מחבר דרור בורשטיין

מכירים אותו בעיקר בזכות ציורי טבע דומם וציורי אשליה, trompe-l'œil. ראיתי אחד מהנופים שלו לפני שלוש שנים במדריד (31.12.05, מוזיאון תיסן – אחד האוספים הנפלאים המוכרים לי, אגב). ג'ון פֶּטוֹ, צייר אמריקאי, 1854-1907. נזכרתי בו היום בגלל קריאה בהנרי דיוויד תורו, "טיול", בתרגום סיגל אדלר. "איפה היא הספרות שנותנת ביטוי לטבע? משורר הוא זה שיצליח לגייס לשירותו את הרוחות ואת הנהרות, שידברו בשמו… שמלותיו יהיו כה כנות, מקוריות וטבעיות עד שייראה כאילו הן נפתחות כמו ניצנים עם בוא האביב, גם אם ישכנו, חנוקות למחצה, בין שני דפים טחובים בספרייה" (עמ' 60). זה גם מזכיר לי את שיר ההייקו הנפלא שתרגם יעקב רז, שיר שכתב איש יאקוזה יפני בשבתו בכלא. אני מצטט מן הזיכרון (השיר מופיע בספר "אחי, היאקוזה"): "ספריית בית הכלא / אני קוטף פרח / ממגדיר הצמחים".

 

 

דבר דומה קורה בציור של פטו. הציור הכה-פשוט הזה מצליח להפוך את "המילה", ובמיוחד את הסירה, למשהו שקיים בציור "כמו ניצנים עם בוא האביב". ראשית אני מבחין איך צל הסירה במים הוא תשובה קטנה וממוסמסת לגבעות הסמיכות ההולכות אל הים ולצל שהן מטילות. איך הריבוי הנראה לעין של אדמה, של מים, של אור עובר גם השוואה, התיישרות: מפרשׂ מטיל לו צל כמו הגבעות. אחר כך (רק עכשיו, שלוש שנים אחרי) אני שם לב לדבר מוזר כל כך – אין בסירה אדם. היא שטה מעצמה כביכול. אולי הזיכרון והרפרודוקציה מטעים אותי. אבל כנראה שכך הוא. מי משיט את הסירה הזו, אם כך? הרוח, בוודאי. המים, כן. מי משלח אותה לדרכה? האדמה? אני מבחין בקו מעוגל על החוף, מעט מימין לרצועת השיחים הסמיכה יותר, והקו הזה הוא כמו ברכת שלום של החוף אל המפרש. בין הקווים הללו (של החוף, של המפרש) נושבת לה הרוח בציור, בלתי נראית. והשיחים הבודדים מנופפים לשלום מכוחה של אותה רוח שנופחת במפרש. המבט שלנו הוא ההתגשמות, מחוץ לציור, של הרוח הזו.

ואז פתאום אני רואה איך במקום שהמפרש נמצא בו יש מין היפסקות של האופק. בין רכס הגבעות הגדול מימין ובין הרכס המתרמז בשמאל, לרגע אחד, פתוחים רק מים. והם זורמים אל השמיים, שזורמים למטה אליהם, בלי חציצה. פתאום אני מבין שהסירה הזו ומפרשׂהּ היא גם מסך, והיא "תזוז" מיד כדי לגלות את הגיבור האמיתי של הציור – האופק, המקום שבו אדמת-הנוף נפתחת לצדדים כמו במסך של תיאטרון, ולנגד עינינו נפרשת במלוא הדרה הדרמה השקטה של האופק והעננים.
 

 

 

 

בגלריה חדשה לאמנות ברחוב רוטשילד הוצגה תערוכה קבוצתית ראשונה. כמה מילים על אחד הציורים, שלצערי לא הוצג בתערוכה אבל נמצא בגלריה (ובקטלוג התערוכה). נוף של יעל סקלייה. הדבר הראשון שמושך את עיני הוא המהלך של היפתחות השמיים מהצד השמאלי לכיוון ימין. הצבע נעשה פתאום דליל מעט יותר, ואור בוקע וממלא את העולם המצויר. כמה מפעים להתבונן בכתם הלבן הזה בין העצים, להבין כי מקורו באותה פריצת אור שרק נרמזת שם למעלה. האור הזה נופל על הבית, נופל על קיר החומה שהבית בנוי "עליה", כלומר מוסתר על ידה, והוא שוטף למטה, אל מין משולש השולח אותנו מיד החוצה, אל שולי הציור, ובתנועת סיבוב פרסה שוב, בשוליים השמאליים, למעלה, אל הרקיע. הנה מה שעושה הימנעות כמעט לא מורגשת, שתיקה אחת בציור, מעט פחות חומר שהופך בבת אחת לחשוב כל כך, מעניק לציור כולו חיים. ואז רואים גם איך החומה מצייתת לצו השמיים הזה, נפתחת גם היא, מוארת, מתקלפת, סוגרת אבל רוצה לפתוח, איך אור המשולש שקודקודו למטה עונה למשולש הגג.

ויש כאן עוד דבר – כתם שחור בצד ימין. איני יודע מה זה וגם איני שואל. אולי זה רק הד לפתח של הבית, משהו שאין לו שם אבל מחזיק את המבט, כאילו עין ימין של הצופה תלויה בו, ועין שמאל תלויה בכל שאר מה שיש: הבית, העצים, הקיר. אני מביט בו שוב, בכתם הזה, ורואה שיש לו מין תאום: הכתם הלבן בצמרות, מין מרובע שצורתו דומה, עם "שפיץ" בכיוון ההפוך. ובין הכתם השחור שבימין והכתם הלבן המסנוור, ממש באמצע, עומד לו קיר הבית הבהיר, ובתוכו הפתח שאין לראות מבעדו, והגג, שמתוכו כמו בוקעת ועולה אותה התבהרות רגעית של הרקיע, מסך שנפתח כדי להראות את מה שיש.

מתי שמואלוף כתב ביקורת על "לוויה בצהריים" – לטעמי ביקורת מקוממת. מכמה טעמים. ראשית, כי היא משחקת את המשחק ואת כללי הדיבור של מבקר במשטר טוטליטרי, הבוחן יצירות אמנות דרך התאמתן למערכת עקרונות פוליטיים שהיא בבחינת אמת מובנת מאליה. אפשר בקלות לתרגם את הביקורת הזו לרוסית, להוסיף חותמת, ולהוסיף בסופה גזר דין "שש שנים בסיביר עם עבודת פרך". "זה אינו ספר שמצליח באמת לבקר את הלאומיות" נשמע כמו "זה ספר שאין לו הכרה מעמדית", או משפטים בסגנון זה.

אבל היא מקוממת עוד יותר מבחינה ספרותית. זוהי ביקורת מוסיקה שחרשת לכל מה שלא נאמר במפורש, מפורש כמו במצע של מפלגה. "אי אפשר לדעת לאן הולכת הגר כשהיא עוזבת את המושבה ואיפה בדיוק ממוקם הכפר הערבי", כותב המבקר, כאילו מצא סעיף מרשיע. אבל גם לשיטתו, גם בעיניים הצרות של הביקורת ה"לאומית", חבל שהוא אינו רואה שזה שלא יודעים איפה בדיוק ממוקם הכפר הערבי הוא בעל עוצמה ביקורתית-פוליטית, ולא להיפך. הרי אי המיקום של הכפר הוא המקנה לכפר הנעדר יותר כוח ספרותי, ולא פחות. כי אם זה לא כפר בעל שם ומקום מוגדרים, הכפר "גדל", הופך להיות "בכל מקום". בכל מקום – כולל בנפשה של הגר, ששמה הפרטי מכיל את הערביוּת הנעדרת של הכפר.

המבקר מצטט את משפט הפתיחה של הספר: "הגר ארליך ישבה במרפסת הצופה אל הכפר הערבי העזוב" (עמ' 7). וקובל: "בכל זאת, לא ברור לאן תושביו עזבו, מדוע ובאילו נסיבות". הנה, פתאום, כשזה נוח, אפשר להעמיד פנים לא-פוליטיות, ולהאשים את הסופר שוב. מה פירוש "לא ברור לאן תושביו עזבו"? הרי ברור לכולם לאן עזבו, ואין צורך לומר זאת. ובוודאי שאין חובה לומר זאת.

לכן הוא אינו מבחין שכל המציאות היהודית בספר מוזרה, פושעת, אפלה, חנוקה, ולכן מאוד פוליטית. הוא אינו מבחין באופן שבו הפוליטי מחלחל אל חיי האהבה, אל האופן שבו אנשים מדברים, אל ה"טבע הדומם", אל האופן שבו שגרת דיבור ונוהג מכסה על פשע. כי זה לא כתוב באופן מניפסטי, כלומר, כי זה כתוב כספרות.

ומה יש למבקר לומר על ספרות (להבדיל מ"לאומיות")? משפט אחד: "הספר כתוב בצורה בהירה, שומר על קצב מהיר, ואף מכריח את הקוראים להשלים פערים ולפענח בעצמם את הטקסט". משפט שנכון למאות אלפי ספרים בעולם, מרוברט לודלום ועד דוסטוייבסקי.

אפשר להעריך את "לוויה בצהריים" בדרכים שונות, וזה בסדר גמור. אבל המבקר לא כותב באמת על הספר של קורן. הוא כותב על עצמו, על הדוֹגמה האידיאולוגית שלו (שבסך הכל אני קרוב אליה פוליטית; אני מציין זאת כדי שיהיה ברור שאין כאן עניין של מחלוקת אידיאולוגית). זה כל מה שנחשף כאן, בביקורת. המשפט של המבקר על הסופר מתאים כאן, כמדומה: נדמה כי שמואלוף "'חטא' בניסיון לתאר את האחר ובבד בבד כלא אותו בגבולות מבטו".

תוספת מאוחרת: נוסח אחר של הביקורת ודיון מקביל באתר של שמואלוף >>.

בגלל שינויי אופנה ורעיונות חדשים בדבר עיצובם של אלילים קשה למצוא כיום אלילים מן הסוג הישן – בעלי עיניים מזרות אימה, כפיים פרושׂות לפנים, כנפיים, סנדלי זהב. הנסיבות אילצו את האלילים לרדת למחתרת – לא רק מחשש שינותצו על ידי קנאים לאֵל אחר, אלא מטעמים שבטעם הטוב. הם פשוט הפכו בולטים מדי, כמו מלכים נושאי כתר במחסן של נעליים. אנחנו, למשל, מחזיקים כיסא ישן שהיה פעם חבר של כבוד במועצה האולימפית, רהיט שידע ימים בהם היה אחד הכוחות רבי העוצמה ביותר בעולם. צניעות תהיה אך מגוחכת כאן: הרי על עלילות הכיסא החוּם שלנו נכתבו כמה מן הפרקים היותר מרשימים במיתולוגיה היוונית. והוא זוכר אותם על פה. כך, קורה שאדם סבור בתום לב שהוא נשכב על ספסל בית-כנסת ישן כדי לנוח לרגע ואינו יודע כי למעשה הוא מקריב מנחה לאפולו כמי שקופץ אל גחלי המזבח. היות שאת עצמו הוא מקריב בלי אומר, יקרה לא אחת – ומי לא היה עד לכך – שאדם מתיישב על כיסא על מנת שלא לקום ממנו עוד לעולם.

 

 

19.11.07

חלפתי ונעצרתי היום במקרה ליד ערוץ "אקשן" (?). בתוכנית הראו את הדבר הבא: בלונדינית (מחשוף) מובאת אל מכוניתה הישנה, המכוסה בד. שלושה שחורים, שלא הבנתי אם הם מכונאי רכב או חברי להקת היפ-הופ (אני חושב שהם גם וגם, הם קראו לעצמם משהו "ווסט-קוֹסט") שיפצו עבור הבלונדינית את מכוניתה הישנה. הבלונדינית, משהבחינה במכונית המשופצת, החלה לקפוץ במקום ולצרוח בהיסטריה, תוך שהיא מצביעה באצבע אחת על המכונית. היא אמרה, שוב ושוב, ואז שוב, ושוב, את המילה "אלוהים". מסתבר שחברי להקת ההיפ-הופ התקינו לה גריל קדמי עם גולגולת (?) שמוציא עשן, כדי, כדברי אחד מהם, "לחבר את המכונית לצד האפל". עוד התקינו לה מערכת סטריאו (שמונה רמקולים). השיא היה כשהסתבר שהתקינו לה (לבלונדינית), במקום שהיה תא המטען (מדובר בטנדר) שולחן ביליארד עם כדורים מיוחדים של להקת ההיפ-הופ המוסכניקית. הרמקולים נמצאים מתחת למשטח הביליארד, וכך, כששומעים מוזיקה, הכדורים קופצים. בכל פעם שהוצג מתקן חדש במכונית, קפצה הבחורה כאחוזת תזזית וצרחה "אלוהים". אחר כך ראיינו חברים שלה, שהסתכלו במכונית ואמרו "אלוהים" כמה פעמים. הם אמרו שאלוהים, עכשיו יבואו לבקר אותה (היא עוברת דירה לטנסי) בגלל שולחן הביליארד.  

כל זה לקח אולי חמש-שש דקות. אני נשבע שאני לא ממציא שום דבר.

 

* * *

חזרתי אתמול הביתה בחושך. במרפסת שליד דירתי, שהייתה מוארת בנורה עמומה, ישב השכן, מביט בצמרת העץ. הוא בן תשעים תשע.  

 

* * *

 

אנדריי פלטונוב / "בעולם נהדר ואכזר", תרגום נילי מירסקי, עם עובד 2007. אחרי קריאה בחצי הראשון של הספר (המכיל סיפורים קצרים. בחלק השני – שתי נובלות): בכל הסיפורים יש רגע של חילופי תפקידים בין שניים. מה יש בפעולה הפשוטה הזו, שיכול לשאת על גבו סיפור שלם, שוב ושוב? בסיפור הראשון, מחליף סמיון את אמו. "אני אהיה אמא שלהם, אין מישהו אחר", הוא אומר, ואז לובש את שמלת האם. הילד הופך להיות האימא שמתה, ובכך, מצד אחד, מבטיח אולי את המשך חייהם של אחיו הקטנים; אבל באותה פעולה עצמה, ההפיכה של ילד לאישה, טמון אובדנו.  "החלפת המקום" היא גם נהדרת וגם אכזרית. חסד? שיגעון?

 

* * *

ג'ואנג-דזה (נפטר בערך בשנת 286 לפני הספירה), "קולות האדמה", תרגום יואל הופמן, מסדה 1977, עמ' 67:

"האם השמים סובבים? האם הארץ עומדת? האם שמש וירח מתחרים על מקומם? מי השליט על כל אלה? מי מושך בחוטים? האם בלא תנועה ובאפס-מעשה, הוא דוחף ומניע הכול? אולי מנגנון נסתדר כופה על הדברים את תנועתם? או אולי הם סובבים ונעים מעצמם ואין הם יכולים לעצור? האם ענן הופך לגשם? האם גשם הופך לענן? מי צובר ומי מפזר? מי, בלא תנועה ובאפס-מעשה, מעורר אותה תנועה של תענוגות-בשרים? רוח באה מן הצפון. הנה היא נושבת מערבה, והנה מזרחה. הנה היא עולה ומשוטטת בגבהים. מיהו זה הנושם ונושף? מי, ללא כל תנועה ובאפס-מעשה, מכַנס ומוציא? אני מעיז ושואל, כל זה – מהו?".

 

* * *

 

"עמוסים ברונזה, חרסינה, משי ואריגים, שני פורצים נעצרו, בלילה, בברי-סור-מארן". (פליקס פנאון, 1)

 

"רוּפֶה, תותחן, נמלט מבית הסוהר בברֶסט ביחד עם סוֹהֵר. רק זה האחרון נתפס". (פליקס פנאון, 2)

 

"דליקה פרצה אתמול בלילה בחשמלית של קו בּסטִיל-מונפּרנס, שחיש-מהר התרוקנה מנוסעיה והוצפה ביד הכבאים". (פליקס פנאון, 3)

 

"בקלישי, צעיר אלגנטי השליך עצמו מתחת כרכרה עם גלגלי גומי, ואז, בלא פגע, מתחת לקרון-משא, שכתש אותו". (פליקס פנאון, 4)

 

"ללואי לאמרה לא הייתה עבודה ולא בית, אבל היו לו כמה מטבעות. בחנות מכולת בסן-דני הוא רכש ליטר נפט ושתה אותו". (פליקס פנאון, 5)

 

* * *

 

ריצ'רד קליידרמן וגיאורגי זמפיר […]

 
 

צָף עַל הַגַּב, הַשֶּׁמֶשׁ
קוֹרַעַת לָהּ חַלּוֹן עָגֹל מִבַּעַד
עֲנָנִים וְאָרִיג שָׁחֹר מֵצֵל.
בַּמַּסְלוּל הַמַּקְבִּיל שׂוֹחֶה בְּנִי. זָקֵן חוֹסֵם אוֹתוֹ.
עוֹד תְּנוּעוֹת מִסְפָּר אַגִּיעַ אֶל הָעֲמֻקִים.
יֵשׁ פַּחַד לַחֲבֹּט אֶת הָרֹאשׁ.
הַשֶּׁמֶשׁ עוֹד שָׁם אַךְ
מְכֻסָּה כְּבָר
בַּבַּד הַשָּׁחֹר הַמָּתוּחַ,
בֶּעָנָן הַשָּׁחֹר. נִסְגַּר הַחַלּוֹן. הַזָּקֵן
נֶעֱמַד בְּאֶמְצַע הַבְּרֵכָה. מִתְנַעֵר, אֲנִי תָּר
אַחַר הַיֶּלֶד, בְּחֹשֶׁךְ פִּתְאֹמִי, בַּמַּיִם הַקָּרִים.
 
 

פליקס פנאון (מקבץ שני). חלק א' – כאן.

 

רוחצת כלים מנאנסי, ויטאל פררוט, שזה אך הגיעה מלוּרד לאחר שנרפאה לתמיד משחפת, מתה ביום ראשון בטעות.
 

כשמצא את בתו, 19, כשהיא לא מספיק צנועה, ז'אלה, שען מסן-אטיין, הרג אותה. אמת, נותרו לו עוד אחד-עשר ילדים.
 

על משטח הבאולינג השטיח שבץ את מר אנדרה, 75, תושב לוולואה. בעוד הכדור שלו מתגלגל, הוא כבר לא היה.
 

בבית קפה ברחוב פונטן, לנואה ואטאני החליפו מספר יריות בנוגע לנשותיהם, שלא נכחו.
 

בני משפחת יודץ מבזון נשרפו-מעט בדליקה שממנה חולצו בידי שני פרשים עוטי שִריון.
 

"אם המועמד שלי יפסיד, אהרוג את עצמי", הצהיר מר בלוואן מפרסקין, סן-אינפרייר. הוא הרג את עצמו.
 

סופת רעמים הפריעה את החגיגות באורלאן לכבוד ז'ן ד'ארק ולכבוד יובל ה-477 שנה לתבוסה מול האנגלים.
 

לאחר שמצא מתקן חשוד על סף ביתו, פריקה, מדפיס באובוסון, הגיש תלונה נגד אנשים שזהותם אינה ידועה.
 

חול וחול בלבד היה תוכנן של שתי חבילות חשודות שאתמול בבוקר הטרידו משלוותה את סן-ז'רמן-אן-לה.
 

פציעתו בראש לא הייתה חמורה, האמין קרמר מפּון-א-מוסון, שהמשיך לעבוד עוד כמה שעות, ואז נפל מת.
 

מהלומות ספורות הוחלפו באנבּו בין שובתים לשוברי-שביתה, ובין תומכיהם.
 

בלה בארבן, מר אמה-שוורייה, 42, ורעייתו, 39, הנם מעתה הוריהם של 19 ילדים.
 

שני צוענים רבו על קולומבָּה הצעירה, ליד בֶּלפוֹר. במהלך הקטטה, אחד מהם, סלוֹגָה, ירה בה למוות.
 

גב' מונטה מבּוֹס, לואר, נשדדה על ידי מי שסבורים שהם קרובי משפחתו של בעלה, רוצח-האב הנודע-לשִמצה.
 

כשה"פריז אקספרס" נכנסה לתחנת מרסיי, עצרה המשטרה את הכבאי, שהואשם במשלוח חבילות קטלניות דרך הדואר. 
 
 
 

פליקס פנאון (1861-1944)
ידיעות חדשותיות שהופיעו בעיתון הצרפתי "הבוקר" בשנת 1906.

 

– בסביבות נואיסי-סור-אקול, מר לואי דלילה, 70, נפל מת ממכת שמש. מיד כלבו, פידו, אכל את ראשו.
– 12,000 פרנקים היו בכספת של בית הכומר במונמורט, מארן. פורצים נטלו אותם.
– במנהרה בבום-לה-דאמס, רכבת משא ירדה מהפסים. נהג הקטר שבר שתיים משיניו.
– בלילה, בבזון, שארלו העיר את שלושת גיסיו ממיטותיהם הזוגיות בכך שֶׁיָּרָה אל חלונותיהם.
– ושוב, אנשים גונבים חוטי טלפון: בפאראה, אטיס-מון ומורנגי, 11,000 מטר; בלונז'ומו, 58 קילומטר.
– היות שאוטומוביל דרס את כלבו, איכר מדרדיי, רון, ירה באוטומוביל אחר. הוא נידון למאסר של שנה בכלא, שנדחה.
– בבוקר, קרליגן שוחרר מבית הסוהר בוורסאיי; באותו הלילה הוא חזר לשם, לאחר שהתגרה בעצביו של ז'נדרם.
– "טוב ויפה. לא אטריד אתכם יותר!", אמר מר סורמה מוונסן לאשתו ולמאהבה, וירה בראשו.
– התבצעו שלושה מעצרים במונבריסו (שלושה במגורי החיילים, שניים בעיר) בגין גניבת שמונה נעליים מחנות הגדוד.
– שלושה שיכורים מליון הכו את גברת אנסלמה, מנהלת של בית קפה. המאהב שלה התערב ביריות, הרג אחד מהם ופצע אותה.
– 104 (שם הבמה של המתאבק נאסֶה) התמזמז עם שחקנית עדינה בוורסאי. גברת 104 האמיתית ענשה אותו, בעזרת סכין.
– סמוך לבריאוּד, דוב חנק ילד. כמה איכרים ירו בחיה וכמעט ביצעו לינץ' במאלף.
– מר גואין משאלון, בנסותו להציל את ילדיו, שניצלו בידי אחרים, טבע בנהר הסאון.
– הרוצח בּוּנוֹ נשפט למוות. גזר הדין קבע במפורש שעריפתו תבוצע בכיכר ציבורית במרסיי.
– בוורלינגם, נורד, גרונה של גברת רידז, 30, נחתך על ידי גנב בעת שבעלה נכח במיסה.

 

[מן התרגום לאנגלית. עוד מקבץ – כאן]

גן-עדן לאישה, מאת אמיל זולה, תרגום עדה פלדור (הוצאת כרמל)
 
 
קניתי את הספר בעקבות המלצתו של דרור משעני מלפני כשנה, אבל רק עכשיו התפניתי אליו, מה ששינה את תוכניותי מבחינת קריאה לקיץ כולו – "תרז ראקן" ו"המשיסה" כבר ממתינים לתורם. אני רושם כמה הערות מאמצע הקריאה בספר המעולה הזה. ראשית, התיוג של זולה כ"נטורליסט". כמה מטעה המילה הזו, שעולה ממנה ניחוח יבשושי של עיון אובייקטיבי קר, ספרות של מדעי הטבע כביכול. הספר הזה הוא כולו מטפיזיקה, מטפיזיקה של סחורות. אפשר לחשוב עליו כקפקא במשביר לצרכן, במובן זה שהספר יוצר תחושה שחנות כלבו לבּדים גדלה והולכת עם הקריאה; לא רק פיזית – והממד הפיזי של הגדילה הוא מדהים כשלעצמו – חנות שרוצה ומצליחה לנגוס עוד ועוד בסביבתה – אלא גדילה במסתורין של המסחר, שזולא אינו יוצר אותו בשום "פעלול" ספרותי. עצם החלוקה של עולם החנות הגדולה (לקראת אמצע המאה ה-19) למחלקות, שלכל אחת מהן יש מאפיינים ייחודיים, והן עוינות זו את זה כמו ערי-מדינה באיטליה שלפני איחודה, עצם התנועה של "ההנהלה" בין המחלקות ובין הקומות, "אקציות" של עובדים (!) וטקסי פיטורין שהם אולי הד לטרור המהפכני, יוצרת משהו דמוי מדינה בתוך עיר (פאריז). ואכן, רבים תיאורי המחלקות במונחים של "קיסרות" או "מלחמה".

מדהים איך זולה תופס את הספרות, בספר הזה, כמכשיר של תיאור עולם – להבדיל ממכשיר של סיפור של נרטיב (הבחנה שהעלה בנימין הרשב). הסיפור כאן לגמרי זניח ואפשר לסכמו בכמה מילים. אבל ה"תפאורה" – איזה עניין! הבדים, המטריות, המלמלות, התחרה, וכמובן, כמובן, הכסף, הפדיון, המחזור, עסקאות המקרקעין, תחרות המחירים, הפרסומת, מחיקת המתחרים, ובקיצור – הקפיטליזם. אני מנסה לדמיין את הספר הזה כסרט: היו רואים בו כמובן דמויות ושיחות, אבל, כמו בציור סיני הן היו קטנות על מלבן האקרן, טובעות ונבלעות בתוך הררי בדים, בחללי ענק מרופדים. שוב קפקא – כמה קלושות הן ההבחנות המקובלות בין הריאליסטים ל"מודרניסטים"; אדרבא, אפשר אפילו לטעון שקפקא נאלץ לייצר תפאורות ענק במקום שזולה זיהה אותן בחנות הפריזאית הממשית – בלי שום מנגנונים מסתוריים, בלי שום טלפונים לטירה.