מחבר דרור בורשטיין

קערית תה עם עלה, סין, שושלת סוֹנג הדרומית, המאה ה-12, המוזיאון לאמנות אסיה, דָהלֶם, ברלין
 

ככל שעובר הזמן נמוגה אצלי ההבחנה בין אמנות ואומנות. קערית התה הזו היא דוגמה. קודם כל, מה אין כאן: אין כאן ביטוי של אישיות מוחצנת. מובן שיש כאן עבודה שאדם אחד בלבד יכול היה לעשות ברגע מסוים בהיסטוריה ובמקום מסוים (לא מפתיע, שוב, למצוא עוד ועוד יצירות מהממות בתקופת שושלות סוֹנג ויואן הסיניות; אפשר גם לקנות קרמיקה מן התקופה, וחלק מן הפריטים זול באופן מפתיע). אבל כל ביטויה של אישיותו היוצרת מתבטא – מעבר לעבודת הקרמיקה המעודנת, בהנחה של עלה על הזיגוג. איני איש מקצוע ואני יכול רק לשער איך זה נעשה. ביסודו של דבר, הטכניקה דומה ל"טכניקה" של הטבע שיוצר מאובנים. העלה לא משורטט, אלא מטביע חותם בזיגוג השחור. הרושם הוא של משהו שהתרחש במקרה, כאילו נשר שם עלה ונחת על הכוס לפני התקשותה הסופית. מובן שאין זה כך, אבל העדינות של האמן כאן, שאינה שאגה ואינה "השפרצה" ואינה "התמוטטות נפשית על הבד", אלא היא הנחה של עלה ותו לא, שוברת את הלב.
 
הזכרתי קודם מאובן, ובאמת זה מאובן כמעט כפשוטו: שהרי עברו כ-900 שנה מאז יצירת הקערית הזו. השתמרותה של הקערית מפליאה. היא נראית חדשה לחלוטין, למרות, ואולי בגלל, חותם הזמן שהיא נושאת בתוכה מרגע היווצרותה. אני משווה את זה לכלים שאנו משתמשים בהם בדרך כלל כיום – הדוגמה הקיצונית, המזעזעת, היא כוסות הנייר או הפלסטיק, שאורך חייהן נמדד בשעות ולפעמים בדקות (למשל בארוחה ב"מקדונלדס"). אורך חיי כוסות יכול לומר משהו על התרבות ששותה מהכוסות האלה.
 
אולי הדבר הנפלא ביותר בקערית הזו הוא המקומות בהם העלה הסיני העתיק (מישהו יכול לזהות את הצמח או העץ?) מחורר, ומותיר חורים שחורים בתוכו שאפשר לראות מבעדם את הקערה. אלו מקומות נפלאים מפני שבהם הגבול בין עלה ("צומח") וקערה ("דומם") נמוגים. העלה "משתמש" בפני הקערה כחלק מן המרקם שלו, והקערה, כמובן, משתמשת בעלה כעיטור, שבניגוד לעיטורים רבים הוא חי, מציג תוואי של זרימה גם כמעט מילניום אחרי שהתייבש. העלה הזה קיבל, כביכול, מקלט מדיני בקערית התה, ובכל פעם ששותים בה, המים של התה נופחים בו מחדש חיים.
 
ובאמת השילוב הזה שבין דומם וצומח קורן מן הקערית, מפני שהצומח, ששאב את חיותו מן האדמה, חוזר במעשה האומנות הזה אל מקורו, מתאחד עם האדמה (החימר) שהיא אִמו – לתמיד. במילים אחרות, הקערית הזו מהדהדת משהו הרבה יותר רחב – אפשר לדמיין עץ בשדה פתוח, ועלה נושר ממנו אל האדמה, חולף לאטו באוויר – והרי זה בדיוק מה שיש כאן, בקערית: עלה, חלל ריק, אדמה – מקופלים זה בתוך זה, ניתנים ללקיחה ביד, עם מי התה, שגם הם חלק מן התמונה הגדולה של הטבע, שהקערית הזו זוכרת עבורנו.
 
 
ברלין, 11.8.09
 
 

כמה הערות על הנערה עם מחרוזת הפנינים של ורמר

 

 
פרח הסרט בשיערה – פרח/שמש על מסעד הכיסא – פרח שחור-ריק בבד השחור המקופל – אור השמש השוטף את הכול.
 
מבט הכיסא, אור בעיניו.
 
המברשת על השולחן – מעין גדיל דומה על צד הכיסא; הגדיל על צד הכיסא – ה"גדיל" בשיערה של האישה.
 
משענת הכיסא – אלכסון כהה מנומר שלוש נקודות אור – הווילון – צהוב מואר מלווה בפס כהה של צל.
 
מנקודות האור של הכיסא לנקודות הכהות שעל אלכסון הפרווה הבהיר של האישה.
 
קערת הכסף שעל השולחן – "קערת" השחור ההפוכה. קערת הכסף כמו מוציאה לאור את אפלת הכלי השחור, שזורם אליה בעזרת המוליך של הבד. הבד כגילוי של תוכן כלי החרסינה השחור (כאילו גולש וזורם ממנו).
 
לא חשוב לספר מה יהיה כאן ומה היה כאן. רגע לפני, רגע אחרי, הזמן כולו הווה. כל ניסיון להפר את זה הוא הרס הציור (לכן אני לא יכול לשאת אמנות וידאו, בלי קשר ל"איכותה").
 
זהב האדרת – כסף הקערה.

 

מברשת-שמש, מונחת על השולחן שלך.
 
איך אור הופך בבת אחת לחושך, ברגע בו הווילון "נוגע" בבד. איך זה יתכן בכלל, המעבר הזה?
 
ופתאום , אחרי שעות מול הציור הזה: השתקפות המברשת הרכה בקערת הכסף. הקשה ביותר בציור והרך ביותר בו יוצרים ביחד כתם צבע. נראה בקושי, אך יוצר כתם מ"משפחת" ה"שמש" שעל המשענת המופנית אלינו.

 

 
מתחת לקערת הכסף, בקו אנכי, בתהום שלה כביכול, כתם חזק של אור, ומתוכו צומח השולחן. בקצה העמוד – רגל השולחן – הקערה. ורגל השולחן אינה יודעת על הקערה, והקערה אינה יודעת על רגל השולחן. עולמות שונים, מופרדים, אבל קיימים, ביחד (הגג עוד לא שמע על יסודות הבניין. אם יספרו לו – לא יאמין).

 

מה אמן יכול ללמוד מוורמר? דחיסות מקסימלית, עדינות מקסימלית.
 
4 ציטוטים מזֶנרין-קוּשוּ לציור זה:
 
·         "לאור אין פָּנִים ואחור".
·         "הַדלק את מנורת הזהב בצהריים".
·         "ניצנים נפתחים בעצי הברזל".
·         "כמו אילם שחלם חלום".
 
 
 
 ברלין, גמלדהגלרי, 8/09

 

 

בדיוקנאות אפשר להרגיש את זה במיוחד: הרגע בו המבט פוגש במשהו דחוס מהרגיל שמעכב אותו, שקורא לו, שגובר עליו – אבל לא במובן אלים כלשהו, אלא רק במובן זה שאתה חייב לענות, שאתה לא יכול לעבור הלאה. זה בולט במיוחד בדיוקנים מפני שזה קיים בהם "על פני השטח": הם לפעמים מביטים בך לא רק באופן מטפורי (כמו שטבע דומם יכול "להביט") אלא ממש. במובן זה, הז'אנר של הדיוקן הוא הקרוב ביותר לבבואה של ראי, אבל לא במובן של שיקוף פני שטח של פנים, אלא במובן רוחני. אדרבא, אין אף דיוקן שמשקף אף פנים של אף צופה (לפחות לא בגלריות של אמני העבר); אבל יש הרבה דיוקנאות של הרבה אמנים שמשקפים את מבטנו, את רוחנו.

זה יותר מורכב מזה. ה"שיקוף" אינו עניין אופטי כמו במראה: הבבואה יוצרת את המתבונן בה. מין ראי קסמים. כלומר, אם זהו ציור שנועד עבורך, הוא יוצר את האופן שבו אתה מתבונן בו. יש הרבה דיוקנאות שהם חיקוי (מימזיס) של מבט, או של "הבעה". כלומר, דיוקנאות שיש בהם יכולת אבחנה פסיכולוגית מדהימה, תפיסה דקה של מצב רוח או אופי. למשל ההולביין הנודע הזה. אבל אין אלו הדיוקנאות המעולים ביותר. בדיוקנאות המעולים ביותר יש משהו שמעבר ללכידת המבט או מצב הרוח. יש בהם משהו שאפשר לחוש אותו יותר מלהסביר אותו: הם מבקשים רק דבר אחד: התבוננות. הם מסרבים לניסיון לנסח את המבט (של האיש המצויר ושל המתבונן בו) במילים, מפני שלנסח מבט משמעו לנסח – להכניס ל"נוסח" – את האדם. מה שקורה מול דיוקנאות כאלה הוא שאתה מוצא את עצמך במעין קריאת תיגר, כמו שני תרנגולים שעומדים זה מול זה. אתה מביט – הוא מביט. אתה מביט – הוא מביט. בעיקרון זה יכול להימשך לנצח, וזה כמעט מפחיד, כי אתה מבין שאין סיבה טובה לקום ולעזוב את הציור. שיותר טוב ככה, מולו. איך נפרדים מציור כזה? אני ממש לא מדבר על משהו "פילוסופי", אלא על עניין של פרקטיקה. ממש כפי שאי אפשר לקום וללכת באמצע שיחה עם חבר. זה לגמרי אותו דבר, ולמעשה הרבה יותר בעייתי מול ציור. אולי הדרך היחידה היא להניח לציור להיות בתוכך. לשאת אותו. השאלה היא כמובן איך לעשות את זה. זה לא עניין של שינון.

יש לפחות שלושה דיוקנאות מן הסוג הנעלה ביותר ב"גמלדה-גלרי" בברלין. של ג'ורג'ונה (דיוקן של גבר צעיר), ושל רמברנדט ושל טיציאן (השניים האחרונים דיוקנאות עצמיים). כאן אכתוב משהו על שניים מהם. את המבט עצמו, כאמור, אי אפשר לנסח ואי אפשר להגיד עליו כלום (אני, לפחות, לא יכול). פשוט כל מילה מתפוגגת מיד, והרגע בו חשים בכוח הממשי מאוד שמונע את הדיבור הוא רגע נפלא, רגע בו חשים במין "שדה מגנטי" סמוי הבוקע מן הציור. כמו כשמנסים לקרב קטבים זהים של מגנט – יש שם משהו. למרות שאי אפשר לראות אותו. הכוח שאני מדבר עליו אינו יכול להיות מוסבר בחומריות של הציור בלבד, למרות שהוא כמובן מבוסס עליה.

אי אפשר לראות, אבל אפשר רק לגשש מסביב. ואצל ג'ורג'ונה ה"מסביב" הוא הקיר המוזר הזה והיד. היד שלו קטנה, כמעט כמו יד של ילד. המבט כבר מבוגר יותר, כאילו המבט יודע משהו שהיד עוד לא. מה פשר ההגבהה המוזרה הזו? אני חושב שהיד הזו, המסתתרת, הרכה, מתייחסת לחומה הזו כמו המבט, או הרוח של הגבר הצעיר הזה, לפנים שלו. הפנים כמין קיר כזה, שמשהו אחר מגיח מבעדו. ה-V שעל החומה מדבר עם הצווארון, והקישור כמעט מפורש. הבליטה הזו ב"קיר" כל כך מודגשת, כמו כן של פסל. הציור הופך כביכול להיות ציור שהיד היא הנושא שלו, המוקד שלו. האגודל מצד אחד, שאר האצבעות כבר בצד שלנו. הושטת יד על הסף, מבט יוצא את שער הפָּנים, משתהה על המפתן.

בדיוקן העצמי של רמברנדט (גודלו של הציור כמעט זהה לזה של ג'ורג'ונה), ה"מסביב" שאפשר לדבר עליו הוא הפה. השפתיים. באופן מצומצם וגאוני, הציור הזה "נחתם" במשיכת מכחול אחת של שחור על השפתיים של הצייר המתבונן בעצמו במבט ששוב אין שום מילה הולמת אותו. הנגיעה השחורה הזו מרטיטה כל כך מפני שהיא, בבת אחת, פוערת את הפה, יוצרת בו פתח, מאפשרת לו אוויר – אך גם סוכרת אותו, מבטלת את הדיבור כמו קו שמעבירים על מילה שרוצים למחוק. נשימת החיים והשתיקה מסומנות כאן בסימן אחד ויחיד. רגע הנשימה הוא, בה בעת, הרגע בו הציור נשלם, הרגע בו הדיוקן מתחיל לחיות, והרגע בו המילים נגמרות ושתיקה משתררת – והם מתרחשים בבת אחת. מדוע השתיקה כה קריטית כאן? כי משמעה: זה בן-אדם, סובייקט, ויש תמיד איזה דבר שאי אפשר לומר עליו.

ברלין, 9 באוגוסט 2009

מעט דואר זבל, בתרגום בבילון 7. מתוך האוסף:

 

1. האינפורמציה האחרונה

חותמי עלון חדשות משיגים את האינפורמציה האחרונה ומרוצים ניתנים להשיג ואקסקלוסיביים בשום מקום אחרים! קדימה עלון החדשות הזה לידידים שלך ונותן להם בעל הסוד! לחץ כאן אם אתה רוצה לבטל את המינוי או כותב לאדמיניסטרטור של שיטה של הפרטיות.
 
2. מת על השלישי של אפריל 2007

השם שלי הוא טוני צ'אן צ'אן צ'אאן, ידיד וסוגר קונפידנט לנינה וואנגקאנג, שמת על השלישי של אפריל 2007. אני אחסוך את הזמן שלך בינוט משעמם אותך עם כל הפרטים בזה טימאטו תחסוך את הזמן שלי ושלכם אני אשאל שאתה תלך לחוליה הזאת, HTTP://WWW.MONSTERSANDCRITICS.COM/NEWS/ פורטאנא_טאלאר_האיר_טו_בילליונס_פאכאס_אנכארטאינ_פאטאר יש גם כמה קרנות אחרות במנגינה של $12,000,000.00 עם בנק ההנג סנג סין, ואני רוצים את יאוראסיסטאנך  
 
3. האישה הכי חוצפנית

כל אישה מתה לישון עם איש שנזבד טוב. עם כלי גדול שאתה יכול אפילו האישה הכי חוצפנית. .כל אינטש מהכלי שלך יצעק על הגברות שלך. הפופולריות שלך עליה כאשר אתה תשיג גודל יותר גדול
 
4. העור הברור

נצחַ $1500 מזומן וגלוש באתר שלנו להשיג את העור הברור מגיע לך! מרקו
 
5. בינוני זה (אינטרנט), או: בססתי באמון וסודיות

אני לא הייתי יכול להשתמש בינוני זה (אינטרנט) אבל בחרתי להגיע לך דרך זה כי זה הבטוח הכי מהיר ורוב בינוני מאובטח של תקשורת. אף על פי כן, ההתכתבות הזאת פרטית בלתי-רשמית, וזה צריך לטפל בלכן. אני גם מבטיח אותך שפעולה העסקית הזאת היא רותמת ללא כל מה שאתה יכול לחשוב על.אני מר ישמאאל וקוקוה רואה חשבון כללי של מוסד כספי. אז אני מתקשר אליך בססתי באמון וסודיות שתקושר לפעולה העסקית הזאת. מר וואי צ'ינג צ'אנג הוא מאחז חשבון בענף שלי, הוא בעל חשבון דולר עם הסכום של אס$20ם ( עשרים מיליון דולרים של ארה"ב רק ) הפקידו בחשבון סודי עם הענף שלי.למעשה, מאז שמוות שלו, לא קרובי משפחה של המאחז של חשבון של הדולר ( האח ) וגם לא כל יחסי שלו הופיע לתביעה זה כי יש לו החשבון כ/כפי שחשבון סודי לכן הוא עזב כל המסמכים לפיקדון איתי. זה איפה אני מעוניין ואיפה אני רוצה שאתה תבוא ב. אני רוצה את י.ו.
 

שנים דובּר במשפחתי על סב רחוק אך לא שיערתי כי הקרניים המזכירות את אלו של איל הצפון שהיו תלויות מעל לדלת הסלון ועברו במשפחה מדור לדור היו שריד ישיר שלו – כלומר קרניו. בדיקת DNA פשוטה שערכתי בעצמי אישרה את השמועה, שבדיעבד נודע לי שעברה מפה-לאוזן במשפחה מזה דורות. "ודאי", אמרה אמי, מתפלאת על פליאתי, "אצלנו לא זורקים דבר. ויש גם את החַט ההוא מאחורי המקרר, הרי שנים הוא כבר מונח שם… קח, קח, קח, נו קח אותו, מה יש לי לעשות בו, קח…".

עוד באותו היום טיפסתי על סולם והורדתי את זוג הקרניים מן הקיר. הן היו מחוברות למעין משטח קמור, כעין כיפה קשיחה, קרנית. כמהתל, הנחתי את הכיפה על ראשי. היא התאימה ככפפה ליד. למעשה, מין ואקום עַז הידק אותה לקרקפתי וככל שניסיתי להתיק אותה הלכה ונצמדה אל הראש. בארון הנפתח, שהיה קר כמקרר ומואר באור פנימי דומה, המתינה לי אדרת הפרווה. פתקים שהוא כתב עוד נשמרו בה; שטרות היו תפורים לבטנתה ורשרשו כשהכנסתי את ידיי לשרוולים, אצבעותיי אובדות בעומק, מצִדם הפנימי של טלאֵי המרפקים. איש לא טרח לפרום את האדרת מעולם, מה גם שהשטרות – מיליארדים מארקים – היו מזמן חסרי כל ערך ממשי. בכיס צדדי הייתה פִּתקה ובה רישום דהוי של פיל עתיק. הריח התפשט בבית והיה צריך לפתוח חלונות. הקור פרץ כמו המתין להזדמנות שלו. אמי ודודתי הבעירו אש. עטיתי את המעיל, שכיסה את גופי עד לקרסוליים. שרוולי הידיים נגררו על הרצפה מאחורי כזנבות. יחף עמדתי ליד הדלת והבטתי ביושבים אצל המדורה. פתחו לי את הדלת בבעיטה,יצאתי אל השלג הכבד. 

 

 

אתמול פורסמה ידיעה צדדית על התנגשות של שביט ביופיטר ("צדק"). אבל העניין הזה לגמרי לא צדדי. באיזה מין עולם אנחנו חיים, שבו ה"התבטאות" הכי שולית של עסקן תהיה תמיד מרכזית ובולטת יותר ממאורע בסדר גודל קוסמי? פיטר וורד ודונלד בראונלי, בספר המעניין כל-כך "ארץ נדירה", מקדישים פרק ליופיטר, שממרחק כ-800 מיליון קילומטר משפיע על חיינו. הוא השפיע הן בעת היווצרות כדור הארץ, בכך שכבידתו מנעה התגבשות כוכב לכת נוסף בינו ובין השמש (כך נוצרה חגורת האסטרואידים), והן כ"זקיף" שמנקה את פנים מערכת השמש מגופים תועים, שחלקם "נופלים" לכיווננו. יש סברה שיופיטר מקטין את הפגיעות ההרסניות של אסטרואידים ומטאורים בכדור הארץ פי 10,000! במילים אחרות, השביט שהִכה ביופיטר היה יכול להיות "מיועד" עבורנו. ואם לא זה – אז אחרים.
 
זה שיופיטר ושבתאי שומרים על מסלול יציב זה פלא. אילו הם היו מסיביים יותר ו/או קרובים יותר זה לזה מערכת השמש הייתה מתפרקת לאיטה. כך היה קורה גם אילו היה עוד כוכב בסדר גודל של יופיטר במערכת. כלומר, יופיטר חשוב, אבל חשוב שלא יהיה יותר מאחד כמותו!
 
אנו מכירים פלנטות כמו יופיטר סביב שמשות אחרות אבל לרוב הן קרובות לכוכב, פנימיות ולא חיצוניות, ולכן נוטים להתקרב או אף ליפול פנימה אל השמש שלהן; ככאלו הן לא יכולות לתפקד כ"זקיף" שיופיטר הוא עבור כדור הארץ (זה דומה לשוער שממוקם באמצע המגרש, הוא יכול להיות הכי טוב בעולם, אבל הוא לא יוכל ממקומו זה להגן על השער). במילים פשוטות, יופיטר הרחוק הזה חיוני לקיומנו, בגודלו ובמיקומו המסוימים דווקא. הנקודה הזוהרת הזו בשמיים, שאין רבים שמביטים בה בכלל, היא חלק אינטגרלי של הקיום שלנו, לא כמטפיסיקה אלא כעובדה מדעית.
 
העניין הוא חלק ממערך הרבה יותר מורכב ומופלא של השפעות גומלין ביקום, שלרובם איננו מודעים כלל. למשל, ללא הירח שלנו הייתה כבידתו של יופיטר דומיננטית מדי עלינו, מה שהיה גורם לשינויים דרסטיים בחיים על כדור הארץ וכנראה לאי אפשרותם; כדור הארץ מושפע בעיקר מכבידות של השמש, הירח ויופיטר, וכל שינוי במערך המשולש הזה דומה להוספת משקולת בצד אחד של מוט של לוליין. העיתונים יקדישו מקום רב יותר לכל סינגל של זמרת "כוכבת" מאשר לשביט שהתרסק על "צדק", ובכך יגדירו עבור אנשים רבים את סדר החשיבות המובן מאליו. זה נכון כמובן לא רק כשמדובר בכוכבים, אבל זה עניין אחר. ראו את הטוקבקים לידיעה, הם ומה שעומד מאחוריהם מעניינים מאוד מבחינה תרבותית. עד כמה הידיעה הקוסמית מיד מתורגמת למונחים פוליטיים ולאומיים. ואפשר לחשוב על הספרות, ועד כמה היא אינה שונה, מבחינה זו, מהטוקבקים ומהעיתונות. 
 
 

 

 

מעטים הם הזיכרונות מתקופת חיי כטרילוֹבּיט בתקופת הקמבּריוּם. על קרקעית הים היה לחץ המים כבד מנשוא. היו ימים שלמים שכל תזוזה הייתה עולה בכאבים, לכן לרוב נותרנו במקום. אני אומר "נותרנו" אבל כלל לא ברור שמישהו נוסף היה שם. אפילו להזיז את העיניים – הלא היו לנו עיניים – לא היה אפשר. היה חשוך שם למדי. היינו די קטנים. מאות מיליונים של שנים היו פרושות כביכול, כך הסתבר בדיעבד, לפני אפי, ולא ידעתי כלום. יכול להיות שחלק מהזמן ביליתי בשינה. חלמתי בלילות הארוכים על קיר עכור. מאות תמונות היו תלויות עליו, הוסרו ביום אחד, הותירו סימנים מלבּניים. מובן שאז נבצר ממני פשר החלום.
 
כיום, כשאני נזכר בימים ההם, לפני 500 או 600 מיליון שנה, איני זוכר אלא את מועקת המים המלוחים ואת האפלה העמוקה. אבל את החלום ההוא, שחלמתי אז, אני חולם לפעמים גם כיום. אם לומר את האמת, גם כיום איני מבין אותו. אתמול חלמתי שוב: כניסה אל הדירה הענקית, קירות גדולים, המלבנים המסומנים לכל גובהם. אלא שהדירה הייתה עכשיו מוצפת מים. מישהו טרח עם המגב.
 
לפני כמה שנים מכרו לי מאובּן של טרילוביט מזן אחר. אפשר למצוא אותנו במיליונים במקומות שפעם ים רדוד היה בהם והתייבש. בלילה הוא מונח מאחורי המחיצה השקופה שלצדי, ואני מנסה להירדם, למרות נוכחותו. הוספתי לו קצת מים שהבאתי מהים. אני יודע שהוא בז לחדר, לדירה שלי, לשעונים שבדירה, המתקתקים מולי ומעליו. שברתי את השעונים. זה לא עזר. אני יודע שהוא בז לי וממתין בסבלנות שאיעלם. פעם חלמתי – לא, הייתה זו מציאות – שאני קם מהמיטה, מוריד את התמונות מהקירות. אולי הוא יתרצה סוף-סוף. הרי אני, אפשר לומר, אוהב אותו. אך הוא אינו חָפֵץ אלא להכחידני.
 

בדרך כלל כשמציעים לי לנצל את המבצע אני מנצל את המבצע. ספרים, חופשי. מנצל את המבצע, קונה הרבה, לפי העובי. נוטות החסד קניתי ארבע פעמים, שניים מהם בשקל, השלישי בחינם, הזול מביניהם, אבל כולם היו אותו מחיר, לכן הרווחתי פעמיים – ככה לפחות הבנתי מהמוכרנית ומהמוכרת. היטלר של קרשו, א+ב, קניתי במחיר היטלר הצעיר. אתם קולטים? את היטלר המזדקן קיבלתי במחיר היטלר הנמרץ, ועוד קיבלתי שובר ל"קלאסי-קלטת" לפעוטות. המוכרן אמר לי, יפה עשית, גם הוא ניצל את המבצע. "איזה מבצע"? תמהתי. "בּרבּרוֹסָה, כפרה", ענה המוכרן. 

מכל מקום, מה שרציתי להצביע עליו באתר המבצע החדש הוא "התת מודע" של האתר, או של המבצע. הרקע הנייטרלי של האתר, של המבצע, של המקום הזה: הקיר. קיר לבנים צפופות, מלמטה עד למעלה. תגלול מימין, תגלול משמאל, לא נפתח, הקיר. מה שכן, יש טפסים בלינק למטה. אבל חוץ מהטפסים? קיר. שומר מסך יפה כזה, מגניב. אני הורדתי כבר. קירות ומבצעים לוהטים – הנה לכם סיכום לא רע של מצבנו.

 

אתר ynet מציע, תמורת 10 ש"ח, את שער "ידיעות אחרונות" של יום הולדתך. איך אפשר לעמוד בפיתוי הזה? יום ההולדת הוא עניין רחוק שאיננו יודעים עליו דבר. חשוב כל כך – ואטום כל כך. על המתח הזה יושב הרעיון הזה, ואני מודה שעלי זה עבד. המחשבה הזו שפתאום סביב החור השחור של רגע ההתחלה יצטייר ההקשר וכביכול מתוך ההקשר ייוודע לך משהו גם עליך… אבל זו כמובן מחשבת שווא. החדשות נוגעות לכולם ולאף אחד במיוחד. למצוא את לידתך בשער של "ידיעות אחרונות", הרי לכם רעיון נאה. ובכל זאת רכשתי.

מכיוון שנולדתי בשביעי של פסח (תש"ל) אני נאלץ ללכת יום אחורה לעיתון ערב החג. ובכן, מה קרה בעודי מבלה את השעות האחרונות ברחם? לא כל כך שונה מהיום: בעיקר יורים. "הונס כוח מצרי שתקף מעוז צה"ל", חוגגת הכותרת, אבל לצדה, עם תמונה וחיוך, טוראי יצחק שבילי, בן 21, נהרג באזור קנטרה בידי המצרים. חדשות חוץ – לא הקוריאנים וטיליהם אלא "הסינים חוגגים את שיגור הלוויין בריקודים וזיקוקים" (אני מניח שזה אומר שעלינו לדאוג), ולא הרחק משם "כוחות התמרון הסובייטיים הנחיתו מהלומת טילים". זה במזרח, ואילו במפלגת העבודה "דנים כיצד לבלום 'אווירת גולדמן'". היות ולא שמענו על אווירת גולדמן לאחרונה, יש להניח כי נבלמה בהצלחה. למשה דיין "נשלחו שלוש חבילות נפץ", כך חושף דובר ה"פתח" ברבת עמון. והרי זה כמו חדשות אמש, בתיקוני הגהה זעירים. ולתוך כל זה אתה נולד, ואינך יודע ש"הכול שקר – אומר באנגליה האיש המואשם ע"י הרוסים ברצח יהודים". רצח יהודים! באנגליה! ומה לרוסים ולזה? הרי הם מנחיתים מהלומות טילים, לא? גם וגם?

אבל בלי ספק הידיעה המפתיעה ביותר – עמוד ראשי, להזכירכם, היא זו: "ישראל כהן לא נבחר לוועד הסופרים". כותרת זו מופיעה ממש מתחת הכותרת על "מהלומת הטילים" של הכוחות הסובייטיים. ובאמת, אם יש דבר אחד, אחד ויחיד שהשתנה בין עיתון 1970 לעיתון 2009 הרי הוא האפשרות של דיווח על עניין מעין זה. רק מאה מ-300 חברי האגודה הצביעו בבחירות. ולתדהמתי הקלה אני מגלה כי דן מירון היה בין המועמדים לוועד: למה זה כה מצמרר, למצוא, יום לפני יום הולדתך, את מי שלימים יהיה מדריכך לדוקטורט? הרי כך "עובד" הזמן, אנו יודעים זאת. אבל פתאום נסדק משהו בתחושת הביטחון של ההווה. אתה רואה את העולם – בלעדיך. הוא מוכר לך היטב, האנשים אותם אנשים, רק אתה אינך שם. אני מניח שזה דומה קצת למוות.

 

מי שמחפש לו כמה דקות של בהייה לא לגמרי חסרת ערך מופנה לאתר הזה: http://www.bookdepository.co.uk/live. זה נמצא בחנות הספרים בה אני קונה ספרים באנגלית (החנות לא גובה דמי משלוח בינלאומיים!), ואפשר לראות שם מי קנה איזה ספר מהחנות, בעולם כולו. לפני כמה דקות, למשל, קנה מישהו באנגליה את הספר "ובכן, אתה רוצה להיות קנדי?" (כלומר אזרח קנדה). אני עצמי רכשתי שני ספרים של פיטר ד' וורד, אחד ממחברי "ארץ נדירה" שאני קורא עכשיו בהנאה שעל גבול ההיסטריה; מישהו אחר באנגליה קנה את "ד.ה. לורנס ואיטליה", שזה די מצחיק (משום מה); שוודית אחת קנתה את And the Hippos Were Boiled in Their Tanks של בורוז וקרואק (לא ידעתי על הספר הזה, כמו על האחרים שאני מזכיר כאן), ועמיתו ההולנדי החרה-החזיק אחריו ברכישה מוצדקת של "הדרך הידידותית להתארגן", בעוד שאחד מהונג-קונג רכש ספר שבוודאי יועיל לו רבות, "המדריך לספרות". אני יכול להמשיך עם זה עוד. אבל תסתכלו בעצמכם. יש בזה משהו משעשע להפליא, כמו המנהג של כמה מאיתנו להציץ בספר שמישהו קורא, סתם ככה. אגב, אפשר להקליק על הספר של השוודי, ההולנדי או האוסטרלי וכביכול לגנוב להם אותו – כלומר לרכוש מה שהם רכשו. זה די נפלא, לא? לחשוב שאתה יכול להציץ בסל הספרים של איזה הולנדי מפרבר של אוטרכט ולקבל רעיון לספר הצרפתי, בתרגום לאנגלית, שיהיה הכי יפה שתקרא השנה (או לא). אוי, שנייה לפני נעילת הרשימה – עוד בריטי רכש את "המדריך לדלז"!