מחבר דרור בורשטיין

אני קורא בהנאה רבה מאוד את ספרו החדש של רוברטו קלאסו, "ורוד טייפולו" על טייפולו האב (הספר יצא באיטלקית 2006 ותורגם זה עתה לאנגלית). אני באמצע, אבל הספר זורם מציור לציור (מלאכת הספר ללא דופי – תמונות צבע ברצף הטקסט על נייר משובח), מוויכוח עם מבקרים (שעבורם טייפולו היה צייר "בזוי" בשמחתו, בעיני מבקר קודר-מרקסיסט, בהשוואה לקרווג'ו "דובר האמת", כביכול – כאילו האמת תמיד שחורה), להשוואות בין טייפולו לקודמיו (ורונזה למשל), ובעיקר להתוודעות אל ה"קרקס הנודד" של הצייר המסחרר הזה – מעין להקת תיאטרון שנודדת לרוחב אירופה, אלא שאין היא להקה של אנשים בשר ודם אלא של דמויות מצוירות, שמופיעות בתחפושות שונות בציורים שונים, ויוצרות כך רשת אינסופית של הדהודים וציטוטים. למשל, דמות נשית אחת תופיע בתפקידים נשיים רבים, כמו קליאופטרה ולוצ'יה הקדושה וונוס ועוד. קלאסו מכנה זאת "רומן בהמשכים" שפרושׂ על פני היבשת כולה, ממקומות שונים באיטליה לווירצבורג ולמדריד. אותן דמויות, התלבושות שונות והתפקידים שונים, שרות את "תהילת הנראה" כלשונו של קלאסו. תיאטרון-עולם, אמנות שלכנותה "טוטלית" יהיה עלוב מדי. בניגוד לטוטליות של וגנר, זוהי טוטליות שמחה. הקישורים של קלאסו נפלאים. מתגלה פתאום כי דגא אוהב את טייפולו – לא מפתיע בכלל. אצלנו כתב אריאל הירשפלד על טייפולו האב כמה רשימות יפות.
 
טייפולו, כותב קלאסו, היה "נשימת השִׂמחה האחרונה באירופה". איני יודע אם קלאסו מתייחס בהמשך הספר לבנו של ג'ובני בטיסטה (1696-1770), ג'ובני דומניקו (1727-1804). תוך כדי הקריאה של קלאסו נזכרתי בסדרת הרישומים של טייפולו הבן על "חיי פונצ'ינלו". וככל שקלאסו מאיר את טייפולו האב כצייר של "אור" (אם כי גם לו יש דברים אחרים), אפשר לראות את החושך של בנו. זה רגע מרתק בתולדות האמנות, שהוא גם רגע של יחסי אב-בן במשפחה אחת. טייפולו הבן, בסדרה הזו, ממשיך מהלך חריג יחסית אצל אביו (בסדרת ה"סקרצי"), אבל הולך איתה רחוק מאוד. זו סדרה של 104 רישומים שגיבורה הוא אותה דמות של הקומדיה דל'ארטה ותיאטרון הבובות האיטלקי. זו דמות נלגעת, מוקיון. אצל טייפולו הבן הוא לרוב  גבוה וגיבן, וחובש כובע שוטים ארוך.
 
נקודת המוצא הזו, של דמות מוקיונית, הופכת בסדרה של טייפולו הבן לאחת היצירות המזעזעות ביותר בתולדות האמנות. דומניקו יצר עולם גרוטסקי, מסויט אבל בלי רטוריקה של סיוט, כלומר הכול ריאלי לגמרי, ענייני ואפילו יומיומי; עולם שליצנים ואנשים "רגילים" גרים ופועלים בו בכפיפה אחת. הנשים הן לרוב "אנושיות", אבל סובבים אותן היצורים האלו, במסכות "ציפוריות" ובכובעים ארוכים. יש גם דמויות נוספות, כמו רופא בעל אוזני חמור, ודמויות מביטות מסתוריות, "אוריינטליות". וגם שופטים, כלבים ועוד. ה"רומן בהמשכים" בצבעים מרהיבים של טייפולו האב מועמד כאן על הראש. זה כבר עולם אחר ואמנות אחרת, והיא מזעזעת דווקא בכלל ה"שפה" הציורית הוונציאנית שעדיין פועמת כאן במלוא הווירטואוזיות.

זה מתחיל מסצנות כמו פונצ'ינלו שנולד – הוא בוקע מביצה; פונצ'ינלו בבית ספר – הורים מביאים את הילדים ללמוד, ההורים כמו הילדים בתלבושות הפונצ'ינלו, מסכות וכובעים ומעל ראש כולם תלוי כלוב ציפורים. אבל מהר מאוד ההומור נהיה שחור ומחריד. כך מסתיימת המאה ה-18 על האידיאלים הגבוהים שלה. בסצנה אחת מגלה סיעה של פונצ'ינלים קבר ובו פונצ'ינלו-שלד, שנקבר עם הכובע; במקום אחר קטטה המונית של פונצ'ינלים, במקום אחר, פונצ'ינלים מרקידים כלבים – ואז לפתע סצנת כיתת יורים בה פונצ'ינלים יורים ברובים בפונצ'ינלים, והירויים במסכות הליצן שרועים על הקרקע וכובעיהם לצד ראשם. המחריד אינו רק ההוצאה להורג (שמזכירה את גויא, שיצייר דבר דומה כמה שנים לאחר מכן, אף הוא בגלל מעללי הצבא הצרפתי שאחרי המהפכה) אלא בעצם המרת האנושיות במעין תיאטרון שחור של ליצנים. גם כשהם לא עושים משהו מחריד – למשל מלמדים ילד בבגדי פונצ'ינלו ובמסכה ללכת בעזרת מעין כלוב נייד – זה מעיק על הנשמה מפני שהם יצאו מן התיאטרון שלהם, כאסירים נמלטים שהתנחלו בבתים של האנשים ה"רגילים". למעשה, החזון של סדרת הרישומים הזו הוא של עולם שנכבש בידי ליצנים; עדיין יש בו אנשים "כמונו" אבל הם תמיד מיעוט. בעולם כזה, לא משנה מה יעשו הליצנים – זהו כבר עולם אבוד, שמאפיינו הברור ביותר הוא הכחדת הצחוק: דווקא בגלל שהכול "מצחיק", הכול מבוצע בידי ליצנים, דבר אינו מצחיק באמת, אלא רק מעורר גיחוך של אימה ופלצות. דבר דומה אפשר היה לראות בסצנת השוד שבפתיחת "באטמן" האחרון.
 

 

כמה תמונות:

1

2

3

 

מרילין נלסון (תרגום של אִינגֶה פדרסון, דנמרק)

מתוך כתב העת blackbird, 2002
מאנגלית: דרור בורשטיין
 
 
תַּפּוּחֵי הָאֲדָמָה
 
בֵּית חוֹלִים. בְּגַנִּים
שׁוֹקְעִים צְהֻבִּים. מַיִם
עוֹמְדִים
מִתַּחַת לָעֵצִים.
 
בְּמִטָּה לְבָנָה שׁוֹכֵב
אָבִי בֶּן הָאַלְמָוֶת.
 
מֵאֲחוֹרִי עֵינֵינוּ הָעֲצוּמוֹת
אָנוּ צוֹחֲקִים בַּחֲרִיצוּת
מַשְׁלִיכִים עָלִים אֶל הָאֲוִיר
לְהוֹרִיד גֶּשֶׁם שֶׁל זָהָב.
כְּשֶׁאָנוּ רָצִים
רַגְלֵינוּ שׁוֹרְקוֹת.
 
בְּהַגִּיעַ הָעֶרֶב אָנוּ גּוֹרְפִים
אֶת הָאַשְׁפָּה בְּיַחַד,
מַדְלִיקִים מְדוּרָה.
 
בַּאֲוִיר מֵעַל לַלֶּהָבוֹת
פָּנָיו קְלוּפִים, רוֹעֲדִים, עֵירֹמִים
 
מַבָּטוֹ הֶחָטוּף בְּמַבָּטַי
לִפְנֵי שֶׁהוּא קוֹפֵא
 
תַּפּוּחֵי הָאֲדָמָה בָּרֶמֶץ
עֲבוּרִי
 
 
 
 
 

• לְאוֹר הַמְּנוֹרָה, בְּחֶדֶר פְּנִימִי, מְשׂוֹחֲחִים עַל מִרְמָה וּנְקָמָה.
   
   
• עַל פְּנֵי הַמַּיִם הַנְּקִיִּים מֵאָבָק – גַּלִּים רוֹחֲצִים גַּלִּים.
   
   
• מְנֻתָּץ וּמְנַצְנֵץ, הַיָּרֵחַ בַּמַּיִם.
   
   
• הַבֹּקֶר בָּא – בְּכָל מָקוֹם אוֹתוֹ דָּבָר: גֶּשֶׁם עַל אֶלֶף בָּתִּים.
   
   
• כְּשֶׁכָּל גּוּפְךָ עוֹלֶה בַּלֶהָבוֹת – הַבֶּט אַל תּוֹךְ הָאֵשׁ.
   
   
   
   
   
   
   
  מתוך: זֶנְרִין קוּשוּ. גרסאות חופשיות מתרגומו של ויקטור סוגן הורי
   

דָּבָר אֵינוֹ קַיָּם אֶלָּא לְרֶגַע בְּצוּרַתוֹ וּבְצִבְעוֹ הַנּוֹכְחִיִּים.
דָּבָר אֶחָד זוֹרֵם אֶל הָאַחֵר וְאֵין לִתְפֹּס אוֹתוֹ.
לִפְנֵי שֶׁהַגֶּשֶׁם נִפְסָק אָנוּ שׁוֹמְעִים צִפּוֹר.
גַּם מִתַּחַת לַשֶּׁלֶג הַכָּבֵד אֶפְשָׁר לִרְאוֹת פְּרָחִים לְבָנִים
וְאֵיזוֹ הַתְחָלַת צְמִיחָה.
בַּמִּזְרָח רָאִיתִי כְּבָר אֶת צֶמַח הָרִבָּס.
בְּיַפַּן, בָּאָבִיב, אָנוּ אוֹכְלִים מְלָפְפוֹנִים.
 
 
 
שונריוּ סוּזוּקי, שורות הסיום של Zen Mind, Beginner's Mind.

זה הספר (יצא לאור ב-1970), וכאן יש הקלטה נהדרת (קריין – פיטר קויוטי) של מבחר ממנו.
 
מאנגלית: דרור בורשטיין

לשכה ריקה של שר בלי תיק – הרי זה ממש פסוק זֶן. אפשר וראוי לדבר על הבזבוז; אפשר גם להאמין שאם רק תתמלא הלשכה בעובדים חרוצים בשכר גבוה (שיזכו, כמובן, למענה אבטחתי) יחדל הבזבוז ויהפוך לתועלת הכלל. אבל אפשר גם לעשות משהו אחר עם הלשכה הריקה של השר בלי התיק. אפשר להשאיר אותה כמות שהיא. ריקה, דוממת. אפשר אפילו להוציא את רוב הרהיטים ולהעביר לנזקקים. ואז הלשכה הריקה תוכל להיות בעלת ערך אמנותי ורוחני. היא תהיה מיצב, אמנות, סמל. 

לצד הלשכה הריקה תמשיך לפעול הלשכה המלאה, ושם יעבדו במרץ ויעשו מה שצריך, כמובן, בגיבוי מלא של המענה האבטחתי. אבל מדי פעם  ייזכר מישהו מהלשכה המלאה בקיומה של הלשכה הריקה, ובחשאי יעלה אליה ויישב שם קצת בשקט. ובמהלך הזמן, יבואו גם מלשכות אחרות ללשכה הריקה, וגם ממקומות אחרים בארץ ובעולם. אין גבול לאפשרויות של המקום הזה. כפי שאומר כיתוב התמונה בכתבה, "כל אחד יכול להיכנס ולשוטט בין החדרים". כל אדם יוכל לבוא עם ה"מלא" של חייו אל ה"ריק" הזה ולהרהר מעט. הלשכה תהיה תזכורת – לאף אחד במיוחד ולכל אדם.

לא צריך להגדיר תזכורת למה, מפני שזו תזכורת פתוחה. כל אחד יוכל לקחת כרצונו מתוך הרִיק של הלשכה. אין אדם שלא ישמע שם משהו. זה יהיה כמו האורקל בדלפי. נותן המעטפות מלאות המזומנים יחשוב פתאום על המעטפה הריקה אחרי שהשטרות הוצאו ממנה; הורס הבתים יחשוב על בית ריק רגע לפני שמקעקעים אותו; תאב הרייטינג יחשוב על הרגע שאחרי כיבוי הטלוויזיה, או על הפסקת חשמל גדולה; הסופר יחשוב על הדפים שהוא ממלא וממלא, יום אחרי יום, ואז על דף נייר לבן; מגרש ה"זרים" יחשוב על הבית הריק של המגורש, שתיכף יתמלא במישהו אחר, שיגורש אף הוא, ואולי יחשוב על עצמו עומד בבית ריק. רק התמונה הזו: אתה בבית ריק. הלשכה הריקה תצייר את הציור הזה שוב ושוב, וכל אחד יוכל להיכנס לתמונה.

 

 

את התערוכה של יורם קופרמינץ כדאי לראות אחרי קריאה בספר המהמם שלו, שכמו רוב הספרים הטובים בישראל נעלם ואין להשיגו, "אוקטובר – יומן מלחמה" (הוצאת בבל, 2000). הספר מסתיים בסצנה במלחמת יום כיפור. הסצנה היא של שבר. אבות ישורון כתב את "השבר הסורי אפריקני" כמטפורה הבסיסית של המלחמה הזו, שבירת העולם, שבירת הגוף כמו בניתוח. ומעניין שאצל קופרמינץ המלחמה מיתרגמת לאותה חשיבה מטפורית/מציאותית – אלא שהוא בניגוד לאבות ישורון היה בשדה הקרב ממש, ולכן השבירה היא מ"השטח": חייל שאין לו רגליים, על סף מוות, שקופרמינץ נושא על גבו. "ראיתי חצי אדם, בלי רגליים, לא ראיתי בבירור, הראייה הייתה מטושטשת", וגם אחר כך (עמ' 60), "למזלי הראייה שלי הייתה מטושטשת ולא ראיתי כמעט כלום".
 
הפציעה וסף-המוות מוגנים, בספר, על ידי אי-ראייה. בתערוכה הזו זה משתנה, כמובן: קודם כל, זו תערוכה של ראייה חדה. התצלום שאפשר להיכנס איתו אל התערוכה הוא זה שלמעלה. לא צריך להרחיק לכת בפרשנות כדי לראות שהסיבה שהאנדרטה הזו (בברלין) משכה את המבט של יורם הייתה זה שהיא משחזרת את הסצנה מהספר שלו, כלומר מהחיים שלו. האנדרטה הזו היא אנדרטה עבורו, היא כמו ראי ענקי מברונזה שמוצב באמצע ברלין ומשקף את העבר האישי שלו. גם החייל בלי הרגל שם, אבל גם זה שנושא אותו. כמה מזעזע הוא שהחייל שסוחב הוא חייל בלי ראש. כאילו כדי להזכיר את הראייה המטושטשת של "אוקטובר", ואולי כדי להדגיש שזה שסוחב ונשאר בחיים פצוע לא פחות מזה שנסחב. התצלום רואה את זה. צריך לחבר בדמיון בין ה"ראייה המטושטשת" וה"אין ראש" של החייל באנדרטה מצד אחד, ובין הראש והמצלמה המדויקת של קופרמינץ שעומד מול זה מצד שני. יש כאן לא אחד שסוחב את השני, אלא שלושה "שחקנים".
 
ואז, אפשר להפנות מבט בתערוכה לכמה ראשים שיכולים "להיכנס" במקום של הראש החסר. יש שם ראשי פסלים שמצולמים בתקריב, פצועים ומחוררים; או ראש בובת חנות בגדים מרחף, וספסל ישיבה שבמקום שבו יכול היה להיות ראש של מי שישב שם יש כתם שחור כמעט בלתי נראה, ועוד. תמונות רבות באות ויוצאות – לפי מבט זה – מן הראש החסר שבאנדרטה. ניסיונות להשלים, כפילים מצחיקים אפילו. לפי מבט זה, חלק מן התערוכה הוא דיוקנאות עצמיים, אבל לא בהשתקפות של ה"אני", אלא "בעולם". כל תמונה כזו של ראש אינה יכול למלא את הרגליים של זה שנסחב, אבל היא מחדדת את המבט המטושטש ולפחות מחזירה את הראייה.
 
לצד התמונות האלה יש גם תמונות של מסתורין פשוט, נופים שהם ציוריים מצד אחד אבל צנועים, לא ראוותניים, מצד שני. קיוסק בשלג מול הים שהשלט שלו אם איני טועה בתרגום הוא "קיוסק הברבורים" (במקרה יצא שהתערוכה מוצגת בגלריה "ברבור" בירושלים). ברבורים ממש אין שם, אבל השלג נפרש לצדדים כתזכורת.
 
ציירים רבים כיום הפנימו אל המבט שלהם את מכונות הייצוג השונות: מצלמת סטילס, מצלמת מעקב, מסך פוטושופ, מקרן שקופיות, מיקרוסקופ. זה נושא לדיון נפרד (שבכוונתי לערוך בשיח הגלריה בתערוכתו של מאיר אפלפלד הנפתחת מחר, 24.10. שיח הגלריה ב-16.11). אצל קופרמינץ המהלך הפוך: המצלמה מחפשת שפה שזוכרת את הציור, את ארגון התמונה, את הזווית המסגירה את המתבונן. התצלומים האלה "אומרים" כל מיני דברים, אבל דבר אחד הוא קבוע ועקרוני: אף אחד לא יכול היה לראות את זה כך. ולפעמים: אף אחד לא היה רואה את זה בכלל. את המשפט "למזלי הראייה שלי הייתה מטושטשת" אני שומע ברקע. 

 

 
 
+++ 
כדאי לקרוא גם את הטקסט של אוצר התערוכה, יונתן אמיר. שם גם יש פרטים על הגלריה, ימים ושעות וכו'. לאתר של קופרמינץ >>>

רוברט ווייאט
שני שירי שועלים מתוך התקליט "קוּקוּלנד" (2003)
מאנגלית: דרור בורשטיין

 
השועל של טום הֵיי
 
הָבִיאוּ אֶת צוֹפְרֵי הָעֲרָפֶל,
הָעֲרָפֶל יָרַד.
הַמָּבוֹי מֵעוֹלָם לֹא הָיָה סָתוּם יוֹתֵר.
 
מְעַט הָאוֹר שֶׁעוֹד יֶשְׁנוֹ,
מְפֻזָּר מִדַּי
לְהַצְבִּיעַ עַל אֵיזֶה כִּוּוּן
מְעַט הָאוֹר שֶׁעוֹד יֶשְׁנוֹ
אֵינוֹ אוֹמֵר לָנוּ דָּבָר.

 
 
בריאן השועל
 
בִּן לַיְלָה
בְּמַעֲלָה הַנָּהָר
כְּנֶגֶד הָרוּחַ
דֶּרֶךְ הַיַּבָּשָׁה

 

אם מחברי הספר הזה צודקים, זו סיבה לאנחת רווחה קלה. קראתי באחרונה כמה ספרים העוסקים בהתחממות הגלובלית לאור עליית שיעורי דו תחמוצת הפחמן באטמוספרה. כמה מהספרים (למשל "מתחת שמיים ירוקים" של פיטר וורד והמפחיד הזה שאמור לצאת בעוד כשנה) ניבאו אסון. והנה, ב"כוכבים המקררים" יש תיאוריה מנוגדת של ההתחממות; למען האמת מחברי הספר אף צופים שינוי במגמת ההתחממות במאה ה-21. איני יכול כמובן לשפוט מבחינה מדעית עם מי הצדק, אבל עצם העובדה שיש השקפה אחרת מעודדת קצת (מובן שנזקי הזיהום האחרים, שאינם התחממות, נותרים בעינם בכל מקרה).
 
בכל מקרה, המחשבה שהספר מציע היא מחשבה מרגשת, ומדגימה עד כמה המדעי והפואטי הם אותו דבר ממש בשתי אופני הסתכלות ובשני סגנונות כתיבה, דבר שאפשר לכנותו פשוט "המציאות". אם לפשט, התיאוריה של סוונסמרק היא שמזג האוויר על כדור הארץ מושפע בעיקר מגורמים רחוקים מאוד מכדור הארץ בזמן ובמרחב: כוכבים (שמשות) שהתפוצצו לפני מיליוני שנים ובמרחק של מאות מיליוני קילומטרים מכאן. התפוצצות הכוכבים משגרת לחלל קרניים קוסמיות שלפעמים מגיעות אלינו; הקרניים נתקלות בהתנגדות רבה או מועטה של השמש ("רוחות השמש" – הרי זה שם לספר שירה); כשההתנגדות רבה הקרניים נהדפות ברובן ויש יחסית מעט עננים ואקלים חם; כשהשמש פעילה פחות יש פחות התנגדות, יותר קרניים קוסמיות, יותר עננים, ואקלים קריר או אפילו קפוא, כמו בכמה אפיזודות של התקרחנות גלובלית ("עידן הקרח הקטן" היה האחרון שבהם). ציור כמו "ציידים בשלג" של פיטר ברויגל (1565) צויר כנראה על רקע התקופה הזו.

 

 

מעבר לתיאוריה המדעית עצמה, הספר מלא בהבחנות אגב מדהימות ומסעירות. כך למשל מוסבר הצליל המופלא של כינור סטרדיבריוס גם באיכות העצים, שהושפעה מן האקלים הקר של זמן בניית הכינורות. "בגלל הטבעות הדקות [שגורם אקלים קר, ד"ב], היה עץ האשוחית שהשתמש בו סטרדיבריוס חזק ודחוס במידה יוצאת מן הכלל, והוא שיצר את איכות הצליל שבוני כינורות לא הצליחו להשיג מאז ועד היום" (עמ' 25).
 
בהמשך (עמ' 33) מציינים המחברים את הזיקה בין התחממות האקלים בין השנים 1000 ל-1300 כגורם אפשרי לגאות בבניית הקתדרלות הגדולות באירופה. זה מסעיר, מפני שזה בסך הכול די מובן מאליו מרגע שמצביעים על כך: תולדות האמנות או הספרות רוצות להאמין שיש להן סיפור "פנימי" שמתפתח מתוך עצמו, אבל לפי הספר הזה המוסיקה הקולית של גיום דה מאשו (שנולד בסביבות שנת 1300) או המוסיקה לעוּגב של באך, שנכתבה בשביל חללי הכנסיות האלו, כמו ציורי הקיר שצוירו בשביל הכנסיות לא היו מה שהם לולי אותן קרניים קוסמיות וכוכבים מתפוצצים רחוקים.
 
אבל הזיקות הללו מרחיקות לכת הרבה יותר מאפיזודה כלשהי בתולדות התרבות; עצם קיום המין האנושי יכול להיות מוסבר על ידי שינויים אקלימיים כאלו. "אנחנו חבים את עצם קיומנו, קיום יצורים נבונים, לאורות שאינם מאירים עוד את השמיים" (169) – הרי לכם משפט להגות בו!
 
סדרת "אופקים-מדע" של הוצאת "עם עובד" ידועה פחות מ"סדרת הדגל" "הספרייה לעם", אבל – מבלי להפחית בערכה של סדרת הפרוזה כמובן – היא לא פחות מעניינת מן הסדרה המרכזית. מגיע שלב ב"תולדות הקריאה" שלך, שכבר אין כל כך כוח לעוד רומאן, אפילו יהיה מוצלח למדי. אני מוצא את עצמי מתקשה בשנים האחרונות  לקרוא בלזאק ודוסטויבסקי, סופרים שפעם הייתי כמעט מכור אליהם. אולי זה יחלוף. מכל מקום, כמה מן הספרים המעניינים ביותר שקראתי בשנים האחרונות יצאו בסדרה זו (בעריכתה של עתליה זילבר), ובהם "המבול של נוח", "חייו ומותו של כדור הארץ", "חוכמת הכאוס" (שיצא בסדרה אחרת ב"עם עובד"), ועתה "הכוכבים המקררים". לי קשה למצוא בפרוזה בדיונית מעוף מחשבתי כמו זה שאפשר למצוא בספרי המדע הללו כמעט בכל עמוד.

נדודי שינה של חורף / ריימונד קארבר
 
 
הָרוּחַ אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהֵרָדֵם הַלַּיְלָה, רַק לִשְׁכַּב עֵרָה
וְלִזְלֹל, לְהַקְשִׁיב לַשֶּׁלֶג נֶעֱרָם כְּמוֹ לִקְרַאת
אֵיזוֹ מִתְקָפָה אַחֲרוֹנָה.
 
הִיא מְיַחֶלֶת שֶצֶ'כוֹב הָיָה כָּאן לָתֵת
מַשֶּׁהוּ – שָׁלֹשׁ טִפּוֹת וָלֶרִיאָן, כּוֹס
שֶׁל מֵי שׁוֹשַׁנִים – כָּל דָּבָר, לֹא מְשַׁנֶּה.
 
הָרוּחַ הָיְתָה רוֹצֶה לָצֵאת מִכָּאן
אֶל תּוֹךְ הַשֶּׁלֶג. הִיא הָיְתָה רוֹצֶה לָרוּץ
עִם לַהֲקַת חַיּוֹת מְדֻבְלָלוֹת, כֻּלָּן שִׁנַּיִם,
 
מִתַּחַת לַיָּרֵחַ, לְרֹחַב הַשֶּׁלֶג, לֹא
מוֹתִירָה סִימָן, עֲקֵבוֹת אוֹ מַשֶּׁהוּ מֵאָחוֹר.
הָרוּחַ חוֹלָה הַלַּיְלָה.
 
 
 
 
מתוך "אִשִים" (1983)
מאנגלית: דרור בורשטיין
 
 
 
 
 
 
 

עליית הגג / ריימונד קארבר

 
מוֹחָהּ בַּעֲלִיַּת הַגַּג, שָׁם חֲפָצִים
אֻחְסְנוּ לְאֹרֶךְ הַשָּׁנִים.
 
מִזְּמַן לִזְמַן פָּנֶיהָ מוֹפִיעִים
בָּאֶשְׁנַבִּים הַסְמוּכִים לַקָּצֶה הָעֶלְיוֹן שֶׁל הַבַּיִת.
 
הַפָּנִים הָעֲצוּבִים שֶׁל מִי שֶׁנִּכְלָא וְנִשְׁכָּח.
 
 
 
 
מתוך "נָתִיב חָדָשׁ אֶל הַמַּפָּל" (1989)
מאנגלית: דרור בורשטיין

 

אפשר גם להסתכל כאן