נתקלתי במקרה בפייסבוק בדף שהוביל לעצומה כנגד חוות הקופים במושב מזור. אני מנסה להתעכב לרגע על השניות הראשונות שבהן מכה הידיעה על המקום הזה, "חוות מזור", שעד לפני כמה דקות לא ידעתי על קיומו. היה עד עכשיו בוקר יפה. הגשם נפסק לרגע והאוויר טוב. סתיו של תחילת אביב. ואז, לפתע, הידיעה הזו. זה מתחיל מהרגשה עמומה בבטן. לא בדיוק חום, מעין קרינה עכורה שמתפשטת שם. ממש כאילו התפוצץ שם משהו בלי קול. כמו כתם דיו על הנשמה. אחרי כמה שניות זה עולה לראש. מין עכירוּת וקיפאון. הנשימה נעתקת.
עינוי הקופים הוא כנראה עסק רווחי ביותר. על פי הנתונים שבקישור הנ"ל, "עד היום חטפה חוות מזור 1,646 קופים מהטבע במאוריציוס; עד היום מכרה חוות מזור 5,083 גורי קופים לניסויי רעילות בחו"ל; עד היום מכרה חוות מזור כ-500 גורי קופים לניסויי מוח פולשניים בישראל; כל גור קופים שנמכר הכניס לבעלי חוות מזור כ-$3,000". על פי חשבון פשוט עינוי של 5,000 קופים שווה חמישים מיליון שקל.
מה אפשר לכתוב על דבר כזה? מה אפשר לכתוב במציאות שבה רוב האנשים (ובכלל זה בני משפחתי וידידיי) אוכלים בשר? אם הנורמה היא אכילת בשר (הבעיה באכילת בשר היא לא רק הרג החיות אלא יותר מזה כליאתן ועינוין עד לרגע ההרג), מדוע שמישהו יתרעם על עינוי וכליאה של קופים? והאם סגירתה של חוות המעצר תפתור את הבעיה? הרי ניסויים בבעלי חיים, ובכלל זה קופים, ימשיכו. מתגנב ללב החשש המעיק, שהמאבק בחוות מזור יוביל לכל היותר לשינוי קוסמטי של שיפור תנאי הכליאה. הלוואי שאתבדה. התנאים כל כך מייאשים, עד שהאופציה של כניעה וההתמסרות להדחקה מפתה. אבל אכתוב משהו כי אי-אפשר שלא.
כל מי שיש לו בעל חיים, כלב או שרקן או חתול, יודע שיש להם אישיות ורגשות. קראתי לאחרונה ספר יפה, תיעודי, של אליזבת ביילי, שחלתה ורותקה למיטתה וגידלה חילזון, שהציל את חייה. הוא נתן לה מוקד של עניין וקשר. היא התבוננה בו ולמדה עד כמה מורכב וחכם היצור הזעיר וה"פרימיטיבי" הזה. כמה דברים הוא יודע לעשות. היא מבינה פתאום שלחילזון ולה יש לב וריאה ומעי (לחילזון יש ריאה אחת). כלומר, הם לא לגמרי זרים זה לזה, הרכיכה והאדם.
ברור שהקופים חולקים איתנו הרבה יותר. אבל העיקרון דומה. לחילזון שביילי כתבה עליו יש 2,640 שיניים. כלומר, זהו יצור מורכב מאין כמוהו; זהו יצור חיוני לגמרי לקיום הביוספרה (החיים על פני כדור הארץ): "החיים יכולים להתקיים בלי בני אדם, אבל לא בלי תולעי-אדמה, חלזונות ואצות" (הם יוצרים אדמה שתאפשר צמחייה; אצות יוצרות חמצן); חלזונות נוהגים לפעמים להתגנב לציפורים וכך טסים איתן למרחקים, כנוסעים סמויים; מוח של חילזון, תלוי במין, מכיל בין 5,000 ל-10,000 נוירונים (תאי עצב).
אפשר להמשיך עוד בעניין החלזונות, אבל אחזור לקופים. אישית, אני לא חושב שיש כאן באמת "קל וחומר", וחילזון אינו נחוּת מקוף בשום מובן. כאמור, במובן אחד לפחות חילזון הכרחי לקיום החיים אף יותר מקופים (ואנשים). אבל רוב האנשים יקבלו את הטיעון הזה – שאם חילזון הוא יצור כל כך מורכב ומופלא – איש מאתנו אינו יכול לעשות חילזון, ובטח שלא להבין איך הוא נוצר – הרי שקוֹפים על אחת כמה וכמה.
הביטו בתמונה הזו. כמובן, העיניים. המבט הזה לא רק שאינו נחוּת ממבט אנושי – יש בו עמקוּת חודרת ותבונה שלא תמיד נמצאת במבטים של בני האדם. ללא דעות מוקדמות, מבט בעיניים כאלה חייב להביא למסקנה שיש ליצוּר בעל המבט הזה תודעה קרובה מאוד לשלנו, ועולם רגשי קרוב מאוד לשלנו. נכון, העיניים האלו לא יודעות לבהות בתוכניות ריאליטי. אבל הן יודעות דברים שאנו שכחנו מזמן.
אבל המבט אינו הכול כאן. שימו לב לַיד. היד היא המדהימה כאן. דווקא בגלל שהיא נגלית מצידה ההפוך, הלא שׂעיר. אילו הייתם רואים את היד הזו במבודד, הייתם, בלי היסוס, מושיטים לה את ידכם ללחיצה. כף היד הזאת, אפילו יותר מן העיניים, אנושית לגמרי. רכה כל כך. פגיעה. היד הזאת קוראת לעזרה, נוגעת בקצה האצבע, בהיסוס, במתכת המקיפה, שואלת בתימהון "מה זה".
היד הזו מברכת אותנו לשלום מתוך הכלא שכפינו עליה.
