שמיעות (הערה מאוחרת על אלחנדרה פיסארניק)

ממרחק של כמה שנים שחלפו, די ברור לי ש"בלילה הזה, בעולם הזה" של אלחנדרה פיסארניק, בתרגומה של טל ניצן (הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת "לטינו"), הוא ספר השירה היפה ביותר שקראתי במאה ה-21 עד כה, ואחד היפים שקראתי אי פעם, בלי שמץ הגזמה. מדי פעם אני נזכר בו ורוצה לכתוב עליו משהו, ואז מוותר. קראתי בו כבר כמה פעמים מאז פרסומו ב-2005. גם הפעם לא נראה לי שאוכל לומר הרבה, אבל מדי פעם אני שומע על אנשים שהחמיצו את הספר, אז בכל זאת.
 
הנה שיר אחד, קצר, "שתיקות":
 
המוות תמיד על יד.
אני שומעת את דבָרו.
רק אותי אני שומעת.

 
השאלה הראשונה היא האם המשפט השני אומר את אותו הדבר כמו השלישי, או שמא הם מתארים התרחשויות עוקבות, שתי שמיעות שבאות בזו אחר זו? או שמא המשפט השני מתקן את הראשון כאומר, "אני שומעת את דברו. לא, טעות. רק אותי אני שומעת". האם שמיעת דברו של המוות שקולה לשמיעת ה"אני" שלי, או שמא בתחילה שמעתי את דברו של המוות, ואז עבר זמן-מה, ועתה "רק אותי אני שומעת"? ואם כך, מה קרה בינתיים, בין השורות? כמה זמן חולף ביניהן, כמה זמן עלי לשתוק בקריאת השיר בקול? והאם לשמוע "אותי" מקל או מכביד את המצב ביחס לשמיעת "דברו של המוות"?  בשיר הזה, נראה שלשמוע "אותי" מאיים הרבה יותר מלשמוע את המוות! הוא "כל הזמן על יד" — אבל היכן אני, השומעת את עצמי?
 
שאלות, שאלות. אין תשובה לשאלות האלו. אין גם תשובה לשאלה מהו "דברו" של המוות. אבל אין גם תשובה לשאלה מה פירוש "רק אותי אני שומעת". האם יש הבדל בין "דברו" של המוות, שהוא שמיעה של "דיבור", ובין שמיעה של אדם "את עצמו", להבדיל מ"דברו" או "דיבורו"? השיר מלא שמיעה, אבל אי אפשר לשמוע בעצם דבר.
 
וכאן עלינו לשוב אל הכותרת: שתיקות. פתאום מובן, כי כל הדיבורים הללו, דיבורו של המוות ש"תמיד על יד", ו"אותי" הנשמעת, אינם אלא "שתיקות". השיר מתאר דממה מוחלטת. את המילה "שומעת" המופיעה פעמיים בשיר יש להבין בהיפוך מלא ממובנה השגור.
 
אבל אין זה הסוף. כי גם עתה, כשהובן שהמשוררת אינה שומעת דבר זולת "שתיקות", נותר דבר-מה, נותר עוד קול. זהו, כמובן, קול השיר. המילים הנקראות (קראו אותן, כמו את הספר הזה כולו, בקול, כדי להבין מה גדול הישגה של המתרגמת). משמיעה כפולה לדממה, ובחזרה לשמיעה. שוב אפשר לומר "אני שומעת" – את קולה של המשוררת המהול בקולה של המתרגמת. אבל האם נשמע עתה משהו חדש? האם שמיעת השיר, שמיעת דברו של המוות, שמיעת ה"אני" – הן שלוש שמיעות נבדלות?

 

 
 
לרשימה נוספת על הספר, מאת שרון אס >> 

ולקולה של אלחנדרה (קוראת טקסט לא שלה) >>

תרגום אחר ברשת לכמה שירים >> 

באשו – פדיה – מלחמת המשובטים – משהו מצחיק

(1)

כדי להסביר את ההתרגשות: דמו לכם שברגע האחרון היו מודיעים כי לא רק פול מקרטני אלא גם שלושת האחרים, כולל לנון, מגיעים להופעה. כך בערך הרגשתי היום בבוקר, כשקמתי בשש, כדי ללכת בשמונה לקחת מהדואר את התרגום החדש של כל שירי ההייקו של באשו, שהגיע מאנגליה. למעלה מאלף שירים של אחד המשוררים האהובים עלי. בינתיים אני מסתפק בפתיחות אקראיות של הספר. אני נתקל בשירים כמו זה (הכול כמובן בתרגום חופשי):
 
זריחת הירח
ידיהם על הברכיים
בתוך הבית, בערב
 
או, באותו עמוד:
 
מושך שׂערות לבנות
מתחת לכרית –
הצרצר
 
או:
 
ממתינים לשלג
פני השתיינים
הֶבזק של ברק
 

כתבתי ביתר אריכות על באשו כאן.

 
 
(2)
 
"בעין החתול": ספר חדש, מפתיע וממגנט, של המשוררת הנהדרת חביבה פדיה. חביבה פדיה לימדה אותי לראות חתולים. הדבר הראשון שעשיתי כתוצאה מהקריאה בספר (אני בדיוק באמצעו) הוא לגשת ולקנות קופסאות בשר לחתולים שברחובנו. מובן שראיתי אותם כל השנים, אבל קצת מרחוק (אני אלרגי אליהם, קשות, סיפור גילוי האלרגיה הזו היה מפחיד). בימים אלו, כשאני קורא בספר, אני רואה אותם לראשונה (ממש כמו שבאשו רואה לראשונה את הצרצר ואת השתיינים). החתולים כנראה מורגלים במזון יבש ובשיירים, ותאוותם מול קופסאות ה"מוס אווז" ו"ממרח כבד" ניכרת. זו שמחה גדולה לראות אותם אוכלים בהשתוקקות כזו.
 
הספר הוא אוסף של סיפורים, מסות, דרשות, זיכרונות, תיאורי מקום. לאט-לאט נפרש העולם של הספר: המקום הוא באר שבע. אבל הספר בונה עיר אחרת, עיר שנקודות המרכז שלה הן חתוליות. מקומות של חתולים, אנשים המקדישים את חייהם לטיפול בחתולים, חתולים אנושיים. הספר הוא גם על כל אלו, והסתכלותו העקרונית היא "חתולית": שולית ביודעין, נעה ומגששת סמוך לדברים, מחוברת למקום.
 
הרבה הבחנות חדות על המקום, על באר שבע: למשל, הפסז'ים של פריז היו העתק קפיטליסטי של בזאר מזרחי; בבאר שבע הישראלית העתיקו את המודל הפריזאי, כלומר, העתיקו את ההעתק: במקום להיצמד למקור המזרחי (העותמאני) העתיקו הישראלים את ההעתק האירופאי – והנה לכם תורת הציונות בהתבוננות מקומית אחת. 
 
הספר יוצא ושב אל החתולים הממשיים של באר שבע, אבל מגיע דרכם למקומות רחוקים מאוד. החתולוגיה היא בסיס לאסכטולוגיה (תורת אחרית הימים), לגיאוגרפיה, לאקולוגיה, להיסטוריה, לתיאולוגיה, ועוד ועוד. למשל: "העברת היד מעל גור החיה בגיל צעיר כמוה כהטבעת אפשרות הקשר עם האדם" – זו חתולוגיה; אבל מיד ציטוט הפסוק: "הייתה עלי יד אדונָי" (ספר יחזקאל, חזון העצמות היבשות), שפותחת קשר להתבוננות תיאולוגית ביחסי השכינה והאדם. או הערה צדדית חתולוגית נוגעת לתלות הגומלין שבין עיני החתולים לאור הירח – העין גדלה ככל שהירח מתמעט, פלא פלאים שלא ידעתי עליו. ומיד נפתחות שאלות של טבע המציאות, של סוד "מכונת" ההוויה, "מכונה" שפועלת במרחקים עצומים ולא תמיד ידועים – כמו בין ירח וחתולים, שמובנים פתאום כדבר אחד ויחיד בפועל ממש. והנה החיבור של חביבה פדיה למצואו באשו היפני, בן המאה ה-17, הרואה איך אור הירח מביא את הידיים אל הברכיים.
 
יש פרקים קורעי לב על אכזריות של אנשים וילדים כלפי חתולים. יש פרקים מדכאים על הזנחתה של "בירת הנגב" לשחיתות ולזיהומים שונים ומשונים. יש הפלגות לדיונים תלמודיים בשאלות של חתולים. יש התבוננויות נפלאות במנהגי החתולים: "השטח בשבילם הוא כמו דף ומה שרשום עליו טפל לחלוטין. יש להם כתב סתר נוסף שמשוטט על הדף, והוא חשוב [לחתולים] יותר ממה שנרשם עליו בכתב הגלוי שאנו [בני האדם] קוראים". ושוב, מחשבות הקורא נזרקות מיד על נתיבי השיר של האבּוריג'ינים האוסטרלים ההולכים על האדמה בעקבות סימנים שאין איש זולתם מכיר. ואם תרצו, החתול מלמדנו כאן את כל תורת השירה, את ההתנהלות השירית בעולם.
 
וסיפורים על צדיקוֹת-חתולים המצילות עשרות חתולים (וכלבים). ברכות של צדיקים לחתולים שהעירייה מתאנה להם וכולאת אותם. והתבוננות בזנב של חתולים ככלי להבעת רגשות, שמיד מובילה למחשבה על "זנב" של בני אדם, "שלא תברח ממשהו שקשור עדיין לזנבך". ועוד ועוד. הספר פותח מעגלים מעגלים של עולם חדש, לאט נוצרים החיבורים בין המעגלים, והספר מציע לא פחות מתמונת עולם שלמה, מהצעה לדרך חיים, למוסר של חתולים – לא בענייני ניקיון, אלא אפילו באופן שבו כותבים מחקר. "בדרך כלל ההסתכלות [הקווית] היא בסיס לשכחת הדרך של ההתקדמות שחייב לעשות כל פרט בחייו שלו, מתוך שהם חולקים את תחושת ההתפתחות שלהם עם דרכו של הכלל". זוהי, בין השאר, הערה מוחצת על הרעיון של "היסטוריה של ספרות" או "תולדות האמנות".
 
 
(3)
 
"מלחמת הכוכבים" – הגרסא המצוירת החדשה ("מלחמות המשובטים"). פעם, היו הסרטים מעין "מקור" שממנו נגזרו משחקי המחשב. בסרט הזה הגלגל התהפך: הסרט כבר עשוי בשפה של משחק מחשב – משחק מחשב שהבמאי משחק בו כביכול, והוא בעצם הכנה, קדימון, ל"דבר האמיתי" שהוא משחק המחשב שיופץ בוודאי בהמשך, ושייראה מן הסתם בדיוק כמו בסרט.
 
ובאותו עניין: לפני תחילת הסרט פולשים אל האולם (ב"סינמה סיטי") שלושה שחקני פרסומת ועושים פרסומת חיה לאיזה מסטיק לילדים הלכודים שם. הם שואלים את הילדים שאלות על המסטיק (התשובות ניתנו קודם לכן בפרסומת שהוקרנה על המסך!). הילדים החביבים, בלי ספק, מצפים כי יקבלו לפחות מסטיק מתנה על תשובותיהם, אבל מסתבר כי הפרס על ההשתתפות בפרסומת הוא קבלת מדבקות פרסומת של המסטיק ביציאה מהסרט!
 

(4)
 
ולסיום, משהו מצחיק (מאוד) – תודה לאסף שור (אפשר לראות גם מכאן)
 
 

אלן וואטס – "שיחה עם עצמי"

בארבעה חלקים:

 

http://www.youtube.com/watch?v=8aufuwMiKmE

http://www.youtube.com/watch?v=dZ8WeLrtFnY&feature=related

http://www.youtube.com/watch?v=3RcjATFcbq4&feature=related

http://www.youtube.com/watch?v=tOYIE-RX3No&feature=related

המעגל (שוש קורמוש)

 

שוש קורמוש, תצלום

 

 

ראשית, המעגל. כן, יש בצורה הזו משהו, פשוט ונוקב. רק מעגל יש "מרושע" (vicious), ולכן ייתכן גם הדבר ההפוך. אין "משולש מרושע", או טרפז. קשה לקלקל מעגל. פתוח לגמרי (מצד החור) וסגור לגמרי (מצד ההיקף). תמיד הקסימו אותי נוסחאות המעגל, עם הרכיב המסתורי הזה, פיי, שנמצא שם, אבל אין לראותו. בתערוכה של שוש קורמוש התבוננתי בעיקר בדבר הזה. מהו? זר ניצחון? "סידור פרחים"? רפי לביא אמר פעם שהוא תיעב אמנות של "סידור פרחים", אבל השאלה היא כמובן איך מסדרים. הסידור הזה של קורמוש מובן לאור שתי עבודות מהממות של דורצ'ין, שתלויות עכשיו לצדן בגלריה גורדון. הקשר הוא הג'סטה של הכיפוף. אבות ישורון אמר פעם על זה, שעם שיר צריך "ללכת בכוח". לא צריך להבין את הכוח כפשוטו. זה כמו כוח של אמנות לחימה, אני מניח. שהשיר לא יהיה רופס. שהמעגל ייסגר נכון. כמו זה. הכיפוף של דורצ'ין בברזל החלוד, כמו כיפוף הענף של קורמוש. מאוד עדין. ולא משנה כמה כוח משוקע שם באמת. הנותר, השריד, הוא עדינות גדולה. אצל דורצ'ין זה בולט יותר, כי אפשר לדמיין את נאקת המתכת. אבל אפשר לדמיין את קול הענף של קורמוש באותה מידה. צריך רק להקשיב. כשיש אור, ענף צומח אל האור. ובחושך? הנה לכם דוגמה.
 
המעגל של קורמוש מתקדם. יוצאים עלים, ושוב דממה. יוצאים – ודממה. מין התגברות שקטה נגד כיוון השעון. בערך בשעה 10-11, יש פיצול דרמטי, סימטרי כמעט. צד אחד ממשיך עם המעגל הגדול, צד אחר מודה בתבוסתו, נבלם אחרי זמן מה, פונה במין קידה קטנה אל הנתיב העיקרי.
 
אולי זה זר. זר ניצחון? אפשר לחשוב על הזר הזה כאילו ראינו אותו מלמעלה. כמו מלך שעובר ברחוב וקרחתו נגלית. ואם זה כך, פתאום ברור שאין זה אלא זר לחושך. והעיגול באמצע הוא מרכז ראשו.
 
יש אור וצל על העלים כולם. החושך מפתה אותם. כל קיומם שם הוא מוזר מאוד. בסוף, צריך לומר, המעגל הזה אינו לגמרי מעגל. כי הוא נסגר ואז מיד, למטה, בשעה שש ישנה פתיחה ויציאה ימינה. זה מה ששובר בו את הלב. שהוא יוצא מזה בסוף, אבל נשאר להסתובב בעת ובעונה אחת. מכה מין שורש בדממה, בעלטה. נפתח. 

ריוקאן / שיר בארבע סימניות

למעלה בשמיים
רוח גדולה
 

 
 
  
 
(לא, איני יודע יפנית, אבל יש לי מילון קנג'י, והשיר קצר ונפלא כל כך –  אולי השיר הקצר ביותר שנכתב מעולם? ארבע סימניות בסך הכול. לא התאפקתי. בתרגום מילוני המשמעות היא "שמיים למעלה גדול רוח". ביפנית זה אמור להישמע בערך כך: טֶן ג'וֹוֹ דַאי פוּו. טאיגוּ ריוֹקאן, 1758-1831).

 

 

קליגרפיה מאת ריוקאן.

ספטמבר / ריימונד קארבר

מתוך הספר "אולטראמרין" (1986)
תרגם מאנגלית: דרור בורשטיין
 
 
 
ספטמבר, ובמקום כלשהו אחְרון
עלי עץ השִקמה
שב אל האדמה.
 
רוח מנקה את הרקיע מעננים.
 
מה נותר כאן? תרנגול-בר, סלמון כסוף,
והאורן המוכּה לא רחוק מן הבית.
עץ שבּרק הִכה בו. אבל אפילו עתה
מתחיל שוב לחיות. כמה ענפים
מופיעים כבדרך נס.
 
שירו של סטיבן פוסטר "מגי לצדי"
מנגן ברדיו.
 
אני מאזין בעיניים רחוקות.
 
 
 

 

1.10.08

 
 
 

טיפ בעניין משבר הבנקים

כ/כפי שבנק של חסכונות של לקוח השטרלינג, הפרטיות שלך ובטחון הוא משימה ראשית בשבילנו. היינו מוקדשים לבטיחות לקוח והגנה ושליחות שלנו נשאר חזק כמו אי פעם. אנחנו מודיעים לך שהרשת שלך סומכת חשבון עומדת לפוג. זה באופן חזק מומלץ לעדכן את זה מיד. עדכון יוצר מאותר כאן:
 
HTTP://UPDATES.סטארלינג.סאוינגס.באנק.עם \ ונלינאסארו \ ס"מ.
 
אף על פי כן, כישלון לוודא את השיאים שלך יכול לצאת בתליית חשבון. זה מסר ממוכן. נא לא לענות.

 

 

(דואר זבל, תרגום בבילון).
 
 

ריימונד קארבר / זיכרון [1]

מתוך הספר "בְּמקום שֶמים מתמזגים במים אחרים" (1985)
 
מאנגלית: דרור בורשטיין

 
 
בעודי חותך את הגבעולים מסל
תותים בנפח ליטר – הראשונים
באביב זה – מצפה לאיך
שאוֹכל אותם הלילה, כשאהיה
לבדי, בתענוג (טֶס רחוקה),
נזכרתי ששכחתי להעביר לה
הודעה בזמן ששוחחנו:
מישהי שאת שמה שכחתי
התקשרה לומר שהסבתא
של סוזאן פּאוול נפטרה, פתאום.
המשכתי לעבוד עם התותים.
אבל נזכרתי, גם, כשנהגתי
בחזרה מהחנות. ילדה קטנה
על גלגיליות, נגררת לאורך
הדרך על ידי הכלב הגדול הידידותי-
לְמראה הזה. נופפתי לה.
היא נופפה בחזרה. וצעקה בחריפות
אל הכלב שלה, שהמשיך לנסות לרחרח
בְּעשב התעלה הנעים.
כמעט חשוך בחוץ עכשיו.
תותים מתקררים.
מעט לאחר מכן, כשאוֹכל אותם,
אזכר שוב – לא על פי סדר
מסוים – בטֶס, בילדה הקטנה, בְּכלב,
גלגיליות, זיכָּרון, מוות, וכו'.

MURDERERS by DROR BURSTEIN EXCERPT

MURDERERS by DROR BURSTEIN
 
EXCERPT
 
Now Lowry stood in front of the bird shop in Florence and stepped up to the glass. There were dozens of cages hanging in the display window with squawking, colorful parakeets and birds of various kinds. Some of the birds were trying desperately to get out of their cages, twittering and cheeping at each other, falling backwards, jumping again and again to the high perch and pecking at the air. Tomorrow would be his last day in this city, he thought, he had just come from the museum after returning his uniform and receiving his last salary together with a certificate entitling him to free entry to the Uffizi for the rest of his life, but Lowry would never go back to Italy and he would abandon the vegetarianism he had observed so scrupulously here on the plane to Israel.  When the passenger in the seat next to him went to the toilet Lowry would look right and left and then grab a heart from the ‘Jerusalem Mixed Grill’ on his tray and gobble it down. The glass was misted over opposite a black toucan with a gigantic orange bill which was sitting glum and disconsolate on its perch and looking sideways at the other birds with a kind of secret bird irony, reminding Lowry for some reason of the look which Nathan Zach had given him, on one of his distant visits to their home, when he saved him. He would get up in the morning and wander round the streets, the Boboli gardens and the museums, and other streets, having decided to look for his mother, who was of course in Israel, but Lowry had invented this game, that she was dead and he was going to look for her here. When he returned to Tel Aviv the next day Leah would tell him about the rented apartment, which in fact had already been purchased and the title deeds signed, but in her name, and Lowry would exult, an apartment in Jerusalem, Alfasi street, that’s wonderful, why don’t we go there now, and she would say why not, and she would only present him with the condition after he saw the view of the valley. In the window of the bird shop a blue parakeet looked at him. Nachman raised his hand, and the parakeet looked at it, and Nachman held up a finger, and the parakeet cocked its head, and Nachman went into the   shop and with the money he had saved in hour upon hour of standing opposite paintings and patrolling the museum at night, he bought almost half the shop, the entire display window and a few more cages. He refused to talk to the owner, pretending not to understand, put a few million lirettas on the table and said in English, give me as many birds as possible in this sum of money. The owner of the shop counted the money and looked at him as if he thought he was crazy, but actually he knew exactly what was going to happen, because  every few months someone like him would come into the shop, although he would usually buy only one small cage, and his look of surprise was nothing but pretence, and that evening he said to his wife, another liberatore turned up today, once the brownshirts marched in our city, and the Duce strolled in the Boboli gardens with his entourage and bought an orange bird from my father and insisted on paying, and now the world has changed, only these liberators of birds are left. In fact about a third of Signor Pipo’s annual income from the bird shop in Via Romana came from the bird liberators, and Nachman bought a huge cage on wheels, intended for supplying zoos, two cubic meters, and filled it with two hundred birds or maybe more,  who could count, noise and commotion, squawking and screeching, stench and feathers, pecking and scratching, and he wheeled it at a clattering run to the locked gates of the nearby gardens, full of joy, but also embarrassed to the depths of his soul, and he opened the doors of the cage and shook it hard until all the birds spilled  out of it shrieking loudly. To his astonishment, apart from a few birds that flew away, most of them remained on the ground,  hopping here and there and rising briefly into the air,  but  not high or far, and Nachman kicked the ground next to them through the bars of the gate and yelled through the bars, hoo, hoo, whoo, whoo, and tried to make them spread their wings and fly, and threw little stones at them, and shook the cage to frighten them, but the birds, most of which had been born in captivity and  didn’t know how to fly, only fluttered a little in the air, and Nachman was suddenly filled with dread at the sight  of the cats lurking nearby, one of them slipped silently between his legs as he stood gripping the bars of the great gates, next to the empty hut of the guard, and  he saw three more,  silently gathering from the well kept bushes of the garden and as if  from inside the marble statues and from the direction of the round pond, as if in response to a call from on high, as if in response to an imperceptible small suddenly spreading through the air and summoning predators to emerge from their hiding places, or like ants to a sweet stain, and he took hold of a yellow parakeet standing nearby on the bars of the fence and threw it into the air, but the parakeet spread its wings and dropped to the ground like a  stone, and he picked up a couple of swallows and   set them on the letter L of ‘Boboli’, and they stumbled and fell off it like quivering gravel,  and people gathered round and gazed in silence at the lunatic, and the toucan which was standing on the edge of the lovely round pond and  taking little sips of water with the tip of its beak turned round and saw the cats but it wasn’t worried and went on drinking calmly, and the cats advanced at first slowly and watchfully and immediately afterwards at a silent run, and they fell on the toucan and killed it, and Nachman surveyed the scene with eyes wide with terror and disgust  together with a few old men who were sitting on a bench inside the gardens leaning on their sticks and watching with expressionless faces as if they had already witnessed the spectacle many times before, and he wiped his forehead which was burning as if he had a fever, and suddenly he got up and kicked the cage and kicked it again until it buckled, and he  fled the scene and went back to the shop in Via Romana, in order to upbraid the owner  for not telling him that his birds didn’t know how to fly, cheat, murderer, assassino, but the owner had hurriedly shut the shop two minutes after Lowry left it and disappeared for a few days, as he always did after a purchase by a ‘liberator’, both in order to celebrate the windfall but also because they always returned with murder in their eyes, he would pull down the iron grille, let them kick it as much as they liked, leave food and water for the birds, whistle them the parting whistle his father had taught him, and leave by the back door.  Lowry stood  for the second time that day outside the bird shop, the barred window was already full of new birds and there was even a new toucan sitting in the very same cage, which had a comfortable looking handle attached to its top, and looking at him with the same sideways look as its predecessor, and he shuddered and ran to the Boboli Hotel further down the  street, where  he had been staying for the past few nights in a room on the second floor, and he packed and paid his bill and went straight to the airport, even though there still twelve hours to go before his flight. That night he slept in the airport, actually he remained awake all night,  and  he suddenly wept briefly with his head buried between his knees, and early in the morning he flew back to Israel, and his mother met him at the airport and they drove to Tel Aviv and after that to Jerusalem, to the new apartment in Alfasi street, and Lowry, who entered it first, leaned on his suitcase and switched on the light, standing in the living room was the empty cage of a pet hamster which the previous occupant had forgotten there,
and he remembered the blue parakeet which was standing a few meters away from the toucan, and which suddenly noticed the two cats approaching silently and increasingly rapidly, the brown one and the black one, their steps suddenly quickening, their eyes alert, and it fluttered its wings and propelled itself  with difficulty onto the fountain and from there to one of the trees and shrieked.
 
 
 
 
Translated by Dalya Bilu