מחבר דרור בורשטיין

 כמה דברים שהבנתי בחדר טייפולו, מוזיאון המטרופוליטן, ניו יורק, 4.5.13

• שאפשר להרים כל דבר, למשל: עמוד שַיש, אם יושבים על ענן.
• שבגובה מסוים הכול אפשרי. למשל: האֵלים.
• שאפשר לצייר עננים וסלעים, אך מוטב לא לשכוח: זה מכחול ותו לא.
• שיש אנשים שעומדים וגבּם לעולם.
• שהאור מאַפשר.
• שבציור, ההבדל בין פסל לאדם מתבטל. ואולי זאת אמת.
• שכבר מותר לכתוב על התקרה.
• שיש מקום לכול: דגל אדום מתנפנף, חצוצרה – וקרחת.
• שאפשר להוציא זרוע מראש של מישהו. הצופה כבר יבין.
• שאין בעיה עם ראשי מלאכים, אבל גם סתם ציפורים יודעות לעוף גבוה.
• שאין לחשוש מהבלתי מובן: קרני פר גדולות אל מול כובע רחב שוליים מונף.
• שבמוקדם או במאוחר יהיה צורך במלאך.
• שיש אדם שרגליו מרחפות באוויר מעל גגות עיר רחוקים אבל גופו, ממותניו ומעלה, תחוב בתוך ענן. אמת: מתחת לכפות רגליו המרחפות מתה מישהי. בוכים עליה, מליטים פנים.
• שיש גמל על מעקה הבית. לרוב הוא מחופש לאדנית פרחים או לסורג חלוד.
• שאנשים מתקרבים עם הטלפונים הסלולריים לציורים לא כדי לצלם אותם אלא כדי לשוחח איתם. אבל הם מנתקים את השיחה לפני שלציור יש זמן לענות. ציורים הם כבדי דיבור, לפני המילה הראשונה הם נדרשים לכחכוח של רבע שעה.
• שאיני יודע איך לומר את זה. אולי ידעתי פעם ושכחתי.
• שהשמַים ייפתחו אם רק נרים את המכחול לכיוונם. והשמַים, כידוע, הם כדור, כלומר הם מצויים בכל הכיוונים.

דיוקן עצמי עם חנות ספרים משומשים סגורה בלילה ומודעת אבל, 29.4.13

שמעתי ביום שישי האחרון בהפתעה גמורה על דבר מותו הפתאומי של כרמי, בעל חנות הספרים המשומשים "צו קריאה" מול גן העיר. להערכתי לא עבר את שנתו ה-55. עברתי היום ליד החנות ומודעת האבל הכתה בי, שכן לראשונה גיליתי מה שם משפחתו, והוא הופיע, למרבה האירוניה, ליד האותיות ז"ל.  לא הייתי ממש חברו, אבל מכורח הנסיבות שוחחנו הרבה מאוד, כמעט תמיד בענייני ספרות. "הנסיבות", כלומר – מכרתי לו ספרים משומשים. מאות רבות של ספרים. אולי אלף בעשור. עד כדי כך שכשהיה רואה אותי נכנס עם שקיות היה אומר, "ברחמנות, ברחמנות". על חצי הספרים היה משלם סכום סמלי, את מחציתם האחרת הייתי משאיר לו בחינם. יש לי זיכרון די טוב ל"פרצופים" של ספרים, ולפעמים הייתי מוצא על המדפים אצלו ספרים שידעתי שהגיעו מספרייתי, ומי יודע אם לא עברו בדרך אצל קוראים אחרים וחזרו אל החנות אחרי מסע גלגולים נפתל. אפילו רכשתי ממנו פעם ספר שמכרתי לו שנה ומשהו קודם לכן. שמי עוד היה כתוב (אך מחוק על ידו) על העמוד הראשון. הוא עשה לי הנחה. להמשיך לקרוא מותו של מוכר ספרים משומשים

ספרו של יעקב ביטון הגיע מהדפוס אך עדיין לא מופץ לחנויות. אפשר לרכשו במכירה מוקדמת במחיר מוזל דרך אתר "אינדיבוק".

בימים אלו גם מופיע גיליון 100 של "הליקון" ובו מאה שירים שבחרו 102 משוררים, סופרים ואנשי ספרות. גם החוברת למכירה ב"אינדיבוק".

חשבו על חבריכם! רכשו שני עותקים – אחד למתנה!

אתמול ישבתי בבית הדפוס של אלי אורן בשדרות רוטשילד 109 בתל אביב לבדיקה אחרונה של "מחברות התבוסה", הספר של יעקב ביטון שאנו מוציאים ב"הליקון" בשבוע הבא. על השולחן היה הכול מפורק – העתקי שמש, דוגמת הדפסה ("אייריס") של הכריכה (השווא החסר בבי"ת יתווסף, הייתי צריך אותו למשהו אחר לרגע). רוב האנשים אינם מכירים את הספרים שלהם במצב כזה. הסתכלתי בסוס המכונף, הלוגו של הליקון, והיה נדמה לרגע שהוא ממריא אל איזה ספר אדום שהיה שם על השולחן. דוהר-עף בשדות הירוקים של הכריכה או מעליהם, מעבר להרים הלבנים של דפי הספר הזה. ונזכרתי באחד השירים מן הספר:

הַשְּׁקֵדִיָּה פָּרְצָה

לְאַט

בַּגִּנָּה עַל כִּסֵּא הָעֵץ

גִּלַּחְנוּ אֶת סַבָּא

קודם באה השקדיה, ורק אחר כך הסבא. יש כאן דימוי, כמובן, אבל לא ברור האם השיר מדמה את הסבא לעץ, או את העץ לסבא. לרוב בשירה האנושי הוא הבסיס, ואליו מדמים משהו. למשל, "שערך שחור כעורב"; העורב הוא רק מכשיר לדיבור על השיער. לא אצל ביטון. הוא רואה את הסבא והעץ דו-סטרית, שווים.

מה שהדימוי הזה מחביא הוא מה שאפשר לראות בתצלום: איך הצבע האדום שואף אל הצבע הדומה לו. בשיר זהו לא אדום אלא לבן. השקדיה פרצה כמו הזיפים הלבנים. אבל גם פריצתה גם הפוכה מהם. היא, הצעירה, פורצת לאט מתוך כבוד, כביכול, לזיפים הצומחים לאיטם. המילה לאט מתחברת למעלה ולמטה. אבל השקדיה אביבית, והסבא – בסתיו.

השיר רואה את ההבדלים ושוכח אותם. הכיסא מעץ, וגם השקדיה. סבא על כיסא העץ הופך לעץ, זיפיו – לפרחים. הגילוח כבר צופה את הנשירה של העץ, הגילוח הזה הוא נבואה על קץ האביב של העץ. מבחינת העץ, זה תער האפוקליפסה. כמו באחד השירים האחרים בספר, שבו מתנבא האבא: "שריפות הקיץ לפנינו". האש שהוא מדבר עליה אינה זרה, אינה "חיצונית".

ואז באה המילה "גילחנו". לשון רבים. מי גילח, כמה הם? שניים? שלושה? יותר? כמו טקס גדול, קרנבל, שבו כולם משתתפים בגילוח. אני כמעט מדמה המון אדם שם. במעגלים הרחוקים רק מספרים על מי ששמע על מי ששמע על אותו גילוח גדול. שם עומדים אנו, קוראי הספר. ממש שם. פתאום אני רואה את קצף הגילוח על העתקי השמש. גם הוא לבן. מחבר את הפרח לַפָּנִים.

זה בעיני ספר גדול ויקר. ניסיתי לכתוב שבחים. זה לא הלך. יש דברים שצריך רק לתאר אותם מקרוב. להמשיך לקרוא הגילוח

שיני שום קלופות מראש שלם, מעוכות
בצל וכרישה, קצוצים
400 גרם פול יבש מקולף (יש פול שנמכר מקולף, למשל בסופר "עדן". קילוף פול היא מלאכה מייגעת, לכן מאוד כדאי ללכת על הקלוף)
100 גרם עדשים שחורות או כתומות [אפשר קצת פחות פול וקצת יותר עדשים, אבל הפול צריך לשלוט]
שמן זית לסיר
קופסת עגבניות תמר (כ-400 גרם)
2 תפוחי אדמה לבנים גדולים
גזר אחד - הכנסתי כגחמה אקסצנטרית ברגע האחרון.
מלח ופלפל; כמון - 2 כפיות משמעותיות; מעט פלפל אדום [צ'ילי]
1.5 ליטר מים רותחים.
לטגן את הבצל והכרישה, להוסיף את שיני השום ולפני שישחימו, להוסיף את הקטניות ולערבב, 
אח"כ את תפוחי האדמה, אח"כ את העגבניות והתבלינים, אח"כ את המים הרותחים. 
אחרי הבאה לרתיחה - בישול שעתיים על אש קטנה
מומלצת סחיטת לימון לפני ההגשה מעל הצלחת.

  

 

19 בדצמבר 2012. הגיעה מיפן חבילה בדואר. ידעתי שזו כוס תה, עבודת קרמיקה, שהזמנתי. פתחתי את החבילה – הכול היה עטוף כאתרוג בקופסת הקרטון, בתוך קופסת עץ מעוטרת קליגרפיה. הרתחתי מים וניגשתי לפתוח. לא אגיד “בידיים רועדות”, אבל בכל זאת בהתרגשות קלה. הסרתי את המכסה. הכוס הייתה שבורה לגמרי, מנופצת לרסיסים ממש, כאילו מישהו רמס אותה ברגליים. יצאתי מהבית לכיוון הדואר כדי לשאול מה עושים. לקחתי את השברים בתוך שקית כהוכחה, הייתה לי הרגשה עמומה שלא יאמינו לי, שפקידת הדואר תאשים אותי ששברתי את הכוס בזדון כדי לחלץ את כספי הביטוח.

כשיצאתי לרחוב נתקלתי באחות סיעודית שגרה ליד. היא היתה בדרכה לאיכילוב. היא אמרה לי, אדוני, זה שבור. שאלתי אותה על שביתת האחיות הנמשכת, והיא אמרה, כן, גם הגוף נשבר, מתרסק בפנים, אבל אתם לא מוכנים להכיר בזה בשום אופן, היום בבוקר ראיתי איש בן מאה מת, אני טיפלתי בו חצי שנה, באו ולקחו אותו כמו שאתה לוקח את השקית שלך לזבל. אתם בזים לאחיות כי אתם בזים לעתיד. אתם יוצאים למלחמות בגלל שאתם בזים לעתיד. רווחים של מלחמה מתקבלים מהר מאוד, אני יודעת את זה, בעלי היה בצבא 20 שנה. במלחמה נשברים אנשים ומגיעים לבית החולים, אבל אתם לא רוצים להשקיע באחיות כי אתם בזים לשבורים ולעתיד, אתם לא מאמינים שתישברו, אתם מאמינים שלא תמותו, ואם תמותו זה יהיה נקי, מתוך שינה, בבית מלון בשווייץ, באוויר הטוב. השבורים לא יכולים לצאת למלחמה, ומי שלא יוצא למלחמה אפשר לקחת בשקית ולזרוק. מבחינתכם האחיות פחות חשובות מעובדי הנמל, כי את עובדי הנמל צריכים כדי להכניס את הפּצצות ואת האוכל, כולם כאן רעבים, הם מביאים פרות מאוסטרליה בספינות. בעלי עשה כסף יפה מפצצות, ואני הלכתי לעבוד כאחות סיעודית בשכר רעב למרות שזה הרתיח אותו, הוא אמר לי, את הולכת לסיעודית נגדי, את רוצה להרתיח אותי. אמרתי לו, כן, אני הולכת לסיעודית נגדך, אני רוצה להרתיח אותך. ג’יפ לבן גדול עצר לידה, והיא נכנסה בלי להיפרד לשלום.

נכנסתי לדואר, לקחתי מספר. ישב לפני קשיש עטוף צעיף מכבי תל אביב צהוב, שאמר לטלפון הסלולרי, “לא לא, אני בדואר. אתה שומע? אמנון ליפקין שחק מת היום. הוא היה הרמטכ”ל פעם. אני הכרתי את אמו. היא היתה אחות בהדסה בירושלים. גם ליפקין שחק מת בהדסה. אבל אמא שלו כבר לא הייתה שם. היה לו סרטן הדם, אמרו בחדשות. לא ידעתי שאפשר לחטוף סרטן בדם. זה מעביר בי צמרמורת. מה? לא לא, יש תור ארוך. הגיעה הודעה על חבילה מחו”ל. אני לא יודע מה זה. לא הזמנתי שום דבר. אני יושב בדואר, יש כאן מסכים. כתוב כאן שבסין חושבים שעוד כמה ימים יהיה סוף העולם, ושהשלטונות עוצרים את מי שמפחד מזה. טוב, ננתק, זה כבר בטח מאה דולר השיחה הזו. אני בדואר. בכלל, בזמן האחרון לא טוב לי בחיים. שלום ילד. אחר כך נדבר. שלום. — שלום”.

 

(פורסם ב"עכבר העיר" לפני מספר חודשים)

א. בתאריך 3.4, בשעה 19:00, בחנות הספרים "המגדלור" (הרכבת 4 תל אביב) ערב משותף לגלילי שחר עם ספרו "שארית ההתגלות" ולספרי "שאלות בספרות". שניהם הופיעו בהוצאת מוסד ביאליק, בסדרת "מבט אחר" בעריכת דן מירון. כניסה חופשית.

ב. בתאריך 18.4 בשעה 20:00 בבית אבי חי בירושלים (המלך ג'ורג' 44 ירושלים), ערב ל"אחות שמש" עם מאיר אפלפלד, בלהה בן -אליהו, ונגן העוד, מאסטרו ארמונד סבאח. כניסה חופשית.

ג. לדוברי הגרמנית – רואה אור השבוע הספר "קרוב" בתרגום לגרמנית, תרגום של ליליאן מלינגר.

ד. לקוראינו בחוף המזרחי של ארה"ב, בתחילת מאי אהיה בפסטיבל פן בניו יורק, בהנחה שאשרוד את הטיסה.