מחבר דרור בורשטיין

קית' ג'ארט מאזין לעצמו מנגן את "סולאר" של מיילס דיוויס בהקלטה מקונצרט ביפן, כשלושים שנה קודם לכן. עכשיו הוא אחרי שבץ כפול. ידו השמאלית משותקת, נתונה בסד כאילו שבורה. יד שהייתה פרועה, חופשית, מאלתרת לכל עבר, עצמאית, חזקה וגמישה. האם אֵל כלשהו נקם בו על יכולתו העצומה שאֵל אחר העניק לו בפזרנות רבה מדי (לטעמו של האל המקנא)? הוא רק מאזין לעצמו – אנו גם רואים – ומדי פעם מחייך או מהנהן כמו בהסכמה, כמורה קשיש השמח בהתקדמות של תלמידו הצעיר והמוכשר. הוא מתפעל למשמע אוזניו אבל צער מהול בשמחה הזאת לכל אורכה. "אֵיכָה יוּעַם זָהָב" (איכה ד, א). ולא לעצמו מהנהן באשרור אלא למוזיקה. הוא מבין – והמראיין אמר לו מראש – שהוא המנגן, אבל הוא לא זוכר את הרגעים, הוא לא יודע מה יהיה התו הבא, ממש כמו אז, כשניגן, רוב הזמן בעמידה, את האלתור הזה שנפתח ונפתח כפרח. הוא-עכשיו והוא-אז נמצאים ביחד במוזיקה המתפתחת מתוך עצמה, והיא נמצאת בעתיד של שניהם. הוא לא יודע לאן כל זה הולך. מיילס היה עוד חי כשזה נוגן, לא הייתה לו שום דרך לשעֵר עד כמה תרחיק לכת מנגינתו, ואיך תחזור להישמע, כמו מאוב – לרגע האמנתי שמכוח השמיעה הזו תשתחרר היד מִסַּדָּהּ והוא יסתער על הפסנתר וינגן בשתי ידיים – ארבע בעצם – יצטרף לעצמו הישָן, ירפא את עצמו לעינינו.

בחודש יולי אשוחח על העצים ביצירתו של ביאליק, בשירה ובסיפורת. השיחות יתקיימו בערוץ ה"זום" של בית ביאליק.

לפרטים ולהרשמה (בתשלום) ראו נא במודעה ובקישור.

כמו כן, מצורפת כאן מקראה קטנה של מקורות (עם קישורים ליצירות המלאות), לנרשמים ולכל המעוניין לקרוא. אפשר להוריד או להדפיס.

אני מבקש לתרום כאן את חלקי להמלצות שבוע הספר. איני יודע מדוע לא כתבתי על הספר כבר כשיצא. הפנטזיה שעומדת בבסיס הַפְצָרָתִי לקרוא בספר הזה היא כזו: אני מנסה לדמיין ספר, שאילו יהיה קיים הן בעברית הן בערבית, ואילו מנהיגי כל האזור יקראו בו, אפשר לדמיין שיהיה בכוחו להביאם למסקנה שיש משהו שגוי באופן עמוק בחיים שהם חיים לעצמם ויוצרים לאחרים, בסבל הזה שאין לו סוף, שארוך יותר מחיי כל אחד מן המעורבים, שאנו נולדים לתוכו ויוצאים מן העולם כשהוא עוד בתוקפו, כמו דגים לתוך הים, הקיים בטרם היו.

הפנטזיה הזאת מבקשת לדמיין את הספר הנחוץ בימים האלה. הספר הזה לא יכול להיות כתבי הקודש של הדתות מפני שהספרים מחולקים בין הצדדים האויבים, מגדירים אותם, אף מלבים את הסכסוך בפרשנויות גסות. הוא גם לא יכול להיות ספר פרטי מדי, כי הוא חייב לגעת במשהו קולקטיבי ולהיות רלוונטי לכל הצדדים הניצים. הוא גם לא יכול להיות ספר שעוסק רק בתופעות ההיסטוריות או בכשלים צבאיים. כל אלו חשובים אבל שטחיים. בעיקר, הוא צריך להיות ספר שיהיה חשוב גם אם יתברר שגורלנו נחרץ.

הספר הטוב ביותר שאני יכול לדמיין הוא ספרה של רחל גורדין, ציפור בקרקעית אגם: מסע אישי בעקבות השייח' הסוּפי הגדול אבן ערבּי (גמא, 2021).

כך כתוב בפסקה הראשונה של הספר (עמ' 7): "קראתי באתר האינטרנט של תנועת בְּשַארָה: בשארה היא הביטחון שאינך מה שחשבת שהנך, ומה שאת/ה באמת – מה שיש בך – הוא כזה אוצר, אמת, מסתורין, שאפילו הצצה בו תשנה את חייך לתמיד".

משהו כזה, טלטלה כזו, דרושה כאן. הנורמליזציה של האלימות ושל המלחמה נובעת מתפיסת מציאות מסוימת, שלעתים היא חילונית לגמרי ("מאבקי כוח") ולפעמים היא דתית באופן אינפנטילי ("אלוהים הבטיח לנו"). המשתתפים בטירוף האַלים אינם יודעים מי הם. מתוך הטעות הזאת מתגבר הסבל.

הספר הזה, שנכתב על ידי יהודייה ישראלית אבל בא מתוך העולם הסוּפי המוסלמי. הדמות העיקרית בו היא אבּן ערבּי, השייח' בן המאה ה-12, אם כי "בשארה לא הוגדרה כדרך סוּפית או בכלל כדרך מותווית מראש" (עמ' 37). זה ספר שיוצר מרחב ביניים בין הישראליות והאיסלם, וגם בין מה שנתפס כ"דתי" ובין מה שנפתח כ"חילוני".

אולי עיקרו של הספר בקליפת אגוז הוא המילים "ישנו בך זה היודע" (עמ' 15). ההצעה היא להתמקד בנוכחוּת היודעת שבתוכנו, שאינה מחשבה זו או אחרת, ולא רצון זה או אחר, כי הנוכחוּת הזו קיימת גם כשאין שום מחשבות (למשל, בין מחשבה למחשבה) וגם כשישֵנים ואין כל רצונות. ההצעה היא לחוש את הזהות העצמית, את התשובה לשאלה "מי אני", כמושתתת על "זה היודע" הנמצא שם (אנו מוצאים דברים בנימה דומה אצל מורי הצ'אן, כמו לין ג'י [סין, המאה ה-9], שאמר לתלמידיו – אני מצטט מהזיכרון – "רק בִּטחוּ במה שפועל בתוככם ברגע זה ממש", ובימינו אצל אקהרט טולה ואחרים).

ההצעה היא לא רק לעולם פנימי חדש אלא לעולם חדש. "עולם עייף הוא זה שכל דבר בו מזכיר דבר אחר שכבר קרה" (17). עולם המלחמה הוא עולם עייף. ומעייף. מוכּר וידוע לעייפה. אבל, כותבת גורדין, "בשבילי עומק הוא הפתעה" (עמ' 19). ההפתעה בעולם המלחמה היא תמיד קטלנית. כאן החיפוש הוא אחר הפתעה עמוקה. הפתעה שמגלה את העולם, כלומר יוצרת אותו (למשל, כיצירת אמנות) ולא הורסת אותו.

"איבּליס (השטן) הוא גילום מובהק של האגו האנושי: עיקש, יהיר, ובעיקר – אינו מסוגל לכרוע ברך ולהצמיד את מצחו לאדמה" (77). אם הפנטזיה שלי היא של קריאה, קריאה שתוביל לדת חדשה אולי, שמעבר להבדלים, דת שיהיה בה המיטב של כל הדתות, אפשר להוסיף פנטזיה של כריעה. כל חברי הכנסת, כל השׂרים, שלנו, שלהם, כל השכנים, כל האויבים והקרובים, נפגשים, וכורעים על האדמה הפצועה הזאת, מצמידים את המצח ושוהים כך, עד ש"הרוח משתחווה לרוח האוניברסלית שממנה הגיחה" (עמ' 78).

אני מאמין שמשהו ברוח זאת יקרה יום אחד. אולי זה ייקח 50 או 500 שנה. אבל אפשר להתחיל היום עם הספר היפה הזה.

*

לדף הספר בהוצאה

לדף הספר ב"מגדלור"

לגרסה דיגיטלית

בכתב העת "מעלה" כתבתי כמה מילים על דרך השירה. איני נוהג להפנות לדברים במקומות אחרים, אבל כאן חשבתי שיש טעם בכך.

*

האזנתי אתמול לקונצרט של הפילהרמונית הישראלית, בניצוחו המנצח הצעיר הנפלא רֹתם ניר. אחרי ההפסקה נוגנה הסימפוניה החמישית של בטהובן. מי היה מאמין שאפשר להשמיע מחדש את אחת היצירות המנוגנות ביותר והמוכרות ביותר? מי היה מאמין שהחמישית של בטהובן עוד יכולה להתגלות, למלא את החלל באוויר חדש, לפעור עיניים, לעורר דמעות?

אני מניח שהקושי ביצירה הזו הוא הפתיחה המוכרת שלה, שיש בה כזאת עוצמה מכריעה. איך לבנות את הפרק הראשון הזה לא כשיא אלא כמבוא, ולבנות את שלושת הבאים אחריו מתוך אותה עצימות (אינטנסיביות)? מה שעשה ניר, כך נדמה לי, היה לפתור את זה על ידי הבלטת פרטים בהמשך, במיוחד בכלי הנשיפה (ניר הוא נגן בסון ואולי זה הביאו ליתר תשומת לב לאזורי הנשיפה?), ויצירת נפח צלילי מתמיד, מפחיד כמעט, נפח ושהות שעמדו בכבוד מול השעטה המוחצת של הפרק הראשון. כך הוא הצליח להפוך את הפרק הראשון למבוא שאין ממנו נפילה. הוא החזיק בלי להרפות ביצירה ש"מולחנת לכל אורכה", הפך אותה לנשימה אחת עוצרת נשימה.

רתם ניר

[שיחה קצרה בבית ביאליק, 30 במאי 2024]

זהו אחד הספרים הכי חשובים בספרות הישראלית. איני יכול לחשוב על סופר או משורר שלא עובר דרכו.

אומר כמה מילים על הריאיון עם הרולד שימל, מלפני 39 שנה בדיוק, מאי 1985. המשורר היה בן 50.

לפעמים התשובות קצרות וענייניות, מדויקות. אבל לא הן יוצרות את השיחה ("אתה אדם מאמין?" – "כן"; "באיזו שפה כתבת את השיר הראשון?" – "באנגלית. באוניברסיטה").

אבל במקרים רבים התשובות לא עונות בדיוק לשאלות. התשובה אינה ליטר מים שממלאים בקבוק מים בנפח של ליטר. תשובות רבות גולשות, המים גולשים, זורמים כרצונם מפי הבקבוק, בקבוק הופך לברז.

חשוב מי שואל. ככל שפחות בוטחים במראיין עונים יותר במדויק ובזהירות. מהספר עולה שהמשוררים חשו שיש עם מי לדבּר. אני חושב שלא יהיה מוגזם לומר שהלית תפקדה כאן כמעין המוזה של הדיבור.

המימרה המשנאית (שבועות ו, ג), שכבר אין משתמשים בה, "טְעָנוֹ חִטִּים וְהוֹדָה לוֹ בִּשְׂעוֹרִים", שמובנה "מֵשיב תשובה שאינהּ עונה על השאלה שנשאל", מאפיינת כמה מהשיחות בספר. זה ייאמר לזכות הספר והמראיינת. כי אין אלו שאלונים אלא שיחות, והמרואיין כבר בא עם חומרי-נפש שרוצים להתדבר, גם אם הוא אינו יודע זאת.

הלית שואלת את הרולד "מתחת לעברית שלך רוחשות, כך נדמה לי, האנגלית והיידיש. מערכת המשקעים הזאת, מה היא מהווה בעולם שלך"? והוא עונה-ולא-עונה, כלומר לשאלה עצמה הוא עונה באופן שאינו אלא אשרור מסוים של השאלה: "אני לא יודע אם זה נכון. אם יש משהו כזה בשירים, אז אני חושב שזה יותר התנועות של היידיש, הג'סטות או המוזיקה". עד כאן זו התשובה הישרה. אבל אלו רק שתי שורות מתוך 11 שורות של תשובה, שעיקרה עוסק בכלל באביו של המשורר. במקום לענות על כתיבה, הוא מספר באריכות על אביו. כלומר, ה"אנגלית והיידיש" של השאלה, שהלית הביאה כנושא של פואטיקה, מיתרגם אוטומטית אצל המשורר לנושא ביוגרפי. במקום לדבר על היד הכותבת הוא מדבר על היד של אביו ועל ידו-שלו: "אני מסתכל על היד שלי ורואה את העור של היד של אבי – לא בדיוק מקומט, אבל רך, והייתי נוגע, ופתאום אני מזהה את ידי, שהפכה להיות אותו עור". אתה לא קולט מאביך שפה, אתה קולט ממנו יד ועור.

אבל הביוגרפי הזה ממחיש את הפואטי לא פחות מכל אמירה מופשטת על שירה. הוא בעצם כן עונה לשאלה, כי הוא אומר שהוא לא יודע אם "האנגלית והיידיש רוחשות" בטקסט, אבל הוא יודע שהיד שלו דומה שליד של אביו, ואלו היו השפות של אביו.

ובאותו עמוד, הוא אומר שאחרי שאימו מתה הוא ואביו ישנו באותו חדר בשתי מיטות. "ושנינו ככה ישנים יחד. הוא במיטה אחת ואני במיטה שנייה, שהייתה אמורה להיות מיטת אמי. אז הייתי מסתובב, וגם הוא מסתובב בלילה". הוא מספר לה בזה המון על המבט שלו ועל הקיום שלו. הוא מראה לה ראייה של משורר; הוא מראה לה אדם שעֵר למציאות בהיותו חצי-ישן, מתהפך על מיטתו בלילה, יותר מרוב האנשים באמצע היום. "שתי המיטות התאומות האלה, זה היה כאילו זוג לכל דבר". התשובה היא גם על ראיית הקשר בין דברים, ועל חמלה.

בתשובה הבאה, שגם היא לא עונה בדיוק לשאלה, הוא אומר "כמעט כל ספר שקניתי היה עם הקדשה מאת המשורר למשורר אחר". זו אמירה על ההיסטוריה של שירת יידיש ועל פעולת השירה. מצד אחד זה דימוי דיכאוני של משוררים שכותבים רק למשוררים אחרים ואף הם, מקבלי הספרים, פולטים אותם (בחיים או במותם) אל חנויות הספרים המשומשים או אל ספסלי הרחוב. אבל אפשר אולי להרחיבו לדימוי שלפיו לכל ספר יש הקדשה, אבל ההקדשה אינה רק לנמען המסוים, אלא לכל קורא שימצא את הספר, לכל מאן דבעי, וההקדשה נשלחת הלאה, ומישהו אולי ימצא ויקרא יותר קרוב מאשר מי שהספר ניתן לו.

*

בספרי חסידוּת יש לפעמים בסוף הספר נספח של "פנינים", כלומר המיטב או החומר הכי עקרוני שבספר העבה. אפשר היה לעשות ספר "פנינים" לראיונות האלה. הנה לסיום תשע פנינים שליקטתי מהשיחה עם הרולד. אלו עצות זהב, כמעט אפשר לומר שהן מחזיקות את כל התורה כולה על רגל אחת:

1. "עדיף שיהיה לו [=למשורר] זוג עיניים ללא תג או שלט כל שהוא… הרואה והלא-כל-כך-בקלות-נראה, היא העמדה הרצויה לו".
2. "ספונטני זה שאני לא כותב כשזה לא בא".
3. "יש לי רעיון ואני הולך לקראת, לא כותב, הולך לקראת".
4. "בשיר יש קול ו[יש] בת-קול".
5. "אני כותב מהעיניים, מהרצון לראות בבהירות, כמה שיותר. להחזיק את עצמי ערני, בשפע של ראייה והתעניינות. זה רוצה למצוא ביטוי".
6. "השפה צריכה לדעתי לחיות בתוך השורה כמשהו שמחייה את עצמו… לא דיבור אלא החייאת דיבור".
7. [שירים לא מוצלחים הם] "שירים לא-קשים, שורות לא-עמידוֹת, ביטויים לא-חסינים, הברות לא-דרוכות ולא-מתוחות".
8. "ישנם ציירים או משוררים, שאתה שׂם את הראש לתוך ספר ואתה יוצא לעולם, והכול אחרת; אתה רואה דברים אחרים".
9. "אתה עושה את כל ה'בערך' שאתה יודע לעשות".

אני רואה עכשיו שהמשפטים האלה, המתארים חיי משורר וכתיבת שירה, מתארים בחלקם גם את אמנות הריאיון של הלית. כי גם בריאיון יש קול ויש בת-קול, יש דיבור של ה'בערך' (תשובה-בערך לשאלה), יש שפע של ראייה והתעניינות (של המראיינת), ויש, מעל לכל, החייאת דיבור.

תודה, הלית, על אוצר יקר מאין כמוהו.

מזמור לסלע של שבט האוֹמָהָה

מתוך האסופה Smoothing the Ground בעריכת בריאן סוואן.

—

לֹא נָע

כְּבָר זְמַן אֵין

קֵץ

הִנְּךָ נָח

שָׁם

בֵּינוֹת דְּרָכִים

אָפוּף רוּחוֹת

נָח

עָטוּר לַשְׁלֶשֶׁת צִפּוֹרִים

לְמַרְגְּלוֹתֶיךָ עֵשֶׂב צוֹמֵחַ

רֹאשְׁךָ עוֹטֶה

פְּלוּמַת עוֹפוֹת

נָח

אָפוּף רוּחוֹת

מַמְתִּין אַתָּה –

הַיָּשִׁישׁ

*

הנוף כבר אכול, חומצי, נוף של אחרי מלחמה ואסון. צמרת העץ אדומה, ובהקשר של הציור אין זה אדום שלכת עונתי. מעט מירוק העלים נמסך באור ויורד על כתפי היושב על הענף. נתז קטן של ירוק יורד למטה, בימין, כשובל של מטאוריט. הוא מסמן את הכיוון הכללי: למטה.

מה מתחת לעץ? סלעים? שיחים שרופים? לא מקום שיקלוט את הנופל אליו. גם לא ההרים שבאופק.

הוא ניסר (מתי?) את הענף שהוא יושב עליו, כהמחשה לפתגם הידוע. הציור עושה כמעשה ברויגל ב"פתגמי ארצות השפלה" (1559), ממחיש את הפתגם ומקנה לו ממשות חדשה ומטרידה.

לכאורה הוא ניסר פעם ופעמיים, כי יש רווח בין הגדם שהוא מושבו ובין גדם הענף. כלומר, הוא ניסר פעם אחת, אבל הענף סירב ליפול. הוא ניסר פעם שנייה, ופיסת ענף נפלה. והענף עדיין מסרב ליפול.  

האיש היה צריך ליפול כבר מזמן, אבל הוא עוד יושב שם, אוחז במשׂורו המשונן. הוא היה צריך כבר ליפול אבל כוח סמוי, חזק מאיוולתו האובדנית של המנסר, נותן לו ארכה. במציאות, אי אפשר לנסר את הענף עד הסוף כי משקלך יכריע את הענף ותיפול. אבל בציור, ובמציאות הפוליטית, זה אפשרי. יש פער-זמן בין הניסור לנפילה. ודומה שאנו מצויים בו.

נראה שהוא אינו יודע מה לעשות בזמן שניתן לו כנדבת חסד. המשור מונח על פיסת הענף הבאה. אולי בניסור הבא זה יצליח לו.

המנסר אינו תופס את חורבן העץ כמשהו שנוגע לו. אף על פי שגופו הרוס כבר כעץ, והעולם כולו מסביב הושחת. כן, ודאי יש עוד אוחזי משורים פזורים בשטח על עצים, תורמים איש-איש את תרומתם הצנועה. הדמויות על הענף מתחלפות אך המשור תמיד חושף שיניים, תמיד רעב. גם הכותב את הדברים האלה תרם את חלקו. גם הוא מרגיש את הניסור בתוכו.

אני מציץ בתווית. להפתעתי הרבה, הציור לא מהחודשים האחרונים, אלא מ-2013.

ב"עיר פחם בפנסליבניה" עכשיו שעת אחר צהריים מאוחרת. איש הגיע הביתה מעבודתו, הסיר את המקטורן, והלך לגרף את חלקת הדשא הקטנה שככל הנראה היא שלו. אבל באמצע הגירוף הוא מביט למעלה ובוהה אל החלל שבין ביתו והבית השכן. זהו חלל שיוצר מסדרון של אור. הרגע של הסתכלותו למעלה נראה כיותר מאשר רגע של הסחת דעת. יש כאן תחושה של משהו שמֵעֵבר, כאילו התגלות כלשהי נמצאת בהישג יד, כאילו הוכחות משנות-חיים צפונות באור הזה. יש איזו אהדה כללית באופן שבו קצות הדשא בקצה המישור שעליו עומד האיש מוארים בעדינות ובאופן שבו הצמח בעציץ הטֶרָה קוֹטָה הופך לנוצה ירוקה. במה שנראה כמו סתם עוד שכונת מגורים של המעמד הבינוני-נמוך מתרחש משהו שאי אפשר להסביר באופן שִגרתי. זה דומה לבשׂוֹרה. האוויר חדור טוהר. אנו מעורבים בחזון שמקורו נבצר מאתנו, ואת השפעתו קשה להכיל. בסופו של דבר, אנו צופים בסצנה מן הצללים. וכל מה שאנו יכולים לעשות מן המקום שבו אנו עומדים הוא להרהר על אודות המחסומים המרומזים שבינינו. לרגע אנו נמשכים אל האיש שבציור, נמשכים אל מה שהאיש רואה ושהציור לעולם לא יגלה לנו. ועלינו לחוש שהנפרדוּת שלנו ממנו ראויה, שאחת היא מה טיבו האמיתי של האור, אחת היא מה משמעותו, הוא נועד לאיש הזה לבדו. אנו יכולים רק לצפות ממרחק רוחש כבוד ברגע הזה של זְכוּת.

---

הערת המתרגם: עיר פחם היא עיר שמקים תאגיד כרייה, עיר שבעצם משרתת את המכרה – מכרה שיש לו עיר, לא עיר שלצדה מכרה.

*

מתוך "הופר", מאת מארק סטרנד. תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

ענני אביב צפופים. סַרְטְבִישׁ פרחים צהוב קיפל לעצמו עמדת מארב צהובה בתוך חרצית. מישהו יבוא אל הצהוב הפורח ויקבל צהוב עכבישי. רק מהבהלה אפשר למות.

על מדרגה מתחת התות, שמקצת פריו כבר הבשיל ואכלתי, צרעה גדולה באה ונסוגה. על עץ אחר, לא רחוק, ברוח, מתחת שמיכת העננים, שר שחרור, ועוד אחד. שיחה? תחרות? איך בוקע שיר כזה מגרון ציפור? איך בוקעת מתיקות כזו מקצה עץ נפתל ומסוקס?

שריקה מפלחת את שירת השחרורים. פתאום, לנגד עיני, פרח טורקיז-לבן-אדום-חום על שיח לבן-פרחים, תוקע בי עין אחת. גם את עין הגוזל ראיתי.

גּוֹזָל שֶׁל צִפּוֹר

בְּמַקּוֹרוֹ שֶׁל שַׁלְדָּג

גֶּשֶׁם אָבִיב קַל

האם יתכן שזה גוזלו של השחרור שעודו שר? האם השלדג יודע שכשהשחרור מזמר הוא אינו בקן, ויש לו שעת כושר להתגנב ולחמוס? האם אני יודע על השכול לפני אביו?

אחר כך, לא רחוק משם, על האספלט, משהו עכור עוצר אותי. אני רוכן. זו ביצת שחרור שבורה, שרידי עובּר בתוכה. זבובונים כבר אוכלים מתוכה כמתוך צלחת. זבוב גדול ליד.

אני מרים ראשי אל הפיקוס כדי למצוא את הקן או את ההורים. אבל העץ גבוה ואיני רואה שם כלום.

הספר עולם קטן שאזל הודפס מחדש. אפשר להשיגו דרך אתר "בבל". מחירו עלה (בגלל תמונות הצבע) אך שימו לב למבצע חצי מחיר על כל ספרי ההוצאה.

הספר הווה שנעדר תקופה ארוכה הודפס שוב. אפשר להשיגו דרך אתר "אבן חושן".

גם חברת ברבורים אזל והודפס שוב. הוא נמצא כאן.

גן החורף, ספר הייקו קטן וחורפי מאת ג'ק ברי, בתרגומי, ראה אור לאחרונה. לפרטים – אתר "ירח חסר".

*

"לא רק הֶיתר הוא למשורר לכתוב בימי המלחמה שיר אהבה, אלא הכרח, משום שגם בימי מלחמה רב ערכה של האהבה מערך הרצח. לא זכות בלבד היא למשורר בימות הזוועה לשיר שירו לטבע, לאילנות הפורחים, לילדים היודעים לצחוק, אלא חובה, החובה להזכיר לאדם כי עדיין אדם הוא, כי קיימים בעולם אותם הערכים הפשוטים והנצחיים העושים את החיים ליקרים יותר, את המוות למושלם יותר – את המוות ולא את הרצח; להזכיר לאדם כי בכל עת ובכל שעה לא הוחמץ עדיין המועד לשוב ולהיות אדם, כי כל זמן שהשירה אוהבת את האדם בארץ הזאת ואת החיים על פניה, כדאי וראוי גם לו, לאדם, לֶאֱהֲבָם, להעריכם, לשמור עליהם".

(לאה גולדברג, 8.9.1939)