בתוך כך

הנה ציטוט מתוך ידיעה מ"הארץ היום". ההדגשות שלי:

 

לראשונה מאז כניסתו לתוקף של הסכם הרגיעה עם חמאס בשבוע שעבר, נורו היום (שלישי) אחר הצהריים ארבע רקטות קסאם לעבר שדרות. שני בני אדם נפצעו באורח קל ושניים נוספים מוגדרים כנפגעי חרדה. נזק נגרם לבית נטוש בעיר.

היום לפנות בוקר נחתה פצצת מרגמה בשטח פתוח באזור הנגב המערבי. לא דווח על נפגעים או נזק.

בתוך כך, הרג הלילה כוח צה"ל שני חמושים פלשתינאים בשכונת רפידיה שבשכם. אחד ההרוגים היה פעיל בג'יהאד האיסלמי והשני נחשב כפעיל בחמאס. האירוע התרחש סמוך לאוניברסיטת א-נאג'ח בעיר, שם התגוררו השניים.

שאלת תם: מה משמעות המילים "בתוך כך"?

משמעות פשוטה, בעברית?

על פי ההקשר של הידיעה, "בתוך כך" משמעו "לפני כן". 

 

 

 

בישול (השערות, שאלות)

השערות למחקר (יתכן שמופרכות): השתנות ספרי הבישול בישראל. שלוש תחנות עיקריות: רות סירקיס, ישראל אהרוני המוקדם, חיים כהן. איך המצרכים נכנסים ויוצאים מהמטבח עם השנים (אצל סירקיס אין למשל גבינת פקורינו); איך הנמען של הספר משתנה (אצל סירקיס הפנייה תהיה "חתכי"; מאוחר יותר זה יהפוך ל"חותכים" הנייטרלי); השערה: ברגע מסוים יש פריחה לספרי בישול של עמים וארצות (הבישול הסיני, האיטלקי, היפני, הצרפתי). האם מקביל ל"חזרה לשורשים" של מוזיקאים כמו יהודה פוליקר או ארקדי דוכין?. אחרי זה בא שלב של "חזרה הביתה". מאכלי עדות "יהודיים" (בישול תוניסאי, כורדי, ירושלמי, פרסי – כהיבטים של הבישול היהודי העדתי, להבדיל מהבישולים של עמי העולם). זה גורר שינוי בכשרות של ספרי הבישול. המרגרינה של סירקיס הופכת לחמאה אצל אהרוני; במסגרת תרבות ה"פוליטיקלי קורקט", אצל חיים כהן יש התחשבות בשומרי כשרות, אבל לצד זה שימוש בחמאה מזוקקת; חזרה לפשטות אצל חיים כהן אחרי המורכבות והמוצרים האזוטריים אצל אהרוני; שינוי בדימוי המוחצן של הבשלנ/ית. מ"עקרת בית" מארחת (סירקיס) ל"שף נהנתן" (אהרוני; זכורה התמונה בספר הבישול האיטלקי, לצד שאול אברון האוחז כוס יין אדום) ל"שף עממי" הניזון מן השוק המקומי (חיים כהן, הצמוד לאחרונה לקרדיולוג הבשלן ד"ר אלי לנדאו, המתפקד, ברמה הסימבולית, כהבטחה לבריאות האוכל). הדיאטה של אהרוני כהשתנות תרבותית (מתי התחילה בדיוק?); שאלה: מתי התחיל המטבח הישראלי לדמיין את עצמו כמטבח ים תיכוני (מתי נכנס לשימוש נרחב שמן הזית, הבזיליקום, הפלפל הגרוס-טרי?). מטבחי שוליים בישראל: בישול פלסטיני, בישול יהודי (שמוליק כהן);

4 נשים – נשים בחומוס – מעלית – שקית

1. ברשימת רבי המכר השבוע (פרוזה) 40% מכותרות הספרים כוללות את המילה "אישה" או שם של אישה.

2. בהיתי קצת בערוץ שידורי מוסיקה בחומוסיה. מוסיקה שמכנים אותה אצלנו "ים תיכונית", שהיא לשון נקייה למוסיקה "מזרחית" (ממוסחרת), שהיא לשון נקייה למוסיקה ערבית (ממוסחרת). כלומר פופ עם קצת אותיות גרוניות. צפיתי (הקול היה כבוי, כך שיכולתי רק לראות את הקליפים) בכמה שירים, אולי שבעה ברצף. ולא יכולתי שלא לשים לב, שכל השירים מספרים סיפור אחד: יש גבר. יש את "האישה שלו". היא "יפה". כלומר יפה על פי הדימוי המגזיני. כלומר מטופחת ומעוצבת. גם הגבר מטופח ומעוצב. הגבר (שהוא הזמר) מראה לצופים שיש לו אישה שווה. לכאורה הוא מראה את הערצתו לאישה שלו, אבל למעשה הוא מבקש מהצופים שיקנאו בהערצתו לאישה הזו, ולמעשה, בהערצתה כלפיו.

3. מצחיק מאוד. אבל למה? בעיקר בגלל ה"דרמה". השהיית הרגע כדי "לפוצץ" אותו במשמעות, שכל סדרת טלוויזיה (כל אמנות?) מבוססת עליה.
 
4. מראה עצוב: שקית ניילון נשובת רוח נסחפת מזרחה בנחל הירקון, מפרשׂ בלי סירה.
 

הפיליפינית

מראה מדהים, לפני שעה קלה, ברחוב פנקס בתל אביב: אישה פיליפינית צעירה הולכת לאיטה, תומכת באישה קשישה — פיליפינית אף היא.

הסכסוך — צרבת (2 הערות)

1. "הסכסוך". היום בדיזנגוף חצה הולך רגל את הכביש שלא במעבר חציה, וכמעט נדרס על ידי אופנוע שעקף את הפקק כנגד כיוון התנועה. המצב הגיע מיד לסף מכות. (שני הצדדים צריכים להגיע לאיזה מקום; לאחד יש אופנוע וקסדה. לרוע המזל הם נפגשים).

2. שבועות. כולם אוכלים היום מאכלי גבינה. לכאורה, מכוח חג שבועות. למה? מי שיבין את המשפט הבא, בין הלזניה לרביולי, יזכה בשאריות הקנלוני בחמאה שהבאתי מההורים: "מנהג נוסף האופייני לחג השבועות הוא אכילת מאכלי חלב. לפי המסורת, אחרי שישראל מתעלים למדרגה רוחנית-מוסרית גבוהה, והסתלקה זוהמתם וחזרו לשעה קלה למדרגה של אדם הראשון קודם חטא עץ הדעת ולהרמוניה עם הבריאה, חוזר איסור אכילת בשר שהיה תקף עד ימי נח, וגם קשה להם לפגוע בבעלי חיים, שהקשיבו קשב רב למתן תורה כפי המתואר באגדה. יש הטוענים כי כאשר קיבלו תורה וקיבלו את האיסור של עירוב בשר בחלב, הכלים כולם הוטרפו ולכן לא יכלו לבשל ולאכול בשר, כי היו צריכים להכשיר את הכלים, או כי לא היו בקיאים בהלכות שחיטה" (ויקיפדיה). כן, בטח. עכשיו הכול ברור: בגלל זה הצרבת. "הרמוניה עם הבריאה".

חג השבועות אצל רוב הציבור בישראל אינו אלא פרי מניפולציה של יצרני החלב. מעין שבוע הספר של הגבינות. גביעי הגבינה הלבנה גדלים פתאום לממדים מפלצתיים, כמו אצל רוכשי הספרים. עבור רוב הציבור בישראל, ההבדל בין שבועות לחנוכה הוא ההבדל באיכות הצרבת: צרבת השמן-העמוק (הידועה כ"צרבת אמבולנס" מטעמים ברורים) מול צרבת הגבינה העטופה בצק (הכינוי "צרבת חדר מיון" הוא מוגזם, אך לא מאוד. למען האמת, מדובר באנדרסטייטמנט). אישית, אני מעדיף את צרבת אוזני ההמן (מילוי פרג) באבקת סוכר של פורים, אם כי צרבת ה"מצייה" הזכורה לטוב של פסח היא מתחרה חזקה על הבכורה. אנתרופולוגים יצטרכו לחקור באחד הימים כיצד הצליחה הציונות בישראל להביא לקריסה של כל חגי ישראל אל המכנה המשותף הנמוך ביותר – הצרבת, אם כי אני האחרון שיטען שדין צרבת דליל הסדר כדין צרבת דראש השנה. ובכל זאת, בסופו של דבר, זה נגמר תמיד אותו הדבר – גלולה צבעונית של טאמז.

משורר אורח: גיורא לשם / טרומפלדור, מורד הרחוב

גיורא לשם 

טרומפלדור, מורד הרחוב

 

לעתים נדמה שבית-העלמין הישן ברחוב טרומפלדור, שהוכשר בחיפזון לקבור מתים במגפת חולירע שפרצה ביפו שבע שנים לפני יסודה של תל-אביב, הוא המקום היחיד בעיר שנשאר כפי שהיה.
 
וָאָבוֹא אֶל-הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב הַיּשְׁבִים אֶל-נְהַר-כְּבָר וַאֲשֶׁר הֵמָּה יוֹשְׁבִים שָׁם וָאֵשֵׁב שָׁם שִׁבְעַת יָמִים מַשְׁמִים בְּתוֹכָם.
יחזקאל ג, טו
 
 
לְצַלֵּם כָּכָה, בְּלִי לְכַוֵּן יוֹתֵר מִדַּי,
כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּשְׁכַּךְ הַהִשְׁתּוֹקְקוּת
לְהַנְצִיחַ רֶגַע כִּמְעַט מִקְרִי בְּלִי אוֹבְּיֶקְט מֻגְדָּר
בְּתוֹךְ לִשְׁכָּתָהּ הָאֲפֵלָה שֶׁל הַמַּצְלֵמָה  
כְּדֵי שֶׁמִּצְמוּצוֹ שֶׁל צַמְצַם עֲדָשָׁה 
בַּהֶבְזֵק הַמָּהִיר מִנִּיד עַפְעָף
יִהְיֶה רַק הֲכָנָה הֶכְרֵחִית
לְהַשְׁרָיָתָם שֶׁל דְּמוּת וְנוֹף מוֹלֶדֶת
בִּתְמִיסָה שֶׁאֵינָהּ נָחָה מִתְּזָזִיתָהּ הַכִּימִית
עַד שֶׁצַּלְמִית הַתַּצְלוּם בּוֹרֵאת אֶת עַצְמָהּ לְשִׁעוּרִין
מִן הָרֶקַע וְהַגּוּף שֶׁהָיוּ מַמָּשׁוּת
וְעַתָּה, בְּשָׁחֹר-לָבָן, הֵם רוּחוֹת רְפָאִים.
 
יִתָּכֵן שֶׁהֶטֵּל הָאוֹרְצֵל
עָשׂוּי לִהְיוֹת הָרֶמֶז 
עַל הִשָּׁאֲרוּת נֶפֶשׁ אוֹ אַלְמָוֶת,
שֶׁכֵּ ן מַצְלֵמָה אֵינָהּ מַסְגִּירָה רְגָשׁוֹת
וְרָאוּי לְמַהֵר, אוּלַי מֵחֲמַת הַמְּאוֹרָעוֹת
ואוּלַי בִּגְלָל בְּהִילוּתָם שֶׁל הוֹרִים
לִמְצֹא מָקוֹם וְהִזְדַּמְּנוּת לְיֶלֶד,
וְכָךְ, בְּתַצְלוּם לֹא בָּהִיר
לְשַׁמֵּר דְּבַר-מָה מִן הַשָּׁהוּת הַמִּקְרִית
בְּשָׁעָה מוּאֶרֶת בְּמֶרְכַּז הָעִיר
מִמַּה שֶּׁהָיָה עֲשׂוּי לְהִתְהַוּוֹת אוֹ לֹא:
תְּנוּעַת יָד, קֶמֶט מֵצַח, תְּנוּחַת גּוּף,
מַשֶּׁהוּ שֶׁדּוֹמֶה יוֹתֵר לְטֶבַע דּוֹמֵם.
 
בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר, בַּתַּצְלוּם יֶלֶד  
עַל רֶקַע חוֹמַת בֵּית-הֶעָלְמִין,
אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ חִדֵּד אֶת אַפּוֹ וּקְמָטָיו
וְקָפַץ אֶת פִּיו שֶׁלֹּא יִפָּתַח לַשָּׂטָן.
הַתַּצְלוּם מְעוֹרֵר אִי-שֶׁקֶט בִּקְנֵה מִדָּה קָטָן.
בַּצֵּל עַל הַפָּנִים מַשֶּׁהוּ קְצָת קָשׁוּחַ,
מְרֻחָק, בְּהֶחְלֵט לֹא אָפְנָתִי, וּקְצָת מְחֻדָּד.
יִתָּכֵן שֶׁאֵין כַּיּוֹם אַהֲדָה לִנְחִישׁוּת הַמַּבָּע
אַךְ עִדּוּן הוּא פָּן אַחֵר שֶׁל הַעֲמָדַת פָּנִים.
חֲלוֹף הַזְּמַן הִשְׁרָה עַל הָאוֹבְּיֶקְט
רֹגַע שֶׁלֹּא הָיָה בּוֹ
בְּהֶרֶף הָעַיִן שֶׁל הַנְצָחָתוֹ.
מַצְלֵמָה לֹא מְשַׁקֶּרֶת;
מִמֵּילָא אֵין קֶשֶׁר בֵּין הוֹרָאוֹת הַפְעָלָה
לְנִמּוּסִים מְקֻבָּלִים.
 
אֵין לְהַשְׁמִיד אֶת הַתַּשְׁלִיל.  
 
הָרֶקַע מֻכָּר. הָעִיר אוֹתָהּ עִיר.
מִקֵּץ שְׁנוֹת דוֹר
אֵינְךָ מַכִּיר עוֹד אֶת עַצְמְךָ וּסְבִיבָתְךָ
אֶלָּא רַק מְזַהֶה אֶת הַתְּחוּשָׁה הַמְעֻרְפֶּלֶת
כִּי הָיִיתָ שָׁם, וּבְךָ מְקַנֵּן
זֵכֶר שֵׁמוֹת שֶׁנִּגְזְרוּ מֵאֶרֶץ הַחַיִּים
בְּחוֹלֵירָע, בְּרָעָב, בְּזִקְנָה, בְּחֶרֶב:
עַמְּךָ, חֲלוּצִים, גַּלְמוּדִים, גַּלְמוּדוֹת,
בְּצֵל הַחוֹמָה מִתְאַבְּדִים, בְּרֶנֶר,
(בְּקֶבֶר אַחִים לְלֹא גְּוִיָּה – לוּאִידוֹר),
אַחַד הָעַם, אַתָּה, טְשֶׁרְנִיחוֹבְסְקִי;
וְלִכְהוּנוֹתֵיהֶם, רָאשֵׁי עִיר קְטַנִּים כִּגְדוֹלִים
בְּמָקוֹם חָסֵר ונִגְרָע,
וַאֲחֵרִים. כִּי בִּלַּע הַמָוֶת.
וְגַם הוֹרֶיךָ, אִם כִּי בְּמָקוֹם אַחֵר.
ת.נ.צ.ב.ה.
 
– סֵפֶר לָבָן, כַּלָּנִיּוֹת, שְׁטֶרְנִיסְטִים, אַלְטָלֵנָה –
 הַיַּלְדוּת נִחֲשָׁה מִלּוֹת קוֹד רַבּוֹת-פָּנִים
בִּלְחִישׁוֹת שֶׁל קִדּוּשׁ לְבָנָה
וּפִטְּמָה בָּהֶן אֶת עַצְמָהּ עַד חֲרָדָה
וְאָגְרָה בַּבַּיִת תַּרְמִילֵי רוֹבִים,
פְּגָזִים, חוֹבְרוֹת יְשָׁנוֹת
וּבוּלִים שֶׁל קֵיסָרוּת גּוֹסֶסֶת.
אָסוּר לְהַשְׁמִיד!
הַשָּׁלָל וְהַתַּשְׁלִיל הֵם עֵדוּת שְׁקוּפָה-אֲטוּמָה,
הֲגַם שֶׁבְּדֶרֶךְ-כְּלָל שׁוֹגִים בְּעֻבְדּוֹת וּבְפַרְשָׁנֻיּוֹת
וְגַם תַּשְׁלִיל הוּא פָּנִים וְאָחוֹר.
 
כָּאן בְּלֵב הָעִיר,
לְבַדְּךָ לִכְאוֹרָה בְּגַן הַמַּצֵּבוֹת הַזֶּה,
בְּמֶרְחַק מַסַּע הַלְוָיָה מִבָּתֵּי-הַקָּפֶה
שֶׁל הַוִּינָאִים הַיְשִׁישִׁים וְהַמֶּלְצָרִים הַמְעֻנָּבִים
שֶׁהָלְכוּ מִבֶּן-יְהוּדָה שְׁטְרָסֶה אֶל בֵּית עוֹלָמָם בְּטְרוּמְפֶּלְדוֹר,
אַתָּה שׁוֹמֵעַ קוֹלוֹת חֲדָשִׁים מִסְתַּנְּנִים פְּנִימָה,
מְחַלְחֲלִים בְּאִלְּמוּתָם שֶׁל שׁוֹכְנֵי הֶעָפָר.
קוֹל רוֹדֵף קוֹל וְאַתָּה,
כְּאִישׁ נִדְהָם,
אֵינְךָ מְסֻגָּל לְהָבִין.
אֵלֶּה אֵינָם קוֹלוֹת יַלְדוּתְךָ.
זֹאת אֵינָהּ שְׂפַת אָבִיךָ.
עִבְרִית? כֵּן, עִבְרִית.
הַקּוֹלוֹת נֶהֱדָפִים מִכָּל קִיר וְנִרְדָּפִים בָּאֲוִיר,
וְאַתָּה, אָנָּא אַתָּה בָּא?
 
אַךְ אֲנִי כָּאן, תַּיָּר בְּנִינְוֶה
שֶׁעַל תִּלָּהּ בְּהֵמָה רַבָּה,
מוֹדֵד בְּשַׁעֲלִי אֶת הָרְחוֹבוֹת הַחוֹתְכִים זֶה אֶת זֶה
בְּזָוִיּוֹת קֵהוֹת, חַדּוֹת, עֲקֻמּוֹת, יְשָׁרוֹת,
בָּעִיר הַגְּדוֹלָה שֶׁאֵינָהּ יוֹדַעַת
בֵּין שְׂמֹאלָהּ לִימִינָהּ
וּבֵין תֵּל-אָבִיב לְיָפוֹ.
הַבַּיִת שֶׁבּוֹ נוֹלַדְתִּי בִּגְבו
ּל הָעִיר
לְיַד מִתְחַם הַסּוֹכְנוּת וּתְנוּבָה דָּגִים,
אֵינוֹ רָאוּי עוֹד לִמְגוּרִים.
קֹדֶם הָיָה פַּרְדֵּס.
עַכְשָׁיו עוֹבְדִים זָרִים.
 
מַעֲבָר מִדִּירָה לְדִירָה הוּא שִׁכְפּוּל הַצַּעַר
שֶׁדָּבַק בָּרָהִיטִים וּבִכְלֵי-הַבַּיִת 
שֶׁנָּסְעוּ אֶל שְׁכוּנָה אַחֶרֶת.
בְּדִירָתִי הָאַחֲרוֹנָה, כָּעֵת,
אֲנִי עוֹמֵד בְּיָדַיִם רֵיקוֹת,
פְּשׂוּק רַגְלַיִם בְּאֵדֵי הַמַּפְלֵט
שֶׁל הַמַּשָּׂאִית הַמִּתְרַחֶקֶת
וּבוֹחֵן אֶת מַה שֶּׁיִּשָּׁאֵר
כְּזִכָּרוֹן מְעֻוָּת עַד שְׁגִיָּה וְקָרוֹב לְבַדַּאי,
לַמְרוֹת הָאֱמוּנָה שֶׁאֲנַחְנוּ מַצְלִיחִים לְשַׁמֵּר
אֶת מַה שֶּׁאֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים וְאִבַּדְּנוּ.
הַחַיִּים נִסְבָּלִים יוֹתֵר בְּלֹא מִטְעָן עוֹדֵף.
 
בַּמָּקוֹם הֶחָדָשׁ, בֶּחָלָל הַמְטֻיָּח,
אֲנִי חֲסַר סִגְנוֹן כְּמוֹ הַבַּיִת –
בָּאוּהָאוּז לַעֲנִיִּים, אִם כִּי רָאוּי לְשִׁמּוּר.
בַּדִּירָה הַזֹּאת לֹא אֲהַרְהֵר עוֹד
בְּעֵץ הַתּוּת שֶׁהָיָה בַּחֲצַר הַבַּיִת הַיָּשָׁן.
הַשֶּׁסֶק מוּל הַחַלּוֹן הַפָּתוּחַ לִרְוָחָה
הוּא הַתַּמְרוּר שֶׁיֹּאמַר:
"אַתָּה כָּאן. הֶעָבָר עָבַר דִּירָה."
אֲנִי מוֹדֶה, זִילוּת הַטִּיחַ מְבִיכָה
אֲבָל אֵין סְדָקִים.
פַּעַם גַּם פֹּה הָיָה פַּרְדֵּס.
כָּעֵת זֶה נֶכֶס.
הַמַּרְאוֹת הָאֵלֶּה בֶּחָצֵר,
הַזְּכוּרִים גַּם בְּלִי תַּצְלוּם –
 עֵץ תּוּת, יוֹנִים, כְּבִיסָה,
אִמָּא רְכוּנָה עַל גִּגִּית מַהְבִּילָה –
מִצְטָרְפִים לְמַרְאוֹת אֲחֵרִים
שֶׁמֵּהֵם הָיִיתִי עָשׂוּי לְצַיֵּר לְעַצְמִי
דְּיוֹקָן שֶׁל הוֹרַי בְּטֶרֶם הִוָּלְדִי
בִּתְעִיָּתָם הַנּוֹדֶדֶת זֶה אֶל זֶה, וְאֵלַי.
הַאִם הִרְהֲרוּ בִּי
כַּאֲשֶׁר הִפְלִיגוּ מִקּוֹנְסְטַנְצָה
אֶל נְמֵל יָפוֹ?
כְּשֶׁאֲנִי פּוֹרֵשׂ אֶת מַפַּת חַיֵּיהֶם
אֲנִי מְאַתֵּר בִּנְקֻדַּת הַמּוֹצָא
עַל חוֹף הַיָּם הַשָּׁחֹר
אֶת עִירוֹ שֶׁל אוֹבִידְיוּס הַגּוֹלֶה,
שֶׁמִּמֶּנָהּ, בְּלִי מֵשִׂים אַךְ בְּנֶפֶשׁ יְהוּדִית,
נָסוּ בְּטֶרֶם הִגִּיעָה הַשָׁעָה –
דַּי בְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם אַחַת לְעוֹרֵר חֲשָׁד.
וּבְכֵן, מַה תֹּאמָרְנָה הָעֵינַיִם וְהָאָזְנַיִם  
שֶׁרָאוּ וְשָׁמְעוּ צַלָּפִים
בְּחָסָן-בֶּק וּבַכְּנֵסִיָּה הָרוּסִית,
יְרִיּוֹת עַל שְׂדֵרוֹת ווֹשִׁינְגְטוֹן וְסָלָמֶה,
וּלְבַסּוֹף, חָרְבוֹת מַנְשִׁיָה הָעֲרָבִית
בֵּין חוֹף הֶרְבֶּרְט סָמוּאֶל 
לִכְנֵסִיַּת סַן פֶּטְרוּס עַל הַגִּבְעָה.
אֶבֶן עַל אֶבֶן לֹא נוֹתְרָה שָׁם
וְהַזְּמַן הִצְמִיחַ דֶשֶׁא וְדוֹלְפִינַרְיוּם.
אֵימַת הַיֶּלֶד מִן הַדָּם הַשָּׁפוּךְ,
מֵעִיֵּי הָחֳרָבוֹת לְיַד הַיָּם
נִקְמֶצֶת לְאֶגְרוֹף בְּעֵינָיו וּבְמֵעָיו.
כַּעֲבוֹר שָׁנִים, הַיָּד, לִכְאוֹרָה מֵעַצְמָהּ,
מְסֻגֶּלֶת לִלְחֹץ עַל הֶדֶק כְּהֶרְגֵּל
וּבָהּ בָּעֵת לְהַנִּיחַ אֶצְבָּע עַל כַּפְתּוֹר הַמַּצְלֵמָה
וְשׁוּב לְצַלֵּם, בְּלִי לַחֲשֹׁב יוֹתֵר מִדַּי.
פָּשׁוּט רֶפְלֶקְס, כְּמוֹ יְרִיָּה.
 
נוֹאֲשׁוּתָהּ שֶׁל מִלְחָמָה נִכֶּרֶת בְּחֹסֶר סִגְנוֹן
וּבַעֲמִידָה עַל דָּם.
גַּם נַכְּבָּה הִיא רִקּוּד עַל זִבְחֵי מֵתִים.
יְמֵי זִכָּרוֹן הֵם
צִּפֳּרִים דּוֹמְמוֹת בְּחַגְוֵי הַקִּיר.
 
וַאֲנִי צוֹפֶה בְּךָ וּבָנוּ, בָּנוּ וּבְהוֹרֵינוּ,
כְּמִבְּעַד לְמִשְׁקֶפֶת הֲפוּכָה:
גֵּרִים וְזָרִים בְּמָקוֹם שֶׁנֶּהְפַּךְ מִתָּנָ"ךְ
לְפְּרוֹבִינְקִיָה יוּדֵיאָה וּלְמַנְדָּט,
וּמִמַּנְדָּט לַחֲלֻקָּה, וּמֵחֲלֻקָּה
לְנַחֲלַת אָבוֹת שְׁנוּיָה בְּמַחֲלֹקֶת.
מִצִּדָּהּ הֶהָפוּךְ שֶׁל הַמִּשְׁקֶפֶת אֲנַחְנוּ קְטַנִּים יוֹתֵר,
כִּמְעַט בִּלְתִּי רְאוּיִים,
וּמִי אֲנִי מִשְּׁנֵי צִדֵּי הָעֲדָשָׁה?
צַיָּד וְנִצּוֹד בְּקָנֶה אֶחָד.
אֲבָל בָּזֶה אֲנִי מְנַהֵל דּוּ-שִׂיחַ
עִם תַּצְלוּם יָשָׁן שֶׁהוּא אֲנִי וְלֹא-אֲנִי
כַּאֲשֶׁר אֲנִי קוֹלֶה בַּמִּטְבָּח לֶחֶם שָׁחֹר.
 
הַהֶרְגֵּלִים הָאֵלֶּה מִן הַבַּיִת
אֲמוּרִים לְהַעֲנִיק לְךָ תְּחוּשַׁת בַּיִת
בְּאֶרֶץ שֶׁהוֹרֶיךָ אֵינָם דּוֹבְרִים אֶת שְׂפָתָהּ.
אֹכֶל, לְמָשָׁל, יָכֹל לִקְבֹּעַ אֶת הַהֲוָיָה; 
אַךְ גַּם רָעָב הוּא פִילוֹסוֹף לֹא קָטָן.
אֱמֹר שֶׁזֶּה נוֹרְמָלִי, שִׁגְרַת יוֹמְיוֹם.
שֶׁכָּכָה זֶה.
שֶׁחַיִּים עִם חֲרָדוֹת קְטַנּוֹת
וַאֲפִלּוּ גְּדוֹלוֹת,
עִם שֶׁפַע וְעִם צֶנַע.
 
לְטוֹב וּלְרַע, אֵלֶּה הַחַיִּים,  
הַחַיִּים שֶׁנִּשְׁלְלוּ
מֵאֲבוֹת-אֲבוֹתֵינוּ מִחֻרְבָּן לְחֻרְבָּן
וְעַל נַהֲרוֹת בָּבֶל, ווֹלְגָה וְדָנוּבָּה
אַךְ הוֹרִישׁוּ לָנוּ וּלְבָנֵינוּ שִׁגְעוֹן גַּדְלוּת.
 
 
מְשׁוֹרֵר הַדַּלּוּת,
רְאֵה אֶת אֹפֶק הַיָּם הַמְחֻשָּׁק
בִּמְלוֹנוֹת-פְּאֵר, בְּדִירוֹת פֶּנְטְהָאוּז,
דּוּדֵי חִמּוּם וְצַלְּחוֹת טֵלֵוִיזְיָה,
אֶת הַשְּׁחָפִים הַצּוֹוְחִים מֵעַל לְשׁוֹבְרֵי גַּלִּים
וּמְחַרְבְּנִים עַל צִנּוֹר הַבִּיּוּב הַנָּטוּשׁ.
אֵלֶּה אֵינָם מְרַתְּקִים וְלוּ אֳנִיָּה אַחַת,

אַף לֹא גֵּאוּת אַחַת, אַף לֹא שַׁחַף.
 
הַגָּמָל הַמְּעוֹפֵף הוּא אָכֵן סְפִינַת מִדְבָּר –
הַיָּם חָרֵב וְהוֹלֵךְ בִּידֵי כְּרִישֵׁי נַדְלָ"ן.
 
הַמְּשׁוֹרֵר שֶׁהִתְהַלֵּךְ בָּעִיר הָיָה וְאֵינֶנּוּ.
אֶפְשָׁר שֶׁנָּפַח אֶת נִשְׁמָתוֹ הַיְּהוּדִית  
בְּקִיא אַלְכּוֹהוֹלִי עַל גֶּזַע עֵץ  
וּבְטֶרֶם מֵת אֲפִלּוּ לֹא זָכַר אֶת שְׁמוֹ.
אֲבָל מְשׁוֹרְרִים אֵינָם מֵתִים בֶּאֱמֶת.
הֵם שְׁרִירִים וְקַיָּמִים בְּדִמּוּיִים
כִּבְנֵי-אָדָם בִּקְשִׁיחוּתָם הַצְּחִיחָה:
גִּזְעֵי עֵצִים, בָּתִּים, עֲנָנִים
שֶׁמַּשְׁקִיפִים מִמְּרוֹמִים כִּיהוּדִים קַדְמוֹנִים
בְּפָנִים חֲמוּרוֹת בְּאַלְבּוּמֵי מִשְׁפָּחָה.
הַדָּבָר הַנּוֹרָא בְּכָל תַּצְלוּם קְבוּצָתִי
הוּא שִׁיבָתָם שֶׁל הַמֵּתִים בְּשָׁחֹר-לָבָן-אָפֹר.
שָׁם, בֶּעָבָר הַמְצֻלָּם,
הָעַיִן שְׁקוּעָה צַמְצָם אַחַר צַמְצָם –
יְרַקְרַקָּה בַּעֲכִירוּתוֹ שֶׁל הַיָּם,
בִּשְׁחֹר אִישׁוֹנָהּ הִיא מְלַוָּה מִנְּמֵל יָפוֹ
אֶת צַלְמֵי הַמֵּתִים בַּחֲלִיפוֹת וַעֲנִיבוֹת פַּרְפָּר
(שְׁנוֹרְרִים שֶׁל שְׁאָר רוּחַ),
רַגְלֵיהֶם הַצְּפוּדוֹת מְצֻפּוֹת שַׁבְּלוּלִים,
עֵינֵיהֶם פְּנִינִיּוֹת.
הֵם אֶלֶף עֵינַיִם.
 
 
הִנֵּה הֵם מְדַדִּים בְּלִי לְהָבִין לְאָן הִגִּיעוּ
(אִם יֵשׁ כָּאן מַה לְּהָבִין) –
עִרְבּוּבְיָה שֶׁל קְבָרִים,
יַבְּלִית, בִּיבִים, שָׁרְשֵׁי שִׂיחִים, 
גִּשְׁתוֹת תַּת-קַרְקָעִיּוֹת שֶׁל מַיִם מְלִיחִים
נִפְתָּלוֹת בֵּין גַּרְגְּרֵי חוֹל וּסְחִי.
כָּל מַה שֶּׁשֻּׁסַּע בְּגִידֵינוּ וְנִכְרַת מִבְּשָׂרֵנוּ
נִטְמַע בְּמַחֲזוֹר הָרָקָב.
 
מִשֶּׁנִּכְנָס הַשֶּׁמֶשׁ בְּחוּג הַגְּדִי,
אַתָּה וַאֲנִי בְּבֵית-עוֹלָמְךָ.
זֶה הַיּוֹם הַקָּצָר בְּלוּחַ הַשָּׁנָה.
הַצְּרָצַר מִתְכַּוֵּץ בַּגָּדֵר הַחַיָּה
וּמְחַכֵּךְ בְּמַשּׂוֹרוֹ אֶת שָׁרְשֵׁי הַשִּׂיחִים.
הָעוֹנוֹת אֵינָן מוֹדוֹת עוֹד
שֶׁתַּחֲזֹרְנָה עַל עַצְמָן בְּדִיּוּק
בָּאָבִיב אוֹ בַּקַּיִץ הַבָּא
וְהָעֵינַיִם אֵינָן נְשׂוּאוֹת
אֶל מֵעֵבֶר לַחַלּוֹן אוֹ לְלוּחַ הַשָּׁנָה.
מַה שֶּׁזָּכוּר לִי מֵאָז מְעֻוָּת וּקְצָת שָׁגוּי
אַךְ יֵשׁ מַשֶּׁהוּ שֶׁאֲנִי זוֹכֵר:
גַּב מְקֻשָּׁת שֶׁל חָתוּל
בַּחֲצַר בַּיִת בֶּן שְׁמוֹנִים,
חָתוּל חוּצוֹת
שֶׁכָּל פַּח זֶבֶל הוּא מְלוֹנוֹ.
וּבְכֵן, אֲנִי כָּאן, אוּלַי בְּדוֹמֶה לֶחָתוּל,
לוֹקֵחַ מִכָּל הַבָּא לַיָּד,
וּמִיָּד, פֶּן יֶאֶזְלוּ הַכֶּסֶף
אוֹ הַזְּמַן אוֹ הַכֹּחַ.
(וְהַזְּמַן אָכֵן אוֹזֵל, וְעִמּוֹ הַכֹּחַ).
לֹא דָּבָר מַמָּשִׁי הִזְעִיק אוֹתִי לְכָאן,
אֲפִלּוּ לֹא נִסּוּר צְרָצַר.
אֲפִלּוּ לֹא גַּעְגּוּעִים.
מְדֻבָּר בְּלֹא-כְלוּם לִכְאוֹרָה:
 
שִׁבְרֵי זְכוּכִית, מִקְּשַׁת נוֹצוֹת מְעֻפֶּשֶׁת,
צַעֲצוּעַ שָׁבוּר שֶׁל יַלְדֵי שְׁכֵנִים,
קוֹנְדוֹם עַל רִצְפַּת חֲדַר-מַדְרֵגוֹת –
זִכְרוֹ הַטָּחוּב שֶׁל אֵיבָר בְּאֵיבָר.
אֵלֶּה דְּבָרִים שֶׁל מַה בְּכָךְ,
אֱנוֹשִׁיִּים לִכְאוֹרָה,
חַיִּים וּכְבָר לֹא-חַיִּים,
מִשְׁקָעִים שֶׁל שִׁוְיוֹן נֶפֶשׁ,
אִי-שְׂבִיעוּת רָצוֹן וְתַרְעֹמֶת
הַנֶּעֱרָמִים כְּאַלִּימוּת, וְקַטְלָנִיִּים כְּמוֹתָהּ.
 
אֲבָל בַּחֶדֶר, עַל כִּסְאִי, לְיַד שֻׁלְחַן-הַכְּתִיבָה
אֲנִי הוֹגֶה עִבְרִית מְצֻיֶּרֶת, מֵצֵרָה,
וּמְצַיֵּר בְּמִלִּים מְצִיאוּת מְרִירָה:
שׁוּב לִרְאוֹת אוֹתָם בְּקֹצֶר יָדָם!
חֲשֹׁב הַיּוֹם, לִפְנֵי דּוֹרוֹת,
בַּהֲמוּלָתוֹ הַסַּוָּארִית שֶׁל יָם יָפוֹא,
אֵיךְ מִן הַשֶׁטַח הַגָּדוֹל הַהוּא
נִרְאוּ בַּמֶּרְחָק הַיָּם הַשָּׁחֹר וְיָם הַשַּׁיִשׁ,
וְהַשְּׁחָפִים וְרֶסֶס הַקֶּצֶף וְהַדָּגִים בִּמְעוּפָם,  
וְהַכֹּל כָּאן וְשָׁם, אָז וְהַיּוֹם,
דּוֹמֶה לִכְאוֹרָה, עוֹלַם תְּאוֹמִים,  
רֵיחַ הָאֲדָמָה, אַלְפֵי שְׁנוֹת תְּאֵנָה,
רִמּוֹן, הָדָר, זִמְזוּם דְּבוֹרִים
וְרֵיחַ נָמוֹג שֶׁל אִשָּׁה קַדְמוֹנָה
הֵם זָרוּת עֲנֻגָּה שֶׁאֵינָהּ מִתְפּוֹגֶגֶת.
 
הַחוֹף הַמַּעֲרָבִי הוֹמֶה כָּעֵת אוֹהֲבִים.
חוֹף הַתֻּפִּים רוֹעֵם. רֵיחַ הַמַּנְגָּל
מִתְנַפְנֵף בְּרוּחַ הַמֶּלַח. בְּקַו הָאֹפֶק
צְרִיחַ מִסְגָּד וְצַמָּרוֹת
נִשָּׂאִים עַל הַסְּלָעִים הַמְגֻשָּׁמִים
כַּאֲרָיוֹת-יָם שְׁחֹרִים-יְרֻקִּים,
גַּבָּם אַצָּתִי, עִשְׂבִּי, שַׂעֲרוֹנִי.
בְּאֵיזוֹ קְשִׁיחוּת זָקְפוּ אֶת עַצְמִיּוּתָם הַקַּמָּאִית!
בְּאֵיזוֹ עִקְּשׁוּת שִׁמְּרוּ
אֶת טְבִיעוֹת אֲזִקֶּיהָ שֶׁל אַנְדְרוֹמֵדָה!
אֵלֶּה זָרְמוּ בְּכָל עוֹרְקֵינוּ וַעֲצַבֵּינוּ
וְטִהֲרוּ אוֹתָם מִכָּל פְּלִיאָה שֶׁאֵינָהּ לִשְׁמָהּ.
וַאֲנַחְנוּ חָלַפְנוּ עַל פְּנֵי הַסְּלָעִים  
כִּגְלשׁ סְפִינוֹת אֲבִיבַּעַל מֶלֶךְ צֹר 
וַחֲלוּצֵי הָעֲלִיּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת בָּאַרְבּוֹת הָעַרְבִיּוֹת,
מוּל עֵינֵי סַפָּנִים כֵּהוֹת, בּוֹהֲקוֹת, אוֹרְבוֹת,
הִפְלַגְנוּ בְּאוֹדִיסֵאָה צִיּוֹנִית א
ֶל אוֹדֵסָה יַמְתִּיכוֹנִית,
בִּגְלוֹתֵנוּ אֶל גְּאוּלָה שֶׁסָּגְרָה עָלֵינוּ כְּבַיִת.
אַךְ אֵלֶּה הָיוּ כְּלֹא הָיוּ בִּשְׁעוֹתֵינוּ הָרִאשׁוֹנוֹת,
לֹא הֵם הָיוּ בְּאַפֵּינוּ וּבְעֵינֵינוּ עַל הָרָצִיף,
אַף כִּי הָיוּ אֵלֶּה שְׁעוֹתֵינוּ הַיָּפוֹת בְּיוֹתֵר –
הַחוּשׁ הַמְגֻרֶה בַּאֲוִיר הַיָּם וְהַמִּזְרָח,
הַפְתָּעַת הַזָּרוּת וְהַקּוֹלוֹת הַגְּרוֹנִיִּים.
וְכָךְ הָיִינוּ עִמְּךָ גַּם בְּהַפְלָגָתְךָ הָאַחֲרוֹנָה
מִוִּינָה אֶל יָם טְרִיֵיסְט
וְאֶל יַמָּהּ שֶׁל יָפוֹ.
 
הַזְּמַן שֶׁחָלַף מִיּוֹם מוֹתְךָ לֹא שִׁנָּה כָּאן
אֶת שְׁעוֹן הָעוֹנוֹת וּשְׁאוֹן הַיָּמִים
וַעֲנִיֵּי עִירְךָ אֵינָם קוֹדְמִים מִשֶּׁהָיוּ.
הָאֲדָמָה פּוֹעֶמֶת מִתַּחַת לַזֶּפֶת וְלַבֵּטוֹן.
צוֹרְמָנִית הָרוּחַ הַמְּנַעֶרֶת אֶת הַשֶּׁסֶק,
הַגַּג נֶאֱנָק עִם מַרְזֵבוֹ הַחוֹרֵק בְּכַרְכֹּב הַבַּיִת.
הַחֹרֶף, הַכֹּל כִּמְעַט כְּשֶׁהָיָה, חֹרֶף.
אֶרֶץ וְשָׁמַיִם נֶאֱבָקִים זֶה בָּזֶה בַּקָּרָה
הַחוֹפֶנֶת אֶת הַגּוּף
שֶׁאֵינוֹ מוֹצֵא אֶת מְנוּחָתוֹ הַנְּכוֹנָה.
שָׁנִים רַבּוֹת יָשַׁנְתִּי בָּאוֹר.
עַכְשָׁיו אֲפִלּוּ בַּחשֶׁךְ אֵינִי נִרְדָּם.
חָדַלְתִּי לִמְנוֹת כְּבָשִׂים.
הִפְסַקְתִּי לְתַכְנֵן בָּרֹאשׁ מַהֲלָכִים אַלְגּוֹרִיתְמִיִּים.
אֲפִלּוּ מַלְאָכִים אֵינָם עוֹלִים 
וְיוֹרְדִים מוּל עֵינַי בִּדְמָמָה
בְּסֻלָם עַרְפִלִּי נָמוֹג בְּנוּמְבּוֹן.
זָהִיר, בְּמִסְדְּרוֹנוֹת הַחשֶׁךְ,
אַט-אַט אֲנִי יָרֵא
שֶׁאֵין קִירוֹת וְאֵין מִפְלָט.
 
שְׁרַקְרַק מַמְרִיא מִן הַשֶּׁסֶק בֶּחָצֵר
וְחוֹצֶה אֶת הָרְחוֹב
אֶל חֲצַר הַשְּׁכֵנִים,
אֶל הַבְּרוֹשׁ.
צִפּוֹר בֶּחָצֵר זָרָה –
אַיֵּה קִנָּהּ וְאַיֵּה גָּלוּתָהּ?
אֵין כָּאן דָּבָר שֶׁאֵינִי מַכִּיר
וְאֵין עוֹד דָּבָר שֶׁמֻּכָּר לִי בֶּאֱמֶת.
אֲנִי מִתְהַלֵּךְ בְּאֶרֶץ שֶׁכִּמְעַט אֵינָהּ אַרְצִי
בְּעִיר שֶׁהִיא עִירִי מִלֵּידָתִי עַד מוֹתִי,
בְּקֶרֶב אֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם מְדַבְּרִים עוֹד בִּלְשׁוֹנִי
אַף כִּי לָהֶם וְלִי שְׂפַת אֵם אַחַת.
שְׂפָתָם זוֹעֶקֶת נוֹאָשׁ בְּחֶרְדָתָם וּבְטִמְטוּם לִבָּם.
 
אֲנִי מַחֲשֶׁה.
 
מָגוֹר סָבִיב.
הָאֲדָמָה שֶׁאֵינָהּ מַגִּידָה מֵעֲפָרָה אֶת עֲבָרָהּ
תְּשַׁמֵּר אֶת הַשְּׂרִידִים
עַד גּוֹג וּמָגוֹג.
 

הערת שוליים

היה במשפחת סבי מצד אמי דוד ושמו שמיל, שהיה נוהג לפסל ציפורים קטנות בעץ. כל שידוע עליו הוא שהכומר בעיירה פקד עליו, מתישהו בשנות השלושים המוקדמות, לבנות נשר גדול ולהציב אותו על גג הכנסייה המקומית. לזכותו של הכומר ייאמר, ששילם על העבודה ממון רב. הדוד שמיל מצדו טרח וגילף את הנשר, עלה לגג, ואז הניח לנשר לעוף. איש לא ידע מה עלה בגורלו של הדוד, עד שלפני כמה ימים הופתענו לגלות את שמו בהערת שוליים בביוגרפיה החדשה של היינריך הימלר.

ארבע הערות

 

יש לאחרונה שלטי קרטון ברחובות: "מתיחת פנים בשיטה טבעית", עם מספר סלולרי. אני מנסה ממש לדמיין את זה: אני הולך ברחוב, נעמד, מחייג את המספר מיד, קובע תור, מגיע הבנאדם, לוקח אותי בטנדר לקליניקה, מותחים לי, אני חוזר באוטובוס הביתה, רואה את השלט, נעמד, מתקשר, מגיע הבנאדם. אבל מכיוון שמתחו לי את הפנים בשיטה טבעית הוא לא מזהה אותי.

 

יש בציבור הדתי מנהג, ללכת בשבתות על הכבישים. כשמגיעה מכונית הם לרוב מפנים את הכביש רק אחרי כמה שניות, קצת באטיות. אפשר להבין מזה משהו על הציבור הזה ויחסו לשטחים הכבושים.

 

עיון ראשון בספר חדש של ארנה קזין, "על הנוחות" (בבל). השערה: קיימת "ספרות נוחה". לא עוד ספר "טוב", "מעניין", "חשוב" – אלא ספר "נוח" להבדיל מ"ספר לא נוח". שיחה אפשרית בחנות: –"איך החדש של X"? –"נוח, ממש נוח". – "הוא כלול במבצע?" – "לא, אבל הוא באמת ספר ממש-ממש נוח".

 

"כשהייתי קטן…", אמר לי בני בן התשע היום.