קטגוריה: הערות

הצייר יוסל ברגנר נפטר לפני שעה קלה בביתו בגיל 96. צילמתי אותו לפני כחודש, בסטודיו, מלוכלך כרגיל בצבעי שמן ואפוף ריח טרנפנטין. במדריך לסמוראי "בצֵל העלים" יש הנחיה לפיה הסמוראי, אפילו אחרי שראשו נכרת, צריך להיות מסוגל לעשות עוד פעולה אחת בנחישות. יוסל לא היה סמוראי, אבל הוא פעל ככה. כל עוד יכול היה לרדת לסטודיו ולאחוז מכחול, ירד וצייר.

הלווייתו מחר, 19.1.17, ב-14:00, בבית העלמין בקיבוץ עינת.

היום התקיים בחנות הספרים "המגדלור" אירוע קריאה עם ילדים לספר "מעיל ושמו שמואל". אחרי קריאת הסיפור ושיחה עם הילדים עברנו לפעילויות שונות שארגנה אפרת לוי, מאיירת הספר, ובהן צביעת אחד הציורים מתוכו, שהודפס בהגדלה. כשראיתי את זה הבנתי פתאום מה פירוש קריאה, ולא רק בספרות ילדים: נפרשת בפניך מפה, ואם היא הופכת לְעולם אתה יכול ללכת עליה ולהיכנס לתוכה. בעצם, בכל דף בספר שאנו נשאבים אליו אנו נוהגים כמו הילדים האלה שקפצו אל הדף פשוטו כמשמעו, והתערבבו בדמויות שבספר. אחת הילדות אף ניסתה להיכנס מתחת לציור והכניסה את כפות רגליה מתחת לדמות המצוירת בפינה השמאלית התחתונה. לרגע נוצרה דמות שחציה מצוירת וחציה חיה. האם  לא בדיוק כך אנו מתחברים אל דמויות בסיפור?

—

מרית בן ישראל במסה מרחיבת דעת על הספר >>>

ראיון על הספר >>>

דף הספר בהוצאת "כתר" >>>

1

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אוֹמֵר: נוֹחַ לָהֶן לַבְּרִיּוֹת לְהַגְדִּיל לָהֶן כְּנָפַיִם וְלִפְרֹחַ בָּאֲוִיר, וְאַל יִמָּסְרוּ וְיִשְׁתַּעְבְּדוּ תַּחַת יַד מֶלֶךְ חָנֵף.

אסתר רבה, פתיחתא, ט (המאה ה-6 לספירה). "חנף": "המרבה להשמיע דברי שבח כוזבים או מוגזמים, דברים חלקלקים וכד' כדי לשאת חן" (מילון רב-מילים)

2

בעשר שנות תצפית צפתה [ג'יין] גודול בשמונה מנהיגי [חבורות שימפנזים], שכל אחד ואחד מהם הגיע לפסגה בדרכו המיוחדת. אחד נדחף על ידי אֵם שתלטנית, שדרשה ממנו לאיים על כל זכר והתערבה בכל מעשיו עד שיריביו קצו בטרחנותה. השני שלט תחילה בִּטְרִיאוּמְוִירָט עם שני שותפים, והצליח לסכסך ביניהם. השלישי עשה רושם אדיר על החבורה על ידי תיפוף בפחים. הרביעי היה אלים ושלט בכוח אגרופיו, ועוד.

אנה בלפר-כהן, תולדות האדם הקדמון, אוניברסיטה משודרת 1992, עמ' 22-23.

3

כדור הארץ הוא בימה קטנה מאוד בתוך זירה קוסמית רחבת ידיים. חשבו על נהרות הדם שנשפכו בידי כל אותם מצביאים וקיסרים על מנת שיוכלו, אפופי תהילה וניצחון, להפוך לאדונים של חלק קטן מנקודה. חשבו על מעשי האכזריות האינסופיים שנעשו בידי תושבי פינה אחת של הפיקסל הזה כלפי התושבים של פינה אחרת של הפיקסל, שכמעט אין להבחין ביניהם. עד כמה תכופות אי-ההבנות שלהם, עד כמה להוטים הם להרוג זה את זה, עד כמה לוהטות שנאותיהם. ההתרברבויות שלנו, החשיבות העצמית המדומיינת שלנו, אשלייתנו לפיה יש לנו מקום מיוחס ביקום – נקודת האור החיוורת הזאת קוראת על כל זה תִּגָּר.

קרל סייגן, מתוך: Pale Blue Dot: A Vision of the Human Future in Space, Random House, 1994

הדברים מתייחסים לתצלום של כדור הארץ שנעשה בידי החללית וויאג'ר 1 בשנת 1990 ממרחק של 6 מיליארד ק"מ:

רפי לביא ז"ל ענה לי פעם, כששאלתי אותו על הזיקה שלו לאמנות העבר: למה לא ללכת לציורי המערות?! הוא התכוון: אם משווים צייר למשהו, למסורת כלשהי, למה ללכת רק עד לרמברנדט, לאונרדו או ג'וטו? למה לא ללכת הכי רחוק שאפשר? רפי הטיח את זה כשאלה רטורית, כלומר ההנחה שלו היא שאין ללכת לשם, ואין טעם בהשוואה בין אמנים מלפני כ-36 אלף שנה ויותר אלינו. אבל אני לוקח את ההצעה שלו ברצינות. בין הדוב של שובֶה להר של היפני אינוּאֶה שירוֹ, מסביבות שנת 1800, יש רציפות ברורה. ההר היה יכול להיות גב הדוב; הדוב היה יכול לתת את גבו להר. הרציפות כמוסה בקו. הקו נובע מהיד, מהעין, מהרוח. כדי לעשות קו כזה צריך ללמוד הרבה מאוד, לשכוח הרבה מאוד. נסו. בעבורי, הדב הזה, וציורים של אמני "עידן הקרח" מגדירים ציור מהו. זהו המופת. האקסיומה. ככל שזה מתקרב לזה, זה יותר ציור. ככל שזה מתרחק מזה, זה פחות. את ההתקרבות אין להבין כפשוטן של מילים. זה לא בהכרח צריך להיראות בדיוק ככה כדי שנחוש את נוכחות הדבר. פיקאסו אמר, אחרי ביקור במערה באלטמירה: "אחרי אלטמירה, הכול דקדנס". הוא יכול היה לומר זאת כי הוא שמר בתוכו, במיטבו, את הרוח של המערה. מוריס בלנשו כתב, שאחרי שרואים את היצירות האלה מבינים שהאמנות יכולה להשתנות אבל לא להשתפר. ג'ון ברג'ר כתב: לאמנים שציירו את החיות האלה לא היה דבר אחד בסיסי שלנו יש: חלונות. הם לא תפסו את העולם כנשקף ונלכד בתוך חלון ופרספקטיבה, כמו שהציע אלברטי בראשית המאה ה-15. לא היה להם מלבן. הם ציירו מתוך זיקה, לא מתוך ריחוק.

הם ציירו על קירות שהחיות היו יכולות עקרונית לעמוד לצִדם. אין הבדל עקרוני בין המקום שהציור מתקיים בו ובין המקום שהחיה מתקיימת בו. זביגנייב הרברט כתב, שמי שצייר את החיות האלה לכד את רוחן בתוך קו. זוהי לכידה אמנותית של משהו חי ונע "במלכודת של קו מִתאר שחור". המערה, מזכיר הרברט, "לא שימשה למגורים, אלא היוותה מקום של פולחן – הקפּלה הסיסטינית התת-קרקעית של אבות אבותינו". אני בא למוזיאונים כמו לקפלה הנ"ל, ובעצם, היות שאיני נוצרי: כמו למערה.

(נכתב בעקבות רשימתו של גדעון עפרת המסתיימת באירוניה במילים "מגיע לנו ציור רע". אני מסיים בלי אירוניה: מגיע לנו ציור טוב).

זה תרגום ההייקו (תודה לאיתן בולוקן) – הסימנית של "ירח" מתפקדת בציור גם כמילה וגם כירח עצמו:

לְאֹרֶךְ הַדּוֹרוֹת

מֵעַל לְהָרִים  –

הַיָּרֵחַ הַלַּיְלָה

אנפה עפה. ירח מלא. במבוק. הגם שזה רק נייר, אפשר לחוש באור החיוור הבוקע, ממש כמו אור הירח הגדול המלא שהובטח לנו לפני כמה ימים אך העננים טשטשו. הגם שזה רק דיו, אפשר לשמוע את רחש הקנים שהכנפיים מחרידות לרגע משלוותם. חתימת האמן חבויה בין העלים. ללא החותמת האדומה היה קשה לראותה. הוא כמו מביט מתוך הסבך הרוחש למעלה. הוא חלק מזה. הוא לא מצייר עולם מבעד למחיצת זכוכית. הוא לא "מצלם נוף", הוא משתתף. לא "ראיתי את זה", אלא "הייתי בזה". אולי "הייתי זה".

היא תיעלם עוד מעט מעינינו, ויישארו רק הירח הבהיר והקנים האפלים. אחר כך גם הירח יגביה. אבל ברגע החולף הזה אפשר לראות את הזיקה בין עין הציפור הצהובה והעגולה ובין הירח – שני עיגולים. הציפור בלי ספק רואה את הירח בעינה השנייה, וזה יפה: עינה הלא-נראית ועינינו-שלנו מופנות כלפי אותו ירח ממש. כך נוצר עומק: עין אדם – עין ציפור; עין ציפור – ירח; עיני אדם – ירח. התמונה כמו מושכת ומקרבת את עינינו אל העין הסמויה של הציפור, כלומר אותנו אל הציפור, מכוח ההבטה המשותפת באותו עיגול אור.

הנוצות והעלים אף הם מצוירים באופן דומה. כמעט אפשר להאמין שהאנפה נטלה את נוצותיה מן העלים, או שהעלים אינם אלא נוצות, והסבך מעין כנף דלילה. ובאמת יש משהו דומה בין נוצה ועלה. אפשר לחשוב על עלה שלכת נושר במונחים של ריחוף. נוצת הציצה של האנפה "משוחחת" עם העלים השחורים. הרוח נושבת משמאל לימין, נושאת על גבה את הציפור. כך, כמו הזיקה בין עין הציפור והירח, יש זיקה בין הצומח והציפור. הציצה פונה שמאלה; כיוונם הכללי הוא ימינה. כך משיג האמן, ברמיזה בלבד, תחושה של תנועה וכיוון. מלבן נייר קטן נפתח למרחקים. לעומק ולרוחב. פעם האמנות ידעה את הסוד הזה.

את העין והירח מחבר האור; את הנוצות והעלים מחברת הרוח. זה כל כך פשוט וכל כך יפה: הציפור הופכת לצומת של רוח ואור. ואנו מוזמנים להיכנס לצומת. ואולי רק לשים לב שאנו כבר שם.

הספר הזה לא היה מתפרסם אילולי המאיירת שלו, אפרת לוי. אפרת למדה בקורס כלשהו שלימדתי ובסופו שאלה אם יש לי טקסט לילדים כדי שתוכל להתאמן עליו באיור. היה לי עמוד אחד שכתבתי כטיוטה ראשונה בעקבות מקרה משפחתי של דבקוּת חסרת פשרות במעיל מרופט מצד האחיינית שלי, ליהיא, כשהייתה בת ארבע בערך. היא כינתה את המעיל הַמְעוּלָש (עם הטעמה על ה"עוּ"), ולאורך זמן רב זה היה שם הספר. מעניין איך דברים מתהווים: עורכת הספר בהוצאת "כתר", רחלה זנדבנק, העלתה (ובצדק) את התהייה שמא השם סתום מדי ככותרת, וציינה שלא יידעו איך להגות אותו. באותה עת קראתי בספר שמואל (מהתנ"ך), ומהמצלול "מְעוּלָש" הקפיצה ל"שמואל" היתה מידית. מעיל ושמו שמואל פשוט נולד מערבוב של המצלול של השם הישן, הנביא שמואל (שגם לו יש עניין עם מעיל), והמילה הפשוטה "מעיל" – וגיבור הספר הוא מעיל. היום אני שמח מאוד שלמעיל הזה יש שם פרטי ולא רק כינוי שמבוסס על הפיזיות שלו. למעשה, השינוי הקל הזה בכותרת נוגע, כך נדמה לי, בלב הסיפור, אבל על זה לא ארחיב.

מילדוּתי שלי אני זוכר מגפיים, אולי היו אלה נעליים, שהיה סביבם סיפור דומה. אמי טוענת היום שהם הצחינו, אבל אני לא זוכר שום ריח רע. אלו היו פשוט המגפיים. מכל מקום, מסרתי את הדף הזה לאפרת ושכחתי ממנו. אחרי זמן מה היא ביקשה להיפגש, לפגישה היא הביאה תיק ענקי עם איורים לכל הספר. ולא הייתה ברירה, היה צריך לחזור לטקסט ולעבוד עליו.

הטקסט של הספר יכול להיכנס בעמוד אחד בלי האיורים, ואת הטיוטה הראשונה כתבתי בחמש דקות. העבודה שאחרי כן לקחה שנה לפחות, אני כבר לא זוכר בדיוק.

תודה לדני קרמן על ההסתכלות.

לדף הספר בהוצאת "כתר" >>>

לשיחה על הספר באתר "הפנקס" עם אפרת ואתי >>>

• המטרה בדבריי אינה לדבר על הספר החדש של יחיל צבן, אלא לדבר מכוח הספר. כל העניין בספרי עיון הוא שהם עשויים ללמד אותנו לחשוב אחרת על משהו. הספר של יחיל בפירוש עושה זאת ביחס לאוכל. ולהגיד אוכל זה להגיד "עצמנו". אוכל הוא אוכל רק לרגע. הוא זורם כל הזמן לכיוון גופנו וממנו.
• בחרתי לחשוב בקול רם על מאכל אחד מוכר לכולנו, מתוך מחשבה מה היה יחיל כותב עליו.
• מדי כמה שבתות אני נעצר מול הדלת של הבת שלי ואנו מחליפים מבטים בשתיקה. שנינו יודעים מה עומד על הפרק. השאלה היא: האם להזמין ג'חנון. המשא ומתן מתרחש בפנטומימה.
• השאלה היא למה הג'חנון הוא משהו שלא מדברים עליו בקול רם אצלנו.
• הג'חנון הוא מאכל שמתקפל לתוך עצמו. אבל הוא לא מסתיר דבר. העלה הפנימי הכמוס במרכז והעלה החיצוני על ההיקף – זהים. כלומר זהו מאכל חסר עומק. הוא הופך דו ממד (משטח בצק משומן) לתלת ממד, אבל העובי שלו הוא שטיחות במסווה של עובי. הוא ההפך ממאכל שמנוני דומה -לכאורה כמו בורקס שיש בו ממד של עומק ואף של הצפנה.
• לאכול ג'חנון זה לאכול מסמן שמסמן את עצמו. יש בזה משהו שמנוגד למסתורין ולעומק. הג'חנון ביחס לבורקס הוא כמו הנעליים של אנדי וורהול ביחס לנעליים של ון גוך במאמר הידוע של פרדריק ג'יימסון על הפוסטמודרניזם. וכך כותב ג'יימסון על הרוח הפוסטמודרנית: "לפי שעה די אם נציין שגם כאן מוחלף העומק במעטפת או בריבוי של מעטפות", והרי דברים אלו מוסבים על הג'חנון ממש (פוסטמודרניזם או ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר, תרגמה עדי גינצבורג-הירש, רסלינג 2002, עמ' 28-29).
• ג'חנון הוא כמו ציורו של גיזברכטס המתאר צד אחורי של ציור. זוהי מעטפה שאתה פותח ומוצא מעטפה נוספת, ובתוכה עוד מעטפה, ועוד אחת, עד שזה נגמר ואתה מבין שאין מכתב, רק מעטפות. בניסוח אחר, אם סלט ירקות קצוץ הוא ציור קוביסטי כמו שיחיל כותב, הרי שג'חנון הוא קנווס מגולגל בלי כל ציור.
• השוואה אפשרית היא לגליל סושי, לפני שחותכים אותו לפרוסות. ג'חנון הוא כמו סושי שיש בו רק אורז דביק. בלי כל מילוי. הסושי עוטף – וחושף, קצת ברוח זן, "איני מסתיר ממך דבר".
• הג'חנון הוא הלא-בריא המוחלט. הדבר הכי בריא בג׳חנון זה רסק העגבניות שלצדו. הוא גלגל ההצלה שלו והאליבי שמאפשר בכלל לחשוב על אכילת הג׳חנון. מעבר לכך, הגרסה הישראלית של המאכל היא גרסה מרודדת למאכל התימני שגם בגרסתו המסורתית לא היה עשיר בערכים תזונתיים אך לפחות ניסה להפיק את המיטב מ"לחם העניים" הזה: בישראל את הקמח המלא החליף קמח לבן ואת החמאה המזוקקת החליפה המרגרינה. מי שאוכל ג'חנון מביע מחאה כלפי המחשבה על ערך תזונתי. זה כמו נערים שמעשנים כדי להוכיח אינדיבידואליות. ג'חנון הוא מעין סיגר מגולגל גדול עם שומן במקום עשן. ההנאה היא מהנזק שהמאכל גורם ומהיכולת להפעיל רצון כנגד משטרת התזונה הבריאותנית.
• הלא-טבעונים אוכלים גם ביצה קשה עם הג'חנון. העגבנייה והביצה הם שרידים מעולמה של הסעודה הקיבוצית, של ׳הסלט הגדול׳. העגבנייה והביצה הם מרכיבים מרכזיים בארוחה הפועלית שעברו מרגינליזציה והורשו להיכנס כמשרתים מהדלת הצדדית (צריך לבדוק האם רכיבים אלו היו במקום התימני או שנוספו בישראל. ההימור שלי שזו תוספת ישראלית).
• בימינו הג'חנון בא אליך עם שליח. הספָּקית העיקרית היא "הג'חנון של אמא". האמא הזאת נמצאת בכל הארץ. לאמא של הג'חנון יש צי שליחים על קטנועים והיא מיניקה אותנו בחלב של שומן ופחמימות בעזרתם. אך זוהי פרודיה על הנקה ועל אמא; אמא שלא באים אליה לעולם אלא אמא שבאה אליך – בטרטור קטנוע. הנקה על ידי שליח בקסדה. יש בזה מן היתמות.
• הג׳חנון בגרסתו הישראלית מבוסס על טעם דומה למה שיחיל מתאר כטעם של החמין, הלא הוא ההמְתנה, אבל, וזה החשוב, בג'חנון הישראלי הטעם כולל את ביטול ההמתנה, על ידי השליח על הקטנוע. העסקה היא שאנו שאנו רוכשים את הילת זמן ההמתנה בלי להמתין בפועל. קונים מאכל של בישול אטי – בן רגע.
• הג׳חנון ממתין אצל מישהו אחר ובכל רגע נתון הוא יכול להיות שלנו. בעצם התבלין של ג'חנון זה זמן משפחתי שנחסך. זוהי המְתנה אינסטנט. אתה קונה את תחושת הביתיות, כלומר את ה"אמא" ואת ההתבשלות המשפחתית לצד המזון (כפי שיחיל מציין ביחס לחמין) בלי לשלם את ה"מחיר" של לעשות שבת ארוכה אצל אמא שלך, ובלי לעבור את התהליך.
• הג׳חנון אמור היה להיות דומה לגעפילטע פיש. יחיל מנתח את המצלול של הגפילטע, ואילו הג׳חנון ממש הפוך במצלול. ג׳ח הוא צליל שאיני חושב שיש מילה בעברית שכוללת אותו. אלא שבאורח פלא הג׳חנון לא נתפס כמאכל גלותי תימני "הטומן בחובו את קלקולי הגלות", כדברי יחיל על הגעפילטע. מדוע? כי הג'חנון הוא געפילטע שהשתזף. הוא לא "גלותי" כי הוא נענה כלפי חוץ לאסתטיקה הצברית.
• באופן מוזר, וכאן אני חוזר אל משפחתי, ג'חנון חביב על אשכנזים כי הוא קישקע שעבר לוונטיניזציה. הוא מקנה לגיטימציה לאשכנזים שאינם אוכלים חמין לקחת חלק במעין טקסט של "זכר לחמין" הגלותי, במסווה של שלילת הגלות. הג'חנון, במילים אחרות, הוא קישקע אסלי.

—

דברים שנאמרו בהשקת ספרו המבריק של יחיל צבן ארץ אוכלת (בעריכתי), הוצאת אפיק, מוזיאון נחום גוטמן, 28.10.16.

לראיון עם יחיל על הספר >>>

לדף הפייסבוק של המחבר >>>

 

היום היה היום הבינלאומי נגד מקדונלד'ס. הרשת הזאת היא כמובן רק אגף אחד בתעשיית ותרבות הרצח וההרס שהקים האדם נגד בעלי החיים, אבל חלק משמעותי מאוד ולכן ראוי לתגובה. הנה תרגיל מעניין בתיאור. בידיעה בקישור הקודם יש אזכור של "התעללות בבעלי חיים". אורנה רינת כתבה על אותו דבר, אלא שהרזולוציה אצלה גבוהה קצת יותר. היא רואה את ההתעללות מקרוב. את הבוץ, הצמא. הפחד.

המדיה החדשה ביטלה את האפשרות לא לדעת. יש הרבה עוולות בעולמנו, אבל אנו מוגבלים ביכולתנו למנוע רבות מהן. מה שמעניין ביחס לבעלי החיים הוא שכל אחד יכול למנוע את חלקו בעוול בכל רגע נתון. פשוט הוא צריך להפסיק לרכוש מוצרים מסוימים. איש לא ימנע לבדו את השואה, אבל הוא ימנע בבת אחת את השתתפותו בה. יש עוולות רבות שאינן מאפשרות לנו אפילו את זה מפני שהן נעשות מכספי המסים שלנו ובלי השתתפותנו הישירה והיומיומית בהן.

אפשר להבין איך אפשרית שואה כמו שואת בעלי החיים אם חושבים על מסעדת המבורגר, או אגף בשר במרכול, או פרסומות לבשר. המטרה היא להפריד את המציאות מהמזון. להפריד את הבוץ, הצרחות, המכות, המחנק, הצמא, הרעב, האימה – מהמזון שמוכרים לסועדים. צריך צינור תודעתי לשטוף את הבוץ שאפשר לראות ברשימתה של אורנה רינת. את זה עושים על ידי עיצוב פְּנים, סניפים נוצצים, חלוקת כתרי קרטון, הטבות בדמות קפה זול ומזון עתיר סוכר בזול לקינוח, תצלומי ענק של המנות, טקסטים מתוחכמים בגיר על לוח במזנוני הבוטיק… כמו שפירורי הלחם עוטפים את בשר התרנגולת, גם כאן יש שכבה עבה של פירורי לחם תודעתיים על הבשר. אני מניח שבעבור חלק מהילדים האסוציאציה ל"המבורגר" זה "כתר מקרטון", לא "עגל צמא מבוֹסס באימה בתוך בוץ".

בחלק ממחנות המוות ניגנו מוזיקה, ואפשר להבין את זה. זה אולי רעיון גם לבתי המטבחיים – לנגן שם וגנר, כמו ב"אפוקליפסה עכשיו", וגנר עם הפצצות הנפּלם. המוזיקה יכולה להביא את האדם לפסגות של קיומו, אך גם להסוות את זעקות המעונים. זה מזכיר לי את המשנה במסכת קינים (ג, ו):

אמר רבי יהושע, זה הוא שאמרו: כשהוא [=הכבשׂ] חי – קולו אחד, וכשהוא מת קולו שִבעה. כיצד קולו שבעה? שתי קרניו, שתי חצוצרות. שתי שוקיו, שני חלילין. עורו לַתוף, מעיו לנבלים, בני מעיו  לכנורות. ויש אומרים, אף צַמְרוֹ לַתכלת.

עמדה זאת, שהיא עמדת רוב האנושות בימינו, רואה בבעלי החיים מעין מחסן של חומרים מועילים, זמינים לשימוש. קולו הייחודי של הכבש החי נחות, לפי תפיסה זו, מהקולות שאפשר להפיק באמצעות אברי גופו המת: חצוצרות, חלילים, כינורות ונבלים. במשנה זאת כבש הוא ארוחה ומוזיקה בעתיד. השמעת המוזיקה בכלי הנגינה האלה מנותקת מהגוף שאִפשר אותה, ונעלה עליו. המוזיקה מכסה על קול הפעייה של הכבש, מבטלת ומשכיחה אותו. לפי תפיסה זו, גם צמרו של הכבש אינו "בגד" של החיה, אלא פוטנציאל לבגד (ה"תכלת") של הכהן. הכבש "לבוש" רק כשלב ביניים בדרך ללבוּש האדם; קול פעייתו אינו נשמע כלל, מפני שמביטים בו וחושבים כבר על מוזיקה. הפיכת 1 ל-7 היא רווח, לפי התפיסה זאת.

הסוד הגדול והמביך של האנושות הוא שכך בדיוק מתייחסים המוני בני אדם לבני אדם אחרים. מי שחשב לקיים הומניזם נאור תוך ניצול בעלי החיים – נכשל. הבעיה היא ביסודות. איני מאמין שאי פעם תיפטר האנושות מבעיותיה בלי להיפטר מיחסה המחפיר לבעלי החיים. ולאור הנתונים – 69 מיליון סועדים במקדונלד'ס מדי יום – דומה שהדרך עוד ארוכה, אם בכלל יש לה סוף. כמו עם החניון ברמת החייל שהתמוטט על פועלי הבניין, הבעיה היא ככל הנראה ביסודות ("השערה נוספת לסיבת ההרס, שייתכן שמצטרפת לסיבה הראשונה, היא היסודות מהם מתרוממים העמודים.")

כתבתי שהאדם הקים את תעשיית הרצח כנגד בעלי החיים, אבל היום אנו יודעים שמה שפוגע בהם פוגע גם באדם. האקולוגיה היא ה"מידה כנגד מידה" האמיתית. יש קשר (כמובן שיש גורמים נוספים על התזונה) בין העגל הסובל בבוץ ובין העובדה ש-30,000 ישראלים חוטפים התקף לב מדי שנה, 2.3 מיליון איש בעולם כולו. יש עוד מחלות המושפעות מתזונה מן החי, כמובן. הלב הוא רק איבר אחד.

כולם מדברים על זמר ש"קרע להם את הלב", אבל במִשנה הביטוי הזה מופיע כפשוטו (תמיד, ד): "קרע את הלב, והוציא את דמו". הכהן עושה זאת לטלה.

הידיעות ב"הארץ" על ציוני הבגרות בספרות ועל דלות חומרי החובה לבחינה לא מפתיעות. השיטה כל כך חורקת, מהיכן שלא מסתכלים עליה. החומר לבחינה כולל מין תרכובת מוזרה של רומן רוסי ("החטא ועונשו" – אוי לאותה ישישה, כמה פעמים נרצחה כבר!), רומן עברי, מחזה יווני ("חוק האלים או חוק המלך?"), סיפור של עגנון, שני שירים מימי הביניים, ועוד. זוהי פרודיה על קאנון. מין אוסף של קרעים שאינם מתחברים לשום דבר. וכאמור באחת הכתבות, הכול ממילא נקרא בצורת סיכומים שקיימים ככל הנראה באינטרנט, משונן איכשהו, מועבר למחברת הבחינה ונשכח. חייה ומותה של הספרות: "כִּי בַהֶבֶל בָּא, וּבַחֹשֶׁךְ יֵלֵךְ, וּבַחֹשֶׁךְ שְׁמוֹ יְכֻסֶּה".

אין בכוונתי לקונן על המצב הזה. אני חושב שהוא אינו גזרת גורל. היות שמבנה תכנית הלימודים המתוארת ב"הארץ" דומה מאוד למה שלמדתי אני בבית הספר התיכון, וזה היה לפני שלושים שנה (!), ברור שהשיטה הזאת פשטה את הרגל, וגם אילו היתה נפלאה היה מקום להחליפה כבר. לא בגלל הציונים הנמוכים. תכנית הלימודים הזאת מוטעית לדעתי. לא מפני שהיא מצומצמת מדי, אלא, במובן מסוים, משום שהיא דורשת יותר מדי מתלמיד. את "החטא ועונשו", ובעצם כל רומן, לא צריך ללמד בבית ספר תיכון. כן: אני מציע לוותר לגמרי על ז'אנר הרומן בלימודי הספרות הבסיסיים (מי שרוצה ללמוד ספרות ברמה מוגברת, זה עניין אחר). דוסטוייבסקי יותר מדי מורכב לנער ממוצע בן 17-18. על רומן כה מורכב, בהקשר של לימודים לבגרות, נגזר רידוד של תמצות וסיכום, מפני שאי אפשר להכיל כל כך הרבה חומר בזיכרון.

אני מציע גם לוותר על השירה. כן! מעטים המורים שיכולים ללמד שירה כראוי, בלי להרוס. הרגישות הנדרשת אינה נרכשת בסמינר למורים. גם כאן, הרידוד המתבקש ל"מה התכוון המשורר" ולתכני השיר גרועים מאי-קריאה. בחירה בשני שירים, נגיד אחד של אבן גבירול ואחד של ביאליק, היא חסרת משמעות. שניים זה לא יותר טוב מאפס, זה פחות טוב מאפס. כי שני שירים שיילמדו באופן סיכומי וללא רוח השירה הם היכרות מרתיעה עם עולם השירה.

ליל הסכינים הארוכות! אני מציע גם לוותר על מחזות. לימוד של מחזה אחד – משהו של שייקספיר (בתרגום, מה שנוטל את העוקץ) למשל – מתרדד ל"דילמות", מעין "מי נגד מי". אני מניח שלרוב לא רואים את ההצגה, ולהישאר עם מחזה על הדף זה די עגום. מחזה צריך לראות, כמו שמוזיקה צריך לשמוע ולא רק לקרוא מהדף. מעבר לזה, התיאטרון הוא עניין בפני עצמו ואי אפשר לתחוב אותו כנוסע על הדופן החיצונית של אוטובוס גדוש בהודו לתוך מערך לימודים שיש בו גם סיפורת ושירה. שוב: זה יותר מדי, והתלמיד מסיים את לימודיו עם פיסת תיאטרון שאינה מתחברת בשום אופן לשירה ולסיפורת שלמד או לעולם התאטרון הכללי.

אני מציע לוותר גם על ספרות בלשונות שאינן עברית. יש כל כך הרבה ספרות זרה שם בחוץ, שאין שום משמעות ללימוד של יצירה או אפילו עשר יצירות מרחבי העולם וההיסטוריה. זאת רק אשליה של בקיאות. החורים גדולים בהרבה מהחומר. מה המשמעות של לימוד שירה אם אין בה שירה סינית ויפנית? מה המשמעות של לימוד רומן רוסי בן המאה ה-19 אם אינך לומד רומן אנגלי וצרפתי ואמריקאי מאותה מאה? תחושת ה"היכרות עם ספרות העולם" היא אשליה במסגרת כזאת. קריאת רומן רוסי אחד לא מביא תלמיד ל"היכרות" עם הספרות הרוסית. זו רמייה עצמית של המערכת. והכי חשוב: קודם שישלטו בעברית. אחר כך נדבר על תרגום שלונסקי ל"מלך ליר".

הוויתורים האלה אינם אידיאלים. הם כורח המציאות. הם נובעים מזמן הלימוד המוגבל לספרות, מאי נחת מהאופי הלקטני, המפורר והחוזר-על-עצמו של חומרי הלימוד, מ"שלטון הסיכומים" המבזה את המחשבה העצמאית. כל פעולה צריכה להתחשב במגבלות היכולת ולנסות להשיג תוצאה שיש בה טעם במסגרת מגבלות אלה. יש לי הצעה.

עם מה נשארנו אחרי הוויתור על השירה, הרומן והדרמה וכל ספרות העולם? עם סיפורים קצרים בעברית. אני מתכוון לסיפורים קצרים מאוד, כאלו שאפשר לצלם על צד אחד או שני צדדים של דף A4. לא יותר. בעזרת כמה חברים אני יכול לבנות רשימת קריאה כזאת תוך 24 שעות. לפי הצעתי, כל תלמיד יִלמד בערך 20 יצירות כאלה. אך ורק מהספרות שנכתבה בעברית. הוא יקבל מקראה מודפסת דקה של סיפורים – 20 דפים יהיו בה לכל היותר. המקראה תסודר היסטורית, כרונולוגית. זה ייתן לתלמיד משהו שמתקרב לפחות ל"גוף ידע". הסיפורים יעבירו אותו במעין חתך אורך של הספרות של לשונו. הוא יוכל "להשתלט" על הטקסטים האלה, להפנים אותם. לא לבלוע ולהקיא. המקראה תשתנה ותתאוורר כל הזמן. משנה לשנה.

המקראה תתחיל מסיפור מקראי, שיילמד כספרות. למשל – סיפור עקדת יצחק. זה חצי עמוד. המורים יוכלו ללמדו עם הפרק הראשון מ"מימזיס" של אוארבך. את סיפור דוד ובת שבע יוכלו ללמוד עם מאמרם של פרי ושטרנברג "המלך במבט אירוני". זה בהיר ומעניין. בהמשך יהיו טקסטים שיתקדמו הדרגתית עם ההיסטוריה. זה גם ייתן לתלמידים תחושה של רבדי הלשון העברית – וזה רווח צדדי עצום. פרק מהספרים החיצונים, למשל פרק מספר היובלים (באופן חריג יהיה זה טקסט בתרגום חוזר). פרק סיפורִי מהתלמוד (רצוי בעברית) ומשהו מהמדרש המוקדם ("בראשית רבה"). מקאמה נרטיבית מימי הביניים ("תחכמוני" של אלחריזי). פרק מהמדרש המאוחר (למשל, "ספר הישר"). סיפור של ר' נחמן מברסלב ועוד 2-3 סיפורים חסידיים. מן המאה העשרים (הפירוט אינו כרונולוגי) – סיפורים כמו "נמוך, קרוב לרצפה" של יהודית הנדל; "הוספיס" של ישעיהו קורן; "עקבות" של אידה פינק (בתרגום); "אל הרופא" של עגנון; קצרצר כלשהו של שופמן; "בין השמשות" של יעקב שבתאי. יש עוד.

חוברת כזאת תיתן לתלמיד מעין תמצית של הספרות הקצרה העברית. מובן שמה ששלפתי בפִּסקה הקודמת אינו מדגים מייצג, והוא חלקי וחסר ומה לא. אבל יש בו היגיון פנימי ורציפות כרונולוגית כלשהי; הוא מייצג את העברית בהתפתחותה (כולל לשון התרגום העברי, ביצירה או שתיים); הוא לא דורש לימוד של טקסטים מורכבים מדי; הוא בר תפיסה, ללא צורך בשינון מעיק. ולבסוף, זאת תכנית שיכולה וצריכה להתאים לכל תלמידי התיכון בארץ, במערכת החינוך הממלכתית והממלכתית-דתית כאחת. אין שום סיבה שתלמיד חילוני לא ילמד מקרא ותלמוד, ואין שום סיבה שתלמיד דתי לא ילמד יהודית הנדל ואידה פינק.

והבונוס: אין צורך ואין טעם בסיכומים, משתי סיבות: אחת, כי הטקסט בעצמו קצר. שתיים, בבחינת הבגרות, לפי הצעתי, לא יישאלו התלמידים על אחד מסיפורי החוברת! הם פטורים לגמרי מן השינון. הם יקבלו סיפור באורך דומה, unseen, ויוכלו לכתוב עליו מה שהם רוצים. אולי תהיינה שאלות רְשות מסייעות למניעת "בלקאאוט". הנה, בבת אחת התפוגגה תעשיית סיכומי הספרות המבישה. אם יתבשלו עם עשרים הסיפורים יש לקוות שיוכלו לומר משהו משמעותי על הסיפור ה-21. אם ייצרו זיקות מעניינות בין הסיפור ה-21 לאחד מסיפורי החוברת, יקבלו בונוס. שהתלמידים יזכרו רק מה שנחרט בהם ממילא. בלי מאמץ.

מי שיבחר בלימודי ספרות מוגברים יקבל גם חוברת שירה דומה. עשרים שירים קצרים. מתחילים בתהילים ק"ד.

מה שחשוב הוא, כמובן – וכאן נכנסים לשדה מוקשים של הערכה אסתטית – הוא בחירת סיפורים ממש טובים. לא לפי מפתח עדתי או מגדרי ולא לפי מה ש"ידבר" אל הסטודנטים, כלומר יהיה קל. זו מקראה שתחילתה בתנ"ך, וזה מחייב את המקראה עד לסיפור האחרון.

האם זאת הצעה מושלמת? כמובן שלא. האם היא יכולה לתת נשימה חדשה ללימודי הספרות? אני מאמין שכן.