מחבר דרור בורשטיין

גן-עדן לאישה, מאת אמיל זולה, תרגום עדה פלדור (הוצאת כרמל)
 
 
קניתי את הספר בעקבות המלצתו של דרור משעני מלפני כשנה, אבל רק עכשיו התפניתי אליו, מה ששינה את תוכניותי מבחינת קריאה לקיץ כולו – "תרז ראקן" ו"המשיסה" כבר ממתינים לתורם. אני רושם כמה הערות מאמצע הקריאה בספר המעולה הזה. ראשית, התיוג של זולה כ"נטורליסט". כמה מטעה המילה הזו, שעולה ממנה ניחוח יבשושי של עיון אובייקטיבי קר, ספרות של מדעי הטבע כביכול. הספר הזה הוא כולו מטפיזיקה, מטפיזיקה של סחורות. אפשר לחשוב עליו כקפקא במשביר לצרכן, במובן זה שהספר יוצר תחושה שחנות כלבו לבּדים גדלה והולכת עם הקריאה; לא רק פיזית – והממד הפיזי של הגדילה הוא מדהים כשלעצמו – חנות שרוצה ומצליחה לנגוס עוד ועוד בסביבתה – אלא גדילה במסתורין של המסחר, שזולא אינו יוצר אותו בשום "פעלול" ספרותי. עצם החלוקה של עולם החנות הגדולה (לקראת אמצע המאה ה-19) למחלקות, שלכל אחת מהן יש מאפיינים ייחודיים, והן עוינות זו את זה כמו ערי-מדינה באיטליה שלפני איחודה, עצם התנועה של "ההנהלה" בין המחלקות ובין הקומות, "אקציות" של עובדים (!) וטקסי פיטורין שהם אולי הד לטרור המהפכני, יוצרת משהו דמוי מדינה בתוך עיר (פאריז). ואכן, רבים תיאורי המחלקות במונחים של "קיסרות" או "מלחמה".

מדהים איך זולה תופס את הספרות, בספר הזה, כמכשיר של תיאור עולם – להבדיל ממכשיר של סיפור של נרטיב (הבחנה שהעלה בנימין הרשב). הסיפור כאן לגמרי זניח ואפשר לסכמו בכמה מילים. אבל ה"תפאורה" – איזה עניין! הבדים, המטריות, המלמלות, התחרה, וכמובן, כמובן, הכסף, הפדיון, המחזור, עסקאות המקרקעין, תחרות המחירים, הפרסומת, מחיקת המתחרים, ובקיצור – הקפיטליזם. אני מנסה לדמיין את הספר הזה כסרט: היו רואים בו כמובן דמויות ושיחות, אבל, כמו בציור סיני הן היו קטנות על מלבן האקרן, טובעות ונבלעות בתוך הררי בדים, בחללי ענק מרופדים. שוב קפקא – כמה קלושות הן ההבחנות המקובלות בין הריאליסטים ל"מודרניסטים"; אדרבא, אפשר אפילו לטעון שקפקא נאלץ לייצר תפאורות ענק במקום שזולה זיהה אותן בחנות הפריזאית הממשית – בלי שום מנגנונים מסתוריים, בלי שום טלפונים לטירה.

רמברנדט. תערוכת "רפרודוקציות בגודל מלא" בגלריה האוניברסיטאית (אוצר: דורון לוריא). מאות תמונות של המאסטר, תלויות בצפיפות בגלריה היפה ביותר בתל אביב. אם כן, למה ההרגשה המעיקה? ראשית, כי יש הרבה יותר מדי. יותר מאשר במוזיאונים הגדולים באמסטרדם והאג. שנית, כי פה ושם יש רישול בתלייה – רמברנדט עם פיצוצים של המברגה, עם בורג שהודק יותר מדי וכדומה. כמו טנור שתוקע גרעפץ באמצע אופרה. לא צריך יותר מזה כדי להרוס את היצירה כך שיעברו שנים עד שתוכל להאזין לה שוב, אם בכלל. אתם לא רוצים שציור כלשהו של רמברנדט ייתקע במוחכם כשהוא חתוך באמצע (בגלל חלוקתו לכמה לוחות, שהוצמדו), ועם ברגים. ויש סכנה כזו.

 אבל אלו זוטות; העניין העיקרי הוא עצם הרעיון לתלות תערוכה מונומנטאלית של רפרודוקציות. יש כאן סתירה פנימית, ניסיון גרנדיוזי מדי של ההעתק להתייצב מול העיניים. לא לדעת את מקומו – בספר הסגור רוב הזמן. ראווה של ההעתק. התוצאה היא מועקה, ולא התרוממות רוח. בחדר אחד במוזיאון לתולדות האמנות בווינה תלויים ציורים ספורים של רמברנדט, ומה שעשה לי אחד מהם – תנועה מורגשת של הנשמה ההולכת ונמשכת חודשים ויכולה להתעורר בכל דקה – לא יעשו עשרות ומאות רפרודוקציות. אין זה עניין של רומנטיקה ומיסטיפיקציה של "המקור", אלא עניין חומרי לגמרי. רמברנדט צייר בחומר חי, לא יצר "דימויים". ההעתקים, ולא משנה מה גודלם, ממיתים את הצבע שלו. חומרי, פיזי לגמרי: כמו ההבדל בין שמיעה של סימפוניה באולם טוב ובין שמיעה של עיבוד של אותה סימפוניה לפסנתר, מבעד לחלון סגור. כן: במובן מסוים, זו אותה יצירה.

* * *
פרנן ברודל, הדינמיקה של הקפיטליזם (תרגום אמוץ גלעדי, רסלינג):

ברודל מספר על אדם שנסע סביב העולם בזמן האימפריאליזם הבריטי כשבמקום דרכון משמש לו כרטיס הביקור שלו. ואז ברודל מוחק את החיוך מפני הקורא כשהוא מזכיר לו מי היה צריך לשלם מחיר כדי שאנקדוטה כזו תהיה מן האפשר (אנשים ללא כרטיס ביקור). אגב כרטיס ביקור: הנה כרטיס הביקור של עגנון. איזה סטייל, מה?

"בספרי ההיסטוריה המסורתית האדם אינו אוכל ואינו שותה" (עמ' 35, שם). כך גם בחלק מן הספרות העברית ("קַש", ספרו החדש של הרולד שימל: אולי ספר השירה שבו אוכלים / מבשלים הכי הרבה בספרות העברית. בעיקר מכינים אוכל, מתבשלים לאט).

ההבדל בין "כלכלת שוק" ל"קפיטליזם": אם כלכלת שוק היא משחק, בקפיטליזם יש שכבה מצומצמת של אנשים ש"עומדים לרשותם אלף אמצעים לסלף את המשחק לטובתם… יש להם העוצמה הדרושה למחיקת התחרות" (שם, עמ' 66-67). קפיטליזם אינו "תחרות חופשית", כפי שהעיתונים מספרים לנו, אלא חיסול התחרות על ידי בעלי כוח מעטים. שוק הספרים בישראל היום הוא קפיטליסטי במובן זה. שוק הספרים, דהיינו – גם הרבה סופרים.  

אקטואליה. "בהולנד של המאה ה-17 העוצרים היו מושלים בהתאם לאינטרסים, ואפילו לפי הוראותיהם, של אנשי עסקים או משקיעים. באנגליה, המהפכה של 1688 מציינת גם את עליית העסקים לשלטון, בנוסח ההולנדי" (שם, עמ' 72).

 
* * *
יאיר הורביץ, כל השירים. לקראת סוף הספר, בשיר קטן, הופך הורביץ ל"סיוט בחלומם של שלושה חולים אחרים" (בבית החולים בו הוא ממתין להשתלת לב, כנראה). לפעמים אתה אומר דבר הפוך היפוך סימטרי מן האמת. כמו שהנגטיב הוא גם האמת של התמונה. לא סיוט, לא חלום, לא שלושה, לא חולים (בגלל עצם קריאת השיר).
 

* * *

חייל ירה ליד אדם כפות. יש להניח שהעונש יהלום את העבירה: יכניסו אותו ליד הכלא.
 
 

הירונימוס בוש, הלעג לישוע, 1490-1500 לערך

הדבר המעניין ביותר בסרט "רישומים של פרנק גרי" של סידני פולק, שהוקרן היום בסינמטק ת"א, היה הגילוי של גרי על האופן שבו ציורים מהווים בסיס לקומפוזיציות אדריכליות שלו. הוא הצביע על ציור "השפלת ישו" של הירונימוס בוש (הגלריה הלאומית, לונדון) כבסיס לקומפוזיציה של "מרכז הסובלנות" שהיה אמור להיבנות בירושלים. מוזר, כי הרי הציור של בוש הוא כולו אנטי-סובלנות, השפלה, אלימות, לעג. האם גרי מנסה לרמז – אולי לא במודע – לבסיס הבעייתי של הקמת מרכז סובלנות בהקשר כל כך לא סובלני? די אם נזכיר ש"המרכז לסובלנות" אמור היה לקום על בית קברות מוסלמי. הנה כך, ציור יכול להפוך לתת-מודע של בניין, למצפון הרע שלו.

וגם:

ג'ורג'ו מורנדי, טבע דומם, 1958

פרנק גרי, מתווה לאולם הקונצרטים של דיסני

אֶת סִפְרְךָ לִירוּשָׁלַיִם    לָקַחְתִּי

לִקְרֹא עַל מַדְרֵגַת הָאֶבֶן שֶׁל "סְמָדַר" בְּצֵל עֲצֵי עִיר

אַךְ שְׁמִי לִמְצֹא שְׁתֵּי פְּעָמִים בַּשִּׁיר        בִּלְתִּי צָפוּי

הַלְמוּת קַשׁ        לְרֶגַע מָה הַאִם חֲלוֹם       

כְּאִלּוּ מַכָּר מִפִּנַּת גָּדֵר גְּבוֹהָה בְּעִיר

זָרָה פּוֹרֵץ אֵלֶיךָ יָד לִלְחִיצָה מוּכֶנֶת וְ"הוֹ הוֹ!"

אוֹ כְּמוֹ לִמְצֹא שִׁמְךָ נִכְתָּבְתָ בְּפִנְקָס הַמֶּלֶךְ

11.7.08

בגיליון האחרון של טיים אאוט יש ריאיון עם בחורה המוגדרת "האוצרת החמה ביותר בתל אביב" ו"אוצרת חשובה". מבקרת האמנות גליה יהב מסבירה בפירוט מדוע האוצרת היא "חשובה": היא חשובה כי היא מדברת על כסף. המראיינת, דנה שוופי, שואלת את האוצרת מדוע אינה כותבת אף פעם טקסטים על התערוכות שלה, והאוצרת אומרת כי לדעתה "זו טעות". 

כלומר, "זו טעות" לנסות לומר על אמנות משהו ממשי, כלומר, "זו טעות" לחשוב; מה איננו "טעות"?, עיסוק פסבדו-מרקסיסטי בכלכלת תרבות. זה דיבור לגיטימי. ראשית, כל הכותבים על אמנות טועים. בעצם, אין מה לומר. האוצרת החמה קראה את כולם, והיא מעיפה אותם בעדינות הצידה. אין מה לומר, למעט, כמובן, משפט כמו זה: "פתאום יש כסף, יש התעניינות, פתאום קונים אמנות ודברים מתחילים לזוז". "פתאום" יש כסף. פתאום הוא בא. כולנו מכירים את זה. 

לכן זה "פסבדו" מרקסיסטי. מפני שאפילו הדיון הכלכלי הבסיסי לא נערך כאן. במילים אחרות: דיבור על אמנות במונחים של יופי, כיעור, רוח, נפש – אי אפשר למצוא אפילו ברמז בריאיון, וזה כבר משהו שוויתרנו עליו מזמן; הדיבור הלגיטימי היחיד הוא על כסף, אבל גם הוא מובא ברמה שאפשר לכנותה לכל היותר פארודית. הנה עוד ציטוט מתוך הריאיון. אדגיש אותו: "אם המצב הכלכלי והביטחוני יישאר כמות שהוא, אז הסצנה תלך ותפרח". פירוש רש"י: אם הכיבוש [=מצב ביטחוני] והמדיניות הכלכלית הדורסנית [=מצב כלכלי] ימשיכו כמות שהם, יהיה לכולנו טוב מאוד. תהיה לנו אמנות נהדרת. וכסף.

שישים שניות על אמנות עכשווית וכתיבה על אמנות עכשווית בישראל, 2008.

הי,

אני פרקליט מאליק וואהאב ואני כותב אותך מקואלה לומפור, מלזיה בנוגע של הסכום של $10.5M צף בחשבון מתנמנם ששייך ללקוח המאוחר שלי שמת לצד עם האח הצעיר שלו, אישה ושני ילדים בהתרסקות של דצמבר 2003 בגב הדרך שלהם מחופשה מועדים בכוטונאו, רפובליקה של באנין.

אני אאהוב את הקרן הזאת להיות את טראנספאראד לתוך החשבון שלך כ/כפי שקרובי המשפחה של המתים כי הכסף באופן אוטומטי יכנס לבית אוצר ממשלה בסוף השנה אם אני לא יכולתי לאתר כל מקרוב המשפחה מהלקוח המאוחר שלי לבוא למעלה ואטעון את הקרן.

בקבלה של הקרן הזאת בחשבון שלך שאתה ואני יכול לחלק את הכסף ; 45% אלי, 40% אליך, ו15% ייתרם לנדיבות הלב של אסון של קרן הטסונאמי.

אנא צור איתי קשר בבהקדם האפשרי לסמן את העניין שלך. אני אאהוב אותך להודות את הקבלה של האימייל הזה בהקדם האפשרי דרך אי-מייל פעולה העסקית הזאת פרטית מטופלת עם סודיות מושלמת וכנות.

כל אני דורש הוא ההסכם שלך, שיתוף פעולה ישר ועזרה לאפשר לנו רואה את העסק דרך.

שלכם באופן נאמן, בארר. מאליק וואהאב א.ס.ק..

ואנחנו – באים – ואומרים: לא – יהיה – שום – משא – ומתן – עם – אף גורם – מהגורמים – שמעלים – על – דעתם – שבמשא – ומתן – ישיגו – את – מה – שהם לא השיגו בדרכים אחרות. ואנחנו – באים – וקוראים – לכל – מי – שמשלה – את – עצמו: לא. לא יקום ולא יהיה כדבר הזה. ושלא – ואני בא ואומר – ושלא ניתן – לעצמנו להתבלבל: אם – יהיה – צורך – אנחנו – נדע – לתת – את – המענה בזמן ובמקום כמו שידענו לתת את המענה כשהיה צריך (ללגום מעט מים).

כנסת נכבדה! מאז ומתמיד – מאז ומתמיד – היתה – זרוענו הארוכה – מושטת – לשלום. אני חוזר ואומר – אין, לא היה – ולא יהיה לנו – סכסוך – עם אויבינו המרים – ביותר. הם – מתחמשים – ואנחנו – בונים. הם – מחרחרים – מלחמה – ואנחנו – בונים כאן – תרבות – לתפארת. בירושלים – בשדרות – בפיתחָת רפיח – בקיבוצים – בערי הפיתוח – באופירה. הם מייצרים מרעומים – ואנחנו משקים את גינות הירָק. הם לא ישנים בלילה מרוב שׂנאה – ואנחנו לא ישנים בלילה מרוב (להרים ראש, לפנות לקהל:) תסלח לי, תסלח לי, אתה מעוניין בהתנצחות או בדיון תרבותי. תפסיק להפריע לנו, אנחנו שקועים בעשייה, חדל, חדל, חבר-כנסת [שם משפחה של חבר כנסת ערבי או חרדי]. זה לא לכבודך. אתה מייצג כאן מגזר שלם, תתעשת. תתעשת.

כנסת נכבדה! מדובר – במאות – בודדות – של – דולר – ירוק. אני חוזר ואומר. אני שב ומדגיש. כיסיי ריקים. הכסף, ולא היה כסף, הוא כסף קטן. מצפוני – מצפוני – מצפוני – נקי. לא זו השעה! לא זו השעה! חישבו על הצנטריפוגות! חישבו על הילדים הקטנים! חישבו על הילדים הקטנים רוכבים על הצנטריפוגות!

הרשו לי – הרשו לי לצטט – את המשורר יעקב עמיחי. אלוהים – אלוהים – מרחם על – ילדי – הגן. ואני בא ואומר: האם המוסר שלכם – האם המוסר שלכם – טוב רק כלפי אויבינו. אני לא אומר! אני לא אומר! אבל למה אי אפשר – לגלות – חמלה – גם כלפי – הצד שלנו. אני קובע – חד – משמעית – הנתונים בידי – אני אוחז בנתונים – הדולר – ירד – מאוד. הדולר של פעם – זה לא – הדולר – של היום. על מה אתם מדברים. הרי אני – אוחז – בנתונים.

ברצוני לסיים בסיפור מבית אבא. מי מאיתנו לא זוכר את התבשילים שהיתה אמא מכינה בסמטאותיה של ירושלים על הפתילייה. תודה רבה. תודה.

1. בסרט "קונג-פו פנדה" הפנדה אוסף בובות מוקטנות של גיבורי הסרט (חמשת הזועמים, או משהו כזה). כלומר, הסרט עושה פרסומת סמויה למוצרים הנלווים שלו עוד לפני שהדמויות עצמן מופיעות על המסך. הדבר מזכיר לי את מנהגם של אנשים מסוימים להיכנס, במוזיאון, ראשית לחנות המזכרות ורק אחר כך לאולמות התצוגה.

אווה אילוז כותבת בספרה החדש "אינטימיות קרה" על השידוכים האינטרנטיים, וגם שם הייצוג קודם למקור: קודם מקבלים אינפורמציה, ורק אחר כך פוגשים (אם בכלל) באדם המיוצג על ידי האינפורמציה הזו. בעבר הקרוב, קודם היית פוגש באדם, ורק אז מתחיל לשאול שאלות (במובן זה חזרנו לתקופת השדכנות היהודית המסורתית: קודם כל שיחת העברת-מידע בין המשפחות, רק אחר כך מפגש אישי).

2. גיליון "טיים אאוט" הקודם הוקדש ל"חזרה לשנות התשעים". הגיליון הנוכחי מוקדש ל"לתפוס אמריקה". סיכום די טוב של הלך הרוח הנוכחי: שאיפה למקום אחר ולזמן אחר. כשבנימין הרשב ניסה לסכם את האידיאולוגיה הציונית באירופה הוא כתב, "לא כמו כאן, לא כמו עכשיו, לא כמו שאנחנו". וזה חוזר, אבל ההקשר השתנה לגמרי, נעשה פארודי.

3. קריאה שניה, אחרי 20 שנה, ב"מולכו" של א"ב יהושע. איזה ספר נפלא (לא זה המקום להרחיב על שינויים בקריאה מגיל 18 לגיל 38. אני יכול רק לומר, שבאמת יש רק קריאה שניה ביצירות גדולות). מעניין, שילדיו של מולכו מכונים בספר בשמות כמו "הגימנזיסט", "החייל", "הסטודנט", כאילו נתפסו מבעד לעיניו של זר. באמצע הספר, כשמולכו מגיע לגליל, ונתקל שם במציאות של מהגרים מהודו ומצפון-אפריקה, הוא שב ומכנה אותם "מזרחים" ו"כהים" ("אשה מזרחית", "גבר כהה" וכו') – ואולי מאותה סיבה.

(עוד מעניין לחשוב על הספר כארכיאולוגיה יהושעית: לראות את שרידי השפעות קפקא, למשל בתיאור ה"מרדף" אחרי בן-יעיש שכמו לקוחים מ"רופא כפרי", ואת המשפטים האירוניים העגנוניים, כמו את החרסים של "מר מאני", שכבר נמצאים שם, ארכאולוגיה של העתיד).

יש שערוריות גדולות יותר בישראל, אבל מה שקורה בסינמטק תל אביב גם הוא ראוי להתייחסות. אני מנוי בסינמטק כבר כמה שנים, ומכיוון שאין לי טלוויזיה, ולקולנוע אני לא אוהב ללכת (פרסומות, מתחמי זוועה בקניונים), זה המקום העיקרי שלי לראות סרטים.

מי שיעיין בתוכניית הסינמטק לחודש האחרון (יוני) יגלה שעד 7.6 היה בו פסטיבל לסרטי סטודנטים; בהמשך החודש, לכעשרים סרטים הייתה כניסה מוגבלת או "על בסיס מקום פנוי" (בעיקר ל"חברי האקדמיה הישראלית לקולנוע". כלומר, אתה צריך לקחת בייביסיטר, לחפש חניה, ולקוות שיהיה לך כרטיס); בימים האחרונים יש עוד פסטיבל, הפעם "לקולנוע לסבי הומו בי וטרנס", וזה אחרי פסטיבל נוסף, לווידאו-דאנס שהתרחש באמצע החודש; לזה אפשר להוסיף סרטים עם הרצאות, שהמנויים צריכים לשלם עליהם 75 ש"ח ואינם יכולים להיכנס רק לסרט המוקרן.

אמנם, לצד כל זה יזם הסינמטק רטרוספקטיבה של הבמאי המעולה ג'ון סיילס. לכאורה, נקודת אור. אלא מה? הסרטים (למעט שניים, אחד מהם סרט לילדים) הוקרנו ללא תרגום, למרות שכמה מהם הופצו בארץ בעבר ויש להם תרגום (כמו "עיר של תקווה"). כלומר, אתה צריך להיות דובר אנגלית כדי לראות את הסרטים הללו (קשה מאוד לקלוט דיבור "רחוב", כמו של שחקני בייסבול או של פושעים, כפי שיש בכמה וכמה מן הסרטים של סיילס. תארו לכם איך זה לראות סרט כזה בלי תרגום). רטרוספקטיבה כזו לא תתרחש בעשור הקרוב, אם תתרחש אי פעם. מה הטעם לעשות אותה ולא להשקיע בתרגום הסרטים?

כל הפסטיבלים והאירועים המיוחדים האלו היו יכולים להיות סבירים, אילו הסינמטק היה ממשיך למלא את ייעודו במקביל. וייעודו של סינמטק, להבנתי, הוא לאפשר צפייה בסרטים קלאסיים שאינם מוקרנים בשום מקום אחר. סינמטק אמור להיות מקום מקביל למוזיאון לתולדות האמנות. לא משנה באיזה יום תגיע, אתה יכול לדעת שתוכל לראות איזה היצ'קוק, או טריפו, או באסטר קיטון, או אורסון וולס, או אוזו, או האחים מרקס. משהו, שלפחות יש מישהו שחושב שהוא סרט ישן וטוב. בסינמטק תל אביב זה לא קורה כמעט.  

לסינמטק יש שני אולמות, גדול וקטן. לכל הפחות היה אפשר לצפות כי האולם הקטן ישמש את מטרתו המקורית של הסינמטק (סרטים מן הארכיון), ובאולם הגדול יהיו הפסטיבלים וההקרנות של הסרטים החדשים והמסחריים למיניהם. אבל לא: הסינמטק מנצל את האולם הקטן להקרנות מסחריות (הקומדיה הרומנטית "שני ימים בפריז", החודש), ואת האולם הגדול – לשאר הדברים.

מצבו של סינמטק תל אביב הוא חלק מפשיטת רגל תרבותית רחבה יותר, שבמסגרתה כל מה ש"ישן", כל מה שהוא "נכס", נדחק לשוליים ונעלם. אפשר לראות את זה במוזיאונים, בכתבי עת לאמנות, בחנויות ספרים. העניין הוא, שבניגוד למוזיאונים ולחנויות ספרים, אמנות הקולנוע כולה היא צעירה, בערך בת מאה שנה. ואפילו היא כבר נעלמת.