קטגוריה: הערות

די התמכרתי לסדרה של ה-BBC שכתבתי עליה בפוסט הקודם. אני שומע ארבעה-חמישה ליום. מעבר למידע ההיסטורי המרתק, ולהגשה המעולה (כשהחפץ הוא, למשל, כלי בישול, מראיינים טבח; כשמתוארת גביית מס מסופוטמית הולכים לכלכלן, וכך העבר מואר מיד במונחי ההווה). הסדרה הזו גורמת לי להסתכל מחדש על חפצים. כל חפץ, אני מבין פתאום, יכול להיות מרכזה של תקופה היסטורית, פרט ש"מייצג" בעל כורחו את "השלם". החפצים שהסדרה סוקרת הם בחלקם חפצים מלכותיים, אבל בחלקם "סתם" סירים, גרזנים, פסלונים. ברור שמידע אינסופי לא נמסר, אבל זה בדיוק העניין – ההרגשה שכל חפץ מוקף במרחבים של זמן-מקום שהוא קשור בהם גם אם אי אפשר לראות איך בדיוק.

כמה דברים מעניינים לגמרי: שתי יצירות אמנות קדומות, פסלון של צבאים שוחים וצלמית של בני זוג בתנוחה ארוטית רחוקים מאוד בזמן ובמקום זה מזה, אבל דומים להפליא בכך שהם מתארים קשר, זיקה בין שניים. בעוד שרבים מכלי העבודה הם "אחד" – גרזנים וסכיני אבן, האמנות כבר מתחילתה עוסקות בדיאלוג, ביחס בין דברים. לכן העלי הזה, שהוא גם ציפור, הוא יצירת אמנות בלי ספק. הגרזן אף הוא כמובן מצוי בזיקה (לדבר שהוא חותך), אבל הוא שלם בתוך עצמו בזמן שהוא אינו בשימוש. חפצי האמנות נמצאים בזיקה ובמגע משמעותיים גם כשהם "במנוחה", בתוכם. וראו את זה.

לפעמים ההבחנה לא פשוטה. כמו בגרזן שנחצב באפנינים איטליה, לוטש בעמל רב בצרפת, ונמצא באנגליה (איזה מסע!). הגרזן שרד כמה אלפי שנים בלי שנפגם. דהיינו, לא השתמשו בו. איננו יודעים מדוע, אבל אני שואל את עצמי האם לא משום יופיו הרב, משום הדרמה שמתרחשת במרקם שלו ובין קצותיו (הכלי עשוי אבן jade, ירקן או "איחד" כמינוחו של דן דאור ז"ל) נמנעו מלהרוס אותו.

מסלולי הנדודים של החפצים וקורותיהם מפעימים ממש. אתה פתאום מסתכל על כל עיפרון ו כל כוס וכל אגרטל כרובינזון קרוזו בפוטנציה. למשל, כד ג'ומון יפני (היפנים היו הראשונים בעולם לפתח קרמיקה, ואין פלא כי הקרמיקה שלהם היא הנפלאה ביותר גם כיום), שכעבור כמה אלפי שנים מהוצאתו מן האש צופה בעלה-זהב מבפנים, וזכה לחיים חדשים, שונים לחלוטין מאלו שכביכול נועדו לו על פי עיצובו המקורי. הכלי הזה, היפה כל כך, אינו רק יפה. הוא מסמן רגע קריטי של שינוי קולינרי – המצאת המרק והתבשיל, רגע שבו אנשים יכולים לאחסן מזון לזמן ארוך יותר. שינוי זעיר כזה, של המצאת הכד, משנה את הדיאטה האנושית, את הבריאות האנושית, ואת התרבות כולה.

מרחבי הזמן עצומים. אלפי שנים של המתנה-כביכול של דברים, עד שהגיעו לאינטרנט ולעינינו. חפצים כאור מתעכב של כוכבים (תרבויות) שנעלמו כבר. ולצד זה, עד כמה לא הרבה השתנה. כמו מעין קריקטורה מצרית קדומה שחוברה לסנדלו של אחד הפרעונים הראשונים, מעין קריקטורה פוליטית של כוח, שמתארת את השיטה העתיקה של שלטון בכוח המופנה כלפי אויב חיצוני, כוח שתמיד אפשר להפנותו גם פנימה. כתב החרטומים אומר, אם אני זוכר נכון, "הם לא יתקיימו", והכוונה לאויבים – ראשית הגדרתם כ"הם" ואז חריצת הדין – הכחדה. או בחפץ אחר, מאוּר במסופוטמיה, תיבה שמעוטרת בתיאור של גביית מס: למטה בני העם מעלים מס במאמץ, ובקומה העליונה העשירים שרועים, שומעים מוזיקה, לא מודעים בכלל למה שהולך למטה ושמאפשר את קיומם השאנן, או לא רוצים לדעת. אפשר לראות את זה היום, מחר, בתל אביב.

וכו' וכו'.

1. מצאתי אצל אסף פדרמן הפנייה לסדרה נפלאה של ה-bbc. "ההיסטוריה של העולם במאה חפצים". כשמה כן היא, תיאור של מאה חפצים, מאבן חיתוך בת שני מיליון שנה ממזרח אפריקה עד כרטיסי אשראי. כל פרק אורך רק רבע שעה, אבל אמנות הרדיו הנשכחת הזו של הבריטים מצליחה להכניס לכל פרק סיפור של תקופה שלמה, של עולם-שנגוז, דרך דבר קטן. זו סדרה עיונית אבל היא מרגשת עד דמעות לפעמים. בין השאר כי האתוס שלה הוא הומניסטי ואוניברסלי, בכך שהיא מתארת למעשה היסטוריה כלל-אנושית, ומדגימה למשל שאבן החיתוך של האפריקאי מלפני 1.8 מיליון שנה היא גם הכלי שלך, שאתה יושב על ההמצאה שלו, על החוכמה שלו. באתר אפשר לראות תמונות של החפצים, שכולם מאוסף המוזיאון הבריטי. ביניהם הצלמית הארוטית הזו, ממדבר יהודה (לא אבותינו הכשרים, מצטער – התרבות הנאטופית). עד כה שודרו כחמישים פרקים, וכל יום נוסף פרק. ואפשר להוריד את כולם בשיטות שונות, לי הכי נוח עם itunes.  יצירת מופת קטנה.

2. המקרה של גדר ההפרדה של בית הספר  בעמנואל (שם המקום מסגיר את כל העניין, הלא כן? עמנו אלוהים. ולא עִמם). היא תרגיל טוב לדוגלים בזכויות כלשהן – איך להתנגד לגזענות ולהפרדה מבלי להפוך בעצמך לגזען ולמפריד. היום אצל הירקן ראיתי כמה דקות איך זה קורה בטלוויזיה: החרדים האשכנזים מעוניינים בהפרדה מהספרדים, ולכן חילוני ספרדי מעוניין בהפרדה מהאשכנזים החרדים. זה כמובן יכול להימשך עוד ועוד. אגב, אולי דיברו על זה ואולי לא, אבל נראה לי ששכחו שההפרדה מתחילה עוד קודם, בכך שבית הספר הוא לבנות, בלי בנים. איזה מין דבר זה? (למדתי שנתיים בבית ספר כזה). כלומר, ילדה ממוצא מזרחי מופרדת כמה פעמים: כנקבה מול זכרים, כיהודייה מול ערבים, כדתייה מול חילונים, וכספרדייה מול אשכנזים. ובטח יש גם הקבצות במתמטיקה. שישו ושימחו.

*

*

3.

לַהֲקוֹת קְטַנּוֹת

שֶׁל שָׁלֹשׁ אוֹ אַרְבַּע

צִפֳּרִים, שֶׁלֹּא רָאִיתִי מֵעוֹלָם,

בְּרֹאשׁ תַּמְרוּרִים שֶׁל

"אֵין כְּנִיסָה", "הָאֵט", שָׁרוֹת

פיליפ גרוֹס

מֶרְחָק

מתוך הגיליון החדש של כתב העת לספרות blackbird

.

.

חַלּוֹן, וְאִמִּי נוֹעֶצֶת מַבָּט הַחוּצָה

אֶל הַמֶּרְחָק שֶׁל אָבִי.

אֲנִי לְצִדָּהּ.

אָנוּ קְטַנִּים מְאֹד.

.

זוֹ מַתָּנָה מֵאוֹתוֹ סוּג: זֶהוּ

חַלּוֹן שֶׁל קוֹמָה עֶלְיוֹנָה

שֶׁמַּצִּיעַ עוֹלָם שֶׁמֵּעֵבֶר –

בֵּין אָפֹר הָרְעַפִים, אָפֹר הַיָּם

.

– מַתָּנָה מִן הַסּוּג שֶׁאִם

אֵינְךָ רוֹצֶה בָּהּ אֵינְךָ יָכֹל שֶׁלֹּא לִמְסֹר אוֹתָהּ.

הַשְׁאֵר אוֹתָהּ בַּפְּרוֹזְדוֹר, הִיא תַּעֲמֹד שָׁם

כְּדֶלֶת פְּתוּחָה.

*

*

*

מגדיר הציפורים (הערה על שירה)

גיליתי לאחרונה את העולם הקטן של הציפורים על העץ שמול מרפסת הבית. עץ אחד שעוברים בו כמה וכמה מיני ציפורים. לא המון, אבל דרורים, יונים, עורבים, נקבת נקר, עורבני, ירגזי, ועוד כמה שעוד לא ביררתי את שמותיהם. עיינתי לצורך זה במגדיר ציפורים ישן של אשתי. המגדיר מנסה לתעתק את קולות ציוץ הציפורים לעברית. "פרוק-פרוק", "ציייייי", "פרררר" וכו'. מגדיר הציפורים מסביר מהי שירה: ניסיון לכתוב במילים משהו חשוב שאין לו ביטוי מילולי. ביחס לאותו דבר שהשירה רוצה לבטא, כל השירה הכתובה היא הברות כאלה. צייייפ. קרעע-קרעע. לכן כדי להבין שירה באמת עליך לשמוע את קול הציפור בטבע. או-אז תוכל להשתמש במגדיר הציפורים, כלומר במילים, כבתזכורת, כבאפרכסת. ביקורת שירה נשמעת לפעמים כמו ניסיון לכתוב על שירת הציפורים דרך קריאת המגדיר בלבד.

בלי קשר לרשימה שפרסמתי כאן על חיי הדבורים מוצג עכשיו, במסגרת פסטיבל "דוקאביב", סרט יפה ועצוב על דבורי הדבש. "הכוורת" (colony) מאת רוס מקדונל וקרטר גאן. הסרט הוקרן היום ויוקרן בתל אביב עוד שלוש פעמים. באחת מהן הכניסה חופשית. זהו סרט על אסון סביבתי שאיני יודע כמה יודעים על אודותיו: בשלוש השנים האחרונות פחתה אוכלוסיית הדבורים בארה"ב בשליש (!!!), והבעיה קיימת בעולם כולו, כולל בישראל, בשיעורים דומים או נמוכים במקצת. לא ברור מה הגורם. החשוד העיקרי, המכחיש נמרצות, הוא תעשיית ההדברה הקוטלת, על פי החשש, את הדבורים יחד עם המזיקים.

הסרט מציג, למעשה, שתי עלילות מקבילות: אחת של בני אדם (מגדלי דבורים וחקלאים אחרים) ואחת של הדבורים עצמן. בתמצית, הסרט מראה כיצד מחלה ומצוקה במשפחת הדבורים גוררת מיד מחלה ומצוקה במשפחה האנושית.

אנו לא רק רודים (או שודדים) את הדבש מהדבורים; הסרט מראה תעשייה נוספת של כוורות נודדות. הדבורים מובאות למטעים (למשל של שקד) ומאביקות את הפרחים. בעלי המטע משלמים לדבוראים (כוורנים) עבור הזכות להשתמש בשירותי הדבורים. התמוטטות משפחת הדבורים משפיעה מיד הן על משפחת מגדלי הדבורים, והן על ענפי חקלאות אחרים, כמו ענף השקדים (מדובר בענף שמגלגל מיליארדים בארה"ב). מובן שזה לא נעצר כאן. המשפחות שנפגעות כלכלית ישפיעו על משפחות אחרות (למשל, אם בן למשפחת דבוראים לא יוכל להתפרנס ויפנה לפשע, או סתם יעכיר את היחסים במשפחה ועם חבריו, וכו' וכו' וכו'). הסרט משרטט דיוקן כפול בעיקר של משפחה קליפורנית אחת (מש' סֶפִּי) ומציג ברגישות רבה את ההקבלה בין הממלכה האנושית וממלכת הדבורים. האמא שסביבה הכול סובב במשפחה היא ה"מלכה" הרודה (במובן מסוים) במשפחה. ברגע שמתערערת ממלכת המלכה-הדבורה, מתערערת ממלכת המלכה-האֵם. דיכאון, משבר משפחתי, צעקות, חשש, התרוששות.

אפשר ללמוד הרבה מסרט כזה. מצוקת הדבורים-אנשים היא רק דוגמה לתלות הדדית הרבה יותר עקרונית בין כל דבר ודבר. זהו כמובן עיקרון בודהיסטי אבל ממש אין צורך להיות בודהיסט כדי להבין זאת. להבין שמחלה של דבורה אחת נוגעת לך ישירות, כלומר היא מחלתך. ממש כפי שהדבורים, כפי שטוען הסרט, פועלות כמוח אחד, כתודעה אחת, כאורגניזם אחד כמעט (והפרחים הם חלק מן האורגניזם הזה!), כך גם אנו והן. כאב הדבורים ביחס אלינו הוא כמו מיגרנה בצד ימין של הראש ביחס לצד שמאל שלו. כדאי מאוד לראות את הסרט.

דליפת הנפט הנמשכת כבר כמה ימים במפרץ מקסיקו היא, עבור בעלי חיים רבים, אסון צ'רנוביל, או הירושימה. אבל רוב ההתייחסויות שראיתי אני לאסון הדגישו את כמות הדולרים שתידרש לתיקון. אולי זה נובע מכל שאיש אינו יודע ואינו רוצה לדמיין את ממדי האסון מתחת למים. התמונות המציגות כתם שחור הן חשיפה של האסון והסתרה, בעת ובעונה אחת. גם במובן זה שאינך יכול לראות מה שמתחת למים, וגם במובן זה שאינך יכול לראות את ההשפעה של האסון הזה על חייך שלך. האמריקאים כבר מתחילים לראות את הבומרנג המתקרב אל היבשה, אבל זה לא ייעצר בכך. אם התמוטטות הכלכלה היוונית משפיעה על כל השוק האירופאי, ברור שהתמוטטות מערכת אקולוגית בקנה מידה כזה משפיעה הרבה מעבר לגבולות הכתם.

אנשים נחרדים לגלות בתצלום רנטגן כתם בָּרֵיאה. הכתם שבאוקיינוס הוא רחוק מהריאות, מצד אחד, אבל מצד שני הוא הרבה יותר גדול. אבל לא מלמדים ילדים, שהופכים למבוגרים, שמערכת האוקיינוסים ומערכות הנשימה והדם שלנו הן מערכות משולבות. וגם כשכבר כן מתייחסים לזה, ההתייחסות שטחית. מכבים את האור לשעה, מצלמים את זה, וממשיכים, עד לשנה הבאה. המנטליות היהודית-נוצרית של אפשרות ה"כפרה" באירוע חד פעמי (מבלי להיכנס להבדלים הדתיים העמוקים בין הדתות בנקודה זו) היא הרסנית במקרה של הסביבה (מילה מטעה, כאילו יש "אני" במנותק מ"הסביבה"). בחיים הממשיים, אין מחילה ואין כפרה. ממי נבקש מחילה, מאפיפיור הדגים?

חוסר האונים מול אירועים כאלה הוא מדכא. התקשורת מתייחסת לעניינים האלו בצמצום. את הידיעה הזו אפשר למצוא היום לא בעמוד הראשי של ynet, אלא בעומק האתר. בעמוד הראשי – שוחד, טאבו, שחיתות. הנשיא אובמה מדבר על "אסון סביבתי חסר תקדים", אבל אותנו מעניין יותר כמה דולרים העביר זה לזה במעטפה. המעטפות חשובות כמובן, אבל חלוקת הקשב ותשומת הלב מעוותת מן היסוד. אני מודה שאני חושב על הדגים של מפרץ מקסיקו ועל הקופים האומללים שוועדת שרים הפקירה, למרות הצעת החוק של ח"כ יואל חסון (שאינה אוסרת על ניסויים אלא רק מבקשת להחמיר את הפיקוח עליהם – ואפילו היא נדחתה), יותר מאשר על כרישי הנדל"ן של ירושלים.

מה שיכול מעט לעודד את העצב העמוק שמשרות עלי ידיעות מסוג זה הוא אנשים כמו אלה, אמריקאים שהופכים סרטנים על חופים ומאפשרים להם לחזור למים. האם זה מבטל את הרעלת הנפט? מובן שלא. אבל גם הרעלת הנפט לא מבטלת את פעולתם. אולי לדאוג לחתולים שבחצר ולדרורים שעל העץ שמול הדירה שלך לא יעזור לדגי מפרץ מקסיקו. אבל זה יעזור לחתולים ולדרורים, וגם הם שווים איזה דבר.

הסרטנים האלו – "סרטני פרסה" (horseshoe crabs) נראים לרוב האנשים כיצור סתמי ואולי דוחה, אבל אלו תושבים ותיקים בכדור הארץ. הם קיימים כשלוש מאות מיליון שנה (לשם השוואה, האדם בגרסה שאיכשהו קרובה לנו קיים מאה אלף שנה בלבד). כלומר הם עתיקים מאתנו פי שלושת אלפים (בהשוואה היפותטית לפרט אחד, אם אדם חי 100 שנה, הסרטן הזה חי 300,000 שנה). אלו יצורים שפיטר וורד, בספרו "בעקבות מתושלח" (1992) מונה בין "המאובנים החיים", כלומר יצורים חיים שהם שרידים הדומים למדי למאובניהם העתיקים.

אנו מוצאים סרטנים כאלו כבר בתקופת הקמבריוּם, לפני כחצי מיליארד שנה. הנה מאובן של אחד מתקופת היוּרה, לפני כ-150 מיליון שנה. הם יכולים לראות קרינה אולטרה-סגולה (אולי שריד לזמנים עתיקים בהם הייתה קרינה זו חזקה יותר?) ויש להם עשר עיניים. וורד כותב כי הם "עבדים" לירח, מפני שהם כפופים למחזור הגאות והשפל, הנגרם על ידי כבידת הירח. הם יודעים מתי הגאות עולה, ובגאות גבוהה במיוחד (שנתמכת בכבידת השמש) הם יוצאים להטיל את הביצים בחוף. הנקבות נושאות את הזכרים על גבן. הפלא הגדול הוא שהסרטנים בוקעים אף הם בזמן גאות. הם יודעים לחכות לגאות מתוך "ביצתם". או אז הם חוזרים לים ובתורם מגיעים לחוף. אפשר לראות את מחזורי הסיבוב של הירח ואת חיי הסרטנים האלו כדבר אחד. זה נמשך, כאמור, שלוש מאות מיליון שנה. איני יודע אם הנפט קטל גם מן הסרטנים הללו, אבל תיאור כזה (שהוא כמובן בבחינת משפט אחד בלבד בכרך עבה שאפשר לכתוב עליהם) אפשר לכתוב על כל יצור שחי בים. במילים פשוטות, כשאתה מרעיל סרטן כזה, או קהילת סרטנים, אתה קוטל בכמה שעות תהליך של שלוש מאות מיליון שנה.

גבריאל בלחסן, "עתיד", התו השמיני, 2010 – טיוטה לרשימה
 
על עטיפת הדיסק הולך מישהו ושני כלבים מלווים אותו משני צדדיו. מביטים זה בזה. או שהוא מביט בהם. נזכרתי בשוּרת הפתיחה של התקליט הקודם ("בשדות"): "מרחוק זהב קורא לי / מקרוב – פלסטיק מקומט". דבר דומה קורה בין שני השירים בתקליט החדש: שני שירים שכותרתם "דשא". שני שירים הפוכים לגמרי בהלחנה ובטקסט: "ציפורים נפלו כמו אבן" בשיר דשא א' מול "הוא חולם שהוא עף מעל האנשים" בדשא ב'. כל אלו ואחרים הם צורות של תרגום קושי ("בי-פולאר", "מאניה-דפרסיה") לאמנות. לפעמים המבנה הכפול הזה נהיה לפיצול פנימי של הקול והמבט. אפשר למצוא בשיר אחד שירה בשני קולות (נמוך וגבוה), או מבט ב"גבריאל" שבשיר מצד "מישהו אחר", כמו בשיר "עץ אגוז" (בוודאי אחד השירים הגדולים שנכתבו בישראל בעשור האחרון), שבו גבריאל אחד שוכב במיטה ואחר כבר מסתכל בו וקורא לו בשמו, כמו שקוראים למישהו אחר.

לא נוח לי עם הדיבור על "מחלת נפש". כמה מן הגאונים הגדולים של המערב היו ככל הנראה מאנים-דפרסיביים על פי ההגדרה הפסיכיאטרית. בספר "מאניה-דפרסיה ויצירתיות" דנים המחברים בשוּרה של גאונים בהקשר זה – ניוטון, בטהובן, דיקנס, ון גוך. הטענה שלהם מרחיקת לכת – לא רק שיש קשר בין מאניה-דפרסיה וגאונות, אלא שסוג מסוים של מאניה-דפרסיה הוא הכרחי למה שאנו תופסים כיצירה גאונית. בלי להיכנס להגדרות ולהכתרות, ברור שבלחסן הוא אחד הכותבים הכי מעניינים ומוכשרים בישראל היום, גם בהקשר הכותבים לספרים (סופרים, משוררים), וקל וחומר שבהקשר של הכותבים לתקליטים.    

אבל העניין של בלחסן אינו רק במוזיקה ובטקסטים על החיים שלו עם מחלה מייאשת. המחלה הופכת אצלו למטפורה חברתית. כלומר, אפשר היה בטעות להקשיב לתקליט הזה כתקליט של חריג (סובל, מאושפז, מטופל) מול נורמה חברתית (בריאה). אבל כשבלחסן מדבר על החברה הישראלית הוא מדבר עליה בסמכותיות של מי שמחלתו הפרטית דומה לנורמה החברתית ואולי גם נובעת ממנה. כך, המחלה הופכת למקור הסמכות ולמקור הלגיטימציה של הזעם. ההבדל בינו ובין החברה הוא, שהוא יודע שהוא סובל, והחברה – לא יודעת. החברה שמפציצה ("ניצחנו") אבל קוראת הורוסקופים בעיתוני ימי שישי מתוך חרדה לבאות; שסוגדת לכוח (הדוגמאות מ"כדורי הרגעה בדבש", ויש המון אחרות), אבל מכורה לתענוגות שמעלימים את תוצאות הכוח ההרסניות מתמונת המציאות, וכו'.

השיר האחרון בתקליט (נדמה לי שהוא הופיע באחד מהתקליטים המוקדמים שלו? אני לא מוצא את הדיסק) הוא תיאור של רשת אימתנית של שנאה, ניוול, אכזריות, טינופת וכו' וכו'. הנקודה היא שבלחסן אורג את עצמו לתוך הרשת הזו, ולא מדבר עליה כמטיף מבחוץ. הוא יורד עם מגזין פורנו לשירותים של התחנה המרכזית בתל אביב, וכאילו מציב את עצמו בזה בתחתית הגיהינום, צומת הדרכים והתנועה החברתית – משם הוא רואה את "הכול", כלומר את היותו במרכז חברה מדורדרת. משם הוא כותב. הוא לא "מציל" את עצמו על ידי הבדלתו מן הכלל. זה היה הרבה יותר קל, לו ולנו, לקבל "דמות נביא" נקייה. וראו גם כאן [מחשבה לפיתוח: השוואה לשירים הברלינאיים של אצ"ג ב"אימה גדולה וירח"].

אם היו מאזניים לתרבות הישראלית אפשר היה לשים גרם אחד מהתקליט הזה מול כמה מאות של יצירות אחרות, של תוכניות טלוויזיה, של ריאליטי, של מוזיקה "רגועה" (כדורי ההרגעה בדבש שמספקת התחנה הצבאית). מול כל כך הרבה קלוּת דעת מעמיד התקליט הזה כובד עצום. כמו בשאלה הידועה, מה יותר כבר, קילו ברזל או קילו נוצות. מובן שהמשקל זהה. אבל צריך הרבה נוצות כדי לאזן מטיל ברזל אחד.

עוצמה רגשית כזו מוכרת לי ברוק הישראלי רק בחלק משירי "אפר ואבק". מאז עברו 20 שנה. יותר מזה: לתקליט של פוליקר-גלעד היתה השואה כולה כ"בסיס" או כ"תנור" רגשי. לבלחסן יש רק את עצמו. ללמדך שכאב של אדם אחד עוצמתו רבה כמו כאב של מיליונים. כללי האלגברה לא חלים כאן.

הביטוי של כובד הברזל הוא בדחיסוּת. כבר בשיר הראשון זה קורה. אורך השיר הוא 8 דקות. אבל כבר אחרי 5 דקות אתה מרגיש כאילו אתה כבר שומע מוזיקה חצי שעה. המילים בחצי השני של השיר מכוסות במוזיקה ולא ניתנות כמעט לקליטה (הן גם לא מודפסות בחוברת של הדיסק). זה יוצר הרגשה של מחיקה, כאילו המילים קשות מדי, כבדות מדי לאוזנינו. מרוטשות. מדי פעם אתה קולט מילה, ברור שזה וידוי שורף. ברור כבר מן ההתחלה שבצמוד למה שהתקליט אומר יש גם דברים שהוא לא מסוגל לומר, שהוא מחק. כלומר, שהמוזיקה של התקליט היא גם "גרסת כיסוי" של משהו שאי אפשר באמת לבטא אותו. השיר נושא עליו את המחיקה הזו, ובהיותה בלתי מוגדרת, הוא הופך לדחוס הרבה יותר ממשקל המילים שנאמרו בו.

המעבר מהזהב הרחוק לפלסטיק המקומט קורה בשירים האלו בכל מיני צורות. למשל, "בחושך הוא הגיע, בחושך הוא ילך, ובחושך שמו יכוסה באבן" ("בשדות"). זה ציטוט מקהלת (ו' 4), "כי בהבל בא ובחושך ילך ובחושך שמו יכוסה". השיבוש הקל של הפסוק, בעיקר בהוספת ה"אבן" בסוף, הוא אופייני לבלחסן. הוא "מקלקל" את הפסוק בכך שהוא זורק בו "אבן". אבל באופן מוזר, האבן הזו מחזקת את הפסוק, לא רק שוברת אותו. הוא שובר את האלגנטיות המסתורית של קוהלת ומוריד אותה לאדמה, ממיר "הבל" ב"אבן", צונח מאזורי הזהב הרחוק למקומו של הפלסטיק המקומט. למרבה הפלא, נוצר זהב חדש. אולי מקומט וקרוב יותר מקוהלת, אבל זהב.

[נקודה למחשבה: האופנה של "חזרה למקורות היהדות" והלחנתם, לפעמים בתמריץ כספי כפי שפורסם לאחרונה, שרק מדגישה את המרחק והפער מן המקורות הללו, שהרי אנו חוזרים רק למשהו רחוק מאתנו; לעומת זאת דווקא השימוש ההרסני של בלחסן במקורות כמביע קִרבה גדולה]
 
 
 
 

בגדים

ראיתי את הווידיאו של הסתערות ההמונים על חנות הבגדים השוודית. לרגע עברה בי אסוציאציה לאיזה סרט על מלחמת וייטנאם, בו מסתערים ההמונים על השגרירות האמריקאית בניסיון להשיג מקום במסוק הפינוי. ואז חשבתי שאולי זה העניין, שאנשים מסתערים על הבגדים האלו לא ככניסה לחנות אלא כיציאה, יציאה סמלית מהארץ. בריחה מהארץ. הימלטות. שאולי הקניות בשנים האחרונות מנגנות על המיתר הסמוי הזה שבנפש הישראלית. מעניין שהקניון מחובר בגשר הן לצבא ("הקריה") והן במסילת ברזל לשדה התעופה.

 

שאלה

"אבא, אתה זוכר?" (מטפלת מהפיליפינים לישיש, היום, אחרי שניגש אליו בן של שָׁכֵן-לשעבר וניסה להזכיר לו מי הוא)

 

מחדש

בִּשְׁנַת 1200
לִפְנֵי הַסְּפִירָה
הָאַרְמוֹנוֹת מִתְמוֹטְטִים
בִּכְרֵתִים
וּבְיָוָן
אֵין צֹרֶךְ עוֹד בִּכְתָב
אָנוּ נִכְנָסִים
מֵחָדָשׁ
אֶל הַפְּרֵהִיסְטוֹרְיָה
 
(תרגום, ניקוד וקיצוץ שורות לפסקה בספר "פרהיסטוריה: מבוא קצר מאוד" מאת כריס גוסדן, אוקספורד 2003).

 

אלמוות
"החיים עצמם התגלו עד כה כבני אלמוות" (מרגוליס וסגן, "מיקרוקוסמוס", מאגנס תש"ס).

 

פרויקט הומרוס
רעיון לפרויקט ספרותי. שם זמני: פרויקט הומרוס. נתונה דמות. נגיד אישה בת 40. כמה פרטים בסיסיים עליה: מקום מגורים, מקום עבודה, 2-3 שורות ביוגרפיות. היא הולכת ביום נתון מנקודה לנקודה בעיר מסוימת. זה הבסיס. הרעיון הוא: לפנות לבערך עשרה כותבים ולכמה צלמים, ציירים, מוזיקאים. אתר אינטרנט. כל אחד יכול לכתוב, בכל רגע, מה שהוא רוצה סביב האישה הזו. מקומות שהיא הייתה בהם, מחשבות שלה, דברים שהיא כתבה, דברים שכתבו אנשים שהכירו אותה. הכול יכול להיכנס, בתנאי שמבחינת המכניס יש קשר לאותה דמות. זה יכול להיות על העבר שלה, על העתיד, על חלומות שלה, על זיכרונות, על ההורים שלה. תמונות, רישומים, מוזיקה. אין צורך בתיאום בין המשתתפים. אין עריכה. סתירות ייתכנו. הרעיון הוא ליצור רומן מצטבר, ענקי, קולקטיבי, של כותבים ויוצרים רבים (בלי קרדיטים לקטעים הספציפיים), סביב דמות בדויה אחת. ממש כמו כתיבת עלילות אודיסיאוס על ידי מחברים רבים, לפי סברה אחת, מחברים שהיום אנו מכנים אותם "הומרוס".

הספר המכאיב והיפה הזה בא "לפני הכתיבה", כפי שכותב דרור משעני באחרית הדבר שלו, ולא פחות מכך הוא בא "אחרי הדיבור" – אחרי מות אמו של רולאן בארת, כשהוא מרגיש שכל מה שהוא ידע לומר, לנסח, לחשוב – אינו הולם כבר. בארת כתב את היומן מאוקטובר 1977 עד ספטמבר 1979, במה שיסתבר כתקופת חייו האחרונה. היומן לא נועד לפרסום, ויצא לאור לאחרונה, כשלושים שנה אחרי מותו של בארת (בעוד שבועיים ימלאו שלושים למותו).

המבנה של היומן והנושא – הָאֵבֶל – ממצים את היצירה המוזרה והמצמיתה הזו. מצד אחד הפירוק שמכתיב היומן, שבו כל יום הוא "פרק", בו כל רצף חייב להיקטע, ולו בשל השינה שבמהלכה אין מנהלים יומנים; ומצד שני ה"זמזום" הקבוע של האבל, ה"נייח" כלשונו, או, כפי שבארת מעדיף לכתוב, היגון, שהרי "אבל" הוא מונח "תיאורטי" כבר, פסיכואנליטי, וממילא "כללי", ולכן בלתי אפשרי. בדוגמה הזעירה הזו, ההתלבטות בין המונח "אבל" למונח "יגון" שהוא כביכול פרטי יותר  ופחות אינטלקטואלי אפשר למצות את הטקסט הזה, של אדם שכל כולו היה נטוע בייצור של הידע הכללי הזה על העולם ועל אנשים, ידע שעכשיו הוא אינו יכול עוד לעשות בו שימוש. האבל הוא כמו "הלשון" או "הדקדוק", ולכן פרויד ואחרים יכולים לכתוב עליו ולחקור אותו. אבל בארת אינו מוכן, בשום אופן, שמה שהוא יאמר על מות אמו יזלוג לתוך השיח הכללי. הוא רוצה לא ב"לשון" של האבל אלא ב"מבע" של האבל. והמבע הוא אך רק שלו.

(מחשבה מוזרה: ב-27 באפריל 1978 בארת כותב "אני חש את 'יבשוּת הלב' – מרה שחורה", ואני חוגג את יום הולדתי ה-8. אין לזה שום משמעות זולת זה שפתאום הזמן והמקום "נפתחים", פתאום אני רואה את עצמי חי במקביל ליומן הזה, לא – לצדו, כמו בסרט שמצולם מגבוה מאוד, משתלב בזרימת הזמן הזו, נכנס לבמה בתפקיד משני, בדלת רחוקה, אומר את התפקיד שלי שכבר נשכח, אמי אפתה אז מדי שנה עוגות בצורה מספר שנות חיינו, שני עיגולים מצופי קרם שהוצמדו זה לזה, ואני נשפתי בנרות).

"אך ורק שלו" – אין זה עניין של בעלות, של "נוסח" סגנוני. זו מועקה, מפני שהוא צריך לנסח מאפס את יגונו. למה הדבר דומה? לשופט שיוטל עליו לשפוט בלי ספרי חוק, בלי תקדימים. מצב ראשוני זה הוא המסביר במידה רבה את האופן המוזר של הטקסט. כל דף הוא "שורה תחתונה" של סערת רגשות או של דכדוך רגשי, איזו "תובנה" ביחס ליום מסוים, קצה קרחון של שעות "מתות" רבות. הרומן על האבל, אומר בארת כביכול, אינו יכול להיכתב. הרצף המלא של חוויה זו אינו בא בחשבון, לא מפני שאין מלאות רציפה של החוויה, אלא משום שרובה אינה מילולית. אי אפשר לדבר עליה.

(אביו של בארת, לואי, נהרג במלחמת העולם הראשונה כשרולאן היה בן פחות משנה. האב אינו נזכר ולו במילה ביומן האבל הזה. אני תוהה האם עוצמת האבל על האם אינה מוסברת גם באבל התמידי על האב, שצף כאן ומקבל אולי לראשונה אפשרות להיות).

כך, באופן מוזר כל כך, קרובים היגון והאושר; יומן האבל וספר השירה. רגעים בודדים שניתרגמו לדיבור, שחצו איכשהו את הבלתי ניתן לניסוח. כך, למשל, הוא כותב ב-28 במאי 1978: "האמת של האבל פשוטה לחלוטין: עתה משאמא מתה, המוות נושף בעורפי (דבר אינו מפריד אותי ממנו עוד, פרט לזמן"). מעניין: רגש זהה ביטא יעקב שבתאי ב"סוף דבר". מה שעבור בארת היה בלי ספק תובנה מזעזעת ופרטית לגמרי מסתבר, בכל זאת, כשייך לאיזה "דפוס" אנושי שעוד אדם לפחות חולק בו. אין זה מפחית כלל ועיקר מהאותנטיות המזעזעת של ההבנה. להיפך. או בדוגמה אחרת: "מנוחת צהריים. חלום: בדיוק החיוך שלה". החיוך שלה כשהייתה בחיים, החיוך בחלום, החיוך שבזיכרון אחרי היקיצה, החיוך הנכתב צרפתית, החיוך הנקרא בעברית. כמה קשה לשמור את החיוך הזה דרך כל המסננות והזמן. כמה מוזר זה. שאתה יכול לקרוא זאת ולחייך בעצב, וזה כאילו חייכת את חיוכה של אנרייט, אמו של רולאן בארת. כאילו למרות כל המעקשים עבר אליך החיוך, נמסר.

רולאן בארת, יומן אבל, מצרפתית: חגית בת-עדה, הערות ואחרית דבר: דרור משעני, כתר 2010, 300 עמ', 89 ש"ח
 
 
 
 

1.שמות חיבה (הערה תיאולוגית)

כמה מוזר המנהג של אנשים לקרוא למישהו בשם ואז מיד להמציא לו שם אחר, "שם חיבה". הורים קוראים לילד בשם קצר כמו "טל" ומאריכים אותו פי 2 ל"טל-טל", או בשם ארוך – ומקצרים אותו (יחזקאל – חזי), או שפשוט משנים את השם מעיקרו. לנו יש שרקן ששמו הנוצרי הוא "בּוֹבּ", אבל שם זה הפך ל"בוֹביק" ומאוחר יותר ל"נוּשיק". כאילו יש משהו בשם המקורי שהוא חזק מדי, לפחות עבור ילדים או חיות מסוג מסוים. כאילו לקרוא לתינוק "יחזקאל" כבר סוגר עבורו את האפשרויות, מאחה אותו בשמו הסופי, וכל עוד הוא יהיה "חזי" או משהו אחר הוא יהיה "בדרך" אל הרצינות ששמו הרשמי מבטיח לו. אני תוהה אם דבר דומה אינו נכון ביחס לשמות שאנו מכנים בהם את הישות העליונה של העולם (גם כינוי זה הוא כמובן חלש מאוד במקרה הטוב). אנו קוראים לה "אלוהים" למשל, אבל הרי אין זה יותר משם חיבה שימושי וקליט, שהיחס בינו לבין השם האמיתי של אותה ישות הוא כיחס שבין "נוּשיק" ל"בוֹב". הבעיה היא שרוב האנשים חושבים ששם החיבה הוא השם האמיתי שאין בלתו, ואינם יודעים כלל שיש שם אחר, ואם לדייק יותר – שאין שום שֵם.
 
2. מדע (שוק הספרים)

אני קורא עכשיו בספר של וולטר אלוורז על הכחדת הדינוזאורים (מאגנס, תש"ס). הוא האיש שגילה, עם צוותו, את המכתש במקסיקו שלפי הטענה נוצר מפגיעת אסטרואיד או שביט לפני כ-65 מיליון שנה, שינה את פני הפלנטה, ואפשר את קיומנו בכך ש"פינה" את הדינוזאורים מן הבמה ואפשר את עליית היונקים. אתה קורא את התיאור המפורט של החורבן הכלל-ארצי שזרעה הפגיעה הזו, הן מכוח המכה והן בהשלכות עקיפות כמו גלי צונאמי ענקיים והחשכת הפלנטה. לכאורה סיפור שחור משחור, והוא אכן כזה. אבל בד בבד אתה מבין שקיומך הוא תוצאה ישירה של אותו חורבן. אז מה, זה "רע" שהעולם נחרב? המילים, גם כאן, נושרות. שתיקה.

בכלל, בשנים האחרונות הספרים הכי טובים שקראתי לא היו רומנים או סיפורים, ואפילו לא שירה, אלא בעיקר ספרי עיון ובייחוד ספרי מדע. כמה לא מפתיע שספרות נפלאה זו אינה זוכה להצלחה על מדף ספרי העיון כאן.הישראלי אוהב לעיין בעיקר בתולדות בכירי המשטר הנאצי (הנה הופיעה ביוגרפיה של גרינג אחרי כמה ספרי הימלר) ולהבדיל אלף הבדלות – בספרי מורשת קרב מקומית למיניהם. ספרי המדע דמים לאגפים אחרים של ספרות העיון שפשוט לא נמצאים בעברית למעט כמה חריגים, ובהם ספרים על אמנות (old masters). אילולי מפעלו של משה ברש במוסד ביאליק, שהוא כבר בן כחצי מאה, גם ספרי היסוד כמו של ולפלין ווסארי וכו' לא היו לנו. אבל ספרים מודרניים יותר כמו של ברגר, אלקינס, בקסנדל, שאמה ורבים אחרים לא תורגמו לעברית. כמעט כל מה שמעבר לפופיק היהודי-ישראלי הוא "לא ממש מעניין". לכן כל הדיבורים על פריחת שוק הספרים הם בעייתיים במקרה הטוב. ואולי זה מסביר חלקית את האמנות המקומית ואת היחס לאמנות העבר.

באותה סדרת מדע של הוצאת מאגנס קראתי את "מיקרוקוסמוס" של לין מרגוליס ודוריון סגן, המתאר את ממלכת החיידקים שאנו תופסים לרוב כשם קיבוצי ל"אויב" או ל"מחלות". התיאור של הספר מופלא. החיידקים מתוארים בספר כרשת גלובלית שהיא למעשה אורגניזם אחד בן מיליארדי פרטים, ולמרות שיש סוגי חיידקים שונים הם יכולים לתקשר גנטית (כאילו אנו היינו יכולים להעביר מטען גנטי לתפוח אדמה, פחות או יותר), כלומר הם "ישות אחת המסוגלת לבצע הנדסה גנטית בקנה מידה פלנטרי או גלובלי" (עמ' 64). הם מווסתים את אחוזי החמצן באטמוספרה, הם מנקים את המים, ולמעשה הם אבותינו הקדומים. למעשה, טוענות מחברות הספר, מה שההנדסה הגנטית האנושית רק מתחילה להבין נעשה על ידי החיידקים כבר במשך ארבעה מיליארד שנה. אלו לא "bugs" מטופשים ואלימים כפי שאנו חושבים עליהם, אלא תבונה מדהימה בכושרה ובעמקותה – שונה לגמרי מזו שלנו, אבל לא נחותה יותר. אין אף ציבור אנושי שיכול היה, למשל, לאזן את הטמפרטורה הגלובלית לנוכח עלייה בקרינת השמש, כפי שאכן קרה בעבר הרחוק. הספר הזה כל כך מעניין, שפתחתי מחברת מיוחדת להעתקת קטעים מתוכו.
 
3. מוזיקה עתיקה

כמו הפרהיסטוריה הפלנטרית שרבים אינם מודעים לה כלל (עד כדי כך שסרט כמו עידן הקרח משלב בין דינוזאורים לטיגריס שֶׁנְחַרְבִּי (סמילודון), יצורים שעשרות רבות של מיליוני שנים מפרידות ביניהם, ומציגה אותם כאילו התקיימו "ביחד" באיזה "עבר" מעורפל כללי), כך רבים מחובבי המוזיקה אינם מודעים לפרהיסטוריה של המוזיקה. בערך כל המוזיקה שנכתבה לפני שנת 1600, בהערכה גסה, אינה מבוצעת כמעט בישראל, והמאה ה-19 (ושלהי ה-18) זוכה לייצוג יתר, כאילו מבאך, מוצרט ובטהובן התחילה המוזיקה. אבל באך לא היה רק התחלה של תקופה, אלא בעיקר סוף של תקופה. והתקופה שלפניו היא בעיניי תור הזהב האמיתי של המוזיקה, 200 שנה שנגמרים בסביבות שנת 1600. המוזיקה הקולית של הרנסנס היא בעיניי המוזיקה בשיאה, אם מדברים בהכללות גסות. אפילו שיאיו של באך הגדול נראים אחרת כשמאזינים למיסה כמו "מריה הענוגה" (Maria Zart) של אובּרכט מראשית המאה ה-16. ההקלטה היחידה המוכרת לי, של ה"טָאלִיס סקוֹלָרס" בניצוח פיטר פיליפס היא מהממת באמת, אפילו ביחס לאיכות העילאית של הקלטות ההרכב הזה.

זו מיסה ארוכה בערך פי שניים מן המקובל, אורכה 70 דקות, והיא יוצרת מבנה כל כך מורכב מורגש על חומר בסיס פשוט כל כך, שאינך יכול להרגיש שהמלחין עלה על איזו אלכימיה של ייצור אינסוף מן החומר הבסיסי. כמו לבנות עיר מפרוסת לחם. להאזין לזה בדריכות, ואני עושה זאת כבר עשר שנים, משמעו לצאת אל מחוץ לזמן ולהיארג לתוך משהו כל כך גדול ומסועף עד שהוא ממוסס אותך. אינך יכול לאחוז בשום קול, וכך אתה נאלץ להרפות, לא לנסות לזכור או לעקוב, אלא פשוט להינשא על זה. סונטה של בטהובן, ואני מעריץ גדול שלו, נראית פתאום כסוג של פשרה לאור המורכבות הגדולה של יצירה כמו זו. אבל נזכרתי במיסה הזו בגלל הקלטה אחרת, חדשה, של ההרכב – קינות ירמיהו של ויקטוריה, מלחין המסתורין האפל והמרומם (אוברכט לעומתו הוא בהיר, גבוה, נטול צללים כמעט – שוב מילים יגעות, נושרות מן הדבר – האזינו לדגימות דרך הקישורים). מעניין לחשוב על זה כפאר היצירה של התרבות היהודית דווקא – הטקסטים המקראיים המתורגמים ללטינית שהולחנו כה יפה. שימו לב שהרצועה הראשונה ניתנת להורדה בחינם לזמן מוגבל. 

את הכול אפשר לרכוש מהאתר, ועלות הקבצים משתנה לפי איכותם. לא אמליץ על mp3 ואוזניות קטנות לדברים האלו, שנכתבו במקור לחללים מהדהדים של כנסיות. בכלל, mp3 מתאים למוזיקה לא טובה במיוחד, חשמלית או אלקטרונית, מוזיקה של רעש ומקצבים מודגשים. ככל שהמוזיקה מעודנת ומרקמית יותר, הטכנולוגיה החדשה, המכווצת, מתאימה פחות.   

נ"ב – עוד דיסק נפלא של הטליס סק', יפה עד כדי חלחלת איברים, הוא זה.