חשש; וגם משהו מצחיק

שתי כותרות היום במעריב:

"חשש במערכת הביטחון: גוש דן ייכנס לטווח הרקטות"
 
"הרמטכ"ל: נוצרו תנאים לשינוי מציאות ביטחונית" 

 
 
כך אני מבין זאת: יש שתי אפשרויות עיקריות לקרוא את שתי הכותרות בהקשר אחד.
 
האחת, כי מדובר בטעות. כלומר, "נוצרו תנאים לשינוי מציאות ביטחונית", אבל כנספח מטריד, או כבונוס שלילי, קיבלנו גם את ה"חשש". כלומר "הרתענו אותם" יותר ממה שהרתענו בעבר, אבל, למרבה הצער, גם הם עכשיו "מרתיעים אותנו" יותר ממה שהורתענו עד אתמול – ובדיוק מכאן ה"חשש" של מערכת הביטחון, חשש שאנו כמובן אמורים להפנים אישית. הנה כי כן, פשוט כל כך: חשש "שלהם" הוא גם "חשש" שלנו. ממש כמו שלחומה יש שני צדדים. היא לא פונה רק כלפי צד אחד: סגרנו "אותם". כן. – אבל גם אותנו. לא מאמינים? נסו לעבור את החומה מזרחה, אל הארץ המובטחת.
 
השנייה, כי מדובר בהישג: המציאות הביטחונית החדשה והטובה היא-היא הכנסת גוש דן לטווח הרקטות. כלומר, הכנסת גוש דן לטווח הוא אחד מיעדי המלחמה הצפויים מראש, אחד מן ההישגים (נשמע לכם מופרך? האם זה לא היה צפוי למדי, עוד תוך כדי המלחמה, כשטווח הרקטות התרחב לבאר שבע?).

הכיצד "הישג", תשאלו? מפני שכשיירו על גוש דן (כפי שמזהיר אותנו ליברמן) וגורדי השחקים יינזקו (לא ייחרבו, אל דאגה) נוכל להגיע משלב ג' לשלב ד' וה' של המבצע, ולהנחית על עזה כזאת מכה, שממנה כבר לא תקום יותר. וד"ל.
 
איזו משתי האפשרויות מעודדת יותר, זה, כמובן, נתון לשיקולכם. אפשרות שלישית היא, כמובן, שיהיה עכשיו שלום.

 

 

נ"ב 1

מי שמעוניין לתרום משהו לפליטים (בין אם תמכתם במלחמה ובין אם לא, יש להניח כי לא תתנגדו להעביר לילד בלתי חמוש מעט מטרנה, חומוס יבש או כפפות – ראו נא כאן. אפשר גם בכרטיס אשראי, תוך דקה).

 

נ"ב 2

 

מכתב למתחרטים שיהיו

אתה מכיר את זה: התקף זעם, ואתה אומר כל מיני דברים שתתחרט עליהם. הזעם מגן על הדיבור, לא מאפשר לו לעצור. נגיד בכביש: חתך אותך מישהו, וכבר אתה שואג. דקה לפני כן שמעת ביטלס ב-88 FM, וכבר צרחות.
 
אחרי עשר דקות, הזעם עובר, ואתה צריך לעשות משהו עם מה שאמרת.
 
אני לא יודע מתי תיפסק המלחמה הזו. אבל יש דברים שלא ייפסקו גם כשתוכרז הפסקת אש.
 
רק הנזק לרכוש בעזה מוערך בשני מיליארד דולר. וזה עוד הנזק הקל, שאפשר לתקן בעמל רב.
 
הנה העולם שלנו: כסף לתרופות – חסר. לחינוך – חסר. רק להרס יש חשבון פתוח. 5 מיליארד ש"ח, זכרו את המספר הזה בדיונים הבאים על הוספת עוד משחה לסל התרופות. לא, רק להרס אין קיצוצים בתקציב. בנקים קורסים בארה"ב, רק בנק המטרות לא מתמוטט. איתנות פיננסית מעוררת השתאות. אבל זה, כמובן, "לא קשור".
 
יש להניח שאתה, כמו שרוב הציבור הישראלי, למרות האינטרנט המהיר שיש לך, לא ראית ולא שמעת לגמרי מה עשינו בעזה. לא לחצת על הלינק. לא הבטת בתמונות. לא חיפשת אתרים אחרים, במרחק קליק. נצמדת למהדורת החדשות הרשמית. אתה רגיל, אני לא מאשים אותך. פחדת לפתוח אתרים שהוזהרו בהם כי יש "תמונות קשות". מפחיד להיבהל מהתמונות.
 
אני ראיתי כמה תמונות שגרמו לי כמעט לעילפון מרוב אימה, לכן אני מבין למה אתה הסבת מבטך.  
 
עכשיו, יש שתי אפשרויות עקרוניות. או שאותו דבר, שקפקא כינה אותו "הבלתי-ניתן להריסה" שבתוכנו, אכן נהרס אצלך, ואולי גם אצל עוד מיליונים של ישראלים. במקרה כזה, התמונות המבעיתות הללו לא ישנו דבר ממילא. אם הדבר ההוא, הנפש האנושית (ה"אני האמיתי" שלך או "פניך המקוריות", בניסוח בודהיסטי), אותה הנפש שהייתה לך, נגיד, כשהיית בן חודש, כשלא שנאת איש ולא רצית לגרום רע לאיש נהרס, לא יעזרו כל סיפורי הזוועה שבעולם. ממש כפי שלא משנה כמה מים תשפוך, הם לא ישחקו קיר שעשוי מיהלום.
 
אבל אם הדבר הבלתי ניתן להריסה אכן לא נהרס, והאנושיות עוד מהבהבת בך, יגיע רגע שהזעם ישכך. אתה תתקרר. זה הרגע שבו מפסיקים לצרוח על הנהג שדפק אותך ומוציאים את הרישיונות, מחליפים פרטי סוכן ביטוח, קוראים לגרר. אתה יודע שהרגע הזה יגיע, גם תוך כדי התקף הזעם. הוא תמיד מגיע בסוף.
 
 כשיעבור התקף הזעם, או התקף הנקמה, אתה אולי תגיד לעצמך (אם לא נהרס בך אותו דבר בלתי ניתן להריסה) דברים כגון:
 
– נכון, הם התגרו בנו, אבל תגובה כזאת?
– נתנו לנו סטירה, אבל להגיב על סטירה במכות-רצח? זה מה שאלמד את בני לעשות בבית הספר? להוציא סכין על כל התגרות?
– לשרוף נשים וילדים? תינוקת בת שלוש מתחת הריסות בניין? בזה אני תמכתי? אבל אני הצבעתי מרצ כל חיי!
– לירות על בתי ספר? כמו החמאס?
– להכחיד משפחות שלמות ברגע? את הנידון למוות ואת אומרי הקדיש בבת אחת?
– 100,000 פליטים שהפכו לפליטים במחנה פליטים? אין גבול?
– אלפי בתים הרוסים תוך פחות מחודש?
והרופא ההוא, לירות לו לדירה? הרי הוא יכול היה לטפל גם באשתי! ואז לצעוק עליו כשהוא זועק שלום אחרי שנרצחו שלוש בנותיו, אחיו ובני אחיו? מה זה? מה זה??

תגיד את זה. בקול. מה, זה נשמע כל כך מופרך?
 
ואתה אולי תיזכר בעיתונים, שדחפו אותך לתמוך. ושסיפקו לך את כל ההצדקות. כן, תיזכר במאמר של א"ב יהושע ב"הארץ" שעזר לך. תיזכר בכך שהוא כתב "הפעולה המלחמתית הנוכחית לא נועדה לעקור את החמאס מעזה, אלא לגרום לו להבין, בדרך היחידה, לצערי, שמשפיעה עליו בינתיים, כי עליו להפסיק חד-משמעית את האש ואת אגירת הטילים – בעיקר כדי שהילדים הפלשתינאים לא ימותו בעוד הרפתקה חסרת תוחלת". כלומר שהוא הסביר לך שמות ילדים הוא אמצעי סביר למניעת מותם. ואתה תיזכר שאמרת לעצמך שכתב את זה סופר; אמן של ניסוח מילולי. שכבר אז היה נראה לך קצת מוזר, המשפט הזה. אבל קראת את "מולכו", ואהבת את הספר, אז לא שמת לב לכל תג.

 

ומישהו ישלח לך את זה. וזה יגרום לך לחשוב אולי לעוד שנייה. לחשוב עד כמה קל לשטות בנו. לרתום אותנו לכל מטרה.
 
ואז אולי יעלה בך רגש, שכבר הרגשת בעבר. נקרא לו חרטה. לא חרטה גורפת, חלילה. ההצדקות יישמרו. אבל יעלה משהו, זעיר, חלש, קצה-ספק. קצה-חרטה. אשמה, ניצוץ. וגפרור אחד יכול לשרוף עיר שלמה. הפעם לטובה.
 
אני יודע, כמובן, שלא בטוח כלל שזה יקרה. סביר יותר שלא. אני כותב אל האחד שזה יקרה לו. ואם אין אפילו אחד כזה, אני כותב אל החלל הריק: בסדר. יש פשעים גדולים מזה.
 
והאחד שזה יקרה לו, ישאל מה הוא עושה עם זה. איך הוא עומד בתצלומים המזוויעים. שבאיחור הגיעו לידיעתו.
 
במובנים רבים, כבר אין מה לעשות. יש תוצאות למעשים, כמו לתמיכה במעשים.
 
אבל אולי תוכל, בכל זאת, לעזור. לעזור למנוע את התרחשות הזוועה בעתיד.

אם אתה בעל ממון, אולי תרצה לעזור לעשוקים. תמצא את אתרי האינטרנט המתאימים ב"גוגל" בקלות: רופאים לזכויות אדם. תעאיוש. בצלם. רבנים לזכויות אדם. חלונות. יש עוד הרבה. הכסף לא יחזיר חיים, אבל אולי יתקן כמה מנזקי הרכוש האיומים שנעשו בשמך. אתה, שעל דליפה קטנה מזעיק שיפוצניק, תחשוב פתאום מה זה אומר שבית נהרס. גם אם זה בית של לא-יהודי. זה יעזור רק קצת. אבל אולי לא תסרב לקצת הזה.
 
ובפעם הבאה שתרגיש שהם מתחילים לבשל עוד מתקפה כזו, אולי תצליח להניא אדם אחד, אחד בלבד, מהתמיכה האוטומטית בה.
 
גם אם האדם האחד הזה יהיה אתה עצמך, זה יהיה הרבה מאוד.

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

אנחנו, 16.1.2009

http://www.youtube.com/watch?v=lRBOnJMJQzE

 

http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/841/220.html

 

http://news.walla.co.il/?w=/1/1419153

 

 

מוסיקה לימים האלו

http://www.youtube.com/watch?v=f4ZjX2Qulwo

 

http://www.youtube.com/watch?v=q-7FxauehkM

 

http://www.youtube.com/watch?v=2eS7XRXAGtw

 

http://www.youtube.com/watch?v=SPxAEw8STSg

 

http://www.youtube.com/watch?v=dkipsBpOkYI

 

http://www.youtube.com/watch?v=iJsTfuM43J8

 

http://www.youtube.com/watch?v=1TdnDEnJb0o

 

 

 

הטוב, הרע ובן-הערובה

 

כולנו מכירים את הסרטים האלו: "הטוב" עומד מול "הרע" ועומד לפגוע בו. אלא שאז חוטף "הרע" בן ערובה (ילד או אישה) ומאיים עליו. "הטוב" מהסס שנייה, ונאלץ להשליך את נשקו. הוא יכול היה לנסות לירות ב"רע", אבל הוא נמנע מכך בגלל הסיכוי הזעום לפגוע בחף מפשע. ואנו, כצופים, מזדהים ומבינים שה"טוב" פעל כראוי.
 
למה אני נזקק לסרטים לא ממש חשובים? מכיוון שרגש ההזדהות הזה עם הפעולה המוסרית של "הטוב", שמחליט להגביל את עצמו, חשוב יותר מהסרט. ובתרגום: גם אם מישהו כאן מאמין ברצינות שהחמאס לקח את אזרחי עזה "בני ערובה", האם נובע מכך שדמם מותר, ואפשר לפגוע בהם בלי אבחנה?
 
אילו היו מצלמים את סרטי הפעולה האלה בישראל כיום, הסצנה הדרמטית הייתה נראית אחרת: "הרע" לוקח בן ערובה, נגיד ילד מייבב. "הטוב" לא ממצמץ, וקוצר את שניהם – וההמון מריע לו. או מוטב, לפי הדימוי העצמי הישראלי: "הטוב" מגלגל אל שניהם רימון, ומקווה שרק "הרע" ייפגע.

 

[ותזכורת, למי שלא ראה: http://www.notes.co.il/burstein/51653.asp. גם אם אין לכם זמן לצפות היום, שימו ב"מועדפים" ליום אחר]
 

הערה על המציאות

לא תמצאו בעיתונות התייחסות כל כך עקרונית ומעמיקה למציאות שלנו; לשונאים, למדוכאים, למיואשים, למתעלמים, למבקשים עוד נקם: כדאי מאוד לפנות שעה וחצי שקטות לצפייה בהרצאה הזו של פרופ' יעקב רז.

כבר בדקות הראשונות נאמרים דברים על המציאות שלנו היום, הגם שהם נאמרו לפני כשלוש שנים. עבורי, יש בהרצאה הזו יותר פרשנות ביטחונית מאשר כל מה שאפשר לשמוע מפי המקצוענים בגולפים השחורים במהדורות החדשות. 

[ההרצאה היא חלק שישי מסדרה של 12 הרצאות; כדאי כמובן לראות אותן כסדרן, אבל אפשר להבין את הרוב גם אם צופים רק בזו. קישור לדף הראשי של ההרצאות – כאן].

אדמה זה חשוב

זה ההימנון שלי לימים האלו – השיר הראשון ברשימה, כאן: http://www.myspace.com/eranzur

מילים: ענבל פרלמוטר, לחן ושירה: ערן צור.

מכתב לצמחונים

אי אפשר לשכנע איש. הסיבה פשוטה – ככל שאתה צודק יותר או משכנע יותר, הצד השני, כמעט תמיד, מרגיש מאוים יותר, והוא מתנגד יותר ויותר.

אי אפשר לשכנע אדם שיש בעיה עם אכילת בשר. יש נימוקי נגד. אתה צריך לרצות לא לאכול בשר כדי לדבר על זה.

אי אפשר לשכנע שהמלחמה היא נפשעת. אדם צריך לרצות להתנגד לה. אם הוא לא רוצה להתנגד, אין מאורע בעולם שישכנע אותו. משפחה שלמה נטבחת בבת אחת? זה רק מוכיח שהחמאס הוא ארגון שצריך להשמיד: תראו מה הם גורמים לנו לעשות. עיינו בטוקבקים ב-ynet לידיעה.

המכתב הזה לא פונה למי שתומך במלחמה.

המכתב הזה לא פונה למי שמוצא בתוכו הצדקה לטבח של משפחה, או סתם אדם אחד.

יש מי שלא חש כלום כבר. אני מקווה עבורו שמשהו יבקע את הקרום יום אחד. לפעמים זה קורה. הבעיה העיקרית עם קרומים כאלה – קרום על הלב או על הנשמה – היא שהוא נמצא שם גם לא נגד "אויבים". זה כמו חירשות: אם אתה חירש, אתה לא שומע ציפורים, ולא מכוניות זבל, ולא שירים של שלמה ארצי. אתה לא יכול לשמוע וזהו. אפשר לחיות ככה, כמובן. שנים ארוכות.

אבל עוד יש מי שחש את הרעד הזה (בלב? בנשמה?) מול תמונות של ילדים מתים, אח ליד אחות ליד אח, ואביהם זועק לצדם, ועושה את המעבר הזה, אחרי שנייה או שתיים. מוצא משפט, שהוא כמו פלסטר מהיר על החתך בנשמה. "אבל…". יש בטוקבקים המון דוגמאות לזה.

זה רגע חשוב בחיים, הרגע הזה. הרגע שבו האנושיות מתעוררת, להרף עין – ואז משהו בך טורח לדכא אותה. מהר. לא לתת לה פתחון-פה. לא לשמוע לה חלילה. 

ברגע הזה, שבו הלמת באגרוף מהיר בדבר ההוא בתוכך, שמתקומם נגד רצח החפים מפשע – ברגע ההוא, הפסדת. הבורסה שלך נפלה.

אולי לא הפסדת במלחמה. יש מלחמות שנוצחו, כמובן. אפשר להכניע יריב. ללא תנאי. עד עפר.

אני מדבר על הפסד אחר. וזה הפסד אותו הדבר שהוא-הוא החיים, מעבר למובן הביולוגי.

זה לא קורה בבת אחת. יש לאנושיות כוח עמידה. אבל לא בלתי מוגבל.

וזו הרי השאלה, בסופו של דבר: איך לחיות. בשביל מה. לא רק כמה לחיות.

אני טוען, שרגע החמלה – שוודאי לא כולם חשים אותו כבר, כאמור, הוא ביטוי של הדבר החשוב ביותר לקיומנו. מי שמדכא את הדבר הזה, פעם, ופעמיים ואלף, ולאורך שנים, ולאורך כל חייו (הרגלים קשה לשרש) – יכול לחיות חיים ארוכים, בעושר רב, מה לא. אבל אין בהם טעם.

כמו מוזיקה בלי צליל. כמו ציור בלי צבע. כמו מיץ פרי בלי פירות. כמו מכונית שלא נוסעת.

מי שיכול להמשיך הלאה מול כל כך הרבה הרוגים חפים מפשע – ואני מדבר על 'להמשיך הלאה' לא צבאית, אלא נפשית, הפסיד את חייו. אולי לא בבת אחת. אבל מחר תהיה עוד הזדמנות, ורוב הסיכויים שהוא יוותר עוד קצת.

אומר זאת בפשטות: אדם ששומע על משפחה טבוחה בידי צבאנו ואחרי שנייה או שתיים שוכח ממנה מכוח איזה "היגיון" של ה"הסברה", מכוח איזו הברקה שמעבירה את האחריות על הכאב "לצד השני", נשם לקרבו את המשפחה המתה.

המשפחה המתה נמצאת בתוכו, כמוות פנימי.

אני שואל את עצמי, בימים אלו, מה אפשר לעשות. מעט מאוד כנראה.

אולי, כמו שר הביטחון, להסתכל לאמת בעיניים.

אבל לאמת אין עיניים. לילדים, גם לילדים המתים שעיניהם עצומות, יש.

ההפגנות לא ישנו דבר מכיוון שאנשי הרוח והסופרים הנודעים והמשפטנים וכמה ממנהיגי העולם תומכים במלחמה. כן, צריך להפגין. אבל צריך לדעת מה זה יכול לעשות ומה לא.

אני שואל את עצמי מה אפשר לעשות.

אולי רק את זה: לתפוס את הרגע שבו תמונת המשפחה המתה הופכת מהבהוב של אנושיות לדעיכת האנושיות. זה הרגע שבו אתה נזכר מי אתה. זה הרגע שבו משהו בך מבקש לשכוח את זה. אני מדבר על עצמי.

קל לשכוח.

אסור לתת לזה לקרות.

 

ככה זה נראה בדיעבד

ככה זה נראה בדיעבד: נזיר וייטנמי משוחח עם ותיקי צבא ארה"ב שכתשו את וייטנם, כעבור שנים רבות, אלפי הרוגים, והרס רב: (הקישור – גם כאן — והערת שוליים מקומית, כאן)

 

שיפור נִסִי

פגשנו אתמול ברחוב אחד-העם חמישה משוררים אשר, כמו משוררים רבים בישראל – כמה מאות למען האמת – הפסידו את כל כספם בבורסה לניירות ערך במשבר האחרון. המשוררים הם, כידוע, פלח שוק מצוין עבור מנהלי תיקי ההשקעות, הן משום שהם נוטים לתת משקל רב לצליל המילים, שהם מייחסים לו משמעות עמוקה מהרגיל, וכך אינם יכולים לעמוד בפיתוי העולה משמות מניות או בתי השקעה כמו "מריל לינץ'" או "נַשׂוּאָה", והן על סמך תקוותם התמימה לשיפור נִסִי במצבם בכל רגע ורגע ממש, שיפור שיכול להתרחש בעקבות כתיבה של שיר נפלא שלפתע פתאום כמו יופיע ויתייצב-ייכתב למולם, או, במקרים השכיחים יותר – בעקבות השקעה מרהיבה בניירות ערך או באופציות על שערי מטבעות זרים, השקעה שלהפסיד בה אי אפשר, כמדומה. חמשת המשוררים עמדו בפינת רחוב אחד-העם ולילינבלום ואנו תיארנו לעצמנו כי הם שוקדים על הקמתו של כתב-עת חדש לשירה או על ארגון ערב שירה, אך התברר כי טעינו, ולאמיתו של דבר הם עושים את דרכם אל הפגנה נגד המשך כתישת האוכלוסייה העזתית הנצורה באמצעות מטוסי קרב ומסוקים חדישים.