מחבר דרור בורשטיין

שמו של הציור "ניצחון המוות", אבל לא המוות כדבר מופשט מתואר בו, אלא מתים, והניצחון הוא ניצחונם. אבל גם זה אינו מדויק, כי המתים בציור חיים לגמרי, פעלתניים, בעלי חוש תיאטרלי מחריד, והם בלי ספק נהנים ממעשיהם. אחד השלדים עטה על פניו מסכת תיאטרון אנושית. מוטב היה לכנות את הציור "ניצחון אנשי המוות". כמו אחת ההגדרות למיתוס, הציור מתאר מצב שאף פעם לא התרחש אבל הוא תמיד בתוקף.
הציור נראה כגרסה מורבידית של "משחקי ילדים" של אותו צייר, ציור שקדם בשנתיים לציור שלפנינו. המסכה הנ"ל מופיעה גם בציור המוקדם. אני זוכר, לפני 20 שנה במוזיאון הפראדו במדריד, אמא אומרת לנער לא להסתכל ומושכת אותו הלאה כשעברו ליד הציור. ואפשר להבין אותה. זה ציור שצועק גם "אל תביטו בי". אולי הנשמה לא נועדה לראות דברים כאלה. איני זוכר מיהו שאמר (רובר ברסון?), "יש בתוכי מלאך, ואני כל הזמן מבהיל אותו". ציור כזה הוא מראה שמבהיל את המלאך. אבל אנחנו, במדינת ישראל, כבר לא יכולים שלא להתבונן.
במרכזו של הציור דחיקת המוני אדם לתוך מעין ארון מתים גדול, שצוהר מסורג בו, הנראה כמלכודת עכברים גדולה. לא ברור מה עומק המלכודת, אבל נראה שאין גבול לקיבולת שלה. ואולי הבאים בשער מגיחים מצדו השני כעוד שלדים, תגבורת לצבא המתים?
ספינות טובעות, כבשן מתפרץ, חיים, שדים, מפלצות ומתים מתערבבים בהתרחשות חסרת תכלית. פני כלב רעב ליד פני עולל. מת בארון מתים על גלגלים דורס מת אחר. שלד מניף חרמש ענקי רוכב על סוס רומס. מלך שמוט אוחז שרביט, עטוי גלימה וכתר, נתמך בידי שלד המציג לו שעון חול. המוני האדם כאן הם כגרגירים בשעון החול הזה. אֵת מוטלת על עגלה טעונה ערֵמת גולגולות. ערֵמת מטבעות בחביות, מן הסתם מאוצר המלך. גרדום רחוק, שלדים צופים. גם התליין שלד. ליצן חומק אל מתחת לשולחן, דורך על לוח השש-בש, מפזר את הקלפים.
וכו' וכו' וכו'.
בפינה הימנית התחתונה זוג מנגן ושר. הם כמו נתונים בחדר סגור ואינם רואים את המתחולל מסביבם, ואולי רואים ומתעלמים, אינם רוצים לראות, כמו האמא ההיא, לפני 20 שנה, וכמונו. כולנו דחוקים שם בפינה הזו. חלילית מונחת במקביל לשוקי האיש כמעין גבול בין הפינה ה"מוגנת" ובין העולם המטורף. בפינה הרחוקה מושכים בפעמונים גדולים. אולי אליהם מביט תופס החרב שליד הזוג המוזיקלי. בציור הזה אין תקווה במוזיקה. החלילית מקבילה לחרבו של האיש, שתועיל לו כמו כלי הנגינה.

אם יש בציור הזה רסיס תקווה, היא בעיניי בדמות של אחד מאנשי המוות, שיושב על מדרגה נמוכה ליד חבריו השלדים (אניח לכם למצוא אותו בציור). הוא מניח את ידו על ברכו ותומך את ראשו בכף ידו בתנוחה המובהקת של המלנכוליה. לפניו מוטל על הקרקע עוף כלשהו. משהו גרם לשלד האחד הזה לשבת, לשקוע במרה שחורה, ובעיקר לעצור לרגע, לעצור. ג'יימס הילמן, בספר חדש המכנס את כתביו על מלנכוליה ודיכאון, כתב שתנוחת אחיזת הראש היא הרגע שבו היד האנושית הפעלתנית מפסיקה להישלח אל העולם החיצוני על מנת לשנותו או לקחת ממנו משהו, הופכת ליד שתומכת בראש ובעולם הפנימי. במדינה שמנוהלת על ידי כל כך הרבה אנשים שמתפקדים באופן הרסני, האם הדיכאון הוא תקוותנו?

נוף קצה, בין הרים וים. אנו, הנתנייתים, מכירים נוף כזה. בערך. הים סוער וחי, רוגש. מקהלת גלים. אם נגלול את המגילה מימין לשמאל יעבור חצי מה"סרט" בים הפתוח. עד שלפתע תופיע קצה מחט, קצה עץ.
חוקר ציור סין, ג'יימס קאהיל, כתב בספרו על הציור של שושלת מינג כי ב"עידן שהתאפיין בנופים מתונים ובהעלאת זיכרונות מוּדעת לעצמה, ציור זה בלט ודאי בנאמנותו ליצירה שעיקרה חוויה חושית בעולם מוחשי". אבל המוחשיות הזאת היא גם לגמרי מיתולוגית ומסתורית: הציור קרוי על שם פרק הפתיחה בספרו של צ'ואנג טסה, זה הפותח את "קולות האדמה" שתרגם יואל הופמן: "בים הצפון שוכן דג ושמו קוּן. מי יודע כמה אלפי מילין גודלו של קוּן". הים המתואר כאן הוא הים הזה. אפשר להבחין, קצת ימינה מהמרכז, במעין ראש תניני, ראש דרקון. לפנינו ים האינסוף, אבל מוחשי, ממשי, מתנפץ על הרים שבני אדם גרים בהם והולכים עליהם. הציור מתאר חיים על סף האינסוף, אבל לא באופן מושגי וערטילאי אלא באופן גאוגרפי. אפשר לשמוע את האינסוף בציור הזה. אפשר לקפוץ לתוכו, אם נבקש את נפשנו להיבלע. קוּן יבלענוּ ברצון.
בבקתה בשמאל יושב איש וצופה. בקתתו פתוחה לכל עבר והוא יכול לצפות בנו ובים באותה מידה. הגדילו את הציור בקישור ותראו שבחלונו, כמו בציור על קיר, נמצא הים. נוכח ממש, כמו שהציור הזה, שהדפסתי לעצמי בגודל אמיתי, נוכח על קיר חדרי.

שניים חוצים גשר צר, דק ורעוע על פני פלג שוצף קטן, הד לים התוהו הגדול. כמה קרובים המים. צעד אחד לא נכון והם נופלים ונסחפים לים. אבל הם לא נראים מודאגים. אחד מהם נושא צ'ין, כלי נגינה: מוזיקה ממתינה בהמשך הציור הזה. אל מול הסער יישמע צליל מיתר. אולי הבקתה שחלונה ריק ופקוח היא ביתו של המוזיקאי.
ההר סוער לא פחות מן הים. העצים שוצפים לא פחות מהגלים. הסלעים חיים לא פחות מבני האדם בציור. ההר בונה את עצמו כמו פאזל חי של סלעים. השורשים הגלויים מגששים עליו, כפוסעים בצעדים קטנים למרגלות העצים. העץ במרכז וראשו של קוּן כמו משלימים זה את זה בתנועה מעגלית.
היבשה כולה היא מין גל שכמו מתנפץ אל גל הים. ראו את נקודת המתח שבה גדר פשוטה כמו נוגעת בקצה הים, מתחת לעצים הגדולים. ונסו לשעֵר איך זה להיות כמו מי שיושב שם, מול כל המסביב המסתער הזה. אפשר לומר שאנחנו כבר שם, כי האינסופי אינו "שָם הרחק", ממש כמו שהגלקסיה אינה "בשמַים", אלא גם כאן, בתוך החדר שאנו יושבים בו.
מרכזו של הציור הוא שני עצי האורן הנראים במבט ראשון כעץ אחד. מתוך העצים או אליהם ננשפים ונפרשים עננים רחבים ככנפי עוף גדול. אני משער שזו, שוב, אילוסטרציה לצ'ואנג טסה: קוּן הופך ל"ציפור [אינסופית] בשם פֶּנְג… כנפיו כעננים המכסים את עין הרקיע". שני העצים הגדולים כרוכים זה בזה, כמו האדמה הכרוכה במים, כמו הגלים המתקשרים בגלים, כמו מבטנו הארוג אל הציור. והכול בעדינות מופלגת: הענף הימני מבריש את הים כמו מכחול הצייר שצייר אותו.
האיש יושב בתוך הסערה. גם הוא מצוי על "גשר" כמו השניים האחרים. הוא פתוח ושלֵו. הציור לא מסביר לנו איך האיש עושה את זה, אבל הוא מראה לנו איך מצב כזה נראה. כלומר רומז לאפשרותו.
זה ציור על ישיבה באיזון ועל והליכה באיזון על גשר צר מאוד בתוך עולם הנתון בשינוי, עולם ההולך ונברא, ולא על מֵי מנוחות. הציור הזה צויר בסין, לפני חמש מאות שנה, עבורנו.

הרשימה פורסמה היום במוסף לספרות של "ידיעות אחרונות", בלי המוזיקה:

פסיעה אחת לתוך שטח אחוזת הטירה ושקט משתרר, ובתוכו כבר נוצצים ציוצים של ציפורי שיר בקור בוקר נובמבר. עצי צינית, שביערות הם לרוב שיחים המלווים אלונים, צומחים כאן כעצים לכל דבר, מגביהים לראווה את פאר עליהם המשוננים ופירותיהם האדומים, כגמדים שהתענקו.

בית צ׳רלטון, גרניץ׳, לונדון. שני עצי ערמון-סוסים עירומים, גבוהים מאוד, בחצר האחורית. סנאי מופיע על אחד מהם ומתקרב אלי להביט. אני אומר לו כל מיני דברים. והוא מקשיב. אחר כך הוא מתחיל לרדוף סנאי אחר סביב הגזע, כשני פרפרים במעוף זוגי. קול ציפורניהם סובב את הקליפה הלחה, ותוך כדי כך עולה ויורד על עץ הערמון. וכבר לא ברור מי רודף ומי נרדף. הם מקשטים את גזע העץ בתנועתם המהירה, העולה ויורדת, נכרכים כנחש פרוותי בליטוף של זנבותיהם הרכים, עד שהקשר בין הרודפים ניתק והם נפרדים ונעלמים בין ענפי עצי הענק.

באתי הנה כי שמעתי שנמצא כאן עץ התות הכי עתיק בבריטניה. כבן 400 שנה. עץ שצומח כזמן שצומחים מחזותיו של שייקספיר. האחוזה נמצאת בראש גבעה. עליתי משכונת הנהר ברגל. הקדמתי לבוא. הגן עוד סגור. מבעד לסורגי השער אני מביט בשקט ששוכן בתוכו, שקט שהבשיל כפרי של לילה, מביט בכמיהה כמי שבא ממחוזות המלחמה ושב אל ביתו אך גילה כי המפתח אבד לו.

ומתברר כי העץ העתיק אינו שוכן בתוך הגן אלא בחוץ. מרחוק אני מבחין בירוק הבהיר של עליו ובענפיו השחורים. הוא מוקף גדר נמוכה. מנעול צהוב גדול תלוי על פשפש שרק לגננים נועד. האם יש כאן גנן זקן שכבר עשרות שנים דואג רק לעץ הזה, כמשרת רב-טקט בסרטים בריטיים? האם הייתי מוכן לקבל את המשרה הזאת? כל בוקר להגיע, לברך את העץ האחד הזה, כל בוקר לשבת לצידו, לדאוג למחסורו, לכתוב את קורותיו?  

העץ העתיק התפצל לארבעה גזעים. עלים רבים, ירוקים, בהירים, חלודים ברובם בכתמי שלכת מבצבצים מענפיו המסוקסים. שכבות עבות של טחב מכמה מינים, פטריות טריות מבצבצות ממנו. שבור, אכול, שחור, חי. עקום, מפוצל, למוד סבל, חי. מדוע אף ציפור לא נחתה עליו בהיותי כאן? מרבד עבה ולח של עלי שלכת של עצי דולב סמוכים ושל עליו-שלו מרפד את תחומו.

הוא היה עץ אחד והפך לארבעה, פונה לארבע רוחות השמים, כארבעה אלים-אחים קשישים או כחיות הקודש בחזון יחזקאל.

כמה זקן אתה, מובס למראה. אך כמה בהירים עליך, כמחשבות ישיש על נעוריו. והמחשבות עודן זוכרות את הירוק, לא: המחשבות עודן ירוקות, גם אם אחזה בהן שלכת. אני מרים מחשבה אחת כזאת ומניח בין דפי הפנקס. הוא עושה כמיטב יכולתו. וקיים כמיטב יכולתו. האדמה שממנה צמח קרובה מאוד גם אל רום צמרתו, אך הוא עודו שר צרוד בעלי נעוריו.

קָפֶה בַּטִּירָה

צִנְצָנוֹת רִבָּה כֵּהָה

"מֵהָעֵץ שֶׁלָּנוּ"

–

פֶּרַח בּוֹהִינִיָּה פָּעוּר
וּמֵאִיר בְּשֶׁמֶשׁ שֶׁל חֹרֶף
וְעָנָף קָטָן תּוֹמֵךְ בּוֹ
לְיַד תַּצְלוּמֵי חֲטוּפִים

זה פרק הפסנתר הרחב והעמוק ביותר בכל ספרות הפסנתר המוכרת לי. האזנתי לו ודאי מאות פעמים לאורך השנים. הוא חובר ב-1818. מפליא שאחריו המשיך בטהובן לכתוב עוד פרק – פוגה בלתי אפשרית, מחרידה כמעט, הבאה אחרי הפרק הזה, ועוד שלוש סונטות נפלאות. נגינת הפרק הזה אורכת משהו כמו 18-20 דקות, אבל התחושה בסופו היא של יציאה לממד זמן אחר ולעולם אחר. אם יש פטרייה שמשרה מלנכוליה של גווני אפור, היא תישמע כמו הפרק הזה. כמעט אי אפשר לחשוב על נגינת הפרק הזה בעונה שאינה סתיו או חורף. הסופר והעתידן רוברט אנטון וילסון אמר שאם ישאלו אותו מי הוא, התשובה הכי טובה שיוכל לתת היא לפזם את הסונטה הזאת, "המרקלוויר". הפסנתרן וילהלם קמפּף אמרו שזהו המונולוג היפה ביותר של בטהובן, ובאמת קשה להימנע מהתחושה של מישהו שמדבר לאורך הפרק, ואולי שר מתוך חלום, הולך פנימה, פנימה, פנימה ובה בעת מתפשט לכל עבר.

בהקלטה חדשה שיצאה לאור היום קרה משהו מצמרר. הקליט אותה בעדינות מופנמת הפסנתרן היפני (יליד 1988) נובּוּיוּקי צוּג'י. הוא עיוור מלידה. מדהים שאפשר ללמוד יצירה כל כך מורכבת משמיעה בלבד. היצירה הזאת חוברה כשבטהובן כבר איבד את שמיעתו, כלומר שמע אותה באוזני רוחו. אם כן, מה שאנו מאזינים לו בהקלטה הזו הוא תוצר של חירשות ועיוורון. והנה, שני המומים לא בלמו את המוזיקה. גם הבדלי הזמן והלאום לא בלמו אותה. פנסתרן יפני מקליט בברלין יצירה של מלחין גרמני יותר ממאתיים שנה אחרי כתיבתה והיא נשמעת בתל אביב והמוזיקה לא החלידה אפילו באטוֹם אחד שלה.

אין לי מה להוסיף על כך, זולת זה שלפעמים ידיעות כאלה יכולות לאזן ידיעות רבות שבהן אנו מוצפים על רשעות, טיפשות ואלימות. לא בדיוק לאזן, כי הדברים לא עומדים על אותו מישור, אבל אולי לעודד, להזכיר שיש חדשות רבות שלא מגיעות כלל לכותרות העיתונים. והרי הידיעה על ההקלטה הזו צריכה היתה לפתוח את מהדורות החדשות ולעצור את העולם, לפחות למשך הנגינה, משלל טירופיו המתעקשים.

הדבר החדש הוא הבינה המלאכותית. ראיתי שאוניברסיטה בארצות הברית מציעה 20 או 30 משרות למחלקה חדשה שתיוחד לזה. בעיתון קראתי שבינה מלאכותית כבר הורגת אנשים אצלנו, כמעט כמו בסרטי ה"טרמינייטור". מדברים על שילוב של בינה מלאכותית במערכת המשפט, בתור שופטת (שופטת שקוראת את כל פסקי הדין בכמה שניות, ולא צריכה לצאת לאכול סנדוויץ' אחרי שעתיים) ובתור עורכת דין (כמו המסחר בבורסה, שלהבנתי כבר שנים מנוהל על ידי מחשבים). אפילו למדעי הרוח הטכנולוגיה הזאת חודרת. כבר קיבלתי עבודות בקורסים עיוניים ואפילו בסדנת כתיבה יוצרת שסגנונה של הבינה המלאכותית ניכר בהן בוודאות. אני מניח שיש עבודות סמינריוניות ואולי אף דוקטורטים שנכתבים ברגעים אלו ממש, תוך שניות או דקות.

ארצה לתרום בקיצור זווית ראיה של מחקר זעיר שעשיתי על הבינה המהוללת. ההתרשמות שלי היא שמדובר בשילוב של מנוע חיפוש אמין ומפתיע, לפעמים מדהים, ב"אינטליגנציה" שלו, במהירות תגובתו ובמחשבתו הסדורה, עם שקרן פתולוגי במקרים רבים אחרים. ואין כל דרך להבחין בין מידע אמין ובין מידע מופרך לגמרי.

הפואטיקה של השקר שלו היא מסירת מידע מפורט שנותן רושם שהוא יודע על מה הוא מדבר בתוספת קלישאות לאווירה נעימה. והוא לעולם לא מודה שאינו יודע.

זה מה שהופך את השקרנות לכזאת מדאיגה. השופטת המלאכותית לא צריכה לאכול כריך אבוקדו, אבל היא יכול לשקר בטון זהה לטון שיקבע כי 1+1=2. מה שמעניין כל כך הוא הערצת השקרן. ואני תוהה האם יש זיקה כלשהי בין הערצת הטכנולוגיה והערצת הדמגוג במישור הפוליטי. ההערצה מצפה מהמשיב שיענה בביטחון, לא משנה מה יאמר. העיקר שלא יהסס ולא יתייעץ ולא יודה שאינו יודע, כי זה נתפס כחולשה, וכנראה מזה רבים מפחדים.

יהיו שיאמרו שככל שהטכנולוגיה תשתפר השקרים ילכו וייעלמו. לדעתי זו רק משאלת לב. אין שום דרך לדעת, להבנתי, אם לא יקרה ההיפך, והשקרים והמידע הכוזב יהפכו ליותר מפורטים, ליותר דמויי אמת.
כשאני מקבל מידע שגוי ומופרך מהבינה המלאכותית, אם אני אומר לה שהמידע שגוי היא ממהרת לתקן את עצמה. היא מודה בטעות ואז כמעט תמיד מוסרת מידע מתוקן שהוא שגוי באופן אחר. כשאני מנסה לברר מדוע היא לא מודה שאינה יודעת, היא מתחמקת, מציעה לי עזרה בנושא אחר. ואם איני מתקן את שגיאותיה היא ממשיכה לשקר. הנה כמה דוגמאות, מעט מהרבה.

ביקשתי לסכם את עלילת הספר "הדוב" של אסף שור. זאת התשובה:

למי שלא קרא את הספר המצוין הזה, יובהר שמדובר בהבל מגוחך. "גבר בשם אריה שהופך לדוב!". במקרים רבים, האמת של הבינה המלאכותית היא קריקטורה, והרטוריקה העניינית והמפורטת שלה מנסה לטשטש את קוויה המופרזים.

שאלתי אותו על הוצאת בבל (אין לי כאן צילום מסך) שבימים אלו חוגגת 30 להיווסדה:

הוצאת "בבל" הוציאה כמה ספרים שזכו להצלחה רבה ולהערכה בקהל הקוראים הישראלי. הנה כמה מהבולטים שבהם:

1. **"האמן ומרגריטה" מאת מיכאיל בולגקוב"**" – תרגום לעברית של הקלאסיקה הרוסית נחשב אחד הספרים המרתקים בהוצאה, וזכה להערכה רבה בשל העלילה הסוריאליסטית והמשחק בין מציאות לפנטזיה.

2. **"תמונות יפואיות" מאת מנחם תלמי** – ספר שמביא את האווירה והחיים ביפו בשנות החמישים והשישים, והוא אהוב במיוחד על חובבי התרבות הישראלית הקלאסית.

3. **"קיצור תולדות האנושות" מאת יובל נח הררי" – אמנם יצא לראשונה בהוצאת "דביר", אך בהמשך ראה אור בגרסאות רבות גם ב"בבל", והוא אחד הספרים הישראליים המצליחים ביותר בעולם.

לכל אחד מהספרים הללו קהל מעריצים שמעריך את בחירת התכנים ואת ההקפדה בתרגום.

לטובת מי שאינו בקי, אף אחד מהספרים הללו לא ראה אור בהוצאת "בבל". גם לא ה"גרסאות הרבות" של רב-המכר של יובל נח הררי. אילו הייתי משקיע זר ששוקל לרכוש את הוצאת "בבל", יש להניח שהייתי מקבל החלטת רכישה בעקבות סעיף 3. ואני נחרד לחשוב על החלטות יותר הרות גורל מהשתלטות על הוצאת ספרים – למשל, הוצאה להורג. היום שאלתי שוב; התשובה תוקנה בשקר חלופי, והפעם זכתה בזכויות היוצרים הוצאת עם עובד:

כשאמרתי שמדובר בשקר, הטעות תוקנה, בשקר נוסף (שלישי), תוך התנצלות לבבית וכנה:

שאלתי אותו על ספר שכתבתי מזמן (בהוצאה הנ"ל). הוא לקח את הדמות מספר אחד וקבע בביטחון שהיא מופיעה ב"מספר ספרים". שוב, לטובת מי שאינו מכיר, סעיפים 1+2 הם שקר, וסעיף 3 הוא קלישאה: השילוב המאפיין את הפואטיקה של הבינה המלאכותית.

עכשיו רק חשבו על דורות של ילדים שידברו עם המסכים האלה וילמדו מהם סגנון ורטוריקה.

אולי המכונות לא יהיו מכונות חיסול לגופים כמו בקטע הזה מ"שליחות קטלנית" (תרגום קטלני ל-terminator) אלא מכונות חיסול של תודעה, של מחשבה, של יצירתיות, של דיבור ושל אמת?

נ"ב:

Schistostega pennata, Photo by Alpsdake

לפעמים זהב מתגלה במקומות לא צפויים. "סיפורי טחבים", הספר של רובין וול קימרר (תרגמה ברוריה בן-ברוך, סדרת "אנימה מונדי" בהוצאת בבל) שראה אור לאחרונה בעברית הוא ספר נהדר ועשיר על תת-עולם צנוע וחשוב בממלכת הצומח: הטחבים, שהם אולי ההייקו של העולם. לא אכתוב כאן על הספר בכללותו אלא רק על סופו, שהייתה לי בו התגלות.
מתואר שם סוג מסוים ונדיר של טחב. זהו טחב הגדל במערות, וניזון מאור שמש מועט – אור שקיעה. רק כשהשמש מנמיכה מגיע האור אל תוך המערה. או אז, כותבת קימרר,
"לרגע אחד… המערה מוצפת אור. הכמעט-לא-כלום של סכיסטוֹסְטֶגָה [=הטחב הנ"ל] מתפרץ במטר של ניצוצות… ואז, בתוך דקות, נעלם האור ואיננו. כל צרכיו מסופקים ברגע חולף אחד בסופו של היום, כשהשמש נערכת בקו אחד עם פי המערה".
אבל אז, אחרי שהטחב מקבל את מנת אורו שהיא מזונו, הוא מתחיל לזהור. הוא כמו מחזיר את האור שספג, ונעשה כמעין גחלילית מערות טחבית. כותבת קימרר,
"[…] צירוף הנסיבות המאפשר לו להתקיים מלכתחילה הוא כה בלתי סביר, שאפשר לומר שסכיסטוֹסְטֶגָה יקר יותר מזהב… חייו וגם חיינו מתאפשרים רק בזכות אינספור התרחשויות בו-זמניות המביאות אותנו אל המקום המסוים הזה ברגע המסוים הזה. המענה השפוי היחיד למתנה הזאת הוא לנצנץ בחזרה".
כך מסתיים הספר. אם תרצו, לפניכם התשובה לשאלת משמעות החיים ומהותה של האמנות. כי מהו שיר, ציור, מוזיקה וכדומה אם לא הנצנוץ האנושי המגיב לאור-העולם ומשתתף בו? תגובה ל"צירוף הנסיבות המאפשר [גם לנו] להתקיים מלכתחילה"? הטחב הזה יודע לנצנץ; האדם יודע לכתוב שיר או לצייר ציור או לנגן וכו' – זה נצנוצו המיוחד.
מי היה משער שנלמד שיעור כזה מטחב? ואילו עוד מורים נמצאים שם בחוץ, במערות ומִחוצה להן? הטחב מלמד את מי שרוצה להיות תלמידו לא רק מהי כתיבה ויצירה, אלא איך ראוי להתקיים: "המענה השפוי היחיד למתנה" הוא הענקת מתנה.