מחבר דרור בורשטיין

יש דלי אחד שאפשר לראות דרכו את השמיים באמצע היום. לפני שנים הדלי הזה היה, כך מספרים, לוויינו הנאמן של הירח. שנים חג, מָלֵא בחשכה, סביב הלבנה. איך ירד ממקומו הרם אל רצפת המטבח של ביתנו קשה לומר. בוקר אחד פשוט נתקלנו בו בפה מלא משחת שיניים. לאור היום אנו יושבים סביבו, מכינים את שיעורי הבית, מעת לעת צופים אל תוך הלילה. אילו היה הדלי רחב יותר היינו מזנקים כבר אל תוך תוכו ומגיחים הרחק מכאן, מחבּרותינו החומות עוד בידינו כעפיפונים קצרים. אבל הפתח צר, הן לא נכניס רק יד או רגל. מוטב להסתכל וזהו. וכך, בלילות ללא ירח, כשחושך מוחלט שורר בעיר, זורח הדלי שלנו בַּבַּיִת באור בהיר, נִזְכָּר בשנים בהן נִמְנָה על צְבָא השמיים. 

 

[נכתב בעקבות אחד התצלומים בתערוכה של עילית אזולאי, הנפתחת היום]

השביתה מתמשכת ויתכן שהסמסטר יבוטל. כבר עבר יותר מחציו. יתכן שיימצא בסופו של דבר פתרון כספי שיהיה מקובל על המרצים הבכירים ושנת הלימודים תשוקם איכשהו ותסתיים באוגוסט (רק חשבו על בזבוז החשמל הכרוך בהפעלת מזגנים כה רבים בקיץ). אבל כל פתרון כזה יהיה רק פתרון זמני עד לשביתה הבאה, שתפרוץ בוודאי בעתיד כלשהו – הפעם על ידי המרצים הזוטרים. משהו במשא ומתן הנוכחי מזכיר את המשא ומתן של הסכמי אוסלו: "חוזה שלום" שאינו אלא מבוא למלחמה עתידית. כתב קאנט ב"לשלום הנצחי": "לא תיחשב שום ברית שלום [ככזאת], אם נעשתה תוך קיום סייג סודי של החומר למלחמה עתידה" (תרגמו ש"ה ברגמן ונ' רוטנשטרייך). בהסכם שייחתם עם המרצים הבכירים, ואני מקווה שייחתם, לא יהיה כמובן שום סייג סודי כזה, אבל הוא יתקיים בו באופן מובלע –  בשתיקה של ההסכם כלפי כל דור העתיד של המרצים שהוא הבעיה האמיתית של האוניברסיטאות (הדברים ידועים: העסקה תוך פיטורים מדי שנה, ארבעה חודשים ללא שכר כל שנה כלומר ניכוי סמוי של 33% מכל שקל מהנטו, שעליך לחסוך לקיץ, בנוסף לניכויי המסים הרגילים, העדר של "תנאים סוציאליים" ואפס מחויבות של האוניברסיטאות לרציפות בהעסקה, תוך ציפייה – שמוגשמת – למחוייבות מלאה של המרצים הזוטרים למוסד ולסטודנטים).

באופן פרדוקסלי, ככל שישיגו המרצים הבכירים יותר בתביעותיהם הנוכחיות, כך יגבירו את הסיכוי לשביתה עתידית של הסגל הזוטר והמרצים מן החוץ, שהישגי עמיתיהם הבכירים רק יגבירו מן הסתם את דאגתם.

 

(הכותב הוא מרצה מן החוץ בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב).

עמודי הסיום של הספר התיעודי בלי שום מקרה מוות: סיפורים מקיבוץ לוחמי הגטאות, הוצאת בבל ובית לוחמי הגטאות 2007, 798 עמ'. אפשר לרכוש את הספר דרך אתר בית לוחמי הגטאות.

 

 

 

 

יצחק (אנטק) צוקרמן:

 

זה היה ב-17.1.1945 בשעה 12. ישבנו לארוחת הצהריים, כשהופיע בעל הבית ואמר:
"טנקים סובייטים בעיר".

אני זוכר את הרגע: צביה, אני והכלב יצאנו אל הכיכר וראינו טנקים סובייטים,
טנקיסטים שחורים מן הפיח, עַם צוהל, ופתאום, לראשונה – התחלתי לבכות.
התהלכנו עם הכלב ולקראת ערב חזרנו הביתה.
 
דווקא עתה, כשראיתי את ההמון המריע, בהיותי שם עם צביה ועם הכלב
פתאום חתכה אותי כמו בסכין
הידיעה
שאין עַם יהודי.
ההרגשה הזאת גאתה בי, בזמן שהטנקיסטים התנשקו עם הקהל והפרחים התנופפו באוויר;
הצהלה הזאת, נוכח היותנו בודדים, מיותמים, אחרונים
איזו שמחה יכולה היתה להיות כאן?
הייתי רצוץ ושבור לגמרי.
עד לאותו זמן, היה עלי להחזיק את עצמי בחישוקים, ואילו עכשיו, מותר היה לי כבר לבכות,
להיות חלש. פתאום שאלתי: מה אני ומה כוחי?
בסופו של דבר, גם למלחמתי שלי על החיים היה גבול.
כך לא רק אצלי, כך אצל כל האנשים.
במשך כל הזמן [במלחמה] היתה תחושת שליחות שנתנה לנו כוח, אבל עכשיו
זה נגמר כביכול. אנשים שָׁאֲלוּ
לשם מה להמשיך
 
 
היתה לי בעיה עם הרגל שלי
מקום הפציעה נפתח מחדש
במשך זמן רב לא סבלתי
אך בחודשים האחרונים של 1945
אולי בעקבות המאמץ שלי בדרכי ה"בריחה"
צלעתי
 

*
 
אחרי המלחמה
יצאתי לערים החרבות במזרח פולין לחפש יהודים.
 
מבחינה נפשית היינו כולנו אמיגרנטים (מהגרים),
לרבות אלו שנולדו בפולין
כי זו כבר לא היתה פולין שלנו
פולין היהודית, הרחובות היהודים
היינו כעלים נידפים ברוח
אך היתה לפנינו
עבודה רבה:
לקלוט את האנשים
לארגן אותם
לדאוג לשיקומם
להקים קיבוצי הכשרה.
ואילו החברים שיצאו לרומניה [קבוצת אבא קובנר]
נשארו מנותקים פיזית ונפשית מכל הבעייתיות
שעמדה לפני אלו שנשארו בפולין.
 
הנה, אנשים בעלי כוח, בעלי כישורים, יושבים ימים ולילות ברומניה
ומרבים להתווכח על נקמה…
הם יצאו סביבם אווירה מיסטית, חולנית, המסייעת לטיפוח חלומות בלתי מציאותיים.
הייתי בעד פעולות נקם.
אבל דובר על פעולות שלא הייתי נותן להן את ידי בשום אופן, כמוה רעלת בארות, נהרות,
גם אחרי כל מה שעשו לנו הגרמנים, ההומניזם היהודי לא נכחד.
לא הייתי נותן את ידי לפעולות "עיוורות", נגד המונים, לפעולות של נקמה קולקטיבית.
צריך היה לנקוט באמצעי גמול אינדיבידואליים.
היתה דרושה סלקציה והיו דרושים פסקי דין.
הפעולות ההמוניות שתוכננו [בידי קבוצת אבא קובנר] לא היה בהן מענה
והיתה בהן רק ירידה לרמתו של האויב. זה היה טירוף הדעת.
אלא שבפולין [בניגוד לרומניה] לא עמדה השאלה כך כלל,
מפני שלא היה אפשר לעשות גם את זה וגם את זה [גם להתארגן לעליה וגם לנקום].
 
אינני רוצה ולא אוכל לנקום לפי דרכם.
וזאת לדעת: לא תהיה נקמה.
אלה דיבורים בעלמא.
לא. לא תהיה נקמה.
 
הלא היתה מוטלת עלינו אחריות לאומית
המלחמה לא נגמרה עדיין;
מה יהיה עם היהודים שנותרנו במחנות הריכוז?
והיתה גם תקווה כי נמצאים יהודים רבים בברית המועצות.
 
הרי היינו מוכרחים לארגן מסגרות לצעירים, למבוגרים, לפרטיזנים.
אחרת, איך תיתכן "בריחה"? האם יהודי יחפש בעצמו את הגבול?
במאי 1945 עוד לא ידענו כמה יהודים יבואו מברית המועצות
איש עוד לא ידע. היו מדברים על רבע מיליון יהודים שעברו גבולות.
לכן עניין הנקמה לא עמד בראש סדר היום שלי –
אלא עניין ארגון היהודים.
לא ידענו מה עומד לפנינו;
התקופה נשאה עליה חותם של "בטרם"
היתה זו תחנה בדרך.
 
בכל המקומות האלו, בארצות המעבר,
העניין היה לגבש את הכוחות שלנו, למנוע את פירורם.
המטרה היתה לעודד את הרוחות.
רציתי להתנסות בגופי בדרכי המעבר, לעבור עם היהודים יחד
את חוויית המעבר.
 
החיים במחנות המעבר היו חיי ניוון, חיים של בטלה, חיים בחסדי הזולת.
לא היו גדרי תיל, היה חופש. ממילא אף יהודי לא היה בורח משם.
שם היה מזון, הי הלחם-חסד, שניתן על ידי אונר"א.
היתה נוחיות של בטלה.
בתקופה הזו של 1945 או 1946 היהודים היו מוכנים לחיים כאלה.
לא היה קשה להם להתרגל לזה.
היתה נחוצה חרישה עמוקה מאוד של התנועות, של השליחים, עבודה חינוכית אדירה,
כדי להחזיר את צלם האדם לאנשים האלה.

 
*
 
באותם ימים קמה ועדה מיוחדת, במטרה לגלות ילדים יהודים.
תחילה כל גורם פעל בנפרד, אבל קצת מאוחר יותר נותר שיתוף הפעולה ("הקואורדינציה").
מהארץ היה פעיל בזה לייבלה גולדברג. מטעמנו – שרה שנר.
גילוי הילדים הראשונים היה מקרי.
עברתי ברחוב בצ'נסטוכוב
פתאום שמעתי שירה
שאלתי מי שם, ואמרו לי שאלה ילדים יהודים
קבוצה של נערים יהודים בני 16. התחלתי להתעניין.
נכנסתי ושאלתי על מוצאם. הם סיפרו שהסתתרו זמן רב.
הילדים היו במחנה האסאק והם לומדים כעת בבית ספר פולני.
"ממה אתם מתקיימים?", שאלתי אותם, והם אמרו: "אנחנו גונבים".
כולם היו יתומים.
נתתי להם את הכתובת שלי בוורשה.
חזרתי לוורשה.
 
יום אחד מופיעה משלחת של הנערים האלו.
קבוצה זו היתה היסוד לקיבוץ הראשון שהוקם אז.
זו היתה בשבילנו שמחה גדולה.
 
*
מתוך נאום מרדכי-חיים רומקובסקי, ראש היודנראט בגטו לודז', 4.9.1942:

על הגטו ירדה מכה קשה.
דורשים מאתנו את הדבר היקר לו ביותר – ילדים ואנשים זקנים.
אני נאלץ להושיט את ידי ולהתחנן: 'אחי ואחיותי, תנו לי אותם!
אבות ואמהות, תנו לי את ילדיכם!
אתמול נתנו לי פקודה לשלוח מעל 20,000 יהודים מן הגטו.
הגענו למסקנה
שיהיה הדבר קשה ככל שיהיה
אנו מוכרחים לקבל את ביצוע הגזרה לידינו.
אני מוכרח לבצע את הניתוח הקשה השותת דם, אני
מוכרח לקטוע איברים, בכדי להציל את הגוף.
באתי כמו גזלן
לקחת מכם את היקר ביותר ללבכם.
יש לנו בגטו חולי שחפת, שימיהם או אולי השבועות שלהם ספורים.
איני יודע, אולי זו תוכנית שטנית, ואולי לא, אך איני יכול להתאפק מלהביע אותה:
תנו לי את החולים הללו, ובמקומם אפשר יהיה להציל בריאים.
 
 
*
צוקרמן:

בדברי על איחוד בכנס הציוני בלונדון, באוגוסט 1945

הטחתי דברים מרים.
ועדיין לא אמרתי את כל האמת שבלבי.
אמרתי: "אין לי טענות אל הארץ ואל התנועות שלנו בתקופת המלחמה.
אני משער לעצמי שהם עשו כל אשר יכלו…
אבל לא נסלח לכם, שמיד לאחר המלחמה לא בא איש אלינו להושיט לנו יד אחים".
 
אני אומר זאת לא רק על המוסדות הלאומיים;
אני מתכוון גם למוסדות התנועתיים, לקיבוץ המאוחד, לקיבוץ הארצי ולהסתדרות העובדים.
כל אלה כמעט שלא הבינו, לא דיברו בשפה שלנו,
בשפת שארית הפליטה.
לנו היתה שׂפה אחרת לגמרי.
 
אני יכול להסיק שהמאמצים מצד הארץ להגיע אלינו לא רק שלא היו מספיקים
אלא שגם היתה בינינו
תהום פסיכולוגית.
והיה קיים פער גדול לגבי ההכרה – מה אפשר לעשות ומה לא.
לי היתה אמת מידה שונה לגמרי מזו של האנשים בארץ.
אמנם גם אני כבר איבדתי כעת את אמת המידה ש הימים ההם,
שזה לא קיים שום חיץ, עד המוות, בין האפשרי והבלתי אפשרי…
הייתי כל כך מורגל לאותה אמת מידה, בגין "האוניברסיטה של שנות היטלר",
שעברתי אותה, כאשר כל דבר שעשית היה לו רק משמעות אחת: מוות.
מוות בעבור יציאה מן הגטו
מוות בעבור נסיעה ברכבת
מוות בשביל כל דבר;
אז זו היתה אמת המידה התמידית שלי.
ואילו הארץ חייתה חיים אחרים לגמרי, לפי אמות מידה אחרות:
לעבור גבולות, להגיע – [הנהגת היישוב בא"י חשבה:]
מה יגידו? איך ייכנסו? זה לא היה [להנהגת היישוב] מובן מאליו.
וזה לא ייסלח.
ראוי שיידעו זאת.
הוי ארצי – ארץ החלומות…
 
זו היתה אהבה חד-סטרית.
זה לא ייסלח לקיבוץ של טרום-מדינה, הדינמי, הקיבוץ של הפלמ"ח,
של ההעפלה, של האקטיביזם.
לא ייסלח.
 

*
 
האם יום השחרור הוא תאריך שבו פוקעת האחריות לגורל אחרוני היהודים?
האם באותו יום שאני שוחררתי, נגמר בשבילי התפקיד הלאומי? אני לא יכולתי לנהוג כך.
זה גרם לי לשברון לב.
 
היינו אז בודדים מאוד
צריך לזכור
שהמלחמה עוד לא נגמרה
היא נגמרה בשביל אבא קובנר… נגיד שאפילו בשביל צביה ובשביל יצחק צוקרמן
אבל היא לא נגמרה בשביל העם היהודי.
היא גם לא נגמרה בשביל העולם. ברלין עוד לא נכבשה.
לפעמים נוטים לשכוח את הסיטואציה.
לא ידענו מה נעשה במחנות. לא ידענו מה בברית המועצות.
ידעתי שעומד על הפרק שובם של אזרחים פולנים (לא רק יהודים) משטחי ברית המועצות.
מי היה מקבל אותם? איך היו מתארגנים?
הרי לא היה אפשר להשאיר אותם לנפשם.
אנחנו, כלומר ועד יהודי פולין, היינו "המגן דוד אדום", היינו העזרה הראשונה.
 
ה"בריחה" נמשכה והעמידה בעיות לפני החברים שלנו.
כל זמן שהיה מדובר בעשרות אנשים, שהיו עוברים מדי לילה או מדי יום, הבעיות לא היו קשות מאוד.
אבל כאשר החלו לנהור מדי יום המוני יהודים, התעוררה השאלה איך לארגן ולכלכל את התנועה הזאת.
לא היו מִבנים סמוכים לנקודות המעבר, ולא תמיד היה אפשר להעביר את כולם, והיינו זקוקים למקומות ריכוז.
 
 
מארֶק אדלמן:

…נגמרה המלחמה. המלחמה שבשביל כולם היתה נצחון.
אבל בשבילי זו היתה תבוסה, וכל הזמן היה נדמה לי
שאני חייב
לעשות עוד משהו
ללכת לאיזה מקום,
שמישהו מחכה לי
וצריך להציל אותו.
משהו רדף אותי מעיר לעיר וממדינה למדינה.
אבל כשהייתי מגיע
התברר שאף אחד לא מחכה
ואין כבר למי לעזור
ובכלל אין מה לעשות
אז חזרתי.
אמרו לי: ' ואתה עוד רוצה להסתכל על החומות האלה,
על המדרכות, על הרחובות הריקים?'
ואני ידעתי שאני חייב להיות כאן, כדי להסתכל עליהם.
אז חזרתי. שכבתי במיטה וכך נשארתי.
ביליתי בשינה ימים ושבועות.
 
צוקרמן:

בכמה ערים ביקרתי?
כמה יהודים מצאתי?
מה עוללה לנפשי התקופה הזאת שאחרי המלחמה?
אני יכול לומר
שזה הרס אותי.
תקופת המלחמה לא עשתה בנפשי שמות כאלה
ועבר די הרבה זמן עד שזה הגיע להכרתי.
למרות שידעתי את הכול
בכל זאת, הכל היה אז "בגדול".
פתאום ראיתי במו עיניי הכול לפרטיו.
ראיתי לנגדי את התהום יותר מאשר בשנים 1943-1944
בלי עַם
בלי יהודים
בלי משפחה
בלי חברים. זה היה
קשה מאוד.
הייתי בנדידה מתמדת בין לודז' לוורשה, שם היה מקום עבודתי
לילה-לילה על משאית.
אני זוכר את עצמי בחורף, רועד מקור
בדרכים המשובשות
רץ בלילה כדי להיות עם החברים בלודז'
כדי לקום למחרת עם שחר ולחזור לוורשה.
מעולם לא היתה לי תקופה כה קשה. אפילו לא בימי האקציות.
הרִיק הזה הפתאומי שלאחר האימה
התהום הזאת –
לא היה שחר. לשם מה לחיות?
אני אומר שאלמלא האידיאה הזאת
אלמלא ארץ-ישראל והכוח שהיא הפיחה בי
הייתי בוודאי גומר עם עצמי.
הארץ היא שהצילה אותי כאדם.
 
מארֶק אדלמן:

מישהו צריך להמשיך ולחיות
במקום בו חיו כל החברים.
צריך היה להמשיך ולקיים בפולין נוכחות יהודית,
בַּמקום אשר בו חיו יהודים ובו מצאו את מותם.

 

 

 

צוקרמן:

מדי פעם בפעם הייתי לוקח אתי דברי-מאכל ובקבוק
ויושב שעות על האבנים מול ההריסות.
אלמלא הארץ הייתי מגיע לאלכוהוליוּת מוחלטת.
היתה הרגשה של חלל ריק.
המראות האלה, בלודז' ובמקומות אחרים…
אלפי יהודים היו שם.
מראה הבתים העזובים…
היה איזה מצב חולני של בתי קברות…
הקברים ההמוניים…
 
מיד אתה מוצא את עצמך עובד, נושא באחריות…
 
הייתי בן עשרים ותשע שנים.
 

עָלִים יְבֵשִׁים נָחִים
בְּעֹמֶק שְׁלוּלִית בִּקְצֶה-גַּן –
צִפּוֹרֵי סוֹף הַשָּׁנָה

http://www.newlibrary.co.il/HTMLs/article.aspx?C2004=13676&BSS53=13176

בָּהֶם
לֹא בַּכּוֹכָבִים
מֻכְרָע
הַגּוֹרָל

(זביגנייב הרברט, על העננים שמעל פררה, בספר "אלגיה לעת פרידה", עמ' 76-79, בתרגום דוד וינפלד)
(קטע מתוך רשימה בלתי גמורה על פררה, שתחילתה בשירו של זביגנייב הרברט "עננים מעל פררה" שפתחתי וקראתי בפררה, 4.4.2007, ובשיר "רוביגו" [כאן התרגום לאנגלית] מתוך אותו ספר, שקראתי בתחנת הרכבת רוביגו, בדרך מפדובה לפררה, כמה ימים לפני כן, 31.3.2007. נזכרתי בעננים בגלל התצלום הזה של יורם קופרמינץ).

– – – – –

השיר "רוביגו", מתוך ספר באותו שם (1992), הוא שיר של היעצרות. היעצרות לא ברורה בתחנת רכבת של עיר נידחת, במונחים של מפת התיירות האיטלקית. רוביגו היא מקום שבין לבין, בין פדובה לפררה. כמו מודיעין בין תל אביב לירושלים. בשתי ערים אלו מבקר התייר; ברוביגו הוא רק עובר, אם בכלל. "מֵעוֹלָם לֹא דָּרְכָה [ברוביגו] כַּף רַגְלִי הַחַיָּה", הרברט כותב, כלומר: כף רגלו הדמיונית דרכה שם. היא דורכת שם עכשיו, כשהוא נעצר ועולות בו "אסוציאציות לא ברורות" בקשר לביירון או לגתה. אולי המחזה "קלוויגו" של גתה.

הוא מדמיין את העיר הזו מבחוץ ולא מבין מדוע: "וְעַל שׁוּם מָה אֲנִי חוֹשֵׁב עָלַיִךְ רוֹבִיגוֹ רוֹבִיגוֹ". תשובה אפשרית לשאלה: כי הוא, כמשורר פולני, הוא למען האמת "אזרח" של רוביגו יותר משל פררה או פדובה או פירנצה, הנזכרות בשיר. זה מקומו ה"נכון", ורק חסד מאפשר לו לחשוב על עצמו כשייך למקומות האחרים (כמו ציורי הקיר של אלטיצ'רו בפדובה). את פררה הוא אוהב כי היא מזכירה לו "את עיר אבותי[ו] השדודה" (לבוב), אבל למען האמת רוביגו היא שהיתה צריכה לעורר בו את הזיכרון הזה.

הוא יודע שהוא היה צריך לרדת כאן, לא בפררה. שזו ה"עיר התאומה" שלו. אבל הוא לא יורד. רוביגו היא החצר האחורית של איטליה ושל מה שהיא מייצגת עבורו: חיים בעבר יפה יותר, חיים בשירה, הרמת הראש אל העננים. בפררה הזיכרון האיום על לבוב ועל פולין עטוף ביופי של העיר, הראש מורם אל העננים, שהרברט מכיר אותם "מציור של גירלנדיו". אולי זה. כן: העננים הם של "מסע רצחני" אמנם, אבל רצחנות שיש לה "תרופה" מסוימת. רצחנות שאינה חזות הכול. וברוביגו אין תרופה, ואם יֵרֵד שם מהרכבת (כתבתי לעצמי בדקות שעמדה הרכבת בתחנה רוביגו, שהשלט הישן שלה הוא בלי ספק השלט שננעצו בו גם עיניו של הרברט) לא ייוותר לו אלא המקום כמות שהוא: "עִיר אֲשֶׁר מִישֶׁהוּ מֵת בָּהּ אֶמֶשׁ מִישֶׁהוּ נִטְרְפֶהָ דַּעְתּוֹ/ מִישֶׁהוּ הִשְׁתַּעֵל כָּל הַלַּיְלָה בְּלֹא תִּקְוָה". לכן הוא נוסע לפררה ומשם, אני משער, כותב את השיר על רוביגו. ברוביגו אין שיר, חשבתי כשנכנסתי למוזיאון של הדואומו בפררה, הספר של הרברט בידי.

במוזיאון, פסל "המדונה של הרימון" (1406) של ג'אקופו דלה קוורצ'ה (1375-1438). היא אוחזת רימון, שהוא בהקשר נוצרי סמל לכנסייה – הגרגרים הם המאמינים המתכנסים תחת גלימת הכנסייה. ובמידה פחות רלבנטית, זהו סמל השפע והפריון. מה טבעי יותר מהמדונה האוחזת בכנסייה ובמאמינים? אבל לא. הרי אין זה רימון פשוט, אלא מפלצת כדורית מלאת שיניים (יש להביט בתמונה בהגדלה). זה הפרי המפחיד ביותר שראיתי מימיי. הרימון הזה מכיל את הזעקה שנמחקה מן האם ומן הילד השלווים. ואם זו הכנסייה, זו כנסיה מבעיתה. זה מפחיד, מפני שלרימון יש אליבי: אין הוא אלא פרי פעור. הוא לא מאפשר לך לפענח אותו כאיום, הוא נסוג בלי הרף אל קליפתו החיצונית, התמימה.

וכך, הפסל הוא משחק נורא בין שלושה כדורים, כשלושה כדורי שיש שלוליין מטיל באוויר: ראש האם, ראש הילד וראש המפלצת. וראש המתבונן המגיש את עצמו אל המערכת הזו. קרוב יותר, קרוב יותר. רוכן להתבונן בפרי, לראות-לנגוס את הרימון שמסתער עליך בנשיכות וכתר. כתר הרימון – כתר המדונה. כדור הרימון – כדור פני התינוק. וכמה אפל החלל שמעל ידה המקופלת, האוחזת ברימון, מנהרה אפלה, תהום.

עוד שירים של הרברט >> – וגם כאן >>>

מַמְתִין לִגְרָר בַּמְּכוֹנִית
מֵרָחוֹק אֲנִי שׁוֹמֵעַ
הֶמְיַית יְלָדִים בַּהַפְסָקָת הַבֹּקֶר

 

(הוראות ההכנה: לוקחים דואר זבל באנגלית ומתרגמים אותו על ידי מכונת תרגום, למשל של בבילון).

בגני קיו (Kew), מרחק כחצי שעה נסיעה ברכבת מלונדון, אחרי הליכה בגן הנפלא המופרעת רק על ידי המטוסים הממריאים אחת לכמה דקות משדה התעופה הסמוך, פורמת את דממת הגן ששב ומתכנס אל שתיקתו, עד לפעם הבאה. בקצה השמאלי, לפתע פתאום, צץ לו גן יפני, בתוך זה האנגלי. הגן היפני מתבשר על ידי אבן קטנה, שעליה חקוק שיר, ביפנית ובאנגלית:

 

Even sparrows

freed from all fear of man

England in Spring

 

את ההייקו הזה כתב קיושי טקהאמה כשעמד במקום הזה עצמו בו השיר חקוק. ואני מרים את מבטי, ולמרות שכבר סתיו באנגליה, אני יכול להבין איזה אביב הוא ראה. זו כנראה הפעם הראשונה שקראתי שיר במקום כתיבתו. כמו לנגן על הפסנתר של מלחין את המוזיקה שהוא כתב עליו.

הגן האנגלי מארח את חברו היפני בטבעיות. ממש שיעור בהכנסת אורחים. אינך יכול לחוש מתי האחד מסתיים ומתי השני מתחיל. פתאום אתה בפנים. מין לחיצת ידיים רכה של שני חברים שלא התראו שנים אך מקורם אחד. כמו הסלעים והעננים בציור של קונסטבל, שראיתי אתמול.

לצד הגן, כמעין הערת שוליים, או הד של פרידה מהגן היפני, עוד מובלעת של חצץ וסלעים. על הסלע – כלומר על ראשו המבצבץ – יש אצטרובל. לצדו, קרוב מאוד, מונח אצטרובל שני. כמו שני צבים שמהדסים, צב ים וצב יבשה לעת עתה, אחד עלה כבר, השני בדרך. זה מול זה, לא נוגעים זה בזה, מופרדים, ובכל זאת אחד, כמו הגן האנגלי ואורחו.

 

(בעקבות ביקור בגלריה הלאומית, לונדון):

 

ציור, אם הוא פועל, פועל בשלושה שלבים, שאפשר לסכמם כך: ! – ? – !?

השלב הראשון הוא נוכחות מיידית (!). השלב השני הוא חידה (?). השלב השלישי הוא הבנת החידה כחלק מהנוכחות המיידית (!+?).

למשל, בציור הזה: ראשית החלל והמבט, האור, הפנינים. אחר כך הקלף המונף בכוח לעברנו, רק כדי להראות לנו שהוא אפור, אטום, שאיננו יכולים לראות. לבסוף: הקלף כמייצג של כל מה שקורה בציור, וכחלק מזה: הנוף שאינו אלא נוף, לא אומר דבר ולא מראה דבר ובכל זאת זוהר בתוך מסגרת הזהב, הקשת הצומחת מתוך ראשה של האישה, הציורים הקטנים על הקרמיקה, המוזיקה שאינה נשמעת, הציור כולו ש"אין בו כלום", ובכל זאת.

בציור אחר בגלריה הזו, ה"קלף" האטום, כלומר התהום של הציור, הבלתי-נאמר בו, הוא העורב שעל הגג: אין לו עין.

וכאן, עדיין בגלריה הלאומית: הגולגולת והצלוב המכוסה – אבל בעיקר, והרבה יותר משני אלו – הלאוטה השחורה, ההפוכה.

הרבה ציורים נעצרים בשלב הראשון. וזה עדיין הרבה מאוד. כמעט בלתי מושג. למשל הרבה ממה שעשה רובנס. הרבה ציורים לא מגיעים אפילו לשלב הראשון. הציירים הגדולים הם אלו שכמעט בכל ציור שלהם מתרחש המהלך הזה. ולסקז למשל.