קטגוריה: הערות

בריכת חורף קטנה בתוך גן בוטני בקיבוץ בעמק האֵלָה. אביב. רק במקום כזה אפשר לראות עד כמה פעילים החרקים. רצים ושבים, תופרים בחוטים לא נראים את כל הגן, רוכסנים זריזים מזמזמים או חרש, נעלמים כל הזמן ומופיעים. בקושי נראים, לא נתפסים, מותירים סימנים קלושים על המים, אדוות ששורדות לשבריר שניה אחרי שהם כבר במקום אחר. […]

[פורסם במקור באתר ירח חסר: הייקו בעברית. להמשך קריאה לחצו על התמונה]

הביזון הזה, פרט של המין הנכחד ביזון ערבות, ייחודי כל כך כי הוא מתקפל פנימה. לא תוקף, לא בורח, לא מלחך עשב. הוא חי עם עצמו, בתוך גופו. תחושת החיוּת והעדינות העולה ממנו (וביזון הוא חיה מאוד חזקה) בלתי נתפסת, הוא נמצא ברגע סטטי של התכנסות. הוא יפה מאוד, אבל יותר מזה – הוא חי מאוד. חי כקפיץ. יש לו פוטנציאל נצחי של השתחררות. תנועתו המתקפלת פנימה, המתכנסת, היא גם, באופן פרדוקסלי ומרגש, הפניית מבט, או הצצה, אל המתבונן. גופו נמצא בין היראוּת להסתתרות בתוך עצמו, כמעט כמו ציפור הטומנת ראש בתוך גופה.

ראשו יוצר מעין משולש קטום, או טרפז, הממקד את כל גופו בחתך שאותו הוא מלקק. מהעין מוביל קִוְקוּו אל הפה; מעין המחשה גרפית של מבט החיה. אוזנו פונה מאִתנו והלאה, ולא קעורה לכיווננו. האוזן מתכנסת פנימה כמו הגוף; היא מעין בת זוג של העין, נמצאת על הסף בין תקשורת להתכנסות. הזיקה בין ה"חוד" של העין ובין חוד הקרניים יוצר מורכבות רגישה ביותר בין עוצמה ופגיעוּת. קשה שלא להשתאות לרגישות שבגילוף הקרניים: אחת מהן חקוקה ואחת מגולפת, והדבר יוצר תחושת עומק וחיים.

פיו נוגע במשהו שיכול להיות פצע בצד גופו. היות שהביזון הזה היה חלק מכלי עזר להטלה של כידון אפשר לשער שיש זיקה כלשהי בין כלי ההטלה והביזון. לפי דעה אחת גוּלף הביזון רק אחרי שבירת הכלי, והצורה נבעה מצורת שבר הכלי, שעוררה את דמיונו של האמן לראות בה את החיה (תופעה דומה אנו מוצאים במערות מאותה תקופה, שבהן לפעמים מצוירת החיה בתוך גומחה נתונה בכותל הסלעי). מצד שני, יש כלֵי הטלה דומים שבהם החיה היא חלק מן הכלי השלם, למשל כלי הטלה שבקצהו סוס מנתר. מכל מקום, דבר אחד די ברור: היה אדם, לפני שנים רבות, שפצע של חיה, כאֵב של חיה, היו בעבורו מניע ליצירה.

קשה לי להבין את תיאור היצירה כ"ביזון המלקק עקיצת חרק". סימן הפצע של חרק יהיה קטן בהרבה, ולמעשה בלתי נראה מתחת לפרווה. הפרופורציות מלמדות על פצע גדול בהרבה מעקיצה, והיות שמדובר בחלק מכלי נשק, נראה לי ברור שהסימן הוא של פצע ציִד. במילים אחרות, נראה לי שיש ניגוד בין כלי הנשק שהתגליף הוא חלק ממנו, נשק המשמש לקטילת בעלי חיים, ובין תיאור הביזון, שהוא מלא תשומת לב וחמלה. זוהי אמנות מלאת חמלה שמשתלבת בתעשיית כלי הציִד הקדומה ומדברת על הציִד "מבפנים". על כלי הציד הוא מתאר את הקורבן, אך לא כצייד שחוגג את תבוסת אויבו אלא כחבר; כמעט כמו אותה קסדה שעליה כתוב "בשר הוא רצח" בתקליט הידוע של "הסמיתס".

אם חמלה לבעלי חיים היא טרנד, הרי שלפנינו דוגמה משנת 12000 לפנה"ס. אולי טרנד, אבל איזו התמדה!

כְּפוֹר רִאשׁוֹן הַשָּׁנָה

עָגוּר חוֹלֶה

נִרְאֶה בַּמֶּרְחָק

            (בוסון, מיפנית: איתן בולוקן)

 

הצייר יוסל ברגנר נפטר לפני שעה קלה בביתו בגיל 96. צילמתי אותו לפני כחודש, בסטודיו, מלוכלך כרגיל בצבעי שמן ואפוף ריח טרנפנטין. במדריך לסמוראי "בצֵל העלים" יש הנחיה לפיה הסמוראי, אפילו אחרי שראשו נכרת, צריך להיות מסוגל לעשות עוד פעולה אחת בנחישות. יוסל לא היה סמוראי, אבל הוא פעל ככה. כל עוד יכול היה לרדת לסטודיו ולאחוז מכחול, ירד וצייר.

הלווייתו מחר, 19.1.17, ב-14:00, בבית העלמין בקיבוץ עינת.

היום התקיים בחנות הספרים "המגדלור" אירוע קריאה עם ילדים לספר "מעיל ושמו שמואל". אחרי קריאת הסיפור ושיחה עם הילדים עברנו לפעילויות שונות שארגנה אפרת לוי, מאיירת הספר, ובהן צביעת אחד הציורים מתוכו, שהודפס בהגדלה. כשראיתי את זה הבנתי פתאום מה פירוש קריאה, ולא רק בספרות ילדים: נפרשת בפניך מפה, ואם היא הופכת לְעולם אתה יכול ללכת עליה ולהיכנס לתוכה. בעצם, בכל דף בספר שאנו נשאבים אליו אנו נוהגים כמו הילדים האלה שקפצו אל הדף פשוטו כמשמעו, והתערבבו בדמויות שבספר. אחת הילדות אף ניסתה להיכנס מתחת לציור והכניסה את כפות רגליה מתחת לדמות המצוירת בפינה השמאלית התחתונה. לרגע נוצרה דמות שחציה מצוירת וחציה חיה. האם  לא בדיוק כך אנו מתחברים אל דמויות בסיפור?

—

מרית בן ישראל במסה מרחיבת דעת על הספר >>>

ראיון על הספר >>>

דף הספר בהוצאת "כתר" >>>

1

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אוֹמֵר: נוֹחַ לָהֶן לַבְּרִיּוֹת לְהַגְדִּיל לָהֶן כְּנָפַיִם וְלִפְרֹחַ בָּאֲוִיר, וְאַל יִמָּסְרוּ וְיִשְׁתַּעְבְּדוּ תַּחַת יַד מֶלֶךְ חָנֵף.

אסתר רבה, פתיחתא, ט (המאה ה-6 לספירה). "חנף": "המרבה להשמיע דברי שבח כוזבים או מוגזמים, דברים חלקלקים וכד' כדי לשאת חן" (מילון רב-מילים)

2

בעשר שנות תצפית צפתה [ג'יין] גודול בשמונה מנהיגי [חבורות שימפנזים], שכל אחד ואחד מהם הגיע לפסגה בדרכו המיוחדת. אחד נדחף על ידי אֵם שתלטנית, שדרשה ממנו לאיים על כל זכר והתערבה בכל מעשיו עד שיריביו קצו בטרחנותה. השני שלט תחילה בִּטְרִיאוּמְוִירָט עם שני שותפים, והצליח לסכסך ביניהם. השלישי עשה רושם אדיר על החבורה על ידי תיפוף בפחים. הרביעי היה אלים ושלט בכוח אגרופיו, ועוד.

אנה בלפר-כהן, תולדות האדם הקדמון, אוניברסיטה משודרת 1992, עמ' 22-23.

3

כדור הארץ הוא בימה קטנה מאוד בתוך זירה קוסמית רחבת ידיים. חשבו על נהרות הדם שנשפכו בידי כל אותם מצביאים וקיסרים על מנת שיוכלו, אפופי תהילה וניצחון, להפוך לאדונים של חלק קטן מנקודה. חשבו על מעשי האכזריות האינסופיים שנעשו בידי תושבי פינה אחת של הפיקסל הזה כלפי התושבים של פינה אחרת של הפיקסל, שכמעט אין להבחין ביניהם. עד כמה תכופות אי-ההבנות שלהם, עד כמה להוטים הם להרוג זה את זה, עד כמה לוהטות שנאותיהם. ההתרברבויות שלנו, החשיבות העצמית המדומיינת שלנו, אשלייתנו לפיה יש לנו מקום מיוחס ביקום – נקודת האור החיוורת הזאת קוראת על כל זה תִּגָּר.

קרל סייגן, מתוך: Pale Blue Dot: A Vision of the Human Future in Space, Random House, 1994

הדברים מתייחסים לתצלום של כדור הארץ שנעשה בידי החללית וויאג'ר 1 בשנת 1990 ממרחק של 6 מיליארד ק"מ:

רפי לביא ז"ל ענה לי פעם, כששאלתי אותו על הזיקה שלו לאמנות העבר: למה לא ללכת לציורי המערות?! הוא התכוון: אם משווים צייר למשהו, למסורת כלשהי, למה ללכת רק עד לרמברנדט, לאונרדו או ג'וטו? למה לא ללכת הכי רחוק שאפשר? רפי הטיח את זה כשאלה רטורית, כלומר ההנחה שלו היא שאין ללכת לשם, ואין טעם בהשוואה בין אמנים מלפני כ-36 אלף שנה ויותר אלינו. אבל אני לוקח את ההצעה שלו ברצינות. בין הדוב של שובֶה להר של היפני אינוּאֶה שירוֹ, מסביבות שנת 1800, יש רציפות ברורה. ההר היה יכול להיות גב הדוב; הדוב היה יכול לתת את גבו להר. הרציפות כמוסה בקו. הקו נובע מהיד, מהעין, מהרוח. כדי לעשות קו כזה צריך ללמוד הרבה מאוד, לשכוח הרבה מאוד. נסו. בעבורי, הדב הזה, וציורים של אמני "עידן הקרח" מגדירים ציור מהו. זהו המופת. האקסיומה. ככל שזה מתקרב לזה, זה יותר ציור. ככל שזה מתרחק מזה, זה פחות. את ההתקרבות אין להבין כפשוטן של מילים. זה לא בהכרח צריך להיראות בדיוק ככה כדי שנחוש את נוכחות הדבר. פיקאסו אמר, אחרי ביקור במערה באלטמירה: "אחרי אלטמירה, הכול דקדנס". הוא יכול היה לומר זאת כי הוא שמר בתוכו, במיטבו, את הרוח של המערה. מוריס בלנשו כתב, שאחרי שרואים את היצירות האלה מבינים שהאמנות יכולה להשתנות אבל לא להשתפר. ג'ון ברג'ר כתב: לאמנים שציירו את החיות האלה לא היה דבר אחד בסיסי שלנו יש: חלונות. הם לא תפסו את העולם כנשקף ונלכד בתוך חלון ופרספקטיבה, כמו שהציע אלברטי בראשית המאה ה-15. לא היה להם מלבן. הם ציירו מתוך זיקה, לא מתוך ריחוק.

הם ציירו על קירות שהחיות היו יכולות עקרונית לעמוד לצִדם. אין הבדל עקרוני בין המקום שהציור מתקיים בו ובין המקום שהחיה מתקיימת בו. זביגנייב הרברט כתב, שמי שצייר את החיות האלה לכד את רוחן בתוך קו. זוהי לכידה אמנותית של משהו חי ונע "במלכודת של קו מִתאר שחור". המערה, מזכיר הרברט, "לא שימשה למגורים, אלא היוותה מקום של פולחן – הקפּלה הסיסטינית התת-קרקעית של אבות אבותינו". אני בא למוזיאונים כמו לקפלה הנ"ל, ובעצם, היות שאיני נוצרי: כמו למערה.

(נכתב בעקבות רשימתו של גדעון עפרת המסתיימת באירוניה במילים "מגיע לנו ציור רע". אני מסיים בלי אירוניה: מגיע לנו ציור טוב).

זה תרגום ההייקו (תודה לאיתן בולוקן) – הסימנית של "ירח" מתפקדת בציור גם כמילה וגם כירח עצמו:

לְאֹרֶךְ הַדּוֹרוֹת

מֵעַל לְהָרִים  –

הַיָּרֵחַ הַלַּיְלָה

אנפה עפה. ירח מלא. במבוק. הגם שזה רק נייר, אפשר לחוש באור החיוור הבוקע, ממש כמו אור הירח הגדול המלא שהובטח לנו לפני כמה ימים אך העננים טשטשו. הגם שזה רק דיו, אפשר לשמוע את רחש הקנים שהכנפיים מחרידות לרגע משלוותם. חתימת האמן חבויה בין העלים. ללא החותמת האדומה היה קשה לראותה. הוא כמו מביט מתוך הסבך הרוחש למעלה. הוא חלק מזה. הוא לא מצייר עולם מבעד למחיצת זכוכית. הוא לא "מצלם נוף", הוא משתתף. לא "ראיתי את זה", אלא "הייתי בזה". אולי "הייתי זה".

היא תיעלם עוד מעט מעינינו, ויישארו רק הירח הבהיר והקנים האפלים. אחר כך גם הירח יגביה. אבל ברגע החולף הזה אפשר לראות את הזיקה בין עין הציפור הצהובה והעגולה ובין הירח – שני עיגולים. הציפור בלי ספק רואה את הירח בעינה השנייה, וזה יפה: עינה הלא-נראית ועינינו-שלנו מופנות כלפי אותו ירח ממש. כך נוצר עומק: עין אדם – עין ציפור; עין ציפור – ירח; עיני אדם – ירח. התמונה כמו מושכת ומקרבת את עינינו אל העין הסמויה של הציפור, כלומר אותנו אל הציפור, מכוח ההבטה המשותפת באותו עיגול אור.

הנוצות והעלים אף הם מצוירים באופן דומה. כמעט אפשר להאמין שהאנפה נטלה את נוצותיה מן העלים, או שהעלים אינם אלא נוצות, והסבך מעין כנף דלילה. ובאמת יש משהו דומה בין נוצה ועלה. אפשר לחשוב על עלה שלכת נושר במונחים של ריחוף. נוצת הציצה של האנפה "משוחחת" עם העלים השחורים. הרוח נושבת משמאל לימין, נושאת על גבה את הציפור. כך, כמו הזיקה בין עין הציפור והירח, יש זיקה בין הצומח והציפור. הציצה פונה שמאלה; כיוונם הכללי הוא ימינה. כך משיג האמן, ברמיזה בלבד, תחושה של תנועה וכיוון. מלבן נייר קטן נפתח למרחקים. לעומק ולרוחב. פעם האמנות ידעה את הסוד הזה.

את העין והירח מחבר האור; את הנוצות והעלים מחברת הרוח. זה כל כך פשוט וכל כך יפה: הציפור הופכת לצומת של רוח ואור. ואנו מוזמנים להיכנס לצומת. ואולי רק לשים לב שאנו כבר שם.

הספר הזה לא היה מתפרסם אילולי המאיירת שלו, אפרת לוי. אפרת למדה בקורס כלשהו שלימדתי ובסופו שאלה אם יש לי טקסט לילדים כדי שתוכל להתאמן עליו באיור. היה לי עמוד אחד שכתבתי כטיוטה ראשונה בעקבות מקרה משפחתי של דבקוּת חסרת פשרות במעיל מרופט מצד האחיינית שלי, ליהיא, כשהייתה בת ארבע בערך. היא כינתה את המעיל הַמְעוּלָש (עם הטעמה על ה"עוּ"), ולאורך זמן רב זה היה שם הספר. מעניין איך דברים מתהווים: עורכת הספר בהוצאת "כתר", רחלה זנדבנק, העלתה (ובצדק) את התהייה שמא השם סתום מדי ככותרת, וציינה שלא יידעו איך להגות אותו. באותה עת קראתי בספר שמואל (מהתנ"ך), ומהמצלול "מְעוּלָש" הקפיצה ל"שמואל" היתה מידית. מעיל ושמו שמואל פשוט נולד מערבוב של המצלול של השם הישן, הנביא שמואל (שגם לו יש עניין עם מעיל), והמילה הפשוטה "מעיל" – וגיבור הספר הוא מעיל. היום אני שמח מאוד שלמעיל הזה יש שם פרטי ולא רק כינוי שמבוסס על הפיזיות שלו. למעשה, השינוי הקל הזה בכותרת נוגע, כך נדמה לי, בלב הסיפור, אבל על זה לא ארחיב.

מילדוּתי שלי אני זוכר מגפיים, אולי היו אלה נעליים, שהיה סביבם סיפור דומה. אמי טוענת היום שהם הצחינו, אבל אני לא זוכר שום ריח רע. אלו היו פשוט המגפיים. מכל מקום, מסרתי את הדף הזה לאפרת ושכחתי ממנו. אחרי זמן מה היא ביקשה להיפגש, לפגישה היא הביאה תיק ענקי עם איורים לכל הספר. ולא הייתה ברירה, היה צריך לחזור לטקסט ולעבוד עליו.

הטקסט של הספר יכול להיכנס בעמוד אחד בלי האיורים, ואת הטיוטה הראשונה כתבתי בחמש דקות. העבודה שאחרי כן לקחה שנה לפחות, אני כבר לא זוכר בדיוק.

תודה לדני קרמן על ההסתכלות.

לדף הספר בהוצאת "כתר" >>>

לשיחה על הספר באתר "הפנקס" עם אפרת ואתי >>>

• המטרה בדבריי אינה לדבר על הספר החדש של יחיל צבן, אלא לדבר מכוח הספר. כל העניין בספרי עיון הוא שהם עשויים ללמד אותנו לחשוב אחרת על משהו. הספר של יחיל בפירוש עושה זאת ביחס לאוכל. ולהגיד אוכל זה להגיד "עצמנו". אוכל הוא אוכל רק לרגע. הוא זורם כל הזמן לכיוון גופנו וממנו.
• בחרתי לחשוב בקול רם על מאכל אחד מוכר לכולנו, מתוך מחשבה מה היה יחיל כותב עליו.
• מדי כמה שבתות אני נעצר מול הדלת של הבת שלי ואנו מחליפים מבטים בשתיקה. שנינו יודעים מה עומד על הפרק. השאלה היא: האם להזמין ג'חנון. המשא ומתן מתרחש בפנטומימה.
• השאלה היא למה הג'חנון הוא משהו שלא מדברים עליו בקול רם אצלנו.
• הג'חנון הוא מאכל שמתקפל לתוך עצמו. אבל הוא לא מסתיר דבר. העלה הפנימי הכמוס במרכז והעלה החיצוני על ההיקף – זהים. כלומר זהו מאכל חסר עומק. הוא הופך דו ממד (משטח בצק משומן) לתלת ממד, אבל העובי שלו הוא שטיחות במסווה של עובי. הוא ההפך ממאכל שמנוני דומה -לכאורה כמו בורקס שיש בו ממד של עומק ואף של הצפנה.
• לאכול ג'חנון זה לאכול מסמן שמסמן את עצמו. יש בזה משהו שמנוגד למסתורין ולעומק. הג'חנון ביחס לבורקס הוא כמו הנעליים של אנדי וורהול ביחס לנעליים של ון גוך במאמר הידוע של פרדריק ג'יימסון על הפוסטמודרניזם. וכך כותב ג'יימסון על הרוח הפוסטמודרנית: "לפי שעה די אם נציין שגם כאן מוחלף העומק במעטפת או בריבוי של מעטפות", והרי דברים אלו מוסבים על הג'חנון ממש (פוסטמודרניזם או ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר, תרגמה עדי גינצבורג-הירש, רסלינג 2002, עמ' 28-29).
• ג'חנון הוא כמו ציורו של גיזברכטס המתאר צד אחורי של ציור. זוהי מעטפה שאתה פותח ומוצא מעטפה נוספת, ובתוכה עוד מעטפה, ועוד אחת, עד שזה נגמר ואתה מבין שאין מכתב, רק מעטפות. בניסוח אחר, אם סלט ירקות קצוץ הוא ציור קוביסטי כמו שיחיל כותב, הרי שג'חנון הוא קנווס מגולגל בלי כל ציור.
• השוואה אפשרית היא לגליל סושי, לפני שחותכים אותו לפרוסות. ג'חנון הוא כמו סושי שיש בו רק אורז דביק. בלי כל מילוי. הסושי עוטף – וחושף, קצת ברוח זן, "איני מסתיר ממך דבר".
• הג'חנון הוא הלא-בריא המוחלט. הדבר הכי בריא בג׳חנון זה רסק העגבניות שלצדו. הוא גלגל ההצלה שלו והאליבי שמאפשר בכלל לחשוב על אכילת הג׳חנון. מעבר לכך, הגרסה הישראלית של המאכל היא גרסה מרודדת למאכל התימני שגם בגרסתו המסורתית לא היה עשיר בערכים תזונתיים אך לפחות ניסה להפיק את המיטב מ"לחם העניים" הזה: בישראל את הקמח המלא החליף קמח לבן ואת החמאה המזוקקת החליפה המרגרינה. מי שאוכל ג'חנון מביע מחאה כלפי המחשבה על ערך תזונתי. זה כמו נערים שמעשנים כדי להוכיח אינדיבידואליות. ג'חנון הוא מעין סיגר מגולגל גדול עם שומן במקום עשן. ההנאה היא מהנזק שהמאכל גורם ומהיכולת להפעיל רצון כנגד משטרת התזונה הבריאותנית.
• הלא-טבעונים אוכלים גם ביצה קשה עם הג'חנון. העגבנייה והביצה הם שרידים מעולמה של הסעודה הקיבוצית, של ׳הסלט הגדול׳. העגבנייה והביצה הם מרכיבים מרכזיים בארוחה הפועלית שעברו מרגינליזציה והורשו להיכנס כמשרתים מהדלת הצדדית (צריך לבדוק האם רכיבים אלו היו במקום התימני או שנוספו בישראל. ההימור שלי שזו תוספת ישראלית).
• בימינו הג'חנון בא אליך עם שליח. הספָּקית העיקרית היא "הג'חנון של אמא". האמא הזאת נמצאת בכל הארץ. לאמא של הג'חנון יש צי שליחים על קטנועים והיא מיניקה אותנו בחלב של שומן ופחמימות בעזרתם. אך זוהי פרודיה על הנקה ועל אמא; אמא שלא באים אליה לעולם אלא אמא שבאה אליך – בטרטור קטנוע. הנקה על ידי שליח בקסדה. יש בזה מן היתמות.
• הג׳חנון בגרסתו הישראלית מבוסס על טעם דומה למה שיחיל מתאר כטעם של החמין, הלא הוא ההמְתנה, אבל, וזה החשוב, בג'חנון הישראלי הטעם כולל את ביטול ההמתנה, על ידי השליח על הקטנוע. העסקה היא שאנו שאנו רוכשים את הילת זמן ההמתנה בלי להמתין בפועל. קונים מאכל של בישול אטי – בן רגע.
• הג׳חנון ממתין אצל מישהו אחר ובכל רגע נתון הוא יכול להיות שלנו. בעצם התבלין של ג'חנון זה זמן משפחתי שנחסך. זוהי המְתנה אינסטנט. אתה קונה את תחושת הביתיות, כלומר את ה"אמא" ואת ההתבשלות המשפחתית לצד המזון (כפי שיחיל מציין ביחס לחמין) בלי לשלם את ה"מחיר" של לעשות שבת ארוכה אצל אמא שלך, ובלי לעבור את התהליך.
• הג׳חנון אמור היה להיות דומה לגעפילטע פיש. יחיל מנתח את המצלול של הגפילטע, ואילו הג׳חנון ממש הפוך במצלול. ג׳ח הוא צליל שאיני חושב שיש מילה בעברית שכוללת אותו. אלא שבאורח פלא הג׳חנון לא נתפס כמאכל גלותי תימני "הטומן בחובו את קלקולי הגלות", כדברי יחיל על הגעפילטע. מדוע? כי הג'חנון הוא געפילטע שהשתזף. הוא לא "גלותי" כי הוא נענה כלפי חוץ לאסתטיקה הצברית.
• באופן מוזר, וכאן אני חוזר אל משפחתי, ג'חנון חביב על אשכנזים כי הוא קישקע שעבר לוונטיניזציה. הוא מקנה לגיטימציה לאשכנזים שאינם אוכלים חמין לקחת חלק במעין טקסט של "זכר לחמין" הגלותי, במסווה של שלילת הגלות. הג'חנון, במילים אחרות, הוא קישקע אסלי.

—

דברים שנאמרו בהשקת ספרו המבריק של יחיל צבן ארץ אוכלת (בעריכתי), הוצאת אפיק, מוזיאון נחום גוטמן, 28.10.16.

לראיון עם יחיל על הספר >>>

לדף הפייסבוק של המחבר >>>