קטגוריה: הערות

אפשר להבין את אי-הנחת בעת קריאת כל כך הרבה ביקורת ספרות ושירה בימינו אם חושבים על כמה סוגי מִספרים. רוב האנשים, כשהם חושבים על מספרים, חושבים על מספרים טבעיים: 1, 5, 16. "עולם" המספרים עבורם הוא יחסית פשוט ושימושי מאוד. אפשר לספור בעזרתו דברים. מי שלמד בבית ספר מכיר גם שברים כמו ¾. וכמובן שברים עשרוניים פשוטים (מסיבות כספיות). אפשר לחיות היטב עם המספרים האלו. אבל יש כמובן עוד ועוד. וגם הם "מִספרים". למשל, מספרים שליליים.

אפשר לדמות בקלות שליש תפוח, אבל לא כל כך בקלות מינוס תפוח, ובוודאי שלא שורש ריבועי של שליש תפוח; שהרי יש מספרים אי-רציונליים, כמו שורש ריבועי של 2, או מספרים מדומים, כמו למשל שורש ריבועי של מספר שלילי, או מספרים טרנסצנדנטיים, כמו π. רוב האנשים מסתכלים במטבע של 5 שקלים ואינם חושבים שמדובר במספר מיוחד במינו, בהיותו ראשוני. יש מעט מאוד מבקרי ספרות שיכולים להבחין ביופיו המיוחד של 5. שאינו בגדר סוד גדול.

כשקוראים ביקורת ספרות לפעמים, ברור לך שהמבקר מכיר, נגיד, 2. ואולי אפילו מינוס 2. כלומר יש לו היכרות עם מושג מופשט ויכולת לדמיין העדר של שני תפוחים. אבל שורש ריבועי של 2, או שורש ריבועי של מינוס 2 – על זה הוא לא שמע. התסכול נוצר דווקא מהקִרבה. 2 ושורש ריבועי שלו נראים כשייכים לאותה קבוצה – "המִספרים", כאמור. אבל המרחק הוא, כמובן, עצום. ולוּ רק מהסיבה ששורש 2 פועל כבר בתחומו של האינסוף. שורש 2 הוא 1.4142135623730950488016887242097 וכו' וכו' וכו'. ואת הדיון הזה ב"וכו' וכו'" אני לא שומע מספיק בביקורת הספרות.

להמשיך לקרוא יופיו של ה-5: הערה מתמטית על ביקורת הספרות

מודעה של חברת מכוניות, "הלוואי שיבוא שלום", עם שלט דרכים המציין את מספר הקילומטרים לראש הנקרה, לפריז וללונדון. הרעיון הוא – אם יהיה שלום תוכלו לנסוע בדרך היבשה לאתרי התיירות באירופה. מדינות ערב יהפכו מ"שקופות" בהיותן נמצאות מעבר לגבול ולמיסוך התודעתי ל"שקופות" בהיותן דרך שנפתחה עבורנו. המפה התודעתית הישראלית בהווה ניבטת מתוך הפנטזיה הפרסומית: חיבור יבשתי ישירות ל"עולם המערבי". לא עוד "חומוס בדמשק", אלא לכל היותר "תדלוק בצידון".

*

הוא מעולם לא התחתן, לא היו לו ילדים. עכשיו, בגיל שמונים ושמונה, לראשונה בחייו, קוראים לו "אבא".

*

סיפרו לי על ילד שנכשל במבחן, כלומר לא ידע לענות כמעט על אף שאלה. הוא קישט את שוליו של טופס המבחן והגיש כך למורה, שזעם, עד שהבחין בזה. אפשר לחשוב על זה כמשל על מעשה האמנות.

*

נזכרתי בשיחה שהייתה לי לפני כמה חודשים עם ישראל אלירז. ישבנו בבית קפה ומדי כמה רגעים, לאורך שעה-שעתיים, אמרנו את המילה "שיר".

*

מונית שירות קו 5, 8.10.10. הנהג נוסע צפונה. כנהוג, מדי פעם הנוסעים מעבירים לו מטבעות ושטרות קדימה, או שהוא מעביר עודף לאחור. במושב הראשון יושב איש קשיש, ובכל פעם שהנהג מעביר לו עודף כדי שיעביר לנוסעים, הקשיש מביט בעודף, סופר אותו, מסדר את המטבעות, ואז מעביר הלאה אל הנוסעים. כשהקשיש מוסר לנהג כסף מהנוסעים הוא סופר כמה יש שם, ואומר לנהג את הסכום. זה מתנהל ככה במשך כמה דקות. אחר כך מצלצל הטלפון של הנהג. הוא אומר, "אני לא יכול לדבּר עכשיו, אני בנסיעה עם אבא שלי". יורד גשם ראשון.

*

ממתין במכונית ליד מרפאה גניקולוגית ברמת גן. מדי כמה רגעים יוצאת אישה מן הדלת.

*

מספרים לי על אוצר נודע לאמנות שאין בביתו, על הקירות, שום תמונה. כלום. באים אורחים ואף אחד לא מדבר על זה. כולם רוצים לשאול, אבל איש לא יודע איך להעלות את הנושא. כולם נוהגים כאילו הכול בסדר. למרות שמדי פעם אחד האורחים נועץ מבטו בקיר הריק. מתעלמים גם ממנו.

*

לְשׁוֹן חוֹל בְּאוֹר צָהֹב

לְיַד תַּחֲנַת הַכֹּחַ –

דַּיָגִים לְעֵת עֶרֶב

(19.9.10)

יש אתר חדש שאמור לאפשר התבוננות בציורים ברזולוציה של 28 מיליארד פיקסל. פי 3,000 ממצלמה דיגיטלית רגילה. זה מוצג כהתקדמות וכהישג טכנולוגי. אבל האם זה באמת כך?  לכאורה, כמה שיותר גדול יותר טוב. אפשר לראות יותר, אפשר לחשוף כל פרט זעיר ולהפוך אותו לשווה בגודלו לכל פרט אחר. עיטור של פרח על שולחנה של מרים גדול יותר מראשו של המלאך המבשר. בתיאור זה כבר טמונה, כמובן, הביקורת. ההיגיון של הניפוח (blow-up) הוא זללנות של המבט. האתיקה שלו היא של חמדנות. במילים אחרות, ההנחה העומדת מאחורי הטכנולוגיה היא שלראות ציור טוב משמעו לראות אותו באופן מפורק ומוגדל. ייתכן שכיום יש אמנות שהולמת מבט כזה, אבל לאונרדו לא צייר כך והציור אינו מבקש את המבט הזה. אינך אמור להביט בציור כמו מדען המביט בחיידקים, ואיש לא ישתמש בטלסקופ לשם התבוננות בצלחת פטרי או במיקרוסקופ – לשם התבוננות בגלקסיות. אבל מה שהוא מובן לגמרי לאנשי המדע הוא עדיין לא מובן לאנשי התרבות, אולי בגלל רגש נחיתות מסורתי של מדעי הרוח ביחס למדעי הטבע. להמשיך לקרוא 28 מיליארד פיקסל

להורדה מכאן (גודל הקובץ 1 מ"ב):
http://www.2shared.com/audio/U1oW-ISV/shlomo_nitzan_reads_from_natan.html

חפשו למטה Save file to your PC

מתוך פינתו ברשת ב', ערב יו"כ תשע"א

בהוצאת "כתר" יוצא בימים אלו ספרי "נתניה". הנה הכריכה (הדימוי: ארנסט הקל, 1904; עיצוב: עדה רוטנברג)

להמשיך לקרוא נתניה (פרסומת)

יש במוזיאון האורנז'רי שומר שידע לומר משפט אחד בכל הלשונות שבעולם. משהו כמו "נא הפקידו את מזוודותיכם במלתחה והתקדמו לתור לרכישת הכרטיסים". זה היה מדהים. הוא להטט בין ערבית ליפנית לפורטוגלית של ברזיל לרוסית. ומהי שפת אמך, תהינו, כשהפקדנו את מזוודותינו במקום המיועד לכך, כמצוותו. "אמי", ענה לנו עברית, "עודנה ישֵנה. כשהיא תקום היא לא תאמר לי אלא, 'סע לשם. לכל המקומות שלך. לכל המקומות מהם באות המזוודות האיומות. הנח מאחוריך את הציורים, הפסק כבר לדבר אתם כאילו בני עמך הם. אני אשמור לך על התמונות בזמן שתיעדר. אני יודעת שאף פעם לא תשוב אלי. אני אורה להם מה לעשות בשפת הסימנים של החירשים-אילמים שאימא – סבתך – לימדה".

*

"אבוי", קרא לפתע, כשצל הקונקורד נגע בתרבושו. "הלא החמצנו את הזֶ'ה דֶה פּוֹם!"

*

בתור ל"יורודיסני" נמנמו קצינים בכירים רבים של צבא צרפת. חלקם חבשו אוזניים עגולות, שחורות, של דמות מסרט קומיקס. חלקם – הברווזים – עישנו סיגר נפיץ.

*

"עִצרו את הסוסים!", קרא הגרמני. "הבחנתי בצִלו הנהדר של – הוֹ! – הזֶ'ה דֶה פּוֹם!"

*

"…וכל המשוררים שהתחבטו בַּשביל שבין הזֶ'ה דֶה פּוֹם והאורנז'רי…"

*

– "האם זה המוּזֶה די לוּבְר", לפתע הצטעקתי.

– "הו לא", ענו הסייסים. "זהו הזֶ'ה דֶה פּוֹם, מיסייה".

*

ביורודיסני, למרבה התדהמה, השירותים חפים מכל עיצוב. סתם שירותים.

*

קנדינסקי אחד (פומפידו), דגא אחד, סזאן אחד (אורסיי). (פירוט מתישהו בעתיד)

אני מתכנן לבקר הקיץ הרבה במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב. המוזיאון מתפרש על פני שטח גדול שאפשר להתהלך בו, ויש משהו צנוע ושקט בביתנים האלו, שהמולת האמנות העכשווית לא דבקה בהם. הזמן שחלף הסיר מהמקום את הזוהר, והמוזיאון עצמו – לא רק המוצגים בו – זכה בעתיקוּת מסוימת. שמו של המוזיאון מטעה וסותר את תוכנו, שהרי יש בו מוצגים רבים שהכותרת "ארץ ישראל" אינה שייכת בהם. מכל מקום, המוזיאון הזה רומז לעברו הרחוק של המקום הזה, ומזכיר למי שצריך תזכורת כזו שהמקום הזה לא נולד ב-1948. זו החמצה גדולה של מערכת החינוך. אתה גומר בית ספר ואינך יודע דבר על הנוכחויות הזרות הרבות שהיו כאן והשפיעו על הסביבה. פרסים? יוונים? פניקים? ממלוכים? מה זה? היה מנדט בריטי ואז אנחנו. שמו של המוזיאון ממשיך את הלך הרוח הזה. אפשר היה לכנותו אולי "מוזיאון המקום הזה".

ביתן הקרמיקה מלא דברים יפים שנדחסו לא כל כך ממקומות שונים, אלא מזמנים שונים. אמנם יש כאן חפצים מקפריסין, יוון, אוגרית,

מצרים וכו' אבל הדגש אינו על פיזור מרחבי אלא על שכבות של זמן. בחלל קטן מתחולל מין קרנבל של זמנים, ותחת הרושם הראשוני של "עתיקוּת כללית" יש פערים של מאות ואלפי שנים. מכל המוצגים שבחביתן הזה משך את תשומת לבי חרס אחד, חלק מגביע שתייה בצורת ראש של אישה מן התקופה הכנענית (1550-1750 לפני הספירה, תקופה שראשיתה מקבילה בערך ל"תקופת האבות"). מי שלומד – וכולם לומדים כך – על הכנענים רק כדמויות מהמקרא לא יודע עליהם דבר זולת זה שצריך להיבדל מהם בכל מחיר ולנתוץ את אליליהם הנתעבים. אבל אם מתבוננים בחרס הזה מגלים רק אנושיות ופגיעוּת.

התמונה צולמה בטלפון סלולרי ומכאן איכותה הירודה. אבל עדיין אפשר לראות את ההבעה העצובה, הנשלחת אלינו ממרחק של כ-3,500 שנה. הפנים כוירו על גביע אבל אין משמעות להבחנה בין עיצוב לאמנות כאן. איני יודע איך היה נראה הגביע השלם, אבל הפנים ששרדו, באופן פרדוקסלי, השתחררו מאחיזת הכלי השימושי והפכו למה שהן, בטהרתן. הפנים מביעות יגון גדול ועייפות, חזקים עד כדי אקסטזה. זה חזק לא פחות מהאקסטזה של ברניני, ובוודאי אנושי יותר. העיניים הם העניין כאן. הן מושפלות, ואפשר לראות שהקדר עצם את עיני האישה הזו, השפיל את עיניה בשתי נגיעות קלות ואיומות, נתן לה עפעפי חימר. מי ששתה מזה יכול היה לשמוע את הגביע מקונן על התרוקנותו. עתה, במוזיאון, זה מודגש אף יותר, כי ההתרוקנות מלאה, והפנים מכילות את השבר, כביכול מודעות לשבירה המוחלטת של הכלי שלהן, יחד עם כל העולם שממנו הגיחו.

מבחן "האמן הגדול". מטעמים שונים יש לאנשים צורך להכתיר אמנים כ"גדולים". אולי זה מתחיל עם אלוהים, שהוא "גדול". הטעות הבסיסית היא לבלבל גודל עם גדוּלה. כאילו שדוב קוטב הוא חיה מרשימה יותר מארנבת או מירגזי או מיתוש בגלל שהוא גדול יותר. ואז בונים על המטפורה העילגת הזו תלי-תלים של ביקורת תרבות ו"קאנון", עד כדי כך שה"קטן" צריך להצטדק, שלמרות היות קטן הוא משמעותי. והרי זה כל כך מופרך. דבר השבח המשמעותי ביותר לסופר הוא שאיפתו לכתוב את "הרומן הישראלי הגדול". כאילו שהרומן הישראלי הקטן מעניין פחות מעצם הגדרתו. אבל לא זה מה שרציתי לומר, אלא זה: המבחן הטוב ביותר ל"גדוּלה" של אמן, משורר או צייר או משהו אחר, לא משנה, הוא פשוט: לקרוא או להתבונן בו בשלוש לפנות בוקר, כשכולם ישנים, כשכל הבית חשוך, בדממה מוחלטת. יש משהו במועד הזה, בשקט הזה, שחושף את כל העודף המוגדר בטעות כ"גדוּלה". כמה וכמה משוררים גדולים קרסו לנגד עיני בשעה הזו. אפשר, כמובן, להקשות ולשאול מדוע שלוש לפנות בוקר ולא תשע בלילה או רבע לשלוש בצהריים. שאלה טובה.

דתיים. אתמול, י"ז בתמוז תש"ע (תענית לציון יום הבקעת חומות ירושלים שסופה חורבן המקדש, ולפי המסורת גם יום שנשברו בו לוחות הברית, ועוד), באוניברסיטת בר-אילן, היה בית הקפה פתוח בצהרי היום. אנשים ונשים ישבו בפנים ובחוץ, אכלו כריכים ופיצות ושתו גרניטות ובירות. מיעוטם חבשו כיפות סרוגות. על הפלזמה שבפנים היה קליפ של "מטליקה". הרבה סולו גיטרה של גברים בלי חולצה. אם מישהו רוצה להבין עד כמה הציבור הדתי-לאומי רחוק מהציבור החרדי הרבה יותר משהוא רחוק מהציבור החילוני, הנה דוגמה טובה.

האתר הזה הוא כמו הצגה בתוך הצגה, או סיפור בתוך סיפור; הצגה או סיפור "קטנים" שמחדדים משהו ביצירה הגדולה. כך גם כאן, זה כמו העיתון היומי הרגיל, רק בלי דברי המתיקה של מוספי הספורט והתרבות והמודעות. חדשות הארד-קור. עיקר החדשות במלוא מובן המילה. בסגנון נטול כל עודף. זוהי עיתונות למופת. כמעט בלי פרשנות, בלי עודף – דיווח קשה מהשטח. לכל היותר: "מדובר בב.מ.", דהיינו בן מיעוטים. כשקוראים את זה מבינים עד כמה העיתונות מלאה בבידור. גם פרשנויות של עניינים מדיניים הן בידור, בעצם. למרות שהטון הוא רציני. כאילו הפרשן באמת יודע משהו שאיש זולתו אינו יודע. ככה היה צריך להיראות עיתון יומי. שניים-שלושה עמודים. למשל, היום "הארץ" מודיע בכותרת הראשית על איזה עניין עם מבקר המדינה, המשטרה ואולמרט. יש לזה מקום כמובן, אבל על "תינוק בן 3 חודשים שפונה לביה"ח בירושלים תוך כדי החייאה, שם נקבע מותו"  איש אינו כותב, ואני מודה שהרבה יותר מעניין אותי לדעת מי היה התינוק הזה, ומה קרה לו בדיוק, ומי הוריו, ומי היו הפרמדיקים שניסו להחיותו, ואיך זה להחיות תינוק בן שלושה חודשים, ומה מרגיש פרמדיק שלא הצליח להציל תינוק כזה, מה הוא אומר בערב בבית, אולי גם לו יש ילד קטן.

די התמכרתי לסדרה של ה-BBC שכתבתי עליה בפוסט הקודם. אני שומע ארבעה-חמישה ליום. מעבר למידע ההיסטורי המרתק, ולהגשה המעולה (כשהחפץ הוא, למשל, כלי בישול, מראיינים טבח; כשמתוארת גביית מס מסופוטמית הולכים לכלכלן, וכך העבר מואר מיד במונחי ההווה). הסדרה הזו גורמת לי להסתכל מחדש על חפצים. כל חפץ, אני מבין פתאום, יכול להיות מרכזה של תקופה היסטורית, פרט ש"מייצג" בעל כורחו את "השלם". החפצים שהסדרה סוקרת הם בחלקם חפצים מלכותיים, אבל בחלקם "סתם" סירים, גרזנים, פסלונים. ברור שמידע אינסופי לא נמסר, אבל זה בדיוק העניין – ההרגשה שכל חפץ מוקף במרחבים של זמן-מקום שהוא קשור בהם גם אם אי אפשר לראות איך בדיוק.

כמה דברים מעניינים לגמרי: שתי יצירות אמנות קדומות, פסלון של צבאים שוחים וצלמית של בני זוג בתנוחה ארוטית רחוקים מאוד בזמן ובמקום זה מזה, אבל דומים להפליא בכך שהם מתארים קשר, זיקה בין שניים. בעוד שרבים מכלי העבודה הם "אחד" – גרזנים וסכיני אבן, האמנות כבר מתחילתה עוסקות בדיאלוג, ביחס בין דברים. לכן העלי הזה, שהוא גם ציפור, הוא יצירת אמנות בלי ספק. הגרזן אף הוא כמובן מצוי בזיקה (לדבר שהוא חותך), אבל הוא שלם בתוך עצמו בזמן שהוא אינו בשימוש. חפצי האמנות נמצאים בזיקה ובמגע משמעותיים גם כשהם "במנוחה", בתוכם. וראו את זה.

לפעמים ההבחנה לא פשוטה. כמו בגרזן שנחצב באפנינים איטליה, לוטש בעמל רב בצרפת, ונמצא באנגליה (איזה מסע!). הגרזן שרד כמה אלפי שנים בלי שנפגם. דהיינו, לא השתמשו בו. איננו יודעים מדוע, אבל אני שואל את עצמי האם לא משום יופיו הרב, משום הדרמה שמתרחשת במרקם שלו ובין קצותיו (הכלי עשוי אבן jade, ירקן או "איחד" כמינוחו של דן דאור ז"ל) נמנעו מלהרוס אותו.

מסלולי הנדודים של החפצים וקורותיהם מפעימים ממש. אתה פתאום מסתכל על כל עיפרון ו כל כוס וכל אגרטל כרובינזון קרוזו בפוטנציה. למשל, כד ג'ומון יפני (היפנים היו הראשונים בעולם לפתח קרמיקה, ואין פלא כי הקרמיקה שלהם היא הנפלאה ביותר גם כיום), שכעבור כמה אלפי שנים מהוצאתו מן האש צופה בעלה-זהב מבפנים, וזכה לחיים חדשים, שונים לחלוטין מאלו שכביכול נועדו לו על פי עיצובו המקורי. הכלי הזה, היפה כל כך, אינו רק יפה. הוא מסמן רגע קריטי של שינוי קולינרי – המצאת המרק והתבשיל, רגע שבו אנשים יכולים לאחסן מזון לזמן ארוך יותר. שינוי זעיר כזה, של המצאת הכד, משנה את הדיאטה האנושית, את הבריאות האנושית, ואת התרבות כולה.

מרחבי הזמן עצומים. אלפי שנים של המתנה-כביכול של דברים, עד שהגיעו לאינטרנט ולעינינו. חפצים כאור מתעכב של כוכבים (תרבויות) שנעלמו כבר. ולצד זה, עד כמה לא הרבה השתנה. כמו מעין קריקטורה מצרית קדומה שחוברה לסנדלו של אחד הפרעונים הראשונים, מעין קריקטורה פוליטית של כוח, שמתארת את השיטה העתיקה של שלטון בכוח המופנה כלפי אויב חיצוני, כוח שתמיד אפשר להפנותו גם פנימה. כתב החרטומים אומר, אם אני זוכר נכון, "הם לא יתקיימו", והכוונה לאויבים – ראשית הגדרתם כ"הם" ואז חריצת הדין – הכחדה. או בחפץ אחר, מאוּר במסופוטמיה, תיבה שמעוטרת בתיאור של גביית מס: למטה בני העם מעלים מס במאמץ, ובקומה העליונה העשירים שרועים, שומעים מוזיקה, לא מודעים בכלל למה שהולך למטה ושמאפשר את קיומם השאנן, או לא רוצים לדעת. אפשר לראות את זה היום, מחר, בתל אביב.

וכו' וכו'.