קטגוריה: הערות

היה לנו קרוב אחד שלא הבין שמות-עצם משפחתיים. הוא למשל לא ידע מה זה דודן. זה דוד של דוד, נכון? ומה ההבדל, הוא לא תפס, בין הדודן והאחיין? המילים מחותן, חותנת, חמות, וחתן הילכו עליו צחוק ואימה. חתני? חתני? אבל מיהו חתני הזה, איני יודע כלל אם יש לי מין חתן כזה הרי! אם הוא חתן שלי אז מי אני, כלתו? וממתי?! איך אפשר לזכור את כולכם?, זעק. ואמא של אשתי, שתהיה בריאה, זאת החמות — או החותנת? אח של הדודן, פנה משום מה אלי, זה כמו אחיין של דוד? וגיס של גיס, תהה בבהלה קלה, זה אפשרי בכלל? ואם אני נהיה מחר המחותן של דודנית-שנייה שלי, ונולד לנו גם בן זקונים, אחיין של מי הוא יהיה? אולי שלי-עצמי?, תהה. בשבת הכנתי חמין טבעוני, למען האמת מין רביכת גריסים, והזמנתי את הקרוב ההוא להצטרף אלינו לארוחה. שאלתי את האמא של אשתי איך הוא בדיוק קרוב שלנו, הקרוב הזה. אבל היא לא ידעה. 

בהוצאת אפיק/הליקון רואה אור בימים אלה "בידיים ריקות שבתי הביתה", מבחר פסוקים מתוך אסופת ה"זנרין קושו", בליווי עבודות קליגרפיה של קזואו אישיאי. את הנוסח העברי הכינו איתן בולוקן ודרור בורשטיין בעבודה שארכה מספר שנים. בקרוב יהיה אפשר להשיג את הספר דרך האתר של "אפיק"ובהמשך גם בחנויות הספרים. אירועים שייערכו לרגל צאת הספר יפורסמו כאן בשבועות הקרובים.

הפסוקים נאספו במשך הדורות באסופות שונות, והם כוללים שברי שירה סינית, אמרות חכמים, מקורות שאינם ידועים, ועוד. לספר נוסף מבוא ויש בו גם הפסוקים בסינית וביפנית.

 

*

*

הָרִים רֵיקִים, אֵין זֵכֶר לְבוֹאִי וּלְלֶכְתִּי.

בְּאַחַד הַיָּמִים עוֹד נִפָּגֵשׁ – אֲבָל הֵיכָן?

 

*

*

גֶּשֶׁם עַרְפִלִּי מַסְפִּיג אֶת גְּלִימָתִי – אֲנִי מַבִּיט וְלֹא רוֹאֶה אוֹתוֹ.

פְּרָחִים חִוְרִים נוֹפְלִים לָאֲדָמָה – אֲנִי מַאֲזִין וְאֵין קוֹל.

*

*

הַיָּרֵחַ עַל פִּסְגַּת הַר הְיַקוּג'וֹ – כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.

לִפְנֵי חֲמֵשׁ־מֵאוֹת תְּקוּפוֹת חַיִּים, מִי הָיִיתָ?

ביקרתי בחנות הספרים הנעימה ״חברותא״ ברחוב הל״ה בירושלים לפני מספר שבועות. עמדתי בחנות מול הספרים, שרובם ככולם ספרי קודש ומקצתם ספרי מחקר על ספרי קודש. הצבע השולט בחנות הוא החום של כריכות הספרים. זה שונה מאוד מהצבעוניות המתאמצת של הספרים החדשים בחנויות הרגילות. הזמן בחנות הזאת (ויש כמובן עוד כמותה) הוא אחר. רוב הספרים שם נכתבו לא לפני מספר ימים, חודשים או שנים – אלא לפני מאות, ואף מאות רבות. בעוד שבחנות ה״רגילה״ שם המחבר יופיע תמיד על הספרים, ולפעמים במובלט יותר מהכותרת, בחנות הקודש שם המחבר לא יופיע תמיד, והדבר אינו מעורר שום תמיהה, ואיש לא מטריח את עצמו לתהות על זהותו. ממילא, תעשיית התדמיות של סופרים דוממת שם. אף אחד לא יראיין את מחבר מדרש פרקי דרבי אליעזר וישאל אותו על חוויות נעוריו פשוט מפני שאיש אינו יודע מי חיבר את הספר. ״אין עם מי לדבר״. – כלומר, יש: עם הטקסט.  

בדיון הנמשך על חנויות הספרים – רשתות גדולות מול חנויות עצמאיות – מדברים בשבחן של החנויות העצמאיות מבחינות שונות. הן לא נכנעות לתכתיבי השוק לכאורה, ושוקלות שיקולים ספרותיים ולא רק מסחריים. יש בזה כמובן מן האמת, אבל אין זאת כל האמת. שהרי קל יותר למצוא ספר על אסכולת הנגרות הפינית-נורבגית או על קליגרפיה אינדונזו-קוריאנית בחנות ספרים עצמאית הנחשבת טובה מאשר מהדורה של ספר הזוהר, או אחד המדרשים החשובים, או גמרא, ר״ל. ויש להודות על האמת, שבכמה מסניפי הרשתות מדף היהדות חזק יותר מאשר בחנויות העצמאיות.  

מנקודת המבט של מלוא הטווח של הספרות העברית (האין זאת נקודת המבט הטבעית?), כל החנויות חסרות: החנויות החילוניות (עצמאיות ורשתות גם יחד) עוסקות לכל היותר במאה שנות ספרות, ולרוב בחמישים שנה. אם נניח שהתורה התגבשה בסביבות שנת 500 לפנה״ס, הרי שבחנות ישראלית ממוצעת יש ייצוג ל-2% מההיסטוריה של הספרות העברית. מצד שני, גם חנויות הספרים הדתיות חסרות מאוד, אמנם הרבה פחות מבחינת כיסוי הזמן, אך ההווה נעדר מהן כמעט כליל.

האם מופרך לפנטז חנות ספרים שיהיה בה מזה ומזה? מדוע שלא תהיה חנות אחת לפחות, שבה ישכנו על המדפים ספרי הקודש לצד ספרות עכשווית? 

אני מניח שיענו לי שאין צורך בחנות כזאת מפני שהקונים נחלקים לשתי קבוצות אקסקלוסיביות, כמו שני צדדים של כיור כשר. זה אולי נכון, אבל האם אין כאן גם היפוך של סיבה ותוצאה? האם חנות דמיונית כזאת לא היתה גם יוצרת את הקוראים שלה, עם מוכרים שהיו יכולים לדבר ולהמליץ על הספרים החומים ועל הספרים הצבעוניים? האם מופרז לחשוב שחנות כזאת היתה גם משנה את הספרות החדשה ואת הקריאה בספרות העתיקה (כלומר, את הספרות העתיקה)?

חנות כזאת היתה בנויה קצת כמו מוזיאון פעיל שמוכר את מוצריו. במקום קניין (מלשון קנייה) היה לחנות אוצר. והחנות עצמה היתה מנחה את האוצר מה נכנס פנימה. כי אולי עצם קיומם של הספרים העתיקים היה מסייע בידי האוצר בבחירה מה להכניס פנימה מהעשורים האחרונים. נניח על הסף שני כרכי תנ״ך מקראות גדולות כמו צמד דורמנים רחבי גרם, ונקווה שייתנו גם לנו לעבור את הסלקציה, הגם שאיננו ראויים. 

יעל סקלייה, ציורים חדשים, גלריה רוטשילד אמנות (שבוע אחרון לתערוכה)

זה אחד הציורים היפים בתערוכה שיש בה הרבה שיאים. המילה "שיאים" עלולה להטעות, כי הטון של הציורים האלה נראה צנוע או חרישי. אבל לא צריך יותר מכמה רגעים כדי להתחיל לחוש את המתחים הדרמטיים שהם מבליעים מתחת לטון המינורי ולפורמטים הקטנים. ככל שהדברים קרובים להיעלמות כמעט, ככל שהם רמוזים יותר, עוצמתם רבה יותר. בציור אחד אלו חריצים אנכיים זעירים שהשמים שואלים ממשטח הבד שמתחתם, חריצים ששבים ומופיעים "בהגדלה" בדמות חלונות צרים וגבוהים בבית עצמו. הבית עצמו, כמו בשירה של זלדה, אינו 'שָׁר שִׁירִים עַל קִרְבַת הַתְּהוֹם', אלא פשוט חי על התהום הזאת, שכמו מטפסת מלמטה אל חלקו התחתון, כשרך של צל המכסה את הקיר כולו.

מתח דומה ניכר בצורה גלויה יותר בציור אחר, שבו משטח ירוק הופך כמו בבת אחת לסבך עצים כהה יותר. כוחו של הציור יובן, אני חושב, אם נחשוב עליו כדומה לנוף ימי – כלומר דינמי: כביכול המשטח וה"קיר" הם רצף אחד, כמו גל מתנשא שאינו נמצא שם הרחק, אלא מתקרב לעברנו. אבל גם כציור סטטי, העלייה האנכית הפתאומית מתוך המשטח הרציף עוצרת נשימה דיה. ומעבר להם, רכס ירוק ורכס חום ממשיכים את המפגש, בדרכם שלהם.

בציור "זֵר של חורף" (Winter Bouquet), המוצג למעלה, הבחנתי, לפני השפע שעולה מן האגרטל השחור, דווקא בצמד הצללים. יש שניים. ואולי זהו הציור בתמצית. מפני שהפריחה – עלים, פירות, אצטרובלים – שעולה מהאגרטל דומה ביסודו של דבר לשני הצללים האלה. מדבר אחד נולד שפע. וגם שני צללים הם "שפע" ביחס לצורת האגרטל האחת: מצורה אחת סגורה יש כבר תיאטרון צלליות קטן, שתי דמויות, פונות כל אחת לכיוונה. האור הוא, כמובן, דמות נוספת – כמו בכל תיאטרון צלליות.

זה מה שקורה גם למעלה. קשה לתאר את החשמל החושי שיוצרת הקרבה בין אצטרובל ולימון או תפוז (?). אפשר לחוש את זה אם מנסים ללעוס את הציור – לחוש את זה לא רק כצורות אלא גם כמרקמים וטעמים. הצורה העגולה והצבעונית של הפירות דומה מצד אחד לזו של האצטרובלים, אבל ההבדל חשוב לא פחות: מול האינטרוברטיות המסתירה של הצורות הצבעוניות בוקעים האצטרובלים החוצה, גלויים יותר, זקנים יותר, ענייניים יותר, מסתופפים עם הצעירים – כמו שני נערים שנקלעו אל צל בחצר בית קיט של קשישים. ומקבלים אותם יפה. אבל האצטרובלים אינם יבשים כפי שהם נראים – הרי הם חלק ממערכת הרבייה של המחטניים. אצטרובל הוא עניין לגמרי ארוטי.

המרחב כולו משתתף בזה. משחק הצורות והצבעים של הקירות והשולחן ממשיך את המגוון של הזר בשפתו שלו, הגאומטרית יותר. אם השולחן הוא אגרטל, הקירות הם פרחים שעולים מתוכו לכל עֵבֶר. הציור מעניק לצומח שלו פיסת 'שמַים' בדמות מרובע כחול כהה. הזֵר שואף לא רק למעלה אלא גם לשם, ומתחיל לנוע שמאלה, מצמיח מעין ראש ואוזניים, נהיה חי, ואז, ממש בקצה, חוזר אל החושך שממנו הגיח. כל הזר הזה, כל הציור בעצם, פועל כ'אצטרובל' אחד גדול, פותח אפשרויות מרובות משורש אחד, מעמיד מפץ-גדול קטן, מונח בשקט על שולחן הבית, מחכה להיראוֹת.

 

1.12.15

שמעתי זה עתה אצל הירקן ברדיו נאום קובלנה של מגדל עופות. הוא דיבר על ׳עלות הייצור׳ של קילו עוף. ופתאום הבנתי את זה: הוא (והוא לא היחיד כמובן) מתייחס לעצמו כאל יצרן של העופות. כאילו הם היו מזלגות או כוסות. במקום שיש יצור חי, הוא רואה דומם. זה דומה לאדם שיאכיל מזלג. — ואז המשיך וקבל על פגיעה ברווחי מגדלי העופות בידי מתווכים למיניהם.

אגב כך גם אמר על העופות כי ״לכך הם נוצרו״. כלומר, להביא לו רווח בסבלם ובמותם. זה כל כך עצוב, כי הוא לא מבין שגם אליו מתייחסים אינטרסנטים כלכליים כאילו ״לכך נוצר״: להיות חוליה בפס ייצור שתעשיר אותם. וזה עצוב מסיבה נוספת: אותו אדם ציטט, במתכוון או שלא, סיפור ידוע על רבי יהודה הנשיא:

ייסורים של רבי על-ידי מעשה שגרם הוא עצמו באו, ועל ידי מעשה אחר הלכו. על ידי מעשה באו, מה הוא? עגל אחד שהוליכו אותו לשחיטה, הלך תלה [העגל] ראשו בתוך כנף [בגדו] של רבי ובכה. אמר לו [רבי יהודה הנשיא אמר לעגל]: לֵך, לכך נוצרת [כלומר, נוצרת כדי שבני-אדם יאכלו את בשרך]. אמרו [משמים]: הואיל ואינו מרחם – שיבואו עליו ייסורים.

(מקור: http://anonymous.org.il/art392.html)

׳לכך נוצרת׳ הוא עיקרון. ומי שמקבל את העיקרון הזה ביחס לזולת חי כלשהו מזמן את העיקרון הזה אל חייו ואל חיי החברה שסביבו. העיקרון ההפוך האפשרי הוא, שאף זולת חי לא נוצר לשרת אותי ובוודאי שלא למות למעני.

לקראת סוף הראיון סיפר המראיין כי הוא אוכל 40 קילו ״עוף״ בחודש. נדמה לי ששמעתי נכון. אבל זו בטח התרברבות והכוונה לפרק זמן ארוך יותר.

לא הייתי כותב את הדברים הללו אילולי חשבתי שהשירה היא בין המקומות האחרונים שהמושג "אמת" יכול להיות שייך בהם. ויתרנו מזמן על הקשר בין אמת למסחר, פוליטיקה ותחומי כוח אחרים. עד כדי כך שברור לנו שאם מפרסמים מוצר ואומרים עליו א', רוב הסיכויים שהכול יכול להיות נכון עליו למעט א' (יש דבר אחד ברור לגבי קוקה קולה, והוא שהיא לא "טעם החיים"). כך גם בפוליטיקה. אם פוליטיקאי מבטיח ב', הרי ברור לנו שעלינו לצפות להיפך מב' לאחר הבחירות, והדוגמאות ידועות. בחלקה נידחת זאת של הקיום האנושי שלנו, אפשר היה להאמין שהמשורר רוצה לומר את האמת ולפעול לאורה. כמובן שמיד עולה השאלה, מי יודע "האמת" מהי. זה פתרון קל, שזורק את השיח מיד לשדה האמיתות היחסיות, שבו כל אחד יכול לומר הכול. "לי האמת שלי, לך האמת שלך". אבל איש לא מאמין בזה באמת. כל אחד, בפנים, יודע שמסעדות מסוימות טובות מאחרות, שמוזיקאים מסוימים טובים מאחרים, שפוליטיקאים מסוימים ראויים לכהן יותר מאחרים. לכן אף אחד לא באמת אוכל בכל המסעדות, אף אחד לא קונה את כל הדיסקים, ואף אחד לא מצביע לכל המפלגות. כמובן שכל אחד, אם יש בו טיפת ענווה, צריך לדעת שאין לו בעלות על האמת. לי בוודאי שאין בעלות עליה, אבל יש לי תחושה ביחס אליה ככל שהדברים נוגעים לטקסטים ספרותיים, ואני יכול לכתוב את עמדתי. שאחרים יכתבו את עמדתם.

להמשיך לקרוא הערה מנומסת בעניין "ערס-פואטיקה"

מכתב זה נשלח עתה בפקס לרבנות הראשית. וגרסה שונה במקצת שלו גם לשר החקלאות אורי אריאל, הממונה על ההיתרים ל"משולחים החיים".

---

ערה"ש תשע"ו

לכבוד הרבנים הראשיים הנכבדים

הרב דוד לאו והרב יצחק יוסף

הנדון: בעיית כשרוּת חמורה

אדונים נכבדים,

בתוקף הממונים הראשיים על הכשרוּת במדינת ישראל, ברצוני להביא לידיעתכם את אחת מהזוועות הגדולות המתרחשות במקומותינו.

המדובר הוא ב"משלוחים החיים" במסגרתם מיובאים לארץ אלפי בני בקר ובני צאן בספינות, במשאיות, ובמטוסים. מדי כמה ימים מגיעים דיווחים על משלוחים בתנאים של אכזריות קיצונית.

במסגרת מכתב קצר זה אביא דוגמא אחת בלבד, שהגיעה לידיעתי היום:
"כ-1,500 טלאים צעירים נשלחו ביום ד' (9.9.15) מסרבּיה לישראל, ומשם בארבע משאיות בלבד […]. החום הקשה התיש את הטלאים שנלקחו בתנאי צפיפות קשים ומזוויעים". רבים מהם מתו במשלוח בייסורים [המדובר הוא בתקופת גל החום והאובך הקשה].

דיווחים מחרידים כאלה מגיעים לידיעת הציבור מדי מספר ימים. בעלי החיים משולחים בצפיפות למסע ארוך, בחום קשה, ללא דאגה למזון ולמים, ויש להניח שבמכות. במקרים רבים הם משולחים על גבי ספינות, מסע שהוא כשלעצמו עינוי קשה לבעל חי שלראשונה נעקר מן האדמה (תחושת הבחילה על הים היא עינוי מר). רבים מהם מתים בדרך בייסורים קשים, ומן הסתם גם טְרוּפֵי דעת.

מסכת עינויים זאת באה בנוסף על העקירה מבית גידולם, מאמם מיניקתם, ועל שחיטתם הצפויה.

קשה להעלות על הדעת התעללות קשה יותר.

אני מוּדע לכך כי על פי ההלכה שחיטה היא מותרת ומקובלת ואיני בא, במסגרת מכתב זה, לערער על כך. אך במצב הנוכחי רגע השחיטה הוא העינוי הפחות קשה של בעלי החיים האומללים.

האם ייתכן כי בעלי חיים שעוּנו כך ייחשבו ל"כשרים"? הרי ברור כי לא לכך התכוונה התורה כשהתירה בדיעבד אכילת בשר לאחר המבול, ולא לכך התכוונה התורה שבעל פה בהלכות שחיטה.

אי אפשר לצפות מסוחרי הבשר כי יגלו רחמנות. אך הרבנות, אם תכריז את ההכרזה המתבקשת כי בעל חי ש"צער בעלי חיים" שלו גדול מאות מונים מכל סבירות אינו כשר, תוכל להביא תיקון גדול לפשע מתמשך זה ולהציל גם אלפי יהודים אוכלי בשר מאכילת בשר הבאה בעבירה.

ברור כי צער "אבר מן החי", הנאסר במסגרת "שבע מצוות בני נח", הוא כאין וכאפס לעומת הצער הנגרם לבעלי החיים במשלוחים אכזריים אלו. שבו החיה כולה נעשית כאבר מן החי, הנתלש בעודה בחייה.

אודה לתשובתכם,

בברכת שנה טובה,

דרור בורשטיין

 

עדכון (27.1.16): תשובת הרב דוד לאו הגיעה היום. מי יודע, אולי זה יזיז משהו, ולו זעיר, במערכת. היות שהנושא ציבורי ולא אישי, אני מרשה לעצמי לפרסם את המכתב.

כלב שהיה משַמֵר [שומר על] צאנו של הבל. הוא היה שומרו [את הבל המת] מכל חיית השדה ומעוף השמַים. והיו אדם ועֶזרו [חווה] יושבים ובוכים ומתאבלים עליו, ולא היו יודעים מה לעשות להבל, שלא היו נהוגים בקבורה.
בא עורב אחד, שׁמת לו אחד מחבריו, לקח אותו וחפר בארץ וטמנו לעיניהם. אמר אדם: כָּעורב אני עושה. מיד לקח נִבלתו של הבל וחפר בארץ וטמנהּ. להמשיך לקרוא הכלב של הבל