גוהר פנימה אלא נרתע לאחוריו. שני סלעים עומדים בפתח וכמו שומרים את הסף, ואם סלעים יכולים להביט, הרי שהם מביטים בו. הם רוטטים מרוב חיים, גם בלי קשר לצמחים שעליהם.
מה שאנו רואים והוא לא רואה כרגע, זה שהוא מביט אל בטנת העולם. כך, ממש כך, נראית הצצה אל הלא-מודע. המערה נמצאת מתחת לפני השטח שעליהם צומחים עצים. היא פתוחה לרווחה ובכל זאת כולה סוד מפני שאין לדעת מה יש בתוכה. הנטיפים נראים כמעט כמו רמיזות לשורשי העצים.
יתר על כן, המערה נמצאת לצד הציוויליזציה ולצד עולם הטבע ה"רגיל". בתים, חלקות מעובּדות, גשר – כה קרובים; אבל ברור כי צעד אחד נוסף וכל אלו יהיו כלא היו. הגאוגרפיה המתוארת כאן דומה עד מאוד לגאוגרפיה הנפשית שבה בעצימת עפעפיים אנו עשויים לעבור מעולם העֵרים לעולם החלום. מצד אחד, יש רצף בין העולמות, והישֵן נמצא במיטתו במרחק פסיעה מאנשים ערים. אך למעשה הוא בתוך מערת השינה. זה גם מה שמקנה לציור הזה איכות של חלום עלי אדמות.
ב.
גם בתרבות העברית העתיקה מערות הם אתר פיזי של שינוי נפשי. בהיותן דומות לרחם ולקבר, הן אתרים של חיים ומוות, גם פשוטו כמשמעו (יש במקרא כמה מערות קבר) אבל חשוב יותר, אתרים של שינוי בחיים, הפסקת חיים מסוג אחד והתחלת חיים חדשים, כלומר המערות הן אתרים של טרנספורמציה. באופן מפתיע למדי, יותר מפעם אחת יש קשר, בדמיון המקראי, בין מערות – ומלכים. זה לא בלתי מפתיע. הנה כמה דוגמאות.
מלוכה נולדת במערה
"וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר … וַיֵּשֶׁב בַּמְּעָרָה הוּא וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו" (בראשית יט, ל). המערה כאן היא מקום של גילוי עריות, אקס-טריטוריה של החוק ("מערת פריצים", כלשונו של ירמיהו [ז, יא]); אבל במקרה לוט זה גם סיפור שבו הפשע הופך לתחילת סיפור של שושלת מלוכה, כי שושלת בית דוד מתחילה שם, עם הולדת מואב, בנו/נכדו של לוט. המערה הזאת מעבירה ממוות גדול (חורבן סדום ועמורה) למלוכה גדולה.
כאן המערה מקום של חסד מפתיע, ושוב, מקום של מלכים שעוברים טרנספורמציה. "אל המערה לא נכנסו לעסוק בפרסונה… המערה מזמינה מבט אל מה שמסתתר תחתיה", כותבים גיא ורן (138), וזה מה שקורה לדוד שם – הוא שוכח את הפרסונה שלו ואת שאיפותיו ופחדיו ומכיר בשאול כ"משיח אדוני", בניגוד לאנשיו. באופן מדהים, ההכרה במשיחיותו של שאול תאפשר לדוד לזכות בעומק הזה ולהימשח בעצמו. המערה כאן היא מקום מפגשם של שני מלכים, מקום של מעבר ממלך למלך, ואחד מהם אף לא יודע שהיה מפגש!
4. המלך הגדול פונה אל האדם, והאם פונה אל המלך הגדול – במערה
כאן המערה היא אתר של "השתתפות מיסטית" וכאתר שבו "מתבטל הניגוד בין החולין לאלוהי" (כדברי פרל וברקאי, 98, 105); המערה כמקום של התגלות והתעלוּת; דווקא מתוך העומק מתאפשרת פניה אל השמיים והשחקים, אל המלך הגדול. העומק נתפס כרגלי הסולם שראשו בשמַים.
—
המערות בדוגמאות אלה, ובעוד כמה שלא הזכרתי כאן, הן אתרים של טרנספורמציה. המוטיב ימשיך ויתפתח בספרות חז"ל, ומסקירה מהירה של מקורות הזכורים לי המטען הארכיטיפי נשאר דומה, אם כי מקבל מימושים חדשים. המערות הן מרחבי סף ושינוי-חיים שבהם לא רק חיי אדם אחד ותודעתו משתנים אלא גם חיי הקולקטיב, כמו בסיפורי לוט, דוד ושאול. שינוי במלכות הוא שינוי בעם כולו; במהרה בימינו.
שינויי תודעה כאלה ניכרים גם בציורים שמחברי הספר המסעיר הזה הגישו לנו מתוך מערתם, ושינוי תודעתי היא גם הצעתו של הספר הקטן והמרשים הזה.
—
דברים שנאמרו במפגש על "מדוע לא היו להן פנים" (הוצאת אדרא), ספרם של גיא פרל ורן ברקאי, 15.5.25, אוניברסיטת תל אביב
בהוצאת "ספרי בלימה" רואה אור בימים אלו ספר חדש, המביט לארץ: תהלים קד כציור נוף סיני. זוהי קריאה קרובה בשיר אחד, שיר הטבע היפה והחשוב ביותר בעברית, לטעמי, ואבן הפינה לכל דיון עברי באקולוגיה.
הקריאה מנסה לתאר את תהלים קד מתוכו, מתוך הקשבה לשיחותיו הפנימיות, וגם כמעין ציור נוף סיני מילולי, בעברית, לאור מחשבת הנוף בתרבות זו.
הספר רואה אור במהדורה דו-לשונית, עברית-סינית. את התרגום לסינית הכינה יאנג לאו.
זו הזדמנות להודות ליוסי שוויג שלא נבהל למחשבה לפרסם ספר שחציו סינית ואף שמח בה, ליפעת שחם, עורכת הספר, שזה כבר ספרי השלישי שזכה במבטה, לתמי בורשטיין עורכת הלשון in-house פשוטו כמשמעו, ליואב רפופורט עורך התרגום לסינית ולמעצבת טל גרגיר המעשירה את מדפינו בספרים יפים רבים כל כך. הגהתה של ענבל גרין היתה כה נמרצת, עד שגילתה שתי טעויות ניקוד בטקסט של תהילים כפי שהופיע אצלי. בנאים רבים לבית קטן למדי! תודות נוספות בתוך הספר.
נוסח אנגלי של הטקסט (מעט קצר יותר), בתרגומו של גבריאל לוין, מופיע בגיליון החדש של כתב העת "דיבור" (אוניברסיטת סטנפורד) והוא נמצא כאן.
את הספר אפשר להזמין ישירות מן ההוצאה. גונב לאוזניי שהוא כבר נמצא באדרבא בירושלים ובקרוב יגיע לחנויות עצמאיות נוספות.
*
בהלווייתו של יואל הופמן אמר הרב כי הנפטר ביקש ממנו שלא יינשאו הספדים וכי ייקרא רק מזמור תהילים קד, וכך היה. אני חושב שיואל היה שמח לראות את הכריכה האחורית של הספר הזה:
לפני כשבוע חלמתי שאני רואה את מפת אירלנד. היא הייתה גדולה מאוד ולא היה ברור אם זו מפה או שאני מרחף מעל האי עצמו. להפתעתי ראיתי שבערך שני השלישים המזרחיים של האי צבועים בחוּם ומשורטטים עליהם קווים שמתארים בנייה. רק שליש במערב האי היה ירוק. ואני מתפלא על כך בחלום, שלא היה לי מושג שכל כך הרבה מאירלנד כבר נהרס. אולי ראיתי את מפת הנשמה בזמן הזה ובמקום הזה. ואולי לא רק שלי. אולי זה מין מצב כללי. אם זה כך, העניין הוא מיקום הגבול בין שני האזורים. אולי אפשר לערוך תיקוני גבול קטנים גם אם המצב הגאוגרפי הכללי הוא נתון ואי אפשר להתפרץ מהאזור הירוק ולייער את שני השלישים החומים בבת אחת. נזכרתי בחלום הזה כשביקרתי אתמול בפעם השלישית בתערוכה של חברי מאיר אפלפלד בגלריה רוטשילד. בכמה ציורים חוזר מוטיב של רוח מתפרצת מחלון פתוח. הווילון מגיב לרוח ונוטה באלכסון. הווילונות בציורים הללו כבדים כדלתות. התנועה כמו פורצת את חלל הציור ומערערת אותו. בציור אחד הגבולות בין חלל הפנים והחוץ מתערבלים. יש נוף בתוך הציור, ולא ברור האם זה ציור נוף שתלוי שם או נוף מהחלון. אני חושב שנזכרתי בחלום לא רק בגלל תחושת המתח בין כוחות מנוגדים אלא בגלל עצם תחושת החלום ששורה על התערוכה. כלומר, אל חדרי לב אנו מוזמנים כאן.
האור על זגוגית החלון הפעורה הוא אור שקיעה. כיפת המנורה הסמוכה לו כמו מזכירה את השמש הרחוקה, שבציור התקרבה מאוד. אולי האור הוא שפער את החלון, לא רק הרוח? ברור לגמרי כי מדובר בציורי דמיון. במובן זה, הם קרובים מאוד לחלומות. על השולחן הבהיר (מאיפה הלבן הירחי הזה בוקע?) מונחים פירות ואגרטל פרחים כמו בהכנה לציור, אבל קווים פרועים זורמים שם כמו נהר. החושך זולג פנימה כאילו היה הלילה לבה געשית. מימין השולחן מונח ככל הנראה ציור ממוסגר הפונה לנוף. הוא כמו קולט את הפרץ המגיע משמאל, ואפשר לומר: עומד בפרץ. יש בתערוכה הזו גם ציורים שקטים רבים, מאוזנים. אבל יש בה גם ציורי עמידה בפרץ. במילים אחרות, זו תערוכה שמגשימה גם אינטואיציה אמנותית על אפשרות ההרס בציור, על ציור הרוס. התערוכה מדגימה כיצד גם הרס בציור יכול להיות מוגבל, נשלט. אנו מכירים דוגמאות רבות לציורים שבהם ההרס הוא פשוטו כמשמעו, הרס שהורס את הציור. כאן לפנינו ציור שבו ההרס הורס את הציור, אבל גם הציור "הורס" את ההרס, בולם אותו. ב"רוח ערב", ההדפס של אדוורד הופר (1921) פורצת רוח אל חדר. האישה העירומה על המיטה נתפסת כמעט כחיה ההולכת על ארבע. במקום פנים יש לה מין מסכת שיער. היא מביטה אל ריקוּת גמורה, אל לובן מואר. אך הכותרת מלמדת שזה ערב ועלינו להכהות את מלבן החלון. התחושה היא שהרוח יוצרת את האישה על המיטה, את חייתיותה. השמיכה המקופלת היא מעין מחסום, כמו שוּחה, הניגף בפני הרוח. אבל האישה עומדת איתן על ארבע, ונושאת מבט אל החושך-אור-ריקות. כף ידה (ספק אצבעות ספק כפּה) יציבה על המזרן והיא מישירה מבט דרוּך, לא סוגרת את החלון, לא מסבה מבט, לא הולכת לישון. גם בציורים בתערוכה הזו אפשר למצוא עמידה כזו. החלון בציור הקודם עומד כמו מראה מול השמש, הודף את האור. בציור הבא בקבוק עומד מול חלון פעור. בזה שאחריו ובאחרים בתערוכה, עומדים מול החוץ אהיל המנורה ואגרטל הפרחים. במילים אחרות, הציור עצמו – הטבע הדומם, התפנים – עומדים על זכותם לעמוד בסערה. אפילו שני אורנים ירושלמיים נוטים באלכסון נראים כהמחשה למימרתו של ג'ון מיוּר, "בין כל שני עצי אורן יש דלת לדרך חיים חדשה", גם אם הדלת הזו, מכוח הזמן והמקום, נוטה חזק הצידה ונדרש עוז נפש כדי לפתוח אותה ולעבור.
לקט הערות בעקבות ומתוך הספר A Little Compendium on That Which Matters, by Frederick Frank, 1993
• "מה שעבור הריאל-פוליטיקאי הוא 'ריאלי' [אמיתי], אינו אלא אשליה גמורה". • "אנשים מעווים את פניהם כאילו הם עתידים לִחיות לנצח" (בעקבות שיר סנריו יפני). • "מה שמכוּנה 'חוכמת המזרח הרחוק' ומפתה לראותה באור אקזוטי, אינה אלא החוכמה האנושית העולמית, שבמערב דוכאה". • מבחן לאמונה: אם ספקות מפחידים אותה, היא אמונה קלושה. אם ספקות חיוניים לקיומה, אולי היא אמיתית. • שאיפת הבודהיזם-מהיינה אינה להפוך אותך לבודהיסט, אלא לבודהה. • עבודת האלילים של הטכנולוגיה. • טעות דתית קטנה ונפוצה: מיקמו "שָם בחוץ" או "למעלה בשמַים" את מה שנמצא בעומקנו, בִּפנים. • לא "אני שום דבר" אלא: יש בתוכי משהו שהוא לא "דבר". • "הגישה הדתית לקיום שורשה בפליאה על המסתורין שבעצם הקיום… בביטחון שיש משמעות לקיומנו כאן, ולכן בפתיחוּת מלאה לקיום זה". • "אחריותו של כל אדם היא לשחרר את עצמו מהשגיאות של זמנו" (מרגריט יורסנאר). • "הכפירה העמוקה ביותר של זמננו היא ההתנכרות לעמקותם של חיי האדם".
"רוב בני האדם חיים בעלטה כמעט מוחלטת… בני אדם, מיליונים של בני אדם שלעולם לא תפגוש, שלא מכירים אותך ולעולם לא יכירו, אנשים שאולי ינסו להרוג אותך מחר בבוקר חיים בעלטה שכזו, ואם יש בך את הדבר המוזר והנורא ההוא שכל אמן מזהה אבל אף אמן לא יכול להגדיר, אחריותך להאיר את העלטה גם עבור האנשים הללו, ואחת היא מה יעלה בגורלך. יש בך תועלת, כמו שיש תועלת בחיה כמו סרטן, וכמו שלחול יש ודאי תכלית כלשהי. זה לא אישי. היכולת הזאת שלא ביקשת, והייעוד הזה שעליך לקבל – גם הם באחריותך. ואם תשרוד את זה, אם לא תרמה, אם לא תשקר – זוהי כמעט התקווה היחידה שנותרה לנו. אתה מבין, לא מדובר רק בתהילה שלך, בהישג שלך. כי רק אמן יכול לספּר, ורק אמנים סיפרו, מאז נשמע קול האדם, מה פירוש להיות מישהו שהופיע על כדור הארץ הזה ומנסה לשרוד בו; מה פירוש הדבר למות, או מהו מוות של זולת; מה פירוש הדבר לשמוח. מזמורים דתיים לא יכולים לעשות זאת, כנסיות אינן באמת יכולות לעשות זאת. הקושי הוא, שלמרות שהאמן מסוגל לעשות זאת – המחיר שהוא עצמו נדרש לשלם, ואתה, כקהל, נדרש גם כן לשלם – הוא נכונות לוותר על הכול, להבין שלמרות שלקח לך 27 שנים לקנות את הבית הזה, ואת הרהיטים האלה, ואת המעמד הזה, ולמרות שהשקעת 40 שנה בגידול הילד הזה, או הילדים האלה – שום דבר, אף אחד מהם, אינו שייך לך".
…
"המשוררים (וכשאני אומר משוררים אני מתכוון לכל האמנים), הם בסופו של דבר היחידים שיודעים את האמת עלינו. לא החיילים. לא הפוליטיקאים. לא אנשי הדת. לא ראשי האיגודים המקצועיים. רק המשוררים".
…
"…אם משהו פגע בך – זה לא מה שחשוב. כולם פגועים. מה שחשוב במה שכובל אותך, שמצליף בך, שמניע אותך ושמענה אותך – הוא שאתה מוכרח למצוא דרך להשתמש בזה כדי להתחבר לכל שאר היצורים החיים. זה כל מה שעליך לעשות בזה. אתה חייב להבין שהכאב שלך הוא חסר משמעות אלא אם תצליח להשתמש בו כדי להתחבר לכאבם של אחרים; וככל שתוכל לעשות כך עם כאבך, תוכל להשתחרר ממנו".
בכתב העת "הבא להבא" בעריכת עודד כרמלי פורסם טקסט (מעין מסה סיפורית או סיפור מסאי) שכתבתי בתגובה ספונטנית לקול קורא לתחרות על משוררים נשכחים. אני מביא אותו כאן ומנצל את ההזדמנות להפנות לשני הספרים הנזכרים בטקסט, שלמרבה הפלא עוד נמכרים בהוצאת "הקיבוץ המאוחד" במחיר הנייר, כמו למבחר משיריו בהוצאת מוסד ביאליק ולתרגום חשוב אחד שלו בהוצאת כרמל.
מתחת לשולחן 
