קטגוריה: הערות

היום היה היום הבינלאומי נגד מקדונלד'ס. הרשת הזאת היא כמובן רק אגף אחד בתעשיית ותרבות הרצח וההרס שהקים האדם נגד בעלי החיים, אבל חלק משמעותי מאוד ולכן ראוי לתגובה. הנה תרגיל מעניין בתיאור. בידיעה בקישור הקודם יש אזכור של "התעללות בבעלי חיים". אורנה רינת כתבה על אותו דבר, אלא שהרזולוציה אצלה גבוהה קצת יותר. היא רואה את ההתעללות מקרוב. את הבוץ, הצמא. הפחד.

המדיה החדשה ביטלה את האפשרות לא לדעת. יש הרבה עוולות בעולמנו, אבל אנו מוגבלים ביכולתנו למנוע רבות מהן. מה שמעניין ביחס לבעלי החיים הוא שכל אחד יכול למנוע את חלקו בעוול בכל רגע נתון. פשוט הוא צריך להפסיק לרכוש מוצרים מסוימים. איש לא ימנע לבדו את השואה, אבל הוא ימנע בבת אחת את השתתפותו בה. יש עוולות רבות שאינן מאפשרות לנו אפילו את זה מפני שהן נעשות מכספי המסים שלנו ובלי השתתפותנו הישירה והיומיומית בהן.

אפשר להבין איך אפשרית שואה כמו שואת בעלי החיים אם חושבים על מסעדת המבורגר, או אגף בשר במרכול, או פרסומות לבשר. המטרה היא להפריד את המציאות מהמזון. להפריד את הבוץ, הצרחות, המכות, המחנק, הצמא, הרעב, האימה – מהמזון שמוכרים לסועדים. צריך צינור תודעתי לשטוף את הבוץ שאפשר לראות ברשימתה של אורנה רינת. את זה עושים על ידי עיצוב פְּנים, סניפים נוצצים, חלוקת כתרי קרטון, הטבות בדמות קפה זול ומזון עתיר סוכר בזול לקינוח, תצלומי ענק של המנות, טקסטים מתוחכמים בגיר על לוח במזנוני הבוטיק… כמו שפירורי הלחם עוטפים את בשר התרנגולת, גם כאן יש שכבה עבה של פירורי לחם תודעתיים על הבשר. אני מניח שבעבור חלק מהילדים האסוציאציה ל"המבורגר" זה "כתר מקרטון", לא "עגל צמא מבוֹסס באימה בתוך בוץ".

בחלק ממחנות המוות ניגנו מוזיקה, ואפשר להבין את זה. זה אולי רעיון גם לבתי המטבחיים – לנגן שם וגנר, כמו ב"אפוקליפסה עכשיו", וגנר עם הפצצות הנפּלם. המוזיקה יכולה להביא את האדם לפסגות של קיומו, אך גם להסוות את זעקות המעונים. זה מזכיר לי את המשנה במסכת קינים (ג, ו):

אמר רבי יהושע, זה הוא שאמרו: כשהוא [=הכבשׂ] חי – קולו אחד, וכשהוא מת קולו שִבעה. כיצד קולו שבעה? שתי קרניו, שתי חצוצרות. שתי שוקיו, שני חלילין. עורו לַתוף, מעיו לנבלים, בני מעיו  לכנורות. ויש אומרים, אף צַמְרוֹ לַתכלת.

עמדה זאת, שהיא עמדת רוב האנושות בימינו, רואה בבעלי החיים מעין מחסן של חומרים מועילים, זמינים לשימוש. קולו הייחודי של הכבש החי נחות, לפי תפיסה זו, מהקולות שאפשר להפיק באמצעות אברי גופו המת: חצוצרות, חלילים, כינורות ונבלים. במשנה זאת כבש הוא ארוחה ומוזיקה בעתיד. השמעת המוזיקה בכלי הנגינה האלה מנותקת מהגוף שאִפשר אותה, ונעלה עליו. המוזיקה מכסה על קול הפעייה של הכבש, מבטלת ומשכיחה אותו. לפי תפיסה זו, גם צמרו של הכבש אינו "בגד" של החיה, אלא פוטנציאל לבגד (ה"תכלת") של הכהן. הכבש "לבוש" רק כשלב ביניים בדרך ללבוּש האדם; קול פעייתו אינו נשמע כלל, מפני שמביטים בו וחושבים כבר על מוזיקה. הפיכת 1 ל-7 היא רווח, לפי התפיסה זאת.

הסוד הגדול והמביך של האנושות הוא שכך בדיוק מתייחסים המוני בני אדם לבני אדם אחרים. מי שחשב לקיים הומניזם נאור תוך ניצול בעלי החיים – נכשל. הבעיה היא ביסודות. איני מאמין שאי פעם תיפטר האנושות מבעיותיה בלי להיפטר מיחסה המחפיר לבעלי החיים. ולאור הנתונים – 69 מיליון סועדים במקדונלד'ס מדי יום – דומה שהדרך עוד ארוכה, אם בכלל יש לה סוף. כמו עם החניון ברמת החייל שהתמוטט על פועלי הבניין, הבעיה היא ככל הנראה ביסודות ("השערה נוספת לסיבת ההרס, שייתכן שמצטרפת לסיבה הראשונה, היא היסודות מהם מתרוממים העמודים.")

כתבתי שהאדם הקים את תעשיית הרצח כנגד בעלי החיים, אבל היום אנו יודעים שמה שפוגע בהם פוגע גם באדם. האקולוגיה היא ה"מידה כנגד מידה" האמיתית. יש קשר (כמובן שיש גורמים נוספים על התזונה) בין העגל הסובל בבוץ ובין העובדה ש-30,000 ישראלים חוטפים התקף לב מדי שנה, 2.3 מיליון איש בעולם כולו. יש עוד מחלות המושפעות מתזונה מן החי, כמובן. הלב הוא רק איבר אחד.

כולם מדברים על זמר ש"קרע להם את הלב", אבל במִשנה הביטוי הזה מופיע כפשוטו (תמיד, ד): "קרע את הלב, והוציא את דמו". הכהן עושה זאת לטלה.

הידיעות ב"הארץ" על ציוני הבגרות בספרות ועל דלות חומרי החובה לבחינה לא מפתיעות. השיטה כל כך חורקת, מהיכן שלא מסתכלים עליה. החומר לבחינה כולל מין תרכובת מוזרה של רומן רוסי ("החטא ועונשו" – אוי לאותה ישישה, כמה פעמים נרצחה כבר!), רומן עברי, מחזה יווני ("חוק האלים או חוק המלך?"), סיפור של עגנון, שני שירים מימי הביניים, ועוד. זוהי פרודיה על קאנון. מין אוסף של קרעים שאינם מתחברים לשום דבר. וכאמור באחת הכתבות, הכול ממילא נקרא בצורת סיכומים שקיימים ככל הנראה באינטרנט, משונן איכשהו, מועבר למחברת הבחינה ונשכח. חייה ומותה של הספרות: "כִּי בַהֶבֶל בָּא, וּבַחֹשֶׁךְ יֵלֵךְ, וּבַחֹשֶׁךְ שְׁמוֹ יְכֻסֶּה".

אין בכוונתי לקונן על המצב הזה. אני חושב שהוא אינו גזרת גורל. היות שמבנה תכנית הלימודים המתוארת ב"הארץ" דומה מאוד למה שלמדתי אני בבית הספר התיכון, וזה היה לפני שלושים שנה (!), ברור שהשיטה הזאת פשטה את הרגל, וגם אילו היתה נפלאה היה מקום להחליפה כבר. לא בגלל הציונים הנמוכים. תכנית הלימודים הזאת מוטעית לדעתי. לא מפני שהיא מצומצמת מדי, אלא, במובן מסוים, משום שהיא דורשת יותר מדי מתלמיד. את "החטא ועונשו", ובעצם כל רומן, לא צריך ללמד בבית ספר תיכון. כן: אני מציע לוותר לגמרי על ז'אנר הרומן בלימודי הספרות הבסיסיים (מי שרוצה ללמוד ספרות ברמה מוגברת, זה עניין אחר). דוסטוייבסקי יותר מדי מורכב לנער ממוצע בן 17-18. על רומן כה מורכב, בהקשר של לימודים לבגרות, נגזר רידוד של תמצות וסיכום, מפני שאי אפשר להכיל כל כך הרבה חומר בזיכרון.

אני מציע גם לוותר על השירה. כן! מעטים המורים שיכולים ללמד שירה כראוי, בלי להרוס. הרגישות הנדרשת אינה נרכשת בסמינר למורים. גם כאן, הרידוד המתבקש ל"מה התכוון המשורר" ולתכני השיר גרועים מאי-קריאה. בחירה בשני שירים, נגיד אחד של אבן גבירול ואחד של ביאליק, היא חסרת משמעות. שניים זה לא יותר טוב מאפס, זה פחות טוב מאפס. כי שני שירים שיילמדו באופן סיכומי וללא רוח השירה הם היכרות מרתיעה עם עולם השירה.

ליל הסכינים הארוכות! אני מציע גם לוותר על מחזות. לימוד של מחזה אחד – משהו של שייקספיר (בתרגום, מה שנוטל את העוקץ) למשל – מתרדד ל"דילמות", מעין "מי נגד מי". אני מניח שלרוב לא רואים את ההצגה, ולהישאר עם מחזה על הדף זה די עגום. מחזה צריך לראות, כמו שמוזיקה צריך לשמוע ולא רק לקרוא מהדף. מעבר לזה, התיאטרון הוא עניין בפני עצמו ואי אפשר לתחוב אותו כנוסע על הדופן החיצונית של אוטובוס גדוש בהודו לתוך מערך לימודים שיש בו גם סיפורת ושירה. שוב: זה יותר מדי, והתלמיד מסיים את לימודיו עם פיסת תיאטרון שאינה מתחברת בשום אופן לשירה ולסיפורת שלמד או לעולם התאטרון הכללי.

אני מציע לוותר גם על ספרות בלשונות שאינן עברית. יש כל כך הרבה ספרות זרה שם בחוץ, שאין שום משמעות ללימוד של יצירה או אפילו עשר יצירות מרחבי העולם וההיסטוריה. זאת רק אשליה של בקיאות. החורים גדולים בהרבה מהחומר. מה המשמעות של לימוד שירה אם אין בה שירה סינית ויפנית? מה המשמעות של לימוד רומן רוסי בן המאה ה-19 אם אינך לומד רומן אנגלי וצרפתי ואמריקאי מאותה מאה? תחושת ה"היכרות עם ספרות העולם" היא אשליה במסגרת כזאת. קריאת רומן רוסי אחד לא מביא תלמיד ל"היכרות" עם הספרות הרוסית. זו רמייה עצמית של המערכת. והכי חשוב: קודם שישלטו בעברית. אחר כך נדבר על תרגום שלונסקי ל"מלך ליר".

הוויתורים האלה אינם אידיאלים. הם כורח המציאות. הם נובעים מזמן הלימוד המוגבל לספרות, מאי נחת מהאופי הלקטני, המפורר והחוזר-על-עצמו של חומרי הלימוד, מ"שלטון הסיכומים" המבזה את המחשבה העצמאית. כל פעולה צריכה להתחשב במגבלות היכולת ולנסות להשיג תוצאה שיש בה טעם במסגרת מגבלות אלה. יש לי הצעה.

עם מה נשארנו אחרי הוויתור על השירה, הרומן והדרמה וכל ספרות העולם? עם סיפורים קצרים בעברית. אני מתכוון לסיפורים קצרים מאוד, כאלו שאפשר לצלם על צד אחד או שני צדדים של דף A4. לא יותר. בעזרת כמה חברים אני יכול לבנות רשימת קריאה כזאת תוך 24 שעות. לפי הצעתי, כל תלמיד יִלמד בערך 20 יצירות כאלה. אך ורק מהספרות שנכתבה בעברית. הוא יקבל מקראה מודפסת דקה של סיפורים – 20 דפים יהיו בה לכל היותר. המקראה תסודר היסטורית, כרונולוגית. זה ייתן לתלמיד משהו שמתקרב לפחות ל"גוף ידע". הסיפורים יעבירו אותו במעין חתך אורך של הספרות של לשונו. הוא יוכל "להשתלט" על הטקסטים האלה, להפנים אותם. לא לבלוע ולהקיא. המקראה תשתנה ותתאוורר כל הזמן. משנה לשנה.

המקראה תתחיל מסיפור מקראי, שיילמד כספרות. למשל – סיפור עקדת יצחק. זה חצי עמוד. המורים יוכלו ללמדו עם הפרק הראשון מ"מימזיס" של אוארבך. את סיפור דוד ובת שבע יוכלו ללמוד עם מאמרם של פרי ושטרנברג "המלך במבט אירוני". זה בהיר ומעניין. בהמשך יהיו טקסטים שיתקדמו הדרגתית עם ההיסטוריה. זה גם ייתן לתלמידים תחושה של רבדי הלשון העברית – וזה רווח צדדי עצום. פרק מהספרים החיצונים, למשל פרק מספר היובלים (באופן חריג יהיה זה טקסט בתרגום חוזר). פרק סיפורִי מהתלמוד (רצוי בעברית) ומשהו מהמדרש המוקדם ("בראשית רבה"). מקאמה נרטיבית מימי הביניים ("תחכמוני" של אלחריזי). פרק מהמדרש המאוחר (למשל, "ספר הישר"). סיפור של ר' נחמן מברסלב ועוד 2-3 סיפורים חסידיים. מן המאה העשרים (הפירוט אינו כרונולוגי) – סיפורים כמו "נמוך, קרוב לרצפה" של יהודית הנדל; "הוספיס" של ישעיהו קורן; "עקבות" של אידה פינק (בתרגום); "אל הרופא" של עגנון; קצרצר כלשהו של שופמן; "בין השמשות" של יעקב שבתאי. יש עוד.

חוברת כזאת תיתן לתלמיד מעין תמצית של הספרות הקצרה העברית. מובן שמה ששלפתי בפִּסקה הקודמת אינו מדגים מייצג, והוא חלקי וחסר ומה לא. אבל יש בו היגיון פנימי ורציפות כרונולוגית כלשהי; הוא מייצג את העברית בהתפתחותה (כולל לשון התרגום העברי, ביצירה או שתיים); הוא לא דורש לימוד של טקסטים מורכבים מדי; הוא בר תפיסה, ללא צורך בשינון מעיק. ולבסוף, זאת תכנית שיכולה וצריכה להתאים לכל תלמידי התיכון בארץ, במערכת החינוך הממלכתית והממלכתית-דתית כאחת. אין שום סיבה שתלמיד חילוני לא ילמד מקרא ותלמוד, ואין שום סיבה שתלמיד דתי לא ילמד יהודית הנדל ואידה פינק.

והבונוס: אין צורך ואין טעם בסיכומים, משתי סיבות: אחת, כי הטקסט בעצמו קצר. שתיים, בבחינת הבגרות, לפי הצעתי, לא יישאלו התלמידים על אחד מסיפורי החוברת! הם פטורים לגמרי מן השינון. הם יקבלו סיפור באורך דומה, unseen, ויוכלו לכתוב עליו מה שהם רוצים. אולי תהיינה שאלות רְשות מסייעות למניעת "בלקאאוט". הנה, בבת אחת התפוגגה תעשיית סיכומי הספרות המבישה. אם יתבשלו עם עשרים הסיפורים יש לקוות שיוכלו לומר משהו משמעותי על הסיפור ה-21. אם ייצרו זיקות מעניינות בין הסיפור ה-21 לאחד מסיפורי החוברת, יקבלו בונוס. שהתלמידים יזכרו רק מה שנחרט בהם ממילא. בלי מאמץ.

מי שיבחר בלימודי ספרות מוגברים יקבל גם חוברת שירה דומה. עשרים שירים קצרים. מתחילים בתהילים ק"ד.

מה שחשוב הוא, כמובן – וכאן נכנסים לשדה מוקשים של הערכה אסתטית – הוא בחירת סיפורים ממש טובים. לא לפי מפתח עדתי או מגדרי ולא לפי מה ש"ידבר" אל הסטודנטים, כלומר יהיה קל. זו מקראה שתחילתה בתנ"ך, וזה מחייב את המקראה עד לסיפור האחרון.

האם זאת הצעה מושלמת? כמובן שלא. האם היא יכולה לתת נשימה חדשה ללימודי הספרות? אני מאמין שכן.

 

 

 

ב'אבות דרבי נתן' (זמן חיבורו בערך בין שנת 700 ל-900 לספירה) מובא, בין שאר מדרשים על פרשת גן עדן, המדרש הבא:

כיוון שבא [אדם הראשון] לעת ערב, ראה את העולם כלפי מַעֲרָב שמחשיך ובא. אמר: אוי לי, כי בשביל שסרחתי הקדוש ברוך הוא מחשיך עלי את העולם. והוא [לא ידע] שכּן דרך העולם. לשחרית, כיוון שראה העולם שמאיר ובא למזרח, שמח שמחה גדולה (א, ח).

אדם הראשון מגיע לערב היורד הראשון – ונבהל. הוא בטוח שסוף העולם מגיע. בצדק. אפשר לדמיין את זה. יורד חושך אחרי ששעות ארוכות לא היה חושך וידעת רק אור. למה אפשר לדמות את זה? למוות עצמו? אבל כאן כל העולם נדמה כגוסס. הוא רק נברא, וכבר נראה שהכול נעלם. והוא מאשים את עצמו. למחרת, כשעולה האור (ושימו לב שהמדרש אינו אומר דבר על איך עבר עליו הלילה; מה חשב למראה הכוכבים או הירח; היו אלו ודאי שמַים אדירים) – הוא שוב שמח. הוא אינו מבין עדיין שכך "דרך העולם", שזו מחזוריות, ושהלילה אינו עונש. בגרסה המוקדמת יותר של המדרש, זאת המופיעה בתלמוד הבבלי (עבודה זרה ח, ע"א) יש גם תיאור של הלילה הזה ופרט אינטימי יפה ש'אבות דרבי נתן' משמיט, להערכתי בהיותו נוטה לצניעות קיצונית ("אל תלך בשוק זה ואל תיכנס במבוי זה, שזונה יש שם נאה ומשובחת" ועוד כהנה וכהנה. ב, ז):

יום שנברא בו אדם הראשון, כיון ששקעה עליו חמה אמר: אוי לי, שבשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי, ויחזור עולם לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמַים. היה יושב [בתענית] ובוכה כל הלילה, וחוה בוכה כנגדו. כיוון שעלה עמוד השחר אמר: מנהגו של עולם.

 בגרסת התלמוד, אדם – עם חווה מולו, יושבים בלילה ובוכים ביחד מתחת לשביל החלב. הם יודעים (איך?) על "תוהו ובוהו" ומזהים בין הלילה שנפל עליהם ובין המצב ההוא, שקדם להם.

חשבתי על המדרש הזה כמפתח טוב להבנת שירה. המבט של אדם הראשון בערב היורד, בשני המקורות, מתואר כרגע של אימה. הוא רואה את הערב וחושב על משהו טוטלי. "מחשיך עלי את העולם", "יחזור עולם לתוהו ובוהו". האמת, שיש להתקנא באדם הראשון. הוא חוֹוה את הלילה (=העולם) כפשוטו ובמלוא עוצמתו, שאנו כבר שכחנו מרוב רגילוּת, מרוב "מנהגו של עולם". הוא רואה את העולם לא כ"מנהג" שגור, אלא כחד-פעמיות מהדהדת. הוא מבין שלילה זה עניין רציני. שלילה הוא קְצה האינסוף החשוך. הוא צודק לגמרי בפחד מחזרה ל"תוהו ובוהו", מפני שהלילה הוא באמת חזרה לשם, חזרה אל החיבור לחלל הריק שבו אנו שטים כגרגר אבק זניח.

כתיבת שירה דומה לפעמים לרגעי התַבהלה או השמחה של אדם הראשון. ברגע בהלה כתב אבן גבירול את "ראה שמש", וברגע שמחה כתב משה אבן עזרא את "כתנות פסים לבש הגן". וכך כתב יעקב שטיינברג: "המשורר, הרואה כל דבר כאילו הוא שלו, קונה לעצמו זכות פלאים להיות בבת אחת אדם יחידי ואדם ראשון בעולם" ("השוּרה"). שטיינברג תופס את השילוב המיוחד של רגעי השירה – שילוב של ראשוניות – ולבדוּת. הדבר הקשה בשירה כטקסט הנכתב עבור קורא הוא בדיוק הפרדוקס שבשילוב הזה: איך דבר ראשוני יכול להיקרא בשנית מבלי שיחדל להיות ראשוני? ואיך דבר שיסודו ברגע של "לבדוּת" יכול להפוך לתקשורת עם זולת, כלומר לקריאה?

ואכן לרוב זה לא קורא. הראשוני נותר כמוס בעצמו, ראשוני רק לכותבו, ולא הופך לנחלתו של הזולת. שוב שטיינברג: "רוב השורות נשארות בשבילנו זרות פחות או יותר, הן נשמעות לאוזנינו כמוצָא שפתיים של אנשים זרים". איני יודע מה גורם לשיר או לשורת שיר לחרוג מהכלל הזה ולהפוך לא ל"מוצא שפתיים של אנשים זרים", אלא לדבר הפוך, שהוא אולי "מוצָא השפתיים שלך-עצמך, הקורא". כלומר לקרוא משהו שבעצם נהיה דיבורך-שלך (=אתה) תוך כדי קריאתו; בין אם הוא שלך כי הוא קרוב אליך מלכתחילה, ובין אם הוא שלך כי אתה נעשה שלו, מתקדם אליו, תוך כדי השהייה במחיצתו, כמו אוויר של מקום חדש שרק הגעת וכבר הוא בריאותייך.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בְּאֶחָד בִּתְקוּפַת תַּמּוּז אֵין צֵל לְכָל בְּרִיָּה, דִּכְתִיב (תהלים יט, ז):  "וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ", גַּלְגַּל חַמָּה יֵשׁ לוֹ נַרְתִּיק, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים יט, ה): "לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם", וּבְרֵכָה שֶׁל מַיִם לְפָנָיו, בְּשָׁעָה שֶׁהוּא יוֹצֵא, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַתִּישׁ כֹּחוֹ בַּמַּיִם, שֶׁלֹא יֵצֵא וְיִשְׂרֹף אֶת הָעוֹלָם, אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְעַרְטְלוֹ מִנַּרְתִּיקוֹ, וּמְלַהֵט בּוֹ אֶת הָרְשָׁעִים, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג, יט): "וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא". רַבִּי יַנַּאי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן תַּרְוֵיהוֹן אָמְרִין אֵין גֵּיהִנֹּם אֶלָּא יוֹם שֶׁהוּא מְלַהֵט אֶת הָרְשָׁעִים. מַה טַּעַם? (מלאכי ג, יט):  "הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר" וגו'. רַבָּנָן אָמְרֵי, יֵשׁ גֵּיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לא, ט):  "נְאֻם ה' אֲשֶׁר אוּר לוֹ בְּצִיּוֹן" וגו'. רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִלְעָאי אוֹמֵר: לֹא יוֹם וְלֹא גֵּיהִנֹּם, אֶלָּא אֵשׁ שֶׁהִיא יוֹצֵאת מִגּוּפָן שֶׁל רְשָׁעִים וּמְלַהֶטֶת אוֹתָם, מַה טַּעַם, דִּכְתִיב (ישעיה לג, יא) "תַּהֲרוּ חֲשַׁשׁ תֵּלְדוּ קַשׁ רוּחֲכֶם אֵשׁ תֹּאכַלְכֶם". רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר אָבִין אָמַר (תהלים נ, ו): "וַיַּגִּידוּ שָׁמַיִם צִדְקוֹ", לֶעָתִיד לָבוֹא שָׁמַיִם מְתַנִּים צְדָקָה שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם עוֹלָמוֹ, שֶׁלֹא נְתָנָם בָּרָקִיעַ הָרִאשׁוֹן, שֶׁאִלּוּ נְתָנָם בָּרָקִיעַ הָרִאשׁוֹן לֹא הָיְתָה בְּרִיָּה יְכוֹלָה לַעֲמֹד מֵאִשּׁוֹ שֶׁל יוֹם.

(בראשית רבה ו, ו)

ראש חודש תמוז, שחל ביום חמישי האחרון, הוא סיבה טובה לפתוח את המדרש ולראות שגם לפני 1,600 שנה (זמן עריכת המדרש) היה כאן חם אש. נזכרתי במדרש, שנערך בגליל, כנראה באזור טבריה, כששהיתי בגליל בשבוע שעבר בחום של 36 מעלות. "בְּאֶחָד בִּתְקוּפַת תַּמּוּז אֵין צֵל לְכָל בְּרִיָּה", כלומר, הצל כבר לא מועיל לאף אחד. זה אולי קצת מוגזם, והצל יש בו הקלה גדולה. מישהו ישב בחום הזה וחשב על השמש. והוא הבין, באינטואיציה הנסמכת על פסוקים, שהחום הזה שאנו מרגישים וסובלים ממנו הוא עוד כלום. "גַּלְגַּל חַמָּה יֵשׁ לוֹ נַרְתִּיק… וּבְרֵכָה שֶׁל מַיִם לְפָנָיו, בְּשָׁעָה שֶׁהוּא יוֹצֵא, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַתִּישׁ כֹּחוֹ בַּמַּיִם, שֶׁלֹא יֵצֵא וְיִשְׂרֹף אֶת הָעוֹלָם". הוא הבין שהשמש יש בה כוח הרבה מעבר להשפעה שאנו חשים. הוא צדק, גם אם טעה במנגנון הקירור של השמש: הוא חשב שאלוהים מתיש את השמש בברכת מים (אולי הכוונה לים שבתוכו היא שוקעת כביכול). אנו יודעים ש"בריכת המים" הזו עשויה מחלל ריק, מֵרֶוַח של כ-150 מיליון ק"מ.

בעתיד יהיה יותר חם הרבה יותר. חז"ל קוראים לזה "גיהינום". אנו לא שם עדיין. מהו הגיהינום? שמש בלי שיש משהו ש"מתיש כוחה". על פי כמה דעות המובאות במדרש, השמש הלא-מותשת תשרוף את הרשעים. גם כאן הבינו חכמים בחוש שהשמש הזאת יכולה לצאת משליטה. אפשר להבין מנין בא הרעיון הזה בטבריה, בתמוז. "אילו היתה מסתה של השמש גדולה ב-50 אחוזים – גודל כוכבי מצוי למדי – היא היתה מגיעה כבר כיום לסוף דלק המימן שלה, והופכת לענק אדום השורף את עולמנו". וגם בתנאי המסה הנוכחיים, בסופו של דבר, "עקב החיכוך עם האטמוספרה של השמש ילך ויצנח כדור הארץ במסלול ספירלי הולך וקטן, עד כי יתאדה לחלוטין, בחום גבוה מ-100,000 מעלות צלזיוס. כל קשר כימי שהחזיק את חומרי הפלנטה, כל בדל מידע על עברה ותולדותיה – יהיו כלא היו. שנים-עשר ביליוני שנות היסטוריה פלנטרית יתפרדו לאטוֹמים יחידים, אשר רבים מהם ייזרקו בחזרה אל החלל כשתשיל השמש את מעטפת הגז שלה. בעתיד הרחוק אולי ישובו ויהיו חלק ממערכות שמש חדשות, מפלנטות חדשות, אולי מחיים חדשים". (פיטר ד' וורד ודונלד בראונלי, 'חייו ומותו של כדור הארץ', תרגום איתמר פרת, אופקים-מדע, עם עובד, 2006, עמ' 129, 132).

חז"ל מתנחמים בהפרדה בין "רשעים" ו"צדיקים" לנוכח השמש שדבר אינו מתיש את כוחה. אבל יש להניח כי כרכי המדרש הזה, כמו יתר הדברים, ייזרקו לחלל כאטומים עם האטומים של הספרוּת הפחותה יותר, בלי הבחנות מוסריות ואסתטיות. בחום המתון הנוכחי הבחנות כאלה עוד אפשריות, אבל למקרא העיתונים מדי יום אתה מבין שיש בסביבה גורמים רבים שרוצים לקרב את הקץ ולהגביר את החום. קצת כל יום.

רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִלְעָאי אוֹמֵר: "לֹא יוֹם וְלֹא גֵּיהִנֹּם, אֶלָּא אֵשׁ שֶׁהִיא יוֹצֵאת מִגּוּפָן שֶׁל רְשָׁעִים וּמְלַהֶטֶת אוֹתָם". ר' יהודה מחזיר את השריפה אל הפרט. זאת לא השמש, ולא יום הדין, הוא אומר, זאת האש הפנימית השחורה ששורפת את האדם שאינו יודע "להתיש" אותה. המילה "חשש" בפסוק מישעיהו היא יחידאית במקרא, ורש"י מתרגמה: "מין מוץ, דבר שנוח לידלק", וממשיך רש"י בפירוש הפסוק: "מגופכם תצא רוח אש ותאכל החשש והקש" (כל ההדגשות שלי). זה תיאור נהדר של הידלקות ספונטנית. הנפש הבוערת יולדת ("תהרו" מלשון היריון, היריון של מוץ) את חומרי הבערה הדליקים ונפשכם הבוערת כבר תצית את זה. והכול עולה בלהבות מעצמו, לא צריך שמש, בבחינת "גַּם בַּלַּיְלָה לֹא שָׁכַב לִבּוֹ" (קהלת ב, כג). והרי אם מסתכלים סביב אפשר לראות את הבוערים האלה בכל מקום. יחידות עצמאיות שמספקות לעצמן את הלהבות ואת הקש, וכבדרך נס "וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל" (שמות ג, ב). הם קמים בבוקר ומוצאים מישהו לשרוף. היות שהם כבר בוערים שָנים, הם סבורים שזה לא יכול להזיק להם. הם לא מכירים מציאות אחרת מלבד אש. הלפיד מכור לאש שלו, כי בלי האש הוא יהיה סתם מוט קצר. אולי הם חוששים שבלי האש הם ייכבו וייעלמו. "אני שורף, משמע אני קיים".

עטלף נכנס הביתה, או אולי היה בבית כל הזמן ומישהו החרידו. האנשים מנסים לסלק אותו. אבל העטלף כמעט אינו נראה לעין, הציור בולע אותו. המבטים שלהם פונים ברגע אחד לכמה כיוונים, מפני שהוא מהיר מתנועת הראש ומהמבט. כך או אחרת, בניסיון לקטול או לסלק את העטלף, הם הורסים את ביתם שלהם. הילד שיוצא מהדלת בימין נחבל לא מהעטלף, אלא מבני משפחתו. גם הכיסא נופל בגללם, ועוד מעט קט יחריבו את ביתם ואולי יפנו להכות זה בזה בהאשמות בעניין העטלף או בכלל. יש קשר בין מה שמכונה "אסון העטלפים" בחדרה לתפיסת המותר והאסור במלחמה נגד בני אדם אצלנו. למה הם מגיבים כך? הרי ברור שלא נשקפת להם כל סכנה. אולי מהחושך הם מפחדים, החושך, שהוא אורו של העטלף?

*

"From: "Explaining an Affinity for Bats

 A.E. Stallings

But travel by a sort of song that rings
,True not in utterance, but harkenings
Who find their way by calling into darkness
.To hear their voice bounce off the shape of things

 

*

בציור אחר, מוקדם יותר, של אותו צייר, פרדיננד דה ברקלר, מתוארת מלחמה. שני הציורים, ש-30 שנה מפרידות ביניהם, דומים מאוד. המקלות, ההמולה, הפעולה שאין לה תוחלת. האם אין זה היגיון דומה שמוביל אנשים להרס בית עטלפים ובני אדם? דמוניזציה, בורות, רצון ב"התנקות" מהזר?

*

ג'וזפה דה ריברה (1591-1652), ברישום מוזר של עטלף ושתי אוזניים. מדוע הוא רשם את זה? יש דמיון צורני בין האליפסה של גוף העטלף והאוזן שמשמאל. קווצת שיער מעל האוזן האנושית מזכירה את פרוות העטלף. מוזרותו של העטלף אינה כה מוזרה אם מסתכלים על אוזן של אדם. אוזן אינה מוזרה? אפילו ביחס לגוף האנושי, נגיד ביחס לזרוע, האוזן היא חייזר. אבל איננו עוינים את אוזנינו, בדרך כלל. הרישום כמו אומר, תביט באוזניים. תתמקד בשמיעה. ובחוש השמיעה העטלף עולה עלינו. בהשוואה אליו, אנו בעלי "שתי אוזניים שמאליות", כפי שהאמן רשם כאן. מהמשוררת והווטרינרית מאיה ויינברג שמעתי הרבה דברים על עטלפים שלא ידעתי. לפני 52 מיליון שנה כבר התקיימו עטלפים בעלי יכולת סונארית. עטלפי פירות בתל אביב חיים מעל 20 שנה. הדופק שלהם הוא 500 פעימות לדקה במנוחה. ולמרות זאת הם מאריכי חיים. הם נולדים עם מערכת שיניים מלאה כדי שיוכלו להיאחז בפטמת האם במעוף. הם אוכלים כמשקל גופם כל לילה. הם יכולים לנקות את עיניהם עם הלשון. הם נשארים תלויים הפוך גם במותם. כל זה נחרב עם בולדוזר, 4,000 פעם, בחדרה. 4,000 עטלפים פועמים שתי מיליון פעימות לב בדקה אחת. מתברר שאפשר להדמים את הפעימה הזאת די בקלות.

ג'יימס וורד צייר עטלף מת, פניו אל הדף, כמו נספג אל הצד האחר. אחרי זה רדפתם? הוא כמו שואל את האנשים מהציור הראשון. הוא כמעט אחד עם הדף, כמעט דו ממדי. האוזניים לא ישמעו את התשובה, הגם שאחת מהן, השמאלית, כמו מופשלת במאמץ לכיווננו.

וכמו בפעמים כה רבות, "מציל" אותנו אמן מסין או מיפן. העטלף כאן לא מת או ניצוד, אלא חי וערני. זוהי בובת "נטסקה" זעירה (בערך 3 סמ"ק) מראשית המאה ה-19 שגילף בעץ האמן הוראקו. עטלף על גג של בית. ליתר דיוק, עטלף על רעף אחד ויחיד. ופתאום ברור המובן מאליו: הוא גר בבית איתך. גג הבית הוא חלק מהבית. מתחת לרעף הזה גם אתה גר, גרים האנשים מהציור הראשון. הוא לא מנוגד לך, הוא לא פולש, הוא חי לצדך, דייר. על הרעף סמל יין-יאנג משולש. העטלף הוא השכן מלמעלה. והוא מקשיב. 

אפשר לתרום לעמותת ע.ט.ל.ף. — חשבון 526459, בנק הפועלים (12), סניף 681. לעוד פרטים: https://www.facebook.com/batsRcute/

הבחנתי בו באמת לראשונה רק כשכולם פנו ממנו והאזינו למוזיקה. רק אז הפסיקו כולם להביט בו כביצירת אמנות, פסל, התעלמו ממנו לרגע, כלומר הניחו לו לחיות לצדם לכמה רגעים. רק אז הבחנתי כי מי שחשבתי שהוא ילד שהתחפש לסופרמן ושכח את תחפושתו על גופו כבר חודשיים, מאדר עד אייר, אינו יכול להיות ילד. צבעיו היו דהויים מדי, ראשו שמוט, והיה ברור כי הילד שחשבתי עתיק מאוד, וכי תחפושתו אינה, למען האמת, תחפושת, כזו שאתה תופר לפני פורים. היה זה, למען האמת, סופרמן הצעיר עצמו. אבל משהו השתבש. הוא, שיכול היה לעצור את סיבוב כדור הארץ ולעכב כך את הזמן לא הצליח לגרום לזמן להתעכב בעבורו. הוא היה כמו אותו נוסע אוטובוס המבחין במישהו הממהר להגיע ומפציר בנהג לעצור ולא לסגור את הדלת, אך ברגע שהממהר עולה לאוטובוס, מודה ומתנשם, מוצא את עצמו המעכב מושלך לצד הדרך. והוא מרים את ידו לאוטובוס הבא, והאוטובוס הבא לא מעלה על דעתו להאט או לעצור. וכך הוא נשכח לצד הדרך, ואחרי כמה שנים הוא דוהה כל כך עד שלא יעלו אותו לשום כלי רכב. במקרה של סופרמן הצעיר, נותר לנו רק לשאול האם כל זה קרה לפני המעוף הראשון, ההצלה הראשונה, או אחריה. האם יש לו זיכרון כלשהו של ימי הגדולה, או שמא הוא בכלל בטרם, רק לבש את החליפה וכבר החלה הבלימה, שהקפיאה את תנועותיו ואת צבעיו הפכה לזיכרון של צבע בלבד. לא העזתי להציץ מאחוריו, אך ממקומי על הרצפה היה נדמה לי כי מהגלימה לא נותר אלא משולש אדום מקועקע מעל כתפו. לעוף בעזרת הכתם הזה דומה לציפור שניטלו כנפיה ותנסה לדאות בעזרת נוצה בודדה אחת.

ואז המוזיקה תמה, וכולם מחאו כפיים. הבטתי בידיו. אילו רק יכול היה להרים את ידיו מירכיו היה שולח אותן לפנים וטס אל עתידו, אל הדמות שאנו מכירים היטב ומלווה את חיינו כאחד האֵלים את חיי היוונים. אבל הרי אפילו למחוא כף אינו יכול. גם לא לעצמו.

מעליו ניצב, גבוה, איש-עץ. הוא נראה לי כגבר אבל אולי אני טועה, שכן אנו מכירים אותה – זוהי הנימפה דפנה, שאביה, אל הנהר, ולפי גרסה אחרת – זאוס, הפך אותה לעץ רגע לפני שאפולו אנס אותה. זו דמות קטנה, אך נוכחותה מתפשטת על החלל כולו. נדמה לי שזה קשור לפער שבין מבטה הממוקד, ובין זרועותיה-ענפיה הדקיקים, שמתפרצים לצדדים. המזגן פעל, והקירות דקים, ומדי פעם עבר מישהו או נשען אל הקיר והענפים רטטו. והיה ברור שבין אם זאת דפנה ובין אם דמות אחרת שעלה בגורלה כמותה, היא חיה למרות גורלה הנורא. עצים הם יצורים חיים, היום אנו יודעים את זה, ודפנה אינה מתה אלא מתקיימת תוך שינוי צורת חייה. היא מתמסרת לרודפה במקום לברוח, הופכת למושגת, נטועה על מקומה, מגשימה את תשוקתו, ודווקא מסיבה זאת מסכלת אותה, אם כי במחיר כבד.

כל מי שנושם ונושף, בייחוד ליד עץ, נהיה קצת עץ כשהוא שואף חמצן שהיה בעץ, והעץ נושם אותו. אדם ועץ אינם אחד, אינם שניים. באותה סצנה בלתי נשכחת מ"שר הטבעות" (המרמזת ל"מקבת" של שייקספיר. כדאי לראות במסך מלא), היער מתחיל לנוע. איני יודע מה לומר על הדמות הזאת. כל ניסיון לאשר או להתנגד לגורלה החצי-אנושי-חצי-עצי נושר ממני. אני מכיר נוכחות כזאת מיצירות פולחניות שנעשו מזמן, מזמן.

 

הדמות שאני מכנה דפנה עומדת על הקצה, כמו על קצה מקפצה שממנה אפשר רק לעוף או ליפול. לרגעים הענפים נראים לי כמו שלד של כנפי ציפור, לרגעים כמו עץ ברוח. ממקומי על הרצפה אני מבין שאף פעם לא חשבתי על זה: האם בתוך כנפי מלאכים יש עצמות.יש קשר מסתורי ומצמית בין ידיו של סופרמן ובין זרועות הענפים של דפנה שמעליו. אלו שני ביטויים שאפשר לראותם כביטויי "אוזלת יד": ידיים שמגיעות הרחק, אבל אינן יכולות לאחוז דבר זולת עלה יבש או פרי ואולי ציפור (יש בתערוכה ציפורים רבות, אבל כולן עומדות מנגד) וידיים שיודעות להישלח קדימה ולעוף אך אינן מצליחות להתרומם אפילו קצת. אולי ידי האמנית אומרות את הידיים האלה, ואולי האמנות בכלל עומדת ברווח שבין הידיים הכבדות לידיים הענֵפות. האם הענפים האלו ומעופו של סופרמן הם שתי צורות של אותה תנועה? האם זאת תנועה או בלימה? והאם יש קשר בין "הזמן הגדול", ההיסטורי-פוליטי, שאנו חיים בו, ובין הידיים האלה?

 

מקדאף: תדממי,

תדממי עוד, ארץ אומללה!

שלטון עריץ, בַּסֵס אחיזתךָ

לָבֶטח, כי הטוב אינו מעז

לִבְלום אותך.

(שייקספיר, מקבת, בתרגום דורי פרנס)

 

 

שרה כץ, "פסל משלה", אוצרת: אירית לוין, מכון המים – הגלריה העירונית גבעתיים, רח' השומר 7 (20.5.16-8.6.16; טלפון הגלריה 03-6721734). שני הפסלים שתמונותיהם מופיעות למעלה – של שרה כץ.

המים התייבשו ומשהו מהם נשאר, סימן שלהם שנטבע והודפס, והוצמד ללוח קרטון. יש תמונות נוספות רבות, אבל אני מתחיל מן המוקדמות ביותר. היהודי בצד ימין הוא פנחס ליאטוביץ', והוא נולד בשנת 1822. זה שנה אחרי מות נפוליאון בונפרטה. מות נפוליאון אינו קשור להולדת היהודי, אבל הוא נותן לי שמץ תחושה על עובי הזמן שחלף. 200 שנה בערך. משום מה, יותר מנפוליאון, פשוט מדהים אותי לחשוב שהאיש הזה חי במקביל לבטהובן ולשוברט. ב-1822 חיבר בטהובן את הבגטלות אופ' 119. שוברט התחיל את הסימפוניה ה"לא גמורה". האיש הוא אבא של סבא של סבתא שלי.

האיש משמאלו הוא בנו, סבא של סבתא שלו, ושמו הרש (צבי) לטוביץ'. הוא נולד ב-1865 (שנת לידתו של ברדיצ'בסקי) ונפטר ב-1939. הוא קבור בלודז'. גם רעייתו, שאין לי עדיין תצלום שלה, קבורה שם. בעזרת האינטרנט אני יכול לדעת את החלקות שבהן הם קבורים – אז שלא יתפלאו אם ימצאו אותי בלודז' בקרוב. שמה היה סיסלה-פסה פז'טובסקה (Przatowska). היא היתה פולניה קתולית שככל הנראה התגיירה. כל זה נודע לי לפני שבוע וחצי. בתו של הרש, אמא של סבתי, נולדה כמותם בפולין (בעיר גוּרה-קלווריה, הלא היא "גוּר" של החסידות הנודעת) אבל היגרה לגרמניה. אבל מוטב לעצור כאן לרגע.

הגעתי לכתיבת השורות האלה במקרה. פנה אלי במייל אדם בשם כריסטיאן רפּקביץ', שגר בעיר אלטנבוּרג בתורינגיה בגרמניה. הוא כתב ספר והקים אתר שמוקדשים ליהודי עירו. עתה הוא מרחיב את המחקר ליהודי האזור. העיר שְמֶלְן (Schmölln) כלולה באזור, והיא קרובה למדי לאלטנבורג. הוא פנה אלי כדי לשאול שאלות, אבל יצא שהוא סיפק לי הרבה יותר מידע משיכולתי לספק לו אני. כמות המידע היתה, למען האמת, מהממת, ותוך יומיים-שלושה ארזתי ונסעתי אליו. נפגשנו בעיר הולדתה של סבתי בגרמניה, ושם קיבלתי ממנו יותר פרטים ומסמכים על משפחת סבתי מצד אבי מאשר ידעתי כל חיי. ישבנו בבית קפה מרחק צעדים ספורים מבית הכלבו של אב סבתי, סולומון איזק גולדרינג (עליו כתבתי מעט גם בספר "נתניה"). סולומון (שלמה) נולד ברווה מזובייצקה בפולין ב-15 באוקטובר 1879, בדיוק שבועיים לפני הולדתו של אורי ניסן גנסין. הוא התחתן עם בתו של הרש, חיה-שרה ליאטוביץ', שנולדה בגור ב-1885. מסיבה כלשהי לא יכלו להתחתן בפולין ולכן נסעו עד לונדון ושם נישאו. הם נישאו בווייטצ'פל ב-25.1.1908. ברנר סיים אז כבר את עסקי "המעורר" ונסע בכיוון ההפוך, ללבוב, כך שהחמיץ הזדמנות להשתתף בחתונתם. בשנת 2000 נסעתי לווייטצ'פל כדי לחפש את הכתובת של מערכת "המעורר" ברחוב מַייל אנד 48, נדמה לי שאני זוכר את הכתובת בעל פה. לא מצאתי את הכתובת. מיותר לציין שלא ידעתי, כמו יתר בני משפחתי, ששם התחתנו הסבא והסבתא רבא שלי.

אני מביא כאן מודעות פרסומת של החנות, למעלה אחת מימי תוקפה וגבורתה, ולמטה סמוך לחיסולה לקראת הגירתם של בני המשפחה לא"י ב-1925. סיסמתו היתה Kaufhaus zur Kauflust; בתרגום מילולי – 'בית קניות לשֵם תשוקת קניות', או ליתר דיוק, 'חנות כלבו עבוּר תשוקת קניות'. במכירת החיסול נעלמה התשוקה. נכנסתי לחנות, שמוֹכרת, היום כאז, צרכי בית וביגוד. כמעט קניתי גרביים, אבל הנחתי לזה. המשפחה גרה מעל לחנות, אבל לשם לא יכולתי לעלות.

איני חושב שיש עניין בפרטי החיים של האנשים האלה בעבור אנשים מחוץ למשפחתי, אבל אולי יש עניין בעצם המבנה, התנועה ההיסטורית הזאת, הנהרות המתמזגים ומתפצלים, שהיא תנועה שכל אחד חולק בה. למשל, העניין ששרד תצלום של אדם שחייו משיקים, כביכול, לאלו של נפוליאון. יש להניח שצולם בסביבות 1860. התצלום הראשון בהיסטוריה הודפס ב-1826, כלומר התצלום הזה הוא מוקדם יחסית, ואני אוחז את המקור. איני יכול להעלות על דעתי מה היתה הסיבה שבגינה הלך יהודי זה (חסיד גור?) להצטלם. מכל מקום, מוזרה המחשבה כי אנשים שנולדו לפני הפיכת הצילום לפרקטיקה שכיחה יחסית (אני מניח שזה לא קרה לפני 1840) נעלמו ברובם הגדול. מי שלא יכול היה להצטייר – ורובם לא יכלו להרשות לעצמם –נעלם. בהיסטוריה המשפחתית פנחס ליאטוביץ' מופיע כמו בבת אחת. איך נראו קודמיו לא נדע לעולם, והדבר לגמרי מקרי. זה דומה למצבם של הגיאולוגים, שמתקשים במציאת מאובנים מלפני הקמבריום, לא מפני שלא היו חיים, אלא מפני שהם לא הותירו סימן בסלע, כי לא היו להם אברים קשים שיוצרים מאובנים. הסלעים לא "צילמו" אותם. ואולי זה חסד. אני מנסה לדמיין מה היה קורה אילו הייתי צריך להתמודד עם תצלומֵי כל קודמי במשפחה. מין הר של תצלומים שמצטבר עד שאתה מופיע ומוסיף את התצלום שלך כמו קלף בראש מגדל קלפים. קשה להימנע מהמחשבה על תקופה דומה אל העתיד – האם בשנת 2220 יהיה מישהו, צאצא כלשהו, שיביט בתצלומַי כבמאובן רחוק-בזמן?

וכמה אפשר ללמוד מההבדלים בין הזקנים, הפיאות, כיסוי הראש, העניבות והלבוש. בין שני האנשים האלה, אב ובנו. בתמונות נוספות, שאיני מציג בינתיים, מגמה זו ממשיכה. הזקנים נעשים קטנים, כיסוי הראש נעלם, החליפה נהיית מודרנית, הלשון משתנה (מיידיש לגרמנית), נוסעים מערבה, לא משערים מה יש בעתיד.

*

עד כאן להפעם. הדג הוא, לפני שאשכח, הדג המאובן הנפוץ ביותר בעולם, קרוב של הסרדין, מן האאוקן (Knightia Eocaena), והוא שחה וחי במקום שהיום נמצאת בו מדינת ויומינג בארה"ב לפני כ-55 מיליון שנה. היתה זו תקופה שתחילתה בהתחממות גלובלית ובעליית מפלס פני הים. רכסי הרים באירופה, כמו הפירנאים, נוצרו. בקטבים לא היה ככל הנראה קרח. אוסטרליה ואנטרקטיקה היו מחוברות יבשתית וכך גם אלסקה ורוסיה. יש אמן יפני שמשער שכך הם נראו בחייהם.

 

 

 

 

יום הולדתי חל בשביעי של פסח, חג שקוראים בו את "שירת הים". זהו אחד הטקסטים הקדומים יותר במקרא. נזכרתי שלפני 3-4 שנים התארחתי בתכניתו של דב אלבוים ושוחחנו על שירת הים. כהכנה לכך רשמתי לעצמי כמה נקודות והן מובאות כאן.

1. קו המחשבה: מה אפשר ללמוד מ"שירת הים" על שירה.
2. "אז ישיר" – מתי מתרחשת השירה? ברגע מסוים ברצף הזמן? בזמן הכתיבה? או שזהו ערבוב של הזמנים? – רש"י: "אז, כשראה הנֵס, עלה בלִבו שישיר שירה" – כך זה קורה, השיר כבר טמון ברגע ההתגלות. גם אם השירה עוד לא נאמרת או נכתבת.
3. שירה נולדת מנס – קריעת ים זה מרשים מאוד, אבל גם עצם קיומו של ים – מים נוזלים שאפשריים רק ברצועה צרה במערכת השמש. וכל מה שבתוכם, שאנו יודעים שאיננו יודעים/רואים. "זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם שָׁם רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדֹלוֹת" (תהלים קד, כה).
4. הלשון השירית נולדת ממאורע שבמהותו אי אפשר לדבר עליו, אבל רוצים לדבר עליו כי הוא מאוד חשוב ויש הרגשה ששתיקה אינה הפתרון הכי נכון בעבורו, גם אם היא הפתרון הכי "נקי". למשל:
5. "יאכלמו כקש" – דיבור על מים במונחים של אש. אבל בלי להזכיר את האש (האש בוערת שם בלי לומר אותה, וזה נפלא. היה כביכול צריך לומר "יאכלמו [כאש האוכלת] קש"). המים הם מֵי אש, כי אלו לא מֵי היומיום.
6. "ימינך… ימינך" – בעצם אפשר היה להמשיך את הקטלוג בלי סוף. וזה כי אין כאן שום יד.
7. מסכת סנהדרין: "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?!". הסכנה של שירה להיסחף עם עצמה, לא להבחין בהיותה מכסה על עצב, על מצוקה; ומבחינה פואטית – לא להבחין שבלהט השירה גם מכבירים מילים.
8. "אדֹנָי איש מלחמה" זו שורה לא טובה. כי היא משווה את האל לפרעה. לעומת זאת, המילים "אדוני שמו" הן מעולות דווקא כי הן לא אומרות משהו על האל. דוגמה למה שעורך יכול להועיל לטקסט. לומר למשורר, תראה את השורה שלך, איך היא נופלת בהתחלה ומתרוממת מיד. אולי הנפילה מיותרת?
9. שירה ודמיון: "קפאו תהומות". המשורר לא רואה את התהומות אבל הוא מדמיין אותם ומבחינתו זה זהה למה שהוא רואה בעיניו. וזה חלק מהעניין בשיר. השיר יכול לתאר משהו "פומבי" אבל לא חייב להיעצר שם. אלו שורות טובות דווקא בגלל שהן לא נצמדות למאורע ההיסטורי. די להן שהן נולדות מתוך האנרגיה של השיר.
10. הקבלות: השיר מגלה קשר בין המצרים ש"ירדו במצולות כמו אבן" ובין האֱדומים והמואבים ש"ידומו כאבן", ששותקים כמו אבן. האבן הטובעת הופכת לאבן מַשתיקה; הוא בעצם אומר, בלי לומר במפורש, שהאדומים והמואבים הפכו לאבן והשתתקו מפחד הטביעה כמו אבן. האבן כבר עצמאית בשיר. מין "קוד פנימי".
11. ואחרי כל הים והמים הרבים – הם הולכים ולא מוצאים מים ומתלוננים: "מה נשתה". זה כמעט מצחיק. משיר "רטוב" – לצחיחות מוחלטת. ויש כאן הבנה מדהימה של הרגע שאחרי השיר ואחרי ההתגלות, שהוא התרוקנות, יובש.

 

---

למאמר של אביגדור שנאן על תרגומי שירת הים לארמית >>>

היות שאין לי טלוויזיה כבר 25 שנה נחסכו ממני התכניות כמו "האח הגדול". אבל גם מהמעט שאני יודע על התכניות האלה, ברור שאין דבר פחות "ריאלי" מה"ריאליטי", מפני שעצם המודעות לקיומה של המצלמה משנה את התנהגות האדם ואת המציאות. בניגוד לתכניות אלה, המצלמות הממוקמות מול קיני ציפורים, בהנחה שהציפורים אינן מבחינות בהן ואינן מבינות מה משמעותן, משקפות אכן את המציאוּת, ככל שאפשר לדבר על "מציאוּת" בתיווך של טכנולוגיה. במצלמה אחת, למשל, תוכלו לראות בשידור חי, 24 שעות ביממה, קן של עַקָּב עֵיטי. חיוני להעביר את הסרטונים למסך מלא.

http://www.birds.org.il/he/tracking-methods.aspx?camId=21

בזמן הקלדת השורות האלה נמצאים בקן ארבעת הגוזלים. הוריהם עושים מן הסתם מה שעופות דורסים עושים – מחפשים טרף. המצלמה ממוקמת בישראל ומי שעוקב אחרי התיעוד יכול להיות עד לזחילת הזמן – דקה אחרי דקה, לגדילה האטית של הציפורים, וגם לרגעי מפנה (במונחים עלילתיים שאינם ממש רלבנטיים) כמו הבאת טרף ואכילתו, או רגעים של כמעט היטרפות: באחד הרגעים המפחידים הגיח אוח מתוך החשכה וניסה לקטוף גוזל מן הקן; ברגע מבעית אחר הובא לקן שפן סלעים שנאכל בעודו בחיים. זוהי, אכן, המציאות: ללא פסקול, ללא התנהגות מעושה של אנשים היודעים שצופים בהם ומעמידים פנים שאין הדבר כך, ללא "דרמות" בומבסטיות. הכול פשוט קורה, עולם כמנהגו נוהג. הסרטים האלו שונים הן מהריאליטי האנושי, שזכיתי רק להצצה של כמה דקות בו, והן מסרטי הטבע הרגילים, המעוצבים על פי מוסכמות סיפוריות אנושיות – גיבור, פסקול, שיא עלילה, מתח.

זהו האוח המגיע מן הלילה מופיע כהרף עין. אדם לוּ היה יושב שם בקן ושומר על הגוזלים לעולם לא היה מספיק להבחין בו בזמן. כדאי להפעיל את הסרטון בעצירוֹת כדי לראות עד כמה דק הוא הגבול בין חיים למוות. לרגע אחד אלו שמַים שחורים, ואז מופיעות העיניים הגדולות, מהירות וחדות יותר מעינינו, והטפרים נשלחים לתפוס. העקב מצליח לגלגל את האוח כמו לוחם טאי-צ'י. ההורה נעמד לאחר מכן, פורש כנפיים לצדדים כאומר "הם לא יעברו". הכנפיים לא נפרשות כדי ליצור דרמה, אלא כדי לגונן. אין שום דבר בומבסטי במחווה הזאת. היא מדויקת, תכליתית, כנה.

מצלמה אחרת עוקבת אחר קן של חִוְיַאים:

http://www.birds.org.il/he/tracking-methods.aspx?camId=22

כרגע החִוְיַאית דוגרת על הביצה. היא מפנה מבטה אל העמק. הרוח עוברת בנוצותיה. לפני כמה שבועות היא החלה לדגור, ואפשר לראות כאן את בניית הקן וגם ציד הנחשים ואכילתם. לעינינו זה לא מראה מרנין לראות ציפור אוכלת נחש, אבל אני מניח שלעיני הציפור אדם אוכל פרה זה גם לא תאווה לעיניים (גם לעיניי). אין ספק שבני הזוג משוחחים זה עם זה, בקול, בתנועות ראש, במבט. ולפעמים נדמה שהם יודעים שצופים בהם, שהם מישירים מבט אלינו. אני מניח שזאת אשליה.

אני צופה במצלמות האלה מדי פעם כדרך שאחרים מציצים בפייסבוק. למען האמת, אין מה להעיר על זה ובוודאי לא לעשות "לייק" או "דיסלייק". אפשר היה להציב מיליוני מצלמות כאלה בעולם. שהרי בכל רגע יש איזו ציפור באיזה מקום. או חיות אחרות. וכולן ראויות למבט. ממה שאפשר לראות אפשר גם להבין כמה אנו לא רואים ממה שמתרחש כל הזמן, בכל מקום. פרקי הסיום של ספר איוב (פרק לח ואילך) מתבקשים להיקרא כאן.

בזמן כתיבת השורות האלה העַקב הביאו לגוזליו נחש והאכיל אותם בבשרו. מארבעת הגוזלים אחד אכל את רוב הנחש, אחד קיבל מעט, השלישי פחות והרביעי שום דבר. האם יש בזה היגיון? האם הרביעי כבר אכל או יאכל בפעם הבאה? "וְאֶפְרֹחָיו יְעַלְעוּ דָם וּבַאֲשֶׁר חֲלָלִים שָׁם הוּא" (איוב לט, ל).

יש משהו מחריד באכילה הזאת, אבל ברור גם שאין עולם אחר. ואם זה מחריד, העולם מחריד. ומתברר מחדש עד כמה הטבעונות דווקא מבדילה את האדם מהטבע ומהחרדה שכמוסה בו. לכן המילה "טבעונות" אינה מוצלחת. הציפורים האלה טבעוניות, כי הן חלק מהמערך הטבעי של אכילה והיאכלות. האוח טבעוני כשהוא מנסה לאכול את גוזלי העַקָּב, העַקָּב טבעוני כשהוא אוכל שפנים ונחשים, הנחשים טבעוניים כשהם אוכלים עכברים. מה שמכונה טבעונות היא עמדה מוזרה של כבוד וקבלה לאכילה הזאת, מבלי לשפוט אותה, ומצד שני – מתוך רצון להיבדל ממנה. למרבה האירוניה, המילה המתאימה יותר לאדם שאינם רוצים להידמות לאוח, לעקב ולנחש היא – אנושי. את "השווארמה הטבעונית" למשל בקינג ג'ורג' (טעים!) אפשר לכנות "השווארמה האנושית". זה לא מופרך כל כך, האין זאת?