מחבר דרור בורשטיין

אילו הייתי צריך לבחור ציור אחד ויחיד מכל מה שיד אדם יצרה אי פעם, זה היה הציור.
אין זאת היד היחידה שהותירו לנו הורי-הורינו, אך יש בה משהו מיוחד, ברור, מדבּר.
על הקיר במערת שוֹבֶה היד מונחת על סקיצה של רישום ממותה. החוקרים הצליחו למצוא שהממותה הייתה שם לפני שהיד הוּספה. כלומר, אחת מהידיים הראשונות של הורי-הורינו נוגעת בחיה.
החוקרים הצליחו להבין כי זו יד של אישה. אחת מציירות המערה? חתימה קדמונית? ואם חתימה – חתימה המעלימה כפי שהיא מצהירה; חתימה שהיא אישית וחד-פעמית כפי שהיא ארכיטיפית, חתימת כל כף יד באשר היא. חתימתו של האדם.
גם אני יכול לחתום על מסמכים בעזרת כף היד הזאת והחתימה תהיה תקפה. אני חש בעומק לבי שכף היד הזאת היא חתימתי לא פחות מאשר החתימה שאני משרבט.
חתימת ציירת, או אולי יד של בת של צייר או ציירת, שהצייר או הציירת נשפו עליה פיגמנט?
היא נוגעת בממותה ובאותה מידה מתקרבת לקו – שואפת אל מעבר לגבול, כמו אל מעבר למערה.
היא נדמית לי כיד הנוגעת בשמש שוקעת.
זאת יד ימין – והאצבעות גמישות, כאצבעות של פסנתרנית. נסו לפשק כך את האצבעות.
זאת יד ימין אך עבורנו היא נתפסת הפוך, ככף יד שמאל, כמו יד בתמרור "עצור" שפונה אלינו, ולא אל תוך התמרור.
וכמו תמרור "עצור" היא פונה אלינו, לא אל הקיר, מבקשת עצירה. אבל שלא כמו התמרור אינה אומרת "עצור, סכנה", אלא: עצור, "אֱנוֹשִׁיּוּת קְדוּמָה" (אבות ישורון).
היד יכולה להיות יד של כל אחת ואחד. היא צורה ספציפית לגמרי אבל גם פתוחה לגמרי. במשך 35 אלף השנים שעברו מאז נרשמה היד הזאת על קיר המערה, היו יכולים לעבור שם מיליארדים של בני אדם, ולהושיט את ידם, ולהניח את ידם על היד הזאת, לתת יד ליד הזאת. אף יד לא הייתה מתאימה בדיוק, אך כל הידיים היו מתאימות במידה מספקת.
הזמנה ללחיצת יד אנושית אינסופית. ברכת שלום אינסופית. הבוקעת אלינו מתחת לאדמה. ממערה חתומה.
כל הזמן שם, מתחת. נר התמיד.
היד הזאת מצוירת על קיר של מערה, כלומר המצע שלה הוא כדור הארץ. כל כדור הארץ.
כף יד מרחפת בחלל סביב השמש.
היד הזאת, אני מוכן להישבע, מביעה שמחה, חיוּת.

*
הדברים נכתבו מתוך ההשראה שבקריאת ספרם הנפלא של גיא פרל ורן ברקאי, מדוע לא היו להן פנים, הוצאת אדרא 2025. תצלום היד מופיע גם בספר ונידון בו (עמ' 133). איני כותב סקירה ישירה מפני שהדבר יחייב הצגת סיכום הממצאים ומוטב שהקוראים ייצאו למסע הזה כסדרו.

צ'רלס רייט
אחרי קריאה בדוּ פוּ, יוצא החוצה לבוסתן הזעיר
תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

מִמִּזְרָח לִי, מִמַּעֲרָב לִי, קַיִץ בְּשִׂיאוֹ.
שְׁעַת בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּחָצֵר שֶׁהִיא שֶׁלְּךָ עֲמֻקָּה יוֹתֵר מִבְּכָל מָקוֹם אַחֵר.
צִפּוֹרִים עָפוֹת הָלוֹךְ וָשׁוֹב לְאֹרֶךְ הַמִּדְשָׁאָה
מְחַפְּשׂוֹת בַּיִת
כְּשֶׁהַלַּיְלָה נִסְחָף כְּסִירָה קְטַנָּה.
מִיּוֹם לְיוֹם יֵשׁ בִּי פָּחוֹת תּוֹעֶלֶת לְעַצְמִי.
כְּמוֹ הַצִּפּוֹר הַחַקְיָנִית הַזֹּאת,
אֲנִי מְעוֹפֵף מִדָּבָר אֶחָד לְמִשְׁנֵהוּ.
לְמָה אוּכַל לְצַפּוֹת בְּגִיל חֲמִשִּׁים וְאַרְבַּע?
מָחָר יִהְיֶה חָשׁוּךְ.
מָחֳרָתַיִם יִהְיֶה יוֹתֵר חָשׁוּךְ.
כַּלְבֵי הַשָּׁמַיִם מְיַלְּלִים.
גַּחְלִילִיּוֹת גּוֹרְרוֹת מַעְלָה אֶת דִּמְמַת הָעֶרֶב מֵהַדֶּשֶׁא הַלַּח.
לְתוֹךְ הֲמֻלַּת הָעוֹלָם, לְתוֹךְ הַתֹּהוּ וָבֹהוּ שֶׁל הַיּוֹמְיוֹם,
לֵךְ בְּשֶׁקֶט, בְּשֶׁקֶט.

*

בהוצאת "אפיק" רואה אור פרה גועה, כוכבים מחווירים, ספר שלישי ב"שכנים", סדרה קטנה המוקדשת לבעלי חיים המצויים בסביבתנו הקרובה, בעיקר מנקודת מבט של ספרות ואמנות. שני הספרים הראשונים בסדרה הוקדשו לעטלפים ולתנים. ספרים נוספים, בעתיד כלשהו, יוקדשו לחמורים, לצבועים, לחזירים, לכלבים, לעורבים…

שם הספר לקוח משיר הייקו של שיקי, בתרגום יואל הופמן. יש בו עוד כמה שירי הייקו על בקר בתרגום מיפנית, לצד תיאורי פרות במקרא, בספרות העברית (פיירברג, מנדלי מוכר ספרים, דבורה בארון), וביצירות אמנות עתיקות וחדשות.

האם הפרה גועה אל עבר הכוכבים? ומה הקשר בין געיית הפרה והכוכבים? השיר הזעיר מחבר עולמות הרחוקים שנות אור זה מזה. בתרגום מילולי יותר השיר מדבר על כוכבים שנפרדים לשלום. הופמן צייר זאת בתמונה של כוכבים מחווירים ונמוגים. לפנינו משורר מול פרה בעלות השחר. הכוכבים נמוגים ו"עוזבים". אך הפרה נשארת. ושרה בתוך זה. גם המשורר. הוא מתבונן בה ובשמיים במבט אחד, מאזין לה ורואה את הכוכבים וכותב על שניהם. ועצם הצבת הפרה בהקשר של הכוכבים, כלומר בהקשר של האינסוף, הוא מעשה נועז ומהדהד. השיר הקטן מגדיל את הפרה, נותן לה לעמוד בהקשר הכי רחב. אבל אין זה שיר אמורפי. השיר רואה את הכוכבים בלי לאבד את הפרה. יש בו גם הבעת חמלה על בדידות הפרה בדימוי שיש בו שתי געיות תחת אינספור כוכבים.

מאת מיגל ארננדס

נוסח עברי מספרדית (בעזרת תרגום לאנגלית ומילון): דרור בורשטיין

*

זִקְנָה בֶּעָרִים.
לֵב בְּלִי בְּעָלִים.
אַהֲבָה בְּלִי אֲהוּבִים.
עֵשֶׂב, אָבָק, עוֹרְבִים.
וְהַצְּעִירִים?

בָּאֲרוֹנוֹת.

עֵץ יָבֵשׁ, בּוֹדֵד.
נָשִׁים כְּמוֹ קְרָשִׁים
שֶׁל אַלְמָנוּת עַל הַמִּטּוֹת.
שִׂנְאָה חַסְרַת מַרְפֵּא.
וְהַצְּעִירִים?

בָּאֲרוֹנוֹת.

–

ויליאם סטאפורד
עם בתי קיט, בת 7, על החוף
תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

*

טִפַּסְנוּ עַל הַדְּיוּנָה הַגְּבוֹהָה
מִשָּׁם צָפִינוּ וְיָרַדְנוּ:
הָאוֹקְיָנוֹס הִצִּיג מוֹפַע
הִשְׁתַּתַּפְנוּ בְּכָךְ שֶׁטִּפַּסְנוּ.

גַּלִּים דִּלְּגוּ מֵעַל מִכְשׁוֹלִים וּבָאוּ
הַיְשֵׁר מִן הַסְּעָרָה.
מָה יַבִּיעַ מַבָּטֵנוּ?
קִיט חִכְּתָה לִי שֶׁאַחְלִיט.

אִם תַּעֲמֹד עַל גִּבְעָה כָּזֹאת,
מָה תֹּאמַר לְיַלְדָּתְךָ?
הָיָה זֶה נוֹף מֻחְלָט.
הַגַּלִּים דָּהֲרוּ, רְחוֹקִים וְקָרִים.

"כַּמָּה רָחוֹק תּוּכַל לִשְׂחוֹת, אַבָּא,
בִּסְעָרָה כָּזֹאת?"
"כְּכָל שֶׁיִּדָּרֵשׁ", אָמַרְתִּי,
וּבְדַבְּרִי, שָׂחִיתִי.

*

ויליאם סטאפורד
פתיחת המאמר דרך לכתוב (A Way of Writing)
תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

האדם הכותב אינו כל כך מישהו שיש לו משהו לומר, אלא מישהו שמצא דרך ליצירת דברים חדשים שהוא לא היה חושב עליהם אילו היה מנסה לומר אותם. כלומר, הוא לא שואב ממאגרים קיימים אלא עוסק בפעילות שמביאה אליו רצף של סיפורים, שירים, מסות, מחזות, חוקים, פילוסופיות, דתות […].

כבר בבית הספר, כשהתחלתי לנסות לכתוב דברים, חשתי בעושר הזה. דבר הוביל לדבר; העולם נתן ונתן. עכשיו, אחרי כעשרים שנות ניסיונות, אני מתבסס על העושר הזה. זה רעיון שקשה להיאחז בו, שקשה לומר אותו, ואולי הוא גם מטריד עבור חלק מהאנשים, כי נובעים ממנו כמה דברים מוזרים.

דבר אחד כזה הוא חשיבותו של קֶשֶב פשוט. כשאני כותב, אני אוהב שיהיה לפניי מרווח זמן שבו לא יפריעו לי. עבורי, זה בדרך כלל הבוקר המוקדם, לפני שכולם מתעוררים. אני לוקח עט ונייר, מביט מבעד לחלון (לרוב חשוך שם), וממתין. זה כמו דיִג. אבל איני מחכה הרבה, כי תמיד משהו נוגס בקצה החכה – וכאן הקֶשֶב מתעורר. כדי להתחיל אקבל כל דבר שעולה לי בראש. ותמיד משהו עולה, כמובן, לכל אחד מאיתנו; אנחנו לא יכולים להפסיק לחשוב. לעתים אסתפק ברושם מיידי: קר עכשיו, או חם, או חשוך, או מואר, או משהו באמצע… האפשרויות אינסופיות. אם כתבתי משהו, הוא יעזור לדבר הבא להגיע, וכבר יצאתי לדרך. אם אני מאפשר לתהליך להימשך, יעלו דברים שכלל לא חשבתי עליהם כשהתחלתי. הדברים האלה, גם אם הם משונים או חסרי ערך, מתחברים זה לזה איכשהו. ואם אתן להם להסתדר בזה אחר זה, דברים מפתיעים יקרו.

אם אתן להם להסתדר…. יחד עם הקֶשֶב הראשוני, קיימת נכונות נוספת: אני חייב להיות מוכן להיכשל. אם אני רוצה להמשיך לכתוב, אני לא יכול להתעקש על רף גבוה. אני חייב להיכנס לפעולה ולא לתת לשום דבר לעצור אותי, או אפילו להאט אותי. כשאני אומר "רף" אני לא מתכוון ל"נכונוּת", לאיות, לפיסוק וכן הלאה. פרטים אלה הופכים אוטומטיים עבור כל מי שכותב לזמן מה. אני מתכוון לנושאים כמו משמעות חברתית, ערכים חיוביים, עקביות וכו'. אני מתעלם מהם בתוקף. משהו טוב יותר, גדול יותר, קורה: אני עוקב אחרי תהליך שמוביל בצורה כל כך פרועה ומקורית לטריטוריה חדשה, שכרגע לא ניתן לשפוט ערכים, משמעות וכו'. אני יוצר משהו חדש, משהו שלא נשפט בעבר. מאוחר יותר אחֵרים – ואולי אני עצמי – ישפטו. עכשיו, אני עומד לגלות משהו, וכל הסחת דעת עלולה לפגום.

שמו של הציור "ניצחון המוות", אבל לא המוות כדבר מופשט מתואר בו, אלא מתים, והניצחון הוא ניצחונם. אבל גם זה אינו מדויק, כי המתים בציור חיים לגמרי, פעלתניים, בעלי חוש תיאטרלי מחריד, והם בלי ספק נהנים ממעשיהם. אחד השלדים עטה על פניו מסכת תיאטרון אנושית. מוטב היה לכנות את הציור "ניצחון אנשי המוות". כמו אחת ההגדרות למיתוס, הציור מתאר מצב שאף פעם לא התרחש אבל הוא תמיד בתוקף.
הציור נראה כגרסה מורבידית של "משחקי ילדים" של אותו צייר, ציור שקדם בשנתיים לציור שלפנינו. המסכה הנ"ל מופיעה גם בציור המוקדם. אני זוכר, לפני 20 שנה במוזיאון הפראדו במדריד, אמא אומרת לנער לא להסתכל ומושכת אותו הלאה כשעברו ליד הציור. ואפשר להבין אותה. זה ציור שצועק גם "אל תביטו בי". אולי הנשמה לא נועדה לראות דברים כאלה. איני זוכר מיהו שאמר (רובר ברסון?), "יש בתוכי מלאך, ואני כל הזמן מבהיל אותו". ציור כזה הוא מראה שמבהיל את המלאך. אבל אנחנו, במדינת ישראל, כבר לא יכולים שלא להתבונן.
במרכזו של הציור דחיקת המוני אדם לתוך מעין ארון מתים גדול, שצוהר מסורג בו, הנראה כמלכודת עכברים גדולה. לא ברור מה עומק המלכודת, אבל נראה שאין גבול לקיבולת שלה. ואולי הבאים בשער מגיחים מצדו השני כעוד שלדים, תגבורת לצבא המתים?
ספינות טובעות, כבשן מתפרץ, חיים, שדים, מפלצות ומתים מתערבבים בהתרחשות חסרת תכלית. פני כלב רעב ליד פני עולל. מת בארון מתים על גלגלים דורס מת אחר. שלד מניף חרמש ענקי רוכב על סוס רומס. מלך שמוט אוחז שרביט, עטוי גלימה וכתר, נתמך בידי שלד המציג לו שעון חול. המוני האדם כאן הם כגרגירים בשעון החול הזה. אֵת מוטלת על עגלה טעונה ערֵמת גולגולות. ערֵמת מטבעות בחביות, מן הסתם מאוצר המלך. גרדום רחוק, שלדים צופים. גם התליין שלד. ליצן חומק אל מתחת לשולחן, דורך על לוח השש-בש, מפזר את הקלפים.
וכו' וכו' וכו'.
בפינה הימנית התחתונה זוג מנגן ושר. הם כמו נתונים בחדר סגור ואינם רואים את המתחולל מסביבם, ואולי רואים ומתעלמים, אינם רוצים לראות, כמו האמא ההיא, לפני 20 שנה, וכמונו. כולנו דחוקים שם בפינה הזו. חלילית מונחת במקביל לשוקי האיש כמעין גבול בין הפינה ה"מוגנת" ובין העולם המטורף. בפינה הרחוקה מושכים בפעמונים גדולים. אולי אליהם מביט תופס החרב שליד הזוג המוזיקלי. בציור הזה אין תקווה במוזיקה. החלילית מקבילה לחרבו של האיש, שתועיל לו כמו כלי הנגינה.

אם יש בציור הזה רסיס תקווה, היא בעיניי בדמות של אחד מאנשי המוות, שיושב על מדרגה נמוכה ליד חבריו השלדים (אניח לכם למצוא אותו בציור). הוא מניח את ידו על ברכו ותומך את ראשו בכף ידו בתנוחה המובהקת של המלנכוליה. לפניו מוטל על הקרקע עוף כלשהו. משהו גרם לשלד האחד הזה לשבת, לשקוע במרה שחורה, ובעיקר לעצור לרגע, לעצור. ג'יימס הילמן, בספר חדש המכנס את כתביו על מלנכוליה ודיכאון, כתב שתנוחת אחיזת הראש היא הרגע שבו היד האנושית הפעלתנית מפסיקה להישלח אל העולם החיצוני על מנת לשנותו או לקחת ממנו משהו, הופכת ליד שתומכת בראש ובעולם הפנימי. במדינה שמנוהלת על ידי כל כך הרבה אנשים שמתפקדים באופן הרסני, האם הדיכאון הוא תקוותנו?

נוף קצה, בין הרים וים. אנו, הנתנייתים, מכירים נוף כזה. בערך. הים סוער וחי, רוגש. מקהלת גלים. אם נגלול את המגילה מימין לשמאל יעבור חצי מה"סרט" בים הפתוח. עד שלפתע תופיע קצה מחט, קצה עץ.
חוקר ציור סין, ג'יימס קאהיל, כתב בספרו על הציור של שושלת מינג כי ב"עידן שהתאפיין בנופים מתונים ובהעלאת זיכרונות מוּדעת לעצמה, ציור זה בלט ודאי בנאמנותו ליצירה שעיקרה חוויה חושית בעולם מוחשי". אבל המוחשיות הזאת היא גם לגמרי מיתולוגית ומסתורית: הציור קרוי על שם פרק הפתיחה בספרו של צ'ואנג טסה, זה הפותח את "קולות האדמה" שתרגם יואל הופמן: "בים הצפון שוכן דג ושמו קוּן. מי יודע כמה אלפי מילין גודלו של קוּן". הים המתואר כאן הוא הים הזה. אפשר להבחין, קצת ימינה מהמרכז, במעין ראש תניני, ראש דרקון. לפנינו ים האינסוף, אבל מוחשי, ממשי, מתנפץ על הרים שבני אדם גרים בהם והולכים עליהם. הציור מתאר חיים על סף האינסוף, אבל לא באופן מושגי וערטילאי אלא באופן גאוגרפי. אפשר לשמוע את האינסוף בציור הזה. אפשר לקפוץ לתוכו, אם נבקש את נפשנו להיבלע. קוּן יבלענוּ ברצון.
בבקתה בשמאל יושב איש וצופה. בקתתו פתוחה לכל עבר והוא יכול לצפות בנו ובים באותה מידה. הגדילו את הציור בקישור ותראו שבחלונו, כמו בציור על קיר, נמצא הים. נוכח ממש, כמו שהציור הזה, שהדפסתי לעצמי בגודל אמיתי, נוכח על קיר חדרי.

שניים חוצים גשר צר, דק ורעוע על פני פלג שוצף קטן, הד לים התוהו הגדול. כמה קרובים המים. צעד אחד לא נכון והם נופלים ונסחפים לים. אבל הם לא נראים מודאגים. אחד מהם נושא צ'ין, כלי נגינה: מוזיקה ממתינה בהמשך הציור הזה. אל מול הסער יישמע צליל מיתר. אולי הבקתה שחלונה ריק ופקוח היא ביתו של המוזיקאי.
ההר סוער לא פחות מן הים. העצים שוצפים לא פחות מהגלים. הסלעים חיים לא פחות מבני האדם בציור. ההר בונה את עצמו כמו פאזל חי של סלעים. השורשים הגלויים מגששים עליו, כפוסעים בצעדים קטנים למרגלות העצים. העץ במרכז וראשו של קוּן כמו משלימים זה את זה בתנועה מעגלית.
היבשה כולה היא מין גל שכמו מתנפץ אל גל הים. ראו את נקודת המתח שבה גדר פשוטה כמו נוגעת בקצה הים, מתחת לעצים הגדולים. ונסו לשעֵר איך זה להיות כמו מי שיושב שם, מול כל המסביב המסתער הזה. אפשר לומר שאנחנו כבר שם, כי האינסופי אינו "שָם הרחק", ממש כמו שהגלקסיה אינה "בשמַים", אלא גם כאן, בתוך החדר שאנו יושבים בו.
מרכזו של הציור הוא שני עצי האורן הנראים במבט ראשון כעץ אחד. מתוך העצים או אליהם ננשפים ונפרשים עננים רחבים ככנפי עוף גדול. אני משער שזו, שוב, אילוסטרציה לצ'ואנג טסה: קוּן הופך ל"ציפור [אינסופית] בשם פֶּנְג… כנפיו כעננים המכסים את עין הרקיע". שני העצים הגדולים כרוכים זה בזה, כמו האדמה הכרוכה במים, כמו הגלים המתקשרים בגלים, כמו מבטנו הארוג אל הציור. והכול בעדינות מופלגת: הענף הימני מבריש את הים כמו מכחול הצייר שצייר אותו.
האיש יושב בתוך הסערה. גם הוא מצוי על "גשר" כמו השניים האחרים. הוא פתוח ושלֵו. הציור לא מסביר לנו איך האיש עושה את זה, אבל הוא מראה לנו איך מצב כזה נראה. כלומר רומז לאפשרותו.
זה ציור על ישיבה באיזון ועל והליכה באיזון על גשר צר מאוד בתוך עולם הנתון בשינוי, עולם ההולך ונברא, ולא על מֵי מנוחות. הציור הזה צויר בסין, לפני חמש מאות שנה, עבורנו.

הרשימה פורסמה היום במוסף לספרות של "ידיעות אחרונות", בלי המוזיקה:

פסיעה אחת לתוך שטח אחוזת הטירה ושקט משתרר, ובתוכו כבר נוצצים ציוצים של ציפורי שיר בקור בוקר נובמבר. עצי צינית, שביערות הם לרוב שיחים המלווים אלונים, צומחים כאן כעצים לכל דבר, מגביהים לראווה את פאר עליהם המשוננים ופירותיהם האדומים, כגמדים שהתענקו.

בית צ׳רלטון, גרניץ׳, לונדון. שני עצי ערמון-סוסים עירומים, גבוהים מאוד, בחצר האחורית. סנאי מופיע על אחד מהם ומתקרב אלי להביט. אני אומר לו כל מיני דברים. והוא מקשיב. אחר כך הוא מתחיל לרדוף סנאי אחר סביב הגזע, כשני פרפרים במעוף זוגי. קול ציפורניהם סובב את הקליפה הלחה, ותוך כדי כך עולה ויורד על עץ הערמון. וכבר לא ברור מי רודף ומי נרדף. הם מקשטים את גזע העץ בתנועתם המהירה, העולה ויורדת, נכרכים כנחש פרוותי בליטוף של זנבותיהם הרכים, עד שהקשר בין הרודפים ניתק והם נפרדים ונעלמים בין ענפי עצי הענק.

באתי הנה כי שמעתי שנמצא כאן עץ התות הכי עתיק בבריטניה. כבן 400 שנה. עץ שצומח כזמן שצומחים מחזותיו של שייקספיר. האחוזה נמצאת בראש גבעה. עליתי משכונת הנהר ברגל. הקדמתי לבוא. הגן עוד סגור. מבעד לסורגי השער אני מביט בשקט ששוכן בתוכו, שקט שהבשיל כפרי של לילה, מביט בכמיהה כמי שבא ממחוזות המלחמה ושב אל ביתו אך גילה כי המפתח אבד לו.

ומתברר כי העץ העתיק אינו שוכן בתוך הגן אלא בחוץ. מרחוק אני מבחין בירוק הבהיר של עליו ובענפיו השחורים. הוא מוקף גדר נמוכה. מנעול צהוב גדול תלוי על פשפש שרק לגננים נועד. האם יש כאן גנן זקן שכבר עשרות שנים דואג רק לעץ הזה, כמשרת רב-טקט בסרטים בריטיים? האם הייתי מוכן לקבל את המשרה הזאת? כל בוקר להגיע, לברך את העץ האחד הזה, כל בוקר לשבת לצידו, לדאוג למחסורו, לכתוב את קורותיו?  

העץ העתיק התפצל לארבעה גזעים. עלים רבים, ירוקים, בהירים, חלודים ברובם בכתמי שלכת מבצבצים מענפיו המסוקסים. שכבות עבות של טחב מכמה מינים, פטריות טריות מבצבצות ממנו. שבור, אכול, שחור, חי. עקום, מפוצל, למוד סבל, חי. מדוע אף ציפור לא נחתה עליו בהיותי כאן? מרבד עבה ולח של עלי שלכת של עצי דולב סמוכים ושל עליו-שלו מרפד את תחומו.

הוא היה עץ אחד והפך לארבעה, פונה לארבע רוחות השמים, כארבעה אלים-אחים קשישים או כחיות הקודש בחזון יחזקאל.

כמה זקן אתה, מובס למראה. אך כמה בהירים עליך, כמחשבות ישיש על נעוריו. והמחשבות עודן זוכרות את הירוק, לא: המחשבות עודן ירוקות, גם אם אחזה בהן שלכת. אני מרים מחשבה אחת כזאת ומניח בין דפי הפנקס. הוא עושה כמיטב יכולתו. וקיים כמיטב יכולתו. האדמה שממנה צמח קרובה מאוד גם אל רום צמרתו, אך הוא עודו שר צרוד בעלי נעוריו.

קָפֶה בַּטִּירָה

צִנְצָנוֹת רִבָּה כֵּהָה

"מֵהָעֵץ שֶׁלָּנוּ"