מחבר דרור בורשטיין

שֶׁמֶשׁ מִבַּעַד לְעַנְנֵי עֶרֶב אָפֹרִים
אִישׁ בִּמְעִיל שָׁחֹר
נֶעֱצָר פִּתְאֹם בְּאֶמְצַע הָרְחוֹב

אחד המתאמנים ראה את המקל בידו של ג'ושו ואמר, "האם זה נכון שהבודהא אינו מסרב למשאלות האנשים?"
ג'ושו אמר, "זה נכון".
המתאמן אמר, "הייתי רוצה לקבל את המקל שבידך. אפשר?"
ג'ושו אמר, "אדם הגון אינו נוטל דבר יקר מזולתו".
המתאמן אמר, "איני אדם הגון".
ג'ושו אמר, "ואני איני בודהא".

(מתרגומו לאנגלית של יואל הופמן)

על כפור חלון-רכבת זה
אני רושם באצבעי
סומי-אֶ ללא דיו
מעל ראשו של סוגיהארא
ירח מלא של אביב

קליגרפיה: קזואו אישיאי (2008)

עש-לילה של חורף

אני מכבה את מנורת הקריאה

הודף אל החלון הירח

* * * * *

שמש של חורף

מסע נמלים צפונה

בין שתי מרצפות רטובות

טִפּוֹת גֶּשֶׁם עַל סַפְסָל עֵץ
מִבַּעַד לְעָנָן מְטֻשְׁטָשׁ
חִפּוּשִׁית מַבִּיטָה בַּיָּרֵחַ

יש לי חבר שיודע לחקות את קולי. אנחנו יוצאים לגשם. אני שואל אותו שאלה בקולי הרגיל הוא עונה לי בקולי הרגיל. אני מעבה את קולי והוא מיד מעבה את קולי. פעם, בקיץ, מצאתי אותו על הכביש ליד ביתו. הוא מלמל מתוך שינה מילים בקול שלא הכרתי. גררתי אותו ברגליו אל המדרכה. השארתי אותו שם. למחרת סיפרתי לו מה מצאתי. הוא ביקש ממני לחקות עבורו את מלמולו מתוך שינה מאתמול. עשיתי זאת במאמץ רב. הוא חשב רגע ואמר: אבל הרי ככה אתה מדבר כשאתה ישן. כשאתה מדבר מתוך שינה, הוא אמר לי בקולי הרגיל, אתה מדבר כך. חשבתי שידעת. כנראה שחלמתי עליך מדבר מתוך שינה. מה עשית על הכביש? לא שאלתי אותו. מעט מאוד שאלות אני שואל אותו. שואלים אותי מה הסיבה, אני אומר שהסיבה היא שאני מפחד מהתשובה. איש לא שואל כמובן. יש לי חבר שיודע לחקות את קולי. אנחנו יושבים ושותקים.

היו לנו שני חתולים. בישלתי משהו במטבח. בדירה שממול, מבעד לחלון, ראיתי דבר שאיני יכול לספר עליו כאן. כשהחזרתי את המבט, אחרי זמן ממושך, ראיתי שהחתולים ניסו לקחת אוכל מהסיר ונחרכו מעט. אחד יותר קשה מהשני. הוא היה למעשה על סף המוות. הלכתי לחפש וטרינר שחוקר ספרות נודע המליץ לי עליו פעם. הוא היה בירושלים. עם כל מבט בחתולים המראה הלך ונעשה קשה יותר. אני מניח אותם בשקית ניילון ומתחיל לחפש את המקום. בסופו של דבר אני מגיע למרפאה. בחצר שתולים ירקות, דחליל ניצב עליהם. הרופא מטפל בהם, אני לא יכול להביט. אבל אחרי כמה דקות הם נראים הרבה יותר טוב. מסתבר שטעיתי, והרופא הוא-הוא חוקר הספרות ההוא, ואני חשבתי שהוא רק המליץ על מישהו אחר. הוא מחזיר לי את החתולים. הם נראים מאוד אנושיים, כמו תינוקות קטנים. לאחד מהם יש רגליים זעירות, אנושיות. אבל הרגליים נראות כמו רגלי גומי. אני מניח אותו על הרצפה והוא רוקד. מראה נורא, אני מסב את מבטי. ליד חלון המרפאה אני מבחין בצנצנת ריקה. כבר חורף. גשם יורד בחוץ על הדחליל.

אבא אמר: תלך ותבדוק שם, אני אחכה במכונית. בעצם, לא. קח אתה את המכונית, אני אעמוד כאן בצֵל. הנה, אני יושב כאן, תשאיר לי את המים ותיסע לבדוק. לי אין כבר כוח. עברתי למושב של הנהג. לא היה טעם לכוון את המראות ואת המושב לנסיעה כל כך קצרה. נסעתי במעלה השביל. הבחנתי בו עומד מתחת לעץ המאובק ומנופף לי לשלום. היתה שם כיכר שאסור היה לפנות בה, המשכתי ישר עוד קצת במעלה השביל, חיפשתי פניה. היתה שם עוד כיכר, דומה לראשונה, ובלי לחשוב הרבה הסתובבתי כדי לחזור. בצד ימין עמד שוטר ליד ניידת לבנה. לא הבחנתי בו קודם. לא דאגתי, אבל הוא אמר לי באדישות, "עשית עבירת תנועה", והצביע על הכביש. רק אז הבחנתי בפס ההפרדה הלבן, העבה מהרגיל, ששורטט על הכביש, ובשלט האוסר על הפניה. "עשית פניית פרסה על קו הפרדה רצוף". הוא היה משועמם, המכונית הנקייה שלו עמדה שם על המדרכה, במארב גלוי. המשכתי לשבת בתוך המכונית, עצרתי לצד הכיכר, חיכיתי שהוא ייגש אלי לרשום את הדו"ח. אבל הוא המשיך לעמוד ליד מכונית המשטרה שלו, נשען עליה. חשבתי על כל מיני תירוצים קלושים, אבל העובדות היו ברורות, הקו והתמרור היו שם כמו גזר דין. השוטר עמד ועיין בפנקס שלו. כבר כמה דקות שהמחשבה על אבא שעומד מתחת לעץ האשל בחולות האלו, או יושב על האבן השטוחה הרותחת, הציקה לי, ויותר מזה הציקו לי הניסיונות להיזכר לשם מה נסעתי לכאן בכלל. זה עמד לי על קצה הלשון, הסתכלתי בשוטר כאילו ציפיתי לרמז ממנו, אבל הוא היה אדיש לגמרי למבטיי. לרגע חשבתי שהיה זה בגלל קלקול במכונית, אבל מיד חשבתי שלא, שנסעתי בקשר למים. אחרי כמה שניות האפשרויות נמוגו, נשארתי רק עם אי ידיעה מטרידה. מדי פעם הצצתי בשוטר. עבר עוד זמן עד שהבנתי שהוא משחרר אותי, שאני יכול לנסוע משם, שהוא לא רושם לי דו"ח. היה נראה שהוא רק העיר לי על העבירה. אבל משום מה ההבנה הזו הטרידה אותי ולא הקלה עלי, ואולי הטִרדה נבעה לא מן ההבנה אלא מהידיעה שבזמן שחלף הספקתי לשכוח את הדרך בחזרה אל העץ ואל אבי, שוודאי כבר נואש לגמרי, שהרי היה כבר חשוך, היתה שעת בין ערביים, והחום קצת הוקל. בהרים שממול עלו אורות ראשונים. השוטר עמד שם עדיין, עשה את ציפורניו, אורות מכונית המשטרה הבהבו לאט. לא הצלחתי להבין מדוע איני יוצא מהמכונית ושואל אותו איך לחזור אל העץ ההוא, הרי ודאי מן המארב שלו הבחין בכיוון ממנו באתי והיה יכול לכוון אותי. אבל היה לי ברור שלשאול אותו יהיה מיותר, והסתכלתי שוב בפס ההפרדה הלבן. אולי משום שעברתי את הפס הוא אינו יכול לעצור אותי, חשבתי, אבל מסיבה זו גם איני יכול לשאול אותו איך לחזור. הלילה ירד, השוטר עדיין עמד שם, אבל עכשיו הוא הביט בי. עוד כמה מכוניות עברו וחצו את הפס הלבן אבל הוא לא עשה דבר, לא סימן להן אפילו לעצור, ואני הנחתי שהוא מקל עם המכוניות המקומיות. באחת מהן, טנדר פתוח של פועלים, שהיה טעון גלונים של צבע, ישב אבא לצד הנהג. הוא ישב לצִדו, זקוף, ואחז בבקבוק בשתיקה. כיביתי את המנוע ויצאתי מן המכונית, שחסמה קצת את הכביש בכיכר, אבל לא היה לי כוח להזיז אותה משם. הלכתי משם, חציתי שדה מלא קוצים נמוכים, כמו אלו שהיינו שורפים יחד עם אבא לפני שנים רבות. בשדה היה שביל רחב סלול. קוצים התפצחו תחת רגליי. ידעתי שבקצה השדה נמצאת התחנה. עליתי לקרון ונרדמתי מיד. התעוררתי בתוך הרכבת עם הדמדומים.

לפני כמה דקות הלכתי על פני המרפסת הפתוחה
של הבית. משם יכולתי לראות ולשמוע את המים,
ואת כל הדברים שקרו לי כל השנים האלה.
היה חם ושָקט. גאוּת ושפל חלפו.
שום ציפורים לא שרו. בעודי נשען כנגד המעקה
קורי עכביש נגעו במצחי.
נתפסו בשׂערי. איש לא יוכל להאשים אותי שהסתובבתי
ונכנסתי פנימה. לא היתה רוח. הים
היה שקט כמת. תליתי את קורי העכביש מן האהיל.
שם אני מתבונן בהם נרעדים מפעם לפעם כשנשימתי
נוגעת בהם. פתיל דק. סבוך.
עד מהרה, לפני שמישהו ישגיח,
אני אסתלק מכאן.

תרגם מאנגלית: דרור בורשטיין
מתוך הספר אולטרמרין (1986)