מחבר דרור בורשטיין

בקצה הרחוב בו אנו גרים חי טרול מערות. לפני כמה עשרות שנים התמוטטה המערה שלו, מאחורי המקום שבּו ניצב כיום בית הכנסת בשדרות סמאטס 22. בלית ברירה עבר הטרול לגור בצריף קטן שלימים הוקם לידו בית הכנסת. הגבאי נועץ ברב הראשי והוחלט להתיר לו להמשיך לגור בצריפו חסר החלונות, שהוא ריהט במשך השנים בשולחנות שבורים ובנייר, שהמתפללים תחבו פנימה מבעד לסדקים צרים. לרוב איש לא רואה אותו. בשעות התפילה הוא מחופר עמוק בתוך הניירות שלו, שהיו שלנו. בתחילה היה רק מתכסה בהם, אבל כבר זמן ארוך הוא מעיין בהם וממלמל בקול את הפסוקים. איך זה למד לקרוא עברית וארמית אין איש יודע. אבל ראו, לפני שנים רבות, את בן-הרב חומק אל הצריפון ותחת לזרועו ספר תלמוד. היות שבן-הרב היה תמיד, איך להגיד, מוזר, "חריג", אביו לא התנגד. אחרי זמן-מה היה הטרול פותח את הדלת הנמוכה למאורתו כל בוקר בשעה קבועה, מוקדם, שוהה כמה שניות, ובן-הרב היה זוחל ונכנס ובידו הספר, ולפעמים גם חתיכת תבשיל אשר אמו, הרבנית, הייתה נותנת לו בלי ידיעת הרב. קולות דיבור והתדיינות היו עולים מתוך המאורה, אבל לרוב היו עולים בלילה מאוחר, כשבית הכנסת היה ריק. הם לא הפריעו למתפללים, קול התפילה היה חזק יותר ומכסה על הלחישות, אשר למען האמת כלל לא בקעו מחלונות הצריף, מכל מקום – לא במידה שמישהו ישגיח כלל. ילדי כל המתפללים היו צופים בגג-הצריף מעזרת הנשים הגבוהה בסקרנות חששנית, אבל תמיד ויתרו על הרעיון לרדת ולהיכנס. הצריף היה פשוט סגור ומסוגר, זולת הפתח הנמוך שרק מתוך הצריף היה אפשר לפעור. כשלעצמו, היה הטרול יוצא רק דרך פי המערה ההרוסה אשר בתוך הצריף שלו, נודד מתחת פני הקרקע והעיר לאורך קילומטרים וימים, עמוק אל תוך האדמה, הרחק מתחת לאוקיינוסים ולימים. לאן נדד, במי פגש, אין בידינו שום דבר זולת להשערות. עבור ציבור המתפללים היו אותן שנים של היעדרות דומות לחלוטין לזמן שבו היה הטרול מצוי סמוך להם, שָכן, ממש בהישג-יד. ופעם כשהיו צריכים עוד מתפלל להשלמת מניין היה מי שהציע שילכו ויקראו לו, אבל מובן שלא עשו זאת, וממילא לא היה טרול המערות נמצא אז בביתו. היה הבדל אחד בין התקופה שהוא היה נמצא לזו שנעדר, והוא שבן-הרב, בשנות ההיעדרות הארוכות, היה סובב סביב המערה ומחפש לו פתח לכניסה, ולפעמים ממש שורט את הכתלים, מציץ בחריצים שבעדם היו דוחקים את הניירות, וכמובן שלא מצא דבר. והמתפללים היו נעקרים לרגע, אז, מתפילתם, ומביטים בו דרך חלונות וחלונות צבעוניים, מושכים בכנף-הבגד של המתפלל שלצִדם, נאנחים, שבים אל התפילה מתוך המצוקה הזו. ומחלון חצי-סגור למעלה נשקפה הרבנית.
 
ויום אחד, בגיל כמעט מאה, הרב נפטר. מצאו אותו ליד ארון הקודש. הרבנית סיפרה שהוא היה יורד כל לילה כבר שלושים שנה לקרוא קצת בתורה, כלומר בְּספר התורה ממש, מתוך הקלף, זה ספר התורה אשר אביו-זקֵנוֹ כתב ושגרר אתו על פני ימים וארצות בלי שנפסל. וכשנשא את המשקל אל השולחן כרע והתמוטט. קול הפעמונים הזעירים העיר את טרול המערות מתרדמה, והוא יצא מיד לבדוק מה התרחש. אבל כשנכנסו הגבאים והציבור למחרת אל בית הכנסת לתפילת שחרית הם לא מצאו שם אלא את בנו של הרב ליד אביו והוא, כבר בן שִבעים, כמעט שמונים היה אז, יושב על הרצפה מתחת פתח הארון, וממלמל מתוך גרונו מילים, פסוקים ונהמות שאיש לא פענח ואיש לא האזין להן יותר מכמה רגעים.

 

 

8.12.08

שלושה מארבעת הספרים היפים ביותר שקראתי השנה הופיעו בהוצאת "אבן חושן". הרביעי הוא "בעין החתול" של חביבה פדיה (עם עובד). שני הספרים הקודמים ב"אבן חושן" הם "זה" של צ'סלב מילוש בתרגום דוד וינפלד, ו"קש" של הרולד שימל. הספר השלישי יצא לאור היום או אתמול. קראתי אותו על הספסל ליד חנות הספרים, כדרכם של הספרים האלו שאתה מתחיל לקרוא בהם עוד בעמידתך ליד הדוכן, וכבר השיחה הקצרה שאתה מנהל עם המוכרת בחנות צבועה בצבעי המוסיקה של הספר, אתה כבר משלם עליו תחת ראשית השפעתו.

הספר הנהדר שאני מתכוון אליו הוא "אנטנות וחיישנים" של ישראל פנקס. הטקסט הראשון בו הוא, כמצופה, שיר, אבל אחר כך בא רצף של 99 רסיסי פרוזה שאורכם בין משפט קצר לסיפור קצר. הספר מסתיים על אי, אדם פורש מן החיים, בגיל לא מופלג במושגי תקופתנו (73), מתכונן אל הקץ. האי הזה מסביר בדיעבד את הטון של רבים מקטעי הספר. טון של סיום וסיכום. תמיד על סף הייאוש, לרוב עוצר רגע לפני שהרגל טובלת במים השחורים. קטעי חלום. קטעי זיכרון. חלומות ההופכים למשלים: "גזר-דין מוות הוצא כנגדי, אך לפי שעה הותר לי להתהלך חופשי". זה גזר דין מוות במובן של גורל חיי אנוש באשר הם, אבל גם הרגשה של משורר גדול שהוא אינו יכול לכתוב יותר שירה. הוא מכיר תקופות של הפסקת כתיבה, אבל הפעם הוא מרגיש שזה אחרת, הוא אינו יכול לומר מדוע אבל הוא מחליף את הדיבור. יש גזר דין מוות על השירה, אבל בינתיים הוא מתהלך חופשי, כותב דבר שהוא אחרי גזר הדין, אבל לפני המוות. זה הספר הזה.

יש לישראל פנקס ספר נהדר ושמו "הרצאה על הזמן". הזמן הוא גם גיבור ראשי בספר זה. "בידי פתק עם הספרה 23. אבל הסימטה נגמרת בבית מספר 19". הנה דרך לחלום ולכתוב את "אחרי הזמן", או "אחרי הקץ". רחוב שאומרים לך שיש לו עוד המשך, אבל אינך רואה אותו. הזמן שאחרי הזמן ככתובת רשומה על פתק, שאינך יכול עדיין להגיע אליה. אבל אתה יודע שביום מן הימים תוכל, ובית מספר 23 יהיה ביתך.

או הפרגמנט הקצר ביותר בספר, הקואן של ספר זה, שלוש מילים: "החלו תחרויות הסוף". ובניסוח קצת אחר: "לשם מה היה כל זה?", שואלת בועת הסבון רגע לפני שהיא מתפוגגת. השאלה הקשה. אולי התשובה: כדי שעוד מישהו ישאל את אותה השאלה. לא משנה אם יש תשובה.

ועוד ניסוח נהדר, ציטוט משיר של מונטאלה: "היכן אטמון את הזהב שאני נושא בתוכי?". או במילותיו הפשוטות יותר של מילוש, בספר הנ"ל: "מי ייתן ואוכל להגיד את הרוחש בתוכי".

כמה ייאוש יש בשאלה הזו: "חדרי שכירות ישנים, תעודות אחריות וחוברות הדרכה למכשירים חשמליים, קבלות הביטוח הלאומי משנות השישים והשבעים, קטלוגים, דוחות ומכתבים, מסמכים ישנים של הוריי מחוץ לארץ – לשם מה כל זה נשמר?". אבל אולי יש כאן פתח תקווה. כי למשל, את הספר הזה אי אפשר למנות עם החשבונות והמסמכים. וזה שאי אפשר לכלול אותו בנשימה אחת עם ניירות חסרי ערך אלו, אולי זו כבר תשובה לשאלה שהפרגמנט הזה מציג.

החיים כתיאטרון. חוקים פנימיים, ידיעת החוץ כל הזמן. כמו ציורים מסוימים שיש בהם פתיחת מסך, רק כדי לראות מסך נוסף בעומק הציור. הרצון שהמסך שיורד יהיה חלק מן ההצגה, לא תחילת הלא-הצגה. כל מחווה היא יפה ועצובה מפני שכל מחווה היא צעד המקרב את הסיום. ויש חשש שהסיום יהיה "לא טוב", כמו סופו של ידידו של פנקס, דן צלקה, שמת "בשעת צהריים סתמית, בקיץ האחרון". אבל האם זה כך? האם עצם זה שדן צלקה מת באותה שעה לא הופך את השעה ללגמרי לא סתמית?
 

ביציאה מבית החולים, ליד מכונת הקפה, פגשנו בד"ר א', שהיה, כך למדנו משיחה אתו, אחד הקרדיולוגים שטיפלו ביאיר הוּרביץ בערוב ימיו. הוא היה אז קרדיולוג צעיר, אמר, בינתיים כבר עברו תחת ידיו כך וכך לבבות, היום מראה של לב פועם בתוך חזה פתוח אינו מעביר בו חלחלה כאז. היום אין הוא ישן ימים שלמים אחרי כל ניתוח לב פתוח, היום עצם שמיעת המילה הקצרה "לֵב" כבר לא מעבירה בו רטט של אימה המשגר אותו מיד אל הבקבוק. שאלנו אותו על פשר המשפט "טְרַקְלִינֵי הַתִּקְוָה הַקּוֹרְנִים יִפְעָה" בספרו האחרון של הורביץ "ציפור כלואה", ועל התבנית המִשקלית של הפסוק "לִקְרַאת אַקְלִים נוֹפֵחַ שִׁיר בִּכְנַף הַצִּפּוֹר הָרוֹעֶדֶת". הוצאנו את הספר, שנשאנו עִמנו תמיד בתיק ספרי השירה ומבלי לפתוח את הספר ציטטנו את הפסוק "שְׁמַע אֶת הַלֵּב הַנִּשְׁבָּר בִּשְׁעַת בֵּין-עֲרְבָּיִים זוֹ, כְּאִלּוּ אַךְ צְעַדִים הֵם", ומיד פתחנו וקירבנו אל עיניו את הספר בצמד הרישומים הקשים של משה קופפרמן, עמודים 44-45, ושאלנו את הקרדיולוג במפגיע מהו לדעתו פשר שני הרישומים הללו, והאם אפשר, לדעתו, לראות בהם, מטפורית, שני חדרי לב כפי שניסינו לטעון פעם במאמר שפרסומו נתעכב. שאלנו, ואז חזרנו ושאלנו, האם דיבר הורביץ בימיו האחרונים על מה שכינינו "מוטיב הציפור", והאם, כפי שטוענת אחת הביוגרפית השנויות במחלוקת שנכתבו עליו ועל שירתו המאוחרת, הגה על סף חדר הניתוח ובשפתיו ממש את המילים "פְּתַח לִי שַׁעַר" לפני שרשם אותן במחברת שהפכה מאוחר יותר לַספר "ציפור כלואה", או שמא מדובר, כדעתנו, שאותה הבענו בכנסים בינלאומיים ובמאמר שנתקבל לפרסום, בשמועה שאין לה כל בסיס מחקרי. אבל הקרדיולוג הביט בנו בקוצר רוח ואמר כי אין לו, ומעולם לא היה לו, כל עניין בשירה.

 

כאן. כדאי להקדיש 47 דקות מזמנכם: זה גם סרט על העתיד. אותם אנשים, אותם עיתונאים, אותם אינטרסים. ירחם השם.

הָאַחֲרוֹנָה בְּטוּר
שֶׁל לַהֲקַת צִפֳּרִים נוֹדְדוֹת:
אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָךְ

הפיכתו של נתניהו כמעט בן לילה מאנדרדוג של מפלגת שוליים למועמד מוביל לראשות הממשלה אינה מדגימה, לדעתי, שינוי ביחס אליו בציבור, אלא שינוי במיקומו היחסי במערך הכוחות. ביחס למועמדים האחרים – בסך הכול עוד שניים – הוא נראה הטוב ביותר, ואני יכול להבין את הבוחרים שחושבים כך. מישהו אמר שווילה ליד דירה נראית כמו ארמון, אבל וילה ליד ארמון נראית כמו צריף.

על פי הדיווחים, עמי איילון עומד להצטרף למפלגת "מימד". זה בזבוז, עם כל הסימפטיה למפלגה הזו. עמי איילון, לדעתי, יכול היה להיות מועמד שיוביל גוש שמאלי (פחות או יותר) שייתן קרב סביר לנתניהו+לבני (שבלי ספק יתאחדו ביום שלאחר הבחירות: זהו טריק יעיל וישן: פצל באופן מלאכותי את המחנה שלך כדי להשיג יותר קולות לחוד, כמו בעל דוכן פלאפל שפותח דוכן "מתחרה" מעבר לרחוב). מבין המועמדים שאינם ימין, איילון הוא היחיד שיכול, בצירוף כוחות ישנים וחדשים מהשמאל, להיראות טוב מול נתניהו – ולהפוך את מה שנראה עכשיו כצריף של השמאל לבית, ואולי ליותר מזה. אולי לא מאוחר מדי. גם נתניהו נסק כמעט בן לילה.

ג'ונתן ווינֶרט

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין
מתוך כתב העת Blackbird, כרך 7, גיליון 2 (2008)
 

 

זֶה אוּלַי בְּסֵדֶר לִשְׁכַּב
כֹּה קָרוֹב הָעֶשֶׂב יָכֹל לִשְׁמֹעַ אוֹתְךָ
רוּחַ נְמוּכָה פּוֹסַחַת
 
וְהַקּוֹלוֹת הַמְסֻמָּמִים הַקְּטַנִּים
שֶׁל הַצִיקָדוֹת בְּנוֹת הַשְּׁבַע-עֶשְׂרֵה
 
בִּמְקוֹמְךָ הַצַּר אֵין אוֹר
 
לֹא עוֹד דּוֹאֵג אֶלָּא דּוֹאֲגִים לְךָ
לֹא עוֹד לוֹקֵחַ בְּחֶשְׁבּוֹן אֶלָּא נִלְקַח בְּחֶשְׁבּוֹן
נִשְׁכַּח אֲרֻכּוֹת אִם הִנְּךָ בַּר-מַזָּל
 
כֹּל חֹרֶף מֻקְדָּם יוֹתֵר
עָמֹק יוֹתֵר קַר יוֹתֵר
מְאֻחָר יוֹתֵר

הלכתי בסמוך לירקון בימים האחרונים, והקצף (בימים הראשונים) והדגים המתים (היום בבוקר, עדיין) מכאיבים ומעיקים על הנשמה כאילו שחו בתוך הוורידים ונתקעו בלב. אילו אני הבעלים של מפעל "סנו" הייתי עומד שם, מגפיים בתוך המים, ומכניס דגים, אלפי דגים, למים. אחרי שהמים ישובו להיות "מים" ולא רעל בערוץ של נחל. אני נזכר באסונות אחרים: התמוטטות הגשר של משלחת ה"מכבייה" ובצוללני הקישון. האם רק האתר הדומה – נחל – מקשר בין שלושת האסונות? אני חושב על המציאות העכשווית, שבה חומרי "ניקוי" הם למעשה חומרי לכלוך. לא רק באסון הנוכחי, אלא מדי יום. כמה חזק הלכלוך שאנו יוצרים, שאנו זקוקים לחומרים כל כך מלוכלכים וקטלניים להסרתו. בדומה, כמעט כל "בנייה" היום היא למעשה "הרס".

האם למישהו אכפת מנחל הירקון? לפנינו מקרה של רצח נחל. האם יש בלש חוקר שייצא לפענח את התעלומה הזו? בעיר תל אביב, הירקון הוא עורק ראשי. העורק הורעל, אבל לעיר לא אכפת. ממשיכים לרוץ על הגדות עם נעליים קפיציות, ממהרים לאכול שוקולד בנמל. מביטים בים, מצלמים את השקיעה, כאילו הרעל לא זורם הישר אל תוך התצלום הרומנטי. חתן וכלה על הגשר, מחייכים, משודרגים ומעוצבים לקראת החתונה, מתחת לנעליים החדשות זורמים פגרי דגים הפוכים וקצף.

היו תרבויות שהבינו כמה חשוב הוא הנהר, וכדי להבהיר את זה המציאו לו אֵל. אנחנו מתוחכמים ומודרנים ואיננו מאמינים באלי נהרות. במה אנו מאמינים? בחומרי ניקוי, חומרים שיהפכו את חיינו לטובים יותר. אבל אילו היה אל לירקון ולנהרות האחרים בישראל, הם לא היו הופכים למוליכי רעל. מי שהיה בונה גשר מעל הנחל היה עושה זאת כפי שיהודי דתי מתפלל ביום הכיפורים. בחרדת קודש. ומפעל "סנו" ומפעל הרהיטים היו מעבירים רווחים של חודש לשיקום הנחל, כקורבן חטאת.

אני שליח, ומגיע למסור חבילה לאדם עשיר מאוד. במסדרון אני מבחין בכמה ציורים, אחד מהם של מורנדי. אחרי שאני מוסר את החבילה אני שואל את האיש אם אני יכול להתבונן קצת במורנדי שלו. אני מהסס לשאול בגלל הקסדה והאוברול הצהוב. הוא מסכים ונעלם מיד. אני מופתע שמשאירים אותי לבד. אני מתקרב לציור ואז מבחין שאין זה ציור כלל אלא מעין הצבה – או מין פסל עשוי גבס (?) צבוע, שמרחוק היה נראה כציור. גם המסגרת היא חלק מן הדבר, צבועה זהב, עקומה באופן כזה שמרחוק תיראה כמסגרת. אני לא מאמין למראה עיני. בתמונה הבאה כבר מוליך אותי המשרת במורד מסדרון צר מאוד וארוך מאוד, כמעט צינור, שיורד בשיפוע חד, ומתפאר באוזניי על גודלה של דירת אדונו, שאין לה, בעצם, סוף – כך הוא מכריז בעודו הולך כל הזמן לפני ואוחז במשהו, אולי נר או עששית, להאיר את הדרך.

אשכול בננות צהובות ברובּן
מעל שלושה אבוקדו קשים
ולצִדָם קומקום ירוק חלוּד
הפונה לַכיוון ההפוּך