יהודית הנדל, בספר הנפלא "כסף קטן" (ספרי סימן קריאה, הקיבוץ המאוחד 1988), כותבת את המשפט הבא: "זה חשוב לערבב טוב ושבכל צלחת יהיה 'הלב של המרק'". המשפט הזה הוא גם עצה מצוינת לכותבים או לאמנים בכלל. לשאוף למצב שבו בכל משפט, בכל משיכת מכחול, בכל תנועה של ריקוד, בכל תיבה בפרטיטורה, נמצא הלב של היצירה. הלב יכול להופיע במופעים שונים, אבל ביצירה כזאת בכל משפט שתפתח תכיר את היצירה ואת היוצר. למרות שהמרק מורכב מחומרים שונים, כלומר יש לו כביכול לבבות שונים, סוד הערבוב מאפשר לחומרים השונים לבטא כל פעם מחדש את "הלב של המרק". ואם זה קורה משפט אחרי משפט, כמו שאכן קורה אצל הנדל ברבים מסיפוריה, לפנינו יצירה גדולה (אם אתם רוצים לקרוא סיפור גדול אחד השנה, קראו את "שמלות המשי של גב' קליין" מתוך הספר "ארוחת בוקר תמימה").
לפני שעה קלה המצאתי, לכבוד המרק של יהודית הנדל ותוך כדי מחשבה על המשפט הנ"ל, מרק, שלמיטב שיפוטי הוא שיא עבודתי בתחום המרקאות עד כה. להלן המתכון: להמשיך לקרוא הלב של המרק
[אלו לא תרגומים, אלא תרגומי עזר שאני רושם לעצמי בשולי הדף, אגב קריאה בספר חדש ויפה של סטיבן אדיס על הייקו. אפשר לכנותם וריאציות על המקור, וריאציות שמן הסתם אינן רחוקות מאוד ממנו]
קשה להסביר את החדווה המיוחדת שבמציאת אבן-יד, ובמיוחד באמצע עיר, ולא באתר ארכאולוגי. אפשר אולי להבין את הרגש הזה אם משווים את מציאת אבן היד למציאת פטיש, או למציאת שטר כסף. אבן-יד היא כלי לחיתוך ולקיצוץ. אבל מי שמוצא אבן-יד, בניגוד למי שמוצא פטיש, לא חושב עליה ככלי מעשי. זהו כלי שהזמן רוקן אותו מכל משמעות פרקטית, והוא הפך לחפץ מאגי טהור, לסמל של העבר, של הזמן האבוד. בכך שונה מציאת אבן היד ממציאת שטר כסף. מציאת שטר מכוונת כולה אל העתיד, אל שמחת רכישה כלשהי. מציאת אבן יד מכוונת כולה אל העבר והשמחה שהיא מעוררת היא שמחה של מציאת זמן.
אבן יד כמו זו, שמצאתי לפני יומיים (ביום הבחירות לכנסת) בשכונת בקעה בירושלים, הייתה בשימוש, למיטב הבנתי (ואשמח להערות של מומחים), לפני זמן הנמדד במאות אלפי שנים. 200 אלף? 400 אלף? 600 אלף? היא דומה למדי לאבן הזו למשל, מברכת רם, שבאוסף מוזיאון ישראל. מכל מקום, זהו כלי פליאוליתי תחתון, כלומר כלי שייצר מין אדם שונה משלנו, כנראה הומו ארקטוס. המין שייצר את הכלי הזה נכחד מן העולם, ובמובן זה למצוא ולהחזיק כלי כזה דומה להחזקת ביצה של דינוזאור. כלומר, אין זה סתם כלי עתיק מאוד, אלא שריד מעולם אנושי-אלטרנטיבי שנמחה, פצירה מהימים שבטרם המבול, כביכול. למצוא דבר כזה באמצע ירושלים הרי זה לגעת פתאום בעולם האבוד ההוא. זה כמעט מבהיל. כמו שערה בודדת שעשויה מזמן-עמוק שמגיחה מעור העיר. אלוהים יודע כמה גלגולים עברה. ידידי א’ טוען כי יש להניח שהאבן הזו הייתה בשימוש באזור דרום הר חברון ובמשך מאות אלפי שנים נדדה בתהליכי סחף לירושלים. רק לדמיין את המסע הזוחל האטי-אטי הזה, שבסופו הרגע של ההתקלות בי.
אפתח בהתנצלות: שני ספרים שלי מופיעים בסמיכות זה לזה אבל זה לא אמור היה להיות כך. הספר החדש, שיוצא בתחילת ינואר, אמור היה לצאת כבר לפני יותר משנה והתעכב בגלל מורכבות ההפקה (יש בספר תמונות רבות) וכך נוצרה צפיפות קלה.
לספר הראשון, הרומן "אחות שמש", ייערך ערב ב"תולעת ספרים" במזא"ה 7 תל אביב ביום שלישי הבא, 1.1.13, בשעה 20:00. משתתפים: דרור משעני, דרור בורשטיין ודביר בנדק.
הספר השני, "שאלות בספרות", הוא ספר עיוני (שנכתב מתוך מחשבה על הקהל הרחב) על ספרות, שירה ואמנות, שיוצא בימים אלו בהוצאת מוסד ביאליק.
כרגע אפשר לרכשו (במבצע!) דרך האינטרנט (בקישור הנ"ל), ולחנויות הוא יגיע בתחילת 2013.
כשהייתה נזכרת בו הייתה נזכרת בְּמָיוֹנֵז. בינה לבין עצמה היא גם כינתה אותו בשם הזה: "המיונז", עשרים שנה אחרי שכבר נפרד ממנה. היה לו איזה עניין עם המשחה הלבנה. אהב אותה מאוד. למרוח על חלה. ועם ביצה קשה. רק אחרי כמה חודשים שהיו נפגשים התגלה מדוע הוא לא מעוניין לצאת למסעדות: הוא לא אוהב שום אוכל. רק המיונז. של תלמה. היא ביררה ואז הכינה לו ביתי. לפי מתכון של שף. שלושה כוכבי מישלן: הוא לא נגע בזה. הריח, הוא אמר, זה כמו דגים. והוא דגים שנא. רק מיונז רגיל. חלה. ביצה קשה. קצת מלח. היה אוכל את זה כל יום לצהריים. בבוקר ובערב – חטיפים. ולפעמים אכל גם מיונז לארוחת הבוקר. כך, בכפית, ישר מהקופסה. ליקק את זה כמו דבש. פעם תפסה אותו תוקע אצבע למקרר, בלילה.
הם, לא צריך לומר, נפרדו. מוזר, חשבה. היה נדמה שהדיאטה לא השפיעה על תפקודו הגופני. היא אהבה לשכב אתו. והוא היה אדם נעים בסך הכול. אבל מגיל ארבע-עשרה קרה שם משהו. אפשר לומר שהוא סגד למיונז כמו לאליל. הוא גם שטף את הקופסאות והעמיד בפירמידה ענקית. שלחו פעם צלם ופרסמו עליו כתבה גדולה. הם נפרדו כמו שזוגות רבּים נפרדים. למעשה, הם נפרדו כי היא הייתה צוחקת כל הזמן, וזה הרגיז אותו. שניהם מצאו בני זוג, שניהם עכשיו הורים לילדים. הכול בסדר, באמת. אבל קורה שהיא תופסת את עצמה עומדת ובוהה, בסופרמרקט, וחושבת איך הייתה, לפני שנים רבות כל כך, שוכבת עם המיונז ואיך היו עכשיו יכולים להיות נשואים, והיא הייתה מורחת לילדים – לציקי ועומרי – לא-לא, היא לא תקיא על מיכלי הקטשופ, היא תיאחז קצת בְּעֶגְלַת הסורָגים וזה יחלוף.
החל מיום שלישי הקרוב (13.11.12) בשעה 20:30 תשודר במסגרת "האוניברסיטה המשודרת" של גל"צ סדרת שיחות שלי, תחת הכותרת "תמונות של בשר". השיחות יהיו לזמן מה נגישות גם דרך האינטרנט. יש מגעים להוצאתן כספר קטן.
בסדרה "תמונות של בשר" אני מתבונן בכשלושים ציורים והדפסים המתארים בעלי חיים. השיחות פותחות בציורי טבע-דומם המתארים בעלי חיים שהומתו לצורך אכילה או במהלך ציִד, ומסתיימת בציורים המציעים זיקה אחרת, לא אלימה, בין אדם וחיה. התמונות מובאות הן מן המסורת המערבית (ציירים כמו גויא, שארדן, רמברנדט וקרווג'ו וגם כמה ציירים ישראליים) והן מן המסורת של המזרח הקדום (אשור) והמזרח הרחוק (באדא שנרן הסיני, איקיו סוג'ון היפני).
הסדרה מנסה להקיף תחומים שונים מעולם החי כפי שהוא משתקף בתמונות, ולעסוק בנושאים שונים. ביניהם: אכילת בשר, ציד של חיות טרף, דיג, חיות מחמד (כלבים), גני חיות, קורבן (עקדת יצחק), בעלי חיים כסחורה, קניבליזם וחרקים.
סדרת השיחות היא גם ניסיון לאתגר את המדיום הרדיופוני על מנת "לראות" ציורים בעזרת האוזניים; למאזינים המעוניינים בכך הציורים נגישים דרך האינטרנט בקישור http://www.scribd.com/doc/109453352. אפשר להוריד דרך הקישור קובץ pdf ובו כל ציורי הסדרה, מחולקים לפי סדר השיחות. אם מישהו מתקשה בהורדה דרך הקישור הוא מוזמן לכתוב אלי ואשלח לו במייל. ואפשר לנסות קישור אחר להורדה >>>
אני מרשה לעצמי, לראשונה בתולדות האתר הזה, להעלות מתכון. המצאתי את המרק הזה היום. אני בטוח שיש בספרי המתכונים מרקים דומים, אבל משהו בשילוב המסוים הזה הִתעלה. אולי זה המרקם של הגזר ואולי המאבק הסמוי בין העדש לגזר-בטטה.
החומרים:
6 גזרים סגולים, 6 גזרים צהובים (מוכרים כאלה בשוק בנמל ת"א ב-10 ש"ח בלבד לצרור גדול, ובטח בעוד מקומות), קצוצים או מגוררים. נראה לי שעם גזר כתום רגיל זה לא יעבוד
תפוח אדמה חצי-סגול גדול (אני מניח שגם תפוח אדמה לבן רגיל יעבוד), קלוף וחתוך לקוביות
בטטה אחת לא ענקית, קלופה ופרוסה
בצל גדול אחד ושן שום אחת לפחות, מעוכה
כוס של עדשים כתומות וירוקות, בערך חצי-חצי, שטופות במסננת רגע לפני ההוספה לסיר
כפית גדושה כמון
כפית מלח ים (או מלח אחר)
חצי כפית פלפל לבן (או שחור)
שמן זית "עד שנעים בסיר" (אייל שני)
ליטר וחצי מים רותחים
ההכנה בעצם מובנת מאליה – מרתיחים שמן עם הבצל והשום (את השום מוסיפים רק בסוף הטיגון), מכניסים את הירקות, מערבבים על אש גבוהה 5 דקות, מוסיפים את המים, העדשים והתבלינים, מביאים לרתיחה ומבשלים שעה בסיר כבד ומכוסה על אש קטנה. טוחנים חלקית במיקסר יד. יוצא מרק כהה וכבד, שמסתיר בתוך הצבע שלו את הדברים הכתומים.
ניסינו לעודדו והזכרנו לו את ימי הזוהר, אלו שאחרי הקמבֶּק, איך הוזמן לחקות את שר הביטחון במסיבה שיזם שר הביטחון עצמו. זה סוקר בכל העיתונים אז, בעמודים הראשיים, הזכרנו לו את תמונות הענק שלו, מחופש לשר הביטחון, לצד שר הביטחון, הה, איך חלפו עשרים ומשהו שנים. הוא היה גדול החקיינים, והוא חיקה את שר הביטחון ושר הביטחון השיב לו בקולו. השׂר נקרע מצחוק. לאחר מכן ביקשו כל שרי הממשלה כמעט חיקוי כזה, וכוכבו דרך. השיא היה כשהוא חיקה את כל הממשלה בבת אחת, כולל נשיא המדינה והרמטכ"ל, הוא הוסיף להם גם את קפטן מכבי תל אביב בכדורסל, וכולם דיברו בישיבת ממשלה מיוחדת כביכול, בתוכנית טלוויזיה ביום העצמאות. הוא ממש ערך שם ישיבת ממשלה שלמה, והעלה הצעות לסדר היום, ושר האוצר התנגד בטענת ש"אין לי גרוש בקופה, איפה אתם חיים", ושר האנרגיה דפק על השולחן ואמר ש"האנרגיה במשרדי מוגבלת, יהודים!", תמיד היה אומר את זה, ושר הביטחון אמר בנועם, במבטאו הגרמני הקל, שהכול טוב ויפה, אבל לא על חשבון תקציב הביטחון, וראש הממשלה פסק שבמדינה דמוקרטית, ושר המשפטים תיקן את כיפתו והדגיש, "יהודית ודמוקרטית", את המילה יהודית השמיע בקול רועם, את המילה "דמוקרטית" בלע כשֶרֶץ. קפטן מכבי תל אביב כדורסל כדרר שם בין כל השרים ומדי פעם העלה הצעות חוק ממשלתיות, צילמו אותו כמובן בכל תפקיד בנפרד וצירפו את כל התפקידים בעריכה. זה שודר לעיני מיליוני צופים, היה אז רק ערוץ אחד, ממיליוני בתים שמענו את הצחוק. ההופעות מיהרו להגיע אחר כך, הוא באמת עשה קמבק מדהים, לא היה ערב שלא הופיע בו. ניסינו להזכיר לו את כל זה כדי לעודדו, אבל הוא רק הניד בקושי בראשו. צחקנו באופן מופגן גם מדברים שלא הצחיקו אותנו אז, לפני עשרים ומשהו שנה. כאב הלב לראות אותו, את מלך הבידור הזה, אדם שהיה זוקף אצבע וכבר היה הקהל נשפך, מוטל חיוור, רזה, קלוש. אתה זוכר את החיקוי של לאה גולדברג?, אמרה פתאום הנכדה שהגיעה מקנדה, אמרו לה שלא תהיה עוד הזדמנות. "לאה גולדברג, אתה זוכר, סבא?", חזרה ליד אוזנו הענקית. ובאמת עיניו ברקו פתאום. הוא כמו נדרך, גופו הפך משמיכה רפויה לגוף. הגישו לו כוס מים והוא, לתדהמת האחות הסיעודית, גמע אותה עד תום. עזרנו לו להזדקף במיטתו. הוא כחכח בגרונו. אחרי חודשיים כמעט בלי תזוזה במיטה, פתאום פעל עליו שמה של המשוררת ככוח פלאי. ידענו, ידענו מה יבוא. ידענו שהוא יחקה עכשיו את לאה גולדברג, והחיקוי הקבוע שלו היה השיר המתחיל ב"מכורה שלי, ארץ נוי אביונה". כבר מלמלנו את המילים הפותחות את השיר. מאות פעמים חיקה אותה, לאה גולדברג עצמה סלדה מן החיקוי, הפצירה בו שיחדל, אבל הוא לא נעתר, הוא קרא את השיר בקולה בכל הזדמנות. הוא הרים את אצבעו, הס הושלך בחדר, לא, הס הושלך כמדומה במחלקה כולה. הוא פתח את פיו, הוא שר את הפּסוק: "אַחֲרֵי מוֹתִי עוֹד יִהְיֶה מַשֶּׁהוּ בָּעוֹלָם", קולו היה קולו של מתי כספי. ואז השתתק וצנח לאחור על הכר. "נוּ-נוּ, מר צוקר", נזפה בו האחות הסיעודית והביטה בנו במבוכה, "עכשיו קִלקלנו לנכדים את המצב-רוח לכל ראש השנה, מה?". אבל בשנה שלאחר מכן, בדיוק בערב ראש השנה, כל זה חזר על עצמו במדויק, הכול קרה שנית.
כתיבת פרוזה: כמה אנרגיה מושקעת על מנת לומר משהו – בעוד ועוד אופנים אחרים. כמו משחק ילדים שאסור לומר בו מילים מסוימות.
מה שהוּתר כבר לשירה, לציור ולמחול בישראל – נאסר על הפרוזה על ידי ביקורת הספרות הישראלית: לדבר לא על הפוליטי, ההיסטורי, החברתי, העַם – וליתר דיוק דימויים מגזריים של אלו – אלא על האישי, או אף לא לדבּר על שום דבר במיוחד, להיות כמו מנגינה של בטהובן. אילו הַתֶּקֶן של ביקורת הפרוזה הישראלית השכיחה היה חל על אמנויות אחרות היינו מאבדים את הטבע הדומם ואת הדיוקן הלא-רשמי בציור; נוף היה אפשרי רק בהקשר לאומי, למשל נוף מצדה או שער הגיא, וציור מופשט היה אסור; היינו מאבדים את אמנות המחול בשלמותה, למעט כזה שפותח טקסים רשמיים; היינו מאבדים את המוזיקה למעט המארשים וההמנון הלאומי ושירי ימי הזיכרון הממלכתיים. אני תוהה אם יש עוד מקום מלבד הספרות הישראלית שבו נשמרת ההיררכיה האקדמית הישנה של הציור המערבי: ציור היסטורי בראש הפירמידה, וכל השאר משני או מיותר.
לקח פשוט מכתיבת פרוזה: עד כמה אנשים שונים מאוד זה מזה למראית עין, בני דורות שונים, מעמדות חברתיים שונים, גברים ונשים וכו' – נוגעים זה בזה בעצם, זהים כמעט. בלי מאמץ מיוחד מתאחים אנשים שונים בטקסט לדמות אחת.
בגלל לחץ אשוּרי ממזרח על פניקיה (למעשה ערים נבדלות: צור, צידון וכו') נסעו הפניקים הרחק מערבה (סביבות המאה ה-8 לפנה"ס) והגיעו עד החוף האטלנטי של ספרד (קדיז) כדי לכרות שם כסף וברזל ולהשביע את התיאבון האשורי, שיאפשר לפניקים להמשיך בעצמאותם ובמסחרם. לאורך נתיב ההפלגה מפניקיה (לבנון של ימינו) ועד ספרד אנו מוצאים כיום את שרידי המושבות הפניקיות (ריצ'רד מיילס). כלומר, מלכי אשור (בעירק של ימינו) השפיעו על מערב ספרד (תרשיש). כל דבר פועל כך, גם כתיבת ספרות. הקושי בכתיבת ביקורת ספרות או אמנות היא לכתוב על ספרד ולא לשכוח את אשור, למרות שאין שום חרס אשורי בספרד.
קשה ואולי בלתי אפשרי לכתוב שירה בזמן שעסוקים בכתיבת רומן, ממש כמו שקשה ואולי בלתי אפשרי לגזור קונפטי או מגזרות נייר ביד אחד כשביד האחרת אתה עסוק בשאיבת אבק. גם אם אתה מסור לשני העיסוקים באותה מידה, אחד מהם יגבר על משנהו מפני שהוא שואב אותו. פרוזה יכולה לשאוב כל משפט שיר, כל רעיון שירי; שירה לא יכולה לשאוב את הסיפורים מהפרוזה.
אם אינכם מכירים את פרופ' איאן סטיוארט, הנה ההזדמנות: יש ברשת כמה וכמה מסדרות הטבע המרתקות, המחכימות והמרגשות בהנחייתו, כולן ב-BBC. קישורים כאן. פרקים שלא מצאתי כרגע אינם מקושרים.
א. "איך כדור הארץ עשה אותנו": סדרה על הזיקות בין כוחות הטבע וההיסטוריה האנושית. אש, מים, רוח, קרח, האדם.
ב. "אנשי הסלעים": סדרה על גיאולוגים סקוטים ותגליותיהם. פרק 1, פרק 2, פרק 3. מצולם בסקוטלנד המרהיבה.
ג. "איך להצמיח פלנטה": על הזיקה שבין התפתחות עולם הצומח והתפתחות החיים. פרק 1, פרק 2, פרק 3. הפרק על הפרחים מדהים במיוחד.
ד. "כוח הפלנטה". הרי געש, אוקיאנוסים, אטמוספרה, קרח, "ארץ נדירה". הכוחות היסודיים המעצבים את הפלנטה.
מתחת לשולחן 