בעקבות ההצלחה השיווקית של הספר שמחברו בחר להישאר בעילום שם ואף הסתיר את זהותו מהוצאת הספרים שפרסמה אותו, ובמקום תמונתו הציב על העטיפה תצלום של פני בבוּן, החלו עוד ועוד סופרים ומשוררים לפרסם את ספריהם בשמות בדויים ולהציב על עטיפות ספריהם תמונות של בבוּנים וקופים אחרים. שנה לאחר המהפכה, מדווח המגזין הספרותי של ה"טיימס" במדורו "מהנעשה בעולם הספרות", מכירות כל הוצאות הספרים בישראל את הסופרים המפרסמים אצלן רק בשמות העט שלהם. המועמדים לפרס ספיר לשנת 2015, מדווח ה"טיימס" ביבושת, הם שתי גורילות, קוף מקוֹק, אורנג-אוטנג מבכירי סופרי "דור הפלמ"ח", וכמה שימפנזים שזה להם פרסום ראשון.
לפני כמה ימים הפלגתי עם אשתי בים התיכון בסירה של חבר. ההפלגה תוכננה לכמה שעות, אך הסתיימה אחרי 10 דקות, מכיוון שהיא, אשתי, אחרי כמה רגעים, הפכה לאפורה, והכריזה כי מותה קרב. בחילה על הים היא אחד העינויים הגדולים שיש כי אי אפשר להימלט ממנו: המרחב עצמו הופך לעינוי שלך. תוך דקה אישה הופכת מבריאה לגוססת כמעט. חזרנו לנמל מיד וההפלגה בוטלה.
במתחם המרינה בהרצליה, שהוא אחד משיאי הכיעור התכנוני הישראלי ואולי העולמי, חלפנו, בידנו שקית ההקאה מהסירה, ליד המסעדות ואוכלי הבשר. וחשבתי על מאות אלפי האפריקאים שלא ראו את האוקינוס, והובלו יום אחד להפלגה הארוכה לאמריקה. גם אם שוכחים את הצפיפות, את עינויי העבדות, את הגעגוע, ומשאירים אך ורק את עינוי הבחילה של ההפלגה, הארוכה בהרבה מעשר הדקות שלנו, עולה מציאות שאי אפשר לשאת.
וחשבתי, כשהשלכנו את שקית ההקאה בפח האשפה הגדוש של אחת ממסעדות הבשרים במרינה, על אלפי בני הבקר והצאן המובלים לאחרונה בים לישראל. האם הבחילה האינסופית הזאת שהם חווים (שוב, גם אם נשכח – ואיך נשכח? – את השחיטה, הדחיסה, ההתעללות של המובילים, קריעת עגלים מאמותיהם) לא עוברת, ולו טיפה ממנה, אל צלחות הסועדים ואל קיבתם? האם מאוקיינוס של בחילה קולקטיבית לא שורדת ולו טיפה אחת של בחילה, להעכיר ולקלקל את התיאבון אל הנתח הצלוי? האם לא יפנה אחד מהסועדים אל המלצר ויגיד, "סליחה אדוני, אני מבקש להחזיר את המנה, יש לזה טעם לוואי של עינויים"?
"כל אימת שאדם יחטא לך, שווה בנפשך איזוהי המחשבה – לטוב או לרע – שגרמה לו לחטוא. מִשתבחן זאת תרחם עליו, ולא יהיו בך פליאה או כעס".
"הדרך הטובה ביותר להתגונן מפני אויביך היא לא להידמות להם".
"השגח פן חלילה יהיו רגשותיך כלפי האכזריים שבבני האדם כרגשותיהם של אלה כלפי כלל האדם".
"דבר אחד בלבד טורד אותי, פן חלילה אעשה בעצמי דבר-מה שאינו ראוי לטבעו של אדם".
"אפשר לי לא לבצע שום דבר הסותר את אלוהַי ואת הרוח האלוהית שבּי".
"האירועים כשלעצמם אינם יכולים לגעת בנפש כל עיקר; אין להם נתיבים אל הנפש ואין הם יכולים להופכהּ או להניעה, שהרי היא בלבד הופכת ומניעה את עצמה".
"…והתחל סוף כל סוף להיות אדם, כל עוד נשמת חיים באפך. הישמר לך הן מלכעוס עליהם והן מלהחניף להם, שהרי זה גם זה אינם לטובת הכלל וסופם שיפגעו בך".
"אם אפוא, עת תהא סוף כל סוף על מפתן צאתך מן העולם, תניח לכל יתר הדברים ותוקיר אך ורק את היסוד המושל בך וכן את חלק האלוה שבך; אם לא תחשוש פן יסתיימו חייך ביום מן הימים, אלא פן לא תחל לחיות על פי הטבע, אזי תהא אדם הראוי ליקום מולידו, תחדל להיות זר בארץ אבותיך, לא תשתאה עוד לאירועי המציאות מדי יום משל היו בלתי צפויים, ולא תתלה כל תקוותיך בעניין זה או באחר".
"מביש הוא אם בחיים הללו, שבהם גופך אינו אומר נואש, תהיה נפשך ראשונה להתייאש".
מתוך: מרקוס אורליוס, מחשבות לעצמי, מיוונית אברהם ארואטי, נהר ספרים 2012. מרקוס אורליוס נולד בשנת 121 ונפטר בשנת 180 והיה קיסר רומא.
חלום מהלילה. אני צריך להעביר את יהודית הנדל בהיחבא מחדר, אולי חדר בבית חולים, אל מקום אחר, בחוץ. צריך לחכות שהאחות השומרת לא תשים לב, ואז מתחיל מסע במעין מנהרה צרה, דרך הבוידעם, כלומר קרוב לתקרת החדר. מתקדמים לאט, לפעמים יוצאים מהמנהרה אל חדר ונכנסים שוב להמשכה של המנהרה. אני חושב שהבריחה מסתיימת בהצלחה, ואפילו חוזרים לחדר המקורי, אבל הפעם בהליכה, בדרך הרגילה. יש דלת זכוכית. אני פותח את הדלת.
העניין המטריד הוא שהחלום חוזר פעמיים. אחרי שהפעם הראשונה מסתיימת החלום חוזר בגרסה אחרת, מקום קצת אחר, שוב אותו מסע. אני זוכר תמונה אחת, מין רחבה באזור שמשום מה מזכיר את תאטרון גבעתיים, משטח גרנוליט כזה, ויש שם שולחנות קפה ושמשיות לבנות, ואנו צריכים לעקוף.
זה לא היה חלום קודר אבל יש בו, עכשיו, משהו מפחיד. בגלל שגיבורת החלום מתה כמה ימים לפני החלום.
ערב ליהודית מתוכנן בתועלת ספרים מזא"ה ב-23.6 ב-19:30. ישתתפו: דן מירון, מנחם פרי, יהושע נוישטיין, תמר מרין, שוקי מאירוביץ ואני.
2.
ביום שלישי, 17.6, בשעה 20:00, יונתן ברג משוחח אתי בבית "הליקון" (נחלת בנימין 73 ת"א), במסגרת "שלישירה". אזכיר בהזדמנות זאת את חוברת הליקון 105 ובה מבחר מתרגומי השירה של רמי סערי – 40 משוררים ותשע שפות – שיוצאת לאור בימים אלו וכבר אפשר להשיגה באינדיבוק ובהליקון. את החוברת ערכתי עם יונתן.
3.
ביום חמישי, 19.6, ב-19:30, שיחה שלי בבית הספר לציור "התחנה" (בן אביגדור 20 ת"א) על "תמונות של בשר", עם דוגמאות מהספר ומתמונות שאינן בספר. הכניסה פתוחה גם לקהל הרחב.
4.
בידיעה של מיה סלע ב"הארץ" על הוצאת עורכי "הקיבוץ המאוחד" (ובהם, יש להניח, העורכים המוכשרים של סדרת "קו אדום דק", שבה הופיע הספר מהסעיף הקודם) לחופשה ללא תשלום נערך דיון האם מדובר ב"קריסה" או ב"משבר" של ענף הספרים. אני מעדיף מילה אחרת, "הכחדה". כידוע, עבר כדור הארץ לפחות חמש עשרה הכחדות המוניות בתולדותיו, חמש מהן קשות במיוחד. המיוחד בהכחדות הוא שאחרי כל אחת מהן משתנות צורות החיים הדומיננטיות על פני כדור הארץ. מינים רבים נעלמים, ומינים מסוימים, שהיו שוליים לפעמים עד ההכחדה, זוכים ל"נישה פנויה" ומשגשגים (כך קרה עם היונקים אחרי הכחדת הדינוזאורים). וכמו בהכחדה, העניין אינו רק במינים שממשיכים להתקיים ואף משגשגים בעקבות ההכחדה, אלא במינים שנעלמים מתעודת המאובנים וממשיכים, כביכול, לא להיות.
ודאי שתמשיך להיכתב ספרות, אבל מעניינת היא הספרות שלא תמשיך להיכתב ולהיתרגם. כבר כיום, ללא כספי חוץ (המכון הפולני, המכון הצרפתי, מכון גתה וכו') היה נכחד חלק ניכר מהספרות המתורגמת; בלי כספי תמיכה היתה נכחדת הדפסת השירה בבת אחת. במציאות של הכחדה, כלומר ב"מצב חירום", יש אפס סובלנות לסיכון (מסחרי וספרותי), והספרים נמדדים לא רק בעיקר, אלא אך ורק, ביכולתם לשרוד את מנגנון ההכחדה. כבר לא "לא-נעים" לשקול אך ורק שיקול כלכלי קר, אלא זה נהיה "הכרחי" ואף "מובן מאליו" אצל מרבית ההוצאות. הוכרז "מצב חירום" בספרות, והוא משנה את טווח הדיבור ומייצר לגיטימציה לקיפאון ספרותי.
בימים אלו "רב מכר" אינו, כבעבר, "סוכרייה" או בונוס לא-מגונה להוצאה ולסופר; הוא הופך עתה למינימום ההכרחי להישרדות של הספר כפרט, ושל ההוצאה כבית גידולו. ומי שלא רוצה לשחק את המשחק (הכולל, כמעט בהכרח, "חשיפה" בתקשורת; אני מניח שאירוע ההכחדה עוד יוציא סופרים רבים מהארון במובן המיני, המשפחתי, המזרחי ומה לא, כמוצא אחרון ונוגע ללב בניסיון לחטוף מעט אוויר ביבשה המתכסה מים) מוזמן להתכבד ולהיקבר בשכבת הקרקע של יום האתמול, ולהמתין לחוקרי המאובנים של העתיד שיחשפו את עצמותיו ויציגום במוזיאון של תולדות הספרות. אולי נצא כולנו ל"חופשה ללא תשלום". למה לא בעצם?
מחשבה פתאומית: אולי זה הסבר החלום הנ"ל?
הכחדות המוניות, מתוך ניל שובין, The Universe Within, וינטאג' 2013.
יש דברים שמתרחשים בטרם. הם מופיעים פתאום, לא מוסברים, כאורח ארעי מן העתיד. אחר כך הזמן נסגר כענן קרוע וחוזר למהלכו הרגיל, וכעבור שנים מגיע הרגע הבא, ההמשך, של רגע ה"בטרם" ההוא. במוזיקה זה קורה לעתים לא רבות, ואלו כמעט תמיד שיאים מוזרים. זה עלה אתמול במהלך שיחה שהיתה לי עם הפסנתרן דרור זמל. מעשה שהיה כך היה. לפני כחודשיים ראיתי שהוא ינגן את "וריאציות גולדברג" בקונסרבטוריון שטריקר הסמוך למקום מגורי. מיהרתי לרכוש כרטיס. כמה שבועות לאחר מכן, כמה ימים לפני הרסיטל, שלח לי אבי הודעה על המופע, שהעביר לו במייל אביו של דרור זמל. מתברר שאביו של הפסנתרן ואח של אבי היו חברים לצוות הטנק. הם שהו ביחד בטנק במלחמת יום הכיפורים כשפגז סורי פגע בטנק. הפגז חדר, ככל הנראה, חלקית, או יצר איזה זיז מתכת, שהיה די בו להרוג את דודי. אביו של דרור ויתר חבריו לצוות ניצלו. כך שכשהאזנתי ל"וריאציות" הפעם, חשבתי על דברים אחרים, על נופי רמת הגולן, שבדמיוני, במוזיקה, הצטיירו לי ככמה נופים של דליה אמוץ.
אני מצרף כאן כמה קטעים שהם "בטרם", אולי רגעים שהם, כלשון שירו של מאיר ויזלטיר "שוברט", "הגות הלב של איש צעיר, שנקלע לחדר-ההמתנה של המוות" (הקלטה ללחן של רונן שפירא כאן, רצועה 10). במקרה של הקטע של שוברט להלן המרווח בין רגע ה"בטרם" למותו היה קצר ביותר, מה שלא מקטין את מוזרותו ומבשר על שנות עתיד כמעט ודאי שהמוזיקה שלו רצתה להגיע אליהן ונבלמה בגלל הגוף. מנדלסון, לעומתו, כתב את המוזיקה שלו בגיל 14.
*
*
דרור זמל ינגן את הסונטה ד' 959 של שוברט, שפרק האנדנטינו שלה מופיע כאן, בירושלים, בסוף החודש.
הידיעות על המשבר ב"סטימצקי", שעד לפני יום נתפסה, אצל ציבור הקוראים הפשוט, כולל כותב שורות אלה, כאימפריה של ספרים, שמכתיבה תנאים נוקשים ("63% אחוזי הנחה") למוציאים לאור ודוחקת את הלא-מסחרי אל השוליים, מזכירה לי את שירו הגדול של זביגנייב הרברט "גלגוליו של ליוויוּס" (מפולנית: דוד וינפלד, בספר "שירים", הוצאת כרמל), שנכתב כאלגוריה על האימפריה הסובייטית. בשיר נאמר, בתחילה, כי
הָאִימְפֶּרְיָה, כְּכָל הָאִימְפֶּרְיוֹת
דּוֹמֶה הָיָה כִּי תַּעֲמֹד לָנֶצַח
הקריסה של סטימצקי אינה שונה מהותית מקריסת הספרות שסטימצקי (יחד שאר מוכרי הספרים, כמובן) היתה מופקדת על שיווקה. סטימצקי (ו"צומת"), שמכרה ספרים ברבע מחיר ("ארבע במאה") נמכרת עכשיו בעצמה ברבע מחיר, מכוח אותו היגיון כלכלי ואותה שיטה. כמה אירוני, ומבהיל, הדיון במוספים הכלכליים, לפיו לא בטוח מה טוב יותר לענף, ש"ידיעות" ירכשו את "סטימצקי" או שמא "שופרסל". שתי הברירות לא נעימות, בלשון המעטה (הוצאת ידיעות ספרים היא כמובן לגיטימית לגמרי כהוצאה, אבל הבעלות האנכית שתוכפל היא בשורה לא טובה), ודבר אחד בטוח לגמרי: הספרות, השירה (כלומר הספרות שהשירה היא נשמתה או לפחות האופק שלה) לא תרוויח מזה דבר. הכול מתנהל מעל ראשה. כלומר ראשינו.
אין בי שמחה לאיד על קריסתה של "סטימצקי", גם מפני שקריסתה היא חדשות רעות לענף הספרים שמצבו ממילא רע. אם "ספרים זה סטימצקי", ויש משהו בסיסמה הזאת במובן הפשוט ביותר (לפחות נכון לומר כי "סטימצקי זה ספרים"), הרי שהספרים קיבלו היום מכה וקריסתה מורגשת בבשר ספרים הקרובים ללבי ובבשר ספרַי, גם אם זה עוד לא ברור איך בדיוק. וגם מפני שאני נוטה, אולי מכוח חשיבה ספרותית מדי, ודרך שירו של הרברט, לחשוב על הקריסה הזאת באופן אלגורי, כלומר כמשהו שיכול לקרות בהקשרים רחבים יותר, של המדינה כולה והלאה מזה. ככה, בן לילה, כל הכוח והתקיפות נעלמים, ומתחילים לדבר על כך שהעובדים קיבלו את השי לחג כעל הישג מדהים.
עם הקומקום הקרמי והמגבון לתינוקות נתקענו בקופה המהירה. האיש לפנינו לבש בגדי ספורט אלגנטי ונראה נמרץ. הייתי בטוחה שתוך שניות הקופאית תתפנה אלינו. מאחורינו התאסף תור של קונים. הקופה הרגילה היתה זריזה יותר מהמהירה. קופאית נוספת קראה לנו ואמרה: "בואי, אני פותחת". שמחתי שהיא חילצה אותי מהמצוקה הרגעית. שוב לא בחרתי נכון. יחד עם בתי עקפנו את המבצעים שמאחורי הקופה בדרכנו למצילה שלנו. איש שמן עם חולצה ירקרקה חתך אותי כמו חץ נחוש והעמיד את עצמו מול הקופאית. מלמלתי בקול צרוד, "כזה ישראלי". בתי הסתכלה אלי. נכנסנו לשוק האיכרים. הריחות מילאו את ריאותַי. הים תמך בגבינו ואנו פנינו לכיוון פארק הירקון. שתינו רצינו לדבר אך המילים נתקעו בפלונטר משותף. נפרדנו. היא, בשמלתה הכחולה, המשיכה לקראת הפגישה עם חבריה, אני המשכתי לשוטט בעיר. מצאתי את עצמי על אבן גבירול מול חנות בגדים של נשים מבוגרות. שוב הגעתי לכאן. כעת, כשאני מנסה להיזכר בשמה של החנות, עולים כמה שמות, אבל אף אחד לא נראה לי ודאי. אופליה או ורדה, או אולי ויקטוריה? בחלון הראווה לא היה שום בגד שמצא חן בעיני. כל הדגמים שהוצגו שם לא הצליחו לעורר את תשומת-ליבי ובכל זאת נשארתי בלי תנועה, בלי יכולת לזוז משם. בכל פעם שאני יוצאת ללא מטרה לטיול ברחובותיה של תל אביב, אני מוצאת את עצמי נעמדת מול החלון הזה, נטול החן, מביטה על כל בגד. הם נראים ישנים, הצבעים דהויים, המידות גדולות, הרוב שחור-לבן, הכפתורים מפעם. הבחנתי בתריס שהתקפל וגונן על הסחורה. עדיין עמדתי שם. גם בבואנוס איירס התנהגתי כך מול חלונות ראווה של נשים מבוגרות. שתי הערים האלה מתבלבלות אצלי, לפעמים כשאני רוצה להגיד שם של אחת יוצא לי השם של האחרת. פתח קטן, דמוי דלת, נפתח בתריס ואישה נעימה הזמינה אותי להיכנס פנימה, "בואי, נמצא לך איזה בגד אלגנטי", קולה הרך עטף אותי. "שבת היום", ניסיתי להתנגד, "אשוב מחר, אני גרה קרוב". "בואי, אני צריכה רק להראות לך שמלה פרחונית חדשה, היא תהיה תפורה עלייך". היא הסתכלה ובחנה את בגדַי. התלבשתי להליכה, מכנס שחור בלוי במקצת וחולצה רחבה. "אישה יפה, אבל זה לא מספיק, מה עם הבגדים, בגד לא משקר". מדפים צפופֵי סחורה התגלו לפני. היא התקרבה למתלה השמלות והחלה להוריד אותן. "את חייבת ללבוש אך ורק שמלות". פניתי לעברה. היא נעלמה. בהיסח-הדעת המשכתי למשש את השמלות. מתחתי את ידי ונגעתי בקולב אחד. הוא נראָה מוכר, ולא שייך למקום. פתאום הבנתי: הרי זה החלוק של אימא! איך הוא הגיע לכאן? החלוק-תכלת השנוא עלי! כתמים ישנים היו מפוזרים לאורכו ובכל אחד היה ספוג ריח הבישולים שלה, גפילטע פיש ופרפלעך, עוגת שמרים וקומישברויט, מצה-בריי וכבד קצוץ. הכפתורים, שמונה במספר, אחד לא דומה למשנהו, כל אחד יחיד במינו, כל אחד מתקופה אחרת, כמו בתל שהחפצים מתגודדים בו לערימה אקראית. אין-ספור פעמים ביקשתי ממנה שתוריד אותו, "אימא, את כל כך יפה עם השמלה הפרחונית ונעלי העקב, בבקשה, תלבשי אותם לא רק בערב חג". לאימא היו כמה חלוקים, זה היה האהוב ביותר. איתם היא הסתובבה בבית אך לא פעם הם ליוו אותה החוצה. עוד שתי נשים נכנסו לחנות. הקשבתי במלוא תשומת-הלב. המוכרת התפנתה אליהן. הן תאומות, אך לא זהות. מיד נוצרה אווירה משפחתית, נעימה. נראה שהן נהגו לבקר בחנות לעתים קרובות. הן מדדו שמלות באותה גזרה בדיוק רק בצבעים שונים. בעוד שהאישה המלאה יותר תבעה את בגדיה בגוֹני סגול, החטובה יותר ביקשה גוני ירוק. לסגלגלה קראה המוכרת בתיה, אך אחותה התאומה קראה לה בת-שבע. היא עצמה הציגה לפני את עצמה כבטי, ואחר-כך צחקה והוסיפה, גם בשקל'ה הוא שמי. הירוקה שמה רבקה, ואחותה קראה לה רבקה'לה. היא היתה שקטה. נדף ממנה ריח מלאכי, עדין וחמקמק כלשהו. לעומתה, השנייה היתה יותר בוטה, גסה ופטפטנית, נראתה כשומרת ראש של אחותה התאומה. שמותיהן היו שמותיהן של אמי ושל אחותה התאומה, זו שמעולם לא פגשתי. אימא, בלבוש של אישה אלגנטית, פנתה אלי. היא לא זיהתה אותי. "מתאימה לך השמלה הפרחונית הזו", אמרה לי. "איך קוראים לך?". הנשים בחנות המשיכו למדוד שמלות. "תנסי את הכחולה", אמרה המוכרת בניגון יֶקי כבד. האחות הושיטה יד אל החלוק.
מתחת לשולחן 