צָף עַל הַגַּב, הַשֶּׁמֶשׁ
קוֹרַעַת לָהּ חַלּוֹן עָגֹל מִבַּעַד
עֲנָנִים וְאָרִיג שָׁחֹר מֵצֵל.
בַּמַּסְלוּל הַמַּקְבִּיל שׂוֹחֶה בְּנִי. זָקֵן חוֹסֵם אוֹתוֹ.
עוֹד תְּנוּעוֹת מִסְפָּר אַגִּיעַ אֶל הָעֲמֻקִים.
יֵשׁ פַּחַד לַחֲבֹּט אֶת הָרֹאשׁ.
הַשֶּׁמֶשׁ עוֹד שָׁם אַךְ
מְכֻסָּה כְּבָר
בַּבַּד הַשָּׁחֹר הַמָּתוּחַ,
בֶּעָנָן הַשָּׁחֹר. נִסְגַּר הַחַלּוֹן. הַזָּקֵן
נֶעֱמַד בְּאֶמְצַע הַבְּרֵכָה. מִתְנַעֵר, אֲנִי תָּר
אַחַר הַיֶּלֶד, בְּחֹשֶׁךְ פִּתְאֹמִי, בַּמַּיִם הַקָּרִים.
דרור בורשטיין
מתחת לשולחן 