קטגוריה: הערות

אדגר דגה, רשימות ואמרות על אמנות

רשימות הכנה לשיחה השניה (4.11.10, 19:00) בסדרה חמש הערות על שפת הציור

מקורות: Artists on Art בעריכת גולדווטר וטרווס (פנתאון 1945); Degas by Himself בעריכת קנדל (ברנס & נובל, 2004). תורגם מאנגלית

 

1.

"נראה לי שכיום [1856-7], אם אמן רוצה להיות רציני – לנתק לעצמו נישה מקורית קטנה, או לכל הפחות לשמר את שלמוּת אישיותו – עליו לשוב ולשקוע בבדידות. יש יותר מדי דיבור ורכילות מסביב; לכאורה ציורים נעשים, משל היו מחירים בשוק ההון, על ידי תחרות בין המשתוקקים לרווח (…). כל המהומה הזו מחדדת את האינטליגנציה שלנו אבל מעוותת את שיפוטנו".

2.

"ציור הוא משהו שלשם עשייתו נדרשים רמאות, ערמומיות והונאה כמו בתכנון של פשע… האָמן אינו רושם מה שהוא רואה, אלא מה שהוא חייב לגרום לאחרים לראות. רק כשהוא אינו יודע כבר מה הוא עושה, הצייר יוצר דברים טובים… ציור הוא בראש ובראשונה תוצר דמיונו של האמן; אסור שציור יהיה העתק… האוויר שאנו רואים הציורים של אמני העבר הוא לעולם לא האוויר שאנו נושמים".

3.

"זה טוב ויפה להעתיק מה שאתה רואה; הרבה יותר טוב לרשום מה שאינך יכול כבר לראות אך נותר בזיכרונך. זהו תוצר של טרנספורמציה שבה הזיכרון והדמיון פועלים ביחד. אתה משחזר רק מה שהדהים אותך, כלומר את מה שהכרחי. באופן כזה, זיכרונותיך ודמיונותיך משוחררים מעריצוּת הטבע. לכן ציורים שנעשו באופן הזה, בידי אדם שטיפח את זיכרונו ומכיר את אמני העבר הדגולים ואת מקצועו, הם כמעט תמיד ציורים מרשימים – התבוננו בדלקרואה". להמשיך לקרוא צהוב – איזה דבר נורא (דגא)

אפשר להבין את אי-הנחת בעת קריאת כל כך הרבה ביקורת ספרות ושירה בימינו אם חושבים על כמה סוגי מִספרים. רוב האנשים, כשהם חושבים על מספרים, חושבים על מספרים טבעיים: 1, 5, 16. "עולם" המספרים עבורם הוא יחסית פשוט ושימושי מאוד. אפשר לספור בעזרתו דברים. מי שלמד בבית ספר מכיר גם שברים כמו ¾. וכמובן שברים עשרוניים פשוטים (מסיבות כספיות). אפשר לחיות היטב עם המספרים האלו. אבל יש כמובן עוד ועוד. וגם הם "מִספרים". למשל, מספרים שליליים.

אפשר לדמות בקלות שליש תפוח, אבל לא כל כך בקלות מינוס תפוח, ובוודאי שלא שורש ריבועי של שליש תפוח; שהרי יש מספרים אי-רציונליים, כמו שורש ריבועי של 2, או מספרים מדומים, כמו למשל שורש ריבועי של מספר שלילי, או מספרים טרנסצנדנטיים, כמו π. רוב האנשים מסתכלים במטבע של 5 שקלים ואינם חושבים שמדובר במספר מיוחד במינו, בהיותו ראשוני. יש מעט מאוד מבקרי ספרות שיכולים להבחין ביופיו המיוחד של 5. שאינו בגדר סוד גדול.

כשקוראים ביקורת ספרות לפעמים, ברור לך שהמבקר מכיר, נגיד, 2. ואולי אפילו מינוס 2. כלומר יש לו היכרות עם מושג מופשט ויכולת לדמיין העדר של שני תפוחים. אבל שורש ריבועי של 2, או שורש ריבועי של מינוס 2 – על זה הוא לא שמע. התסכול נוצר דווקא מהקִרבה. 2 ושורש ריבועי שלו נראים כשייכים לאותה קבוצה – "המִספרים", כאמור. אבל המרחק הוא, כמובן, עצום. ולוּ רק מהסיבה ששורש 2 פועל כבר בתחומו של האינסוף. שורש 2 הוא 1.4142135623730950488016887242097 וכו' וכו' וכו'. ואת הדיון הזה ב"וכו' וכו'" אני לא שומע מספיק בביקורת הספרות.

להמשיך לקרוא יופיו של ה-5: הערה מתמטית על ביקורת הספרות

מודעה של חברת מכוניות, "הלוואי שיבוא שלום", עם שלט דרכים המציין את מספר הקילומטרים לראש הנקרה, לפריז וללונדון. הרעיון הוא – אם יהיה שלום תוכלו לנסוע בדרך היבשה לאתרי התיירות באירופה. מדינות ערב יהפכו מ"שקופות" בהיותן נמצאות מעבר לגבול ולמיסוך התודעתי ל"שקופות" בהיותן דרך שנפתחה עבורנו. המפה התודעתית הישראלית בהווה ניבטת מתוך הפנטזיה הפרסומית: חיבור יבשתי ישירות ל"עולם המערבי". לא עוד "חומוס בדמשק", אלא לכל היותר "תדלוק בצידון".

*

הוא מעולם לא התחתן, לא היו לו ילדים. עכשיו, בגיל שמונים ושמונה, לראשונה בחייו, קוראים לו "אבא".

*

סיפרו לי על ילד שנכשל במבחן, כלומר לא ידע לענות כמעט על אף שאלה. הוא קישט את שוליו של טופס המבחן והגיש כך למורה, שזעם, עד שהבחין בזה. אפשר לחשוב על זה כמשל על מעשה האמנות.

*

נזכרתי בשיחה שהייתה לי לפני כמה חודשים עם ישראל אלירז. ישבנו בבית קפה ומדי כמה רגעים, לאורך שעה-שעתיים, אמרנו את המילה "שיר".

*

מונית שירות קו 5, 8.10.10. הנהג נוסע צפונה. כנהוג, מדי פעם הנוסעים מעבירים לו מטבעות ושטרות קדימה, או שהוא מעביר עודף לאחור. במושב הראשון יושב איש קשיש, ובכל פעם שהנהג מעביר לו עודף כדי שיעביר לנוסעים, הקשיש מביט בעודף, סופר אותו, מסדר את המטבעות, ואז מעביר הלאה אל הנוסעים. כשהקשיש מוסר לנהג כסף מהנוסעים הוא סופר כמה יש שם, ואומר לנהג את הסכום. זה מתנהל ככה במשך כמה דקות. אחר כך מצלצל הטלפון של הנהג. הוא אומר, "אני לא יכול לדבּר עכשיו, אני בנסיעה עם אבא שלי". יורד גשם ראשון.

*

ממתין במכונית ליד מרפאה גניקולוגית ברמת גן. מדי כמה רגעים יוצאת אישה מן הדלת.

*

מספרים לי על אוצר נודע לאמנות שאין בביתו, על הקירות, שום תמונה. כלום. באים אורחים ואף אחד לא מדבר על זה. כולם רוצים לשאול, אבל איש לא יודע איך להעלות את הנושא. כולם נוהגים כאילו הכול בסדר. למרות שמדי פעם אחד האורחים נועץ מבטו בקיר הריק. מתעלמים גם ממנו.

*

לְשׁוֹן חוֹל בְּאוֹר צָהֹב

לְיַד תַּחֲנַת הַכֹּחַ –

דַּיָגִים לְעֵת עֶרֶב

(19.9.10)

יש אתר חדש שאמור לאפשר התבוננות בציורים ברזולוציה של 28 מיליארד פיקסל. פי 3,000 ממצלמה דיגיטלית רגילה. זה מוצג כהתקדמות וכהישג טכנולוגי. אבל האם זה באמת כך?  לכאורה, כמה שיותר גדול יותר טוב. אפשר לראות יותר, אפשר לחשוף כל פרט זעיר ולהפוך אותו לשווה בגודלו לכל פרט אחר. עיטור של פרח על שולחנה של מרים גדול יותר מראשו של המלאך המבשר. בתיאור זה כבר טמונה, כמובן, הביקורת. ההיגיון של הניפוח (blow-up) הוא זללנות של המבט. האתיקה שלו היא של חמדנות. במילים אחרות, ההנחה העומדת מאחורי הטכנולוגיה היא שלראות ציור טוב משמעו לראות אותו באופן מפורק ומוגדל. ייתכן שכיום יש אמנות שהולמת מבט כזה, אבל לאונרדו לא צייר כך והציור אינו מבקש את המבט הזה. אינך אמור להביט בציור כמו מדען המביט בחיידקים, ואיש לא ישתמש בטלסקופ לשם התבוננות בצלחת פטרי או במיקרוסקופ – לשם התבוננות בגלקסיות. אבל מה שהוא מובן לגמרי לאנשי המדע הוא עדיין לא מובן לאנשי התרבות, אולי בגלל רגש נחיתות מסורתי של מדעי הרוח ביחס למדעי הטבע. להמשיך לקרוא 28 מיליארד פיקסל

להורדה מכאן (גודל הקובץ 1 מ"ב):
http://www.2shared.com/audio/U1oW-ISV/shlomo_nitzan_reads_from_natan.html

חפשו למטה Save file to your PC

מתוך פינתו ברשת ב', ערב יו"כ תשע"א

בהוצאת "כתר" יוצא בימים אלו ספרי "נתניה". הנה הכריכה (הדימוי: ארנסט הקל, 1904; עיצוב: עדה רוטנברג)

להמשיך לקרוא נתניה (פרסומת)

יש במוזיאון האורנז'רי שומר שידע לומר משפט אחד בכל הלשונות שבעולם. משהו כמו "נא הפקידו את מזוודותיכם במלתחה והתקדמו לתור לרכישת הכרטיסים". זה היה מדהים. הוא להטט בין ערבית ליפנית לפורטוגלית של ברזיל לרוסית. ומהי שפת אמך, תהינו, כשהפקדנו את מזוודותינו במקום המיועד לכך, כמצוותו. "אמי", ענה לנו עברית, "עודנה ישֵנה. כשהיא תקום היא לא תאמר לי אלא, 'סע לשם. לכל המקומות שלך. לכל המקומות מהם באות המזוודות האיומות. הנח מאחוריך את הציורים, הפסק כבר לדבר אתם כאילו בני עמך הם. אני אשמור לך על התמונות בזמן שתיעדר. אני יודעת שאף פעם לא תשוב אלי. אני אורה להם מה לעשות בשפת הסימנים של החירשים-אילמים שאימא – סבתך – לימדה".

*

"אבוי", קרא לפתע, כשצל הקונקורד נגע בתרבושו. "הלא החמצנו את הזֶ'ה דֶה פּוֹם!"

*

בתור ל"יורודיסני" נמנמו קצינים בכירים רבים של צבא צרפת. חלקם חבשו אוזניים עגולות, שחורות, של דמות מסרט קומיקס. חלקם – הברווזים – עישנו סיגר נפיץ.

*

"עִצרו את הסוסים!", קרא הגרמני. "הבחנתי בצִלו הנהדר של – הוֹ! – הזֶ'ה דֶה פּוֹם!"

*

"…וכל המשוררים שהתחבטו בַּשביל שבין הזֶ'ה דֶה פּוֹם והאורנז'רי…"

*

– "האם זה המוּזֶה די לוּבְר", לפתע הצטעקתי.

– "הו לא", ענו הסייסים. "זהו הזֶ'ה דֶה פּוֹם, מיסייה".

*

ביורודיסני, למרבה התדהמה, השירותים חפים מכל עיצוב. סתם שירותים.

*

קנדינסקי אחד (פומפידו), דגא אחד, סזאן אחד (אורסיי). (פירוט מתישהו בעתיד)

אני מתכנן לבקר הקיץ הרבה במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב. המוזיאון מתפרש על פני שטח גדול שאפשר להתהלך בו, ויש משהו צנוע ושקט בביתנים האלו, שהמולת האמנות העכשווית לא דבקה בהם. הזמן שחלף הסיר מהמקום את הזוהר, והמוזיאון עצמו – לא רק המוצגים בו – זכה בעתיקוּת מסוימת. שמו של המוזיאון מטעה וסותר את תוכנו, שהרי יש בו מוצגים רבים שהכותרת "ארץ ישראל" אינה שייכת בהם. מכל מקום, המוזיאון הזה רומז לעברו הרחוק של המקום הזה, ומזכיר למי שצריך תזכורת כזו שהמקום הזה לא נולד ב-1948. זו החמצה גדולה של מערכת החינוך. אתה גומר בית ספר ואינך יודע דבר על הנוכחויות הזרות הרבות שהיו כאן והשפיעו על הסביבה. פרסים? יוונים? פניקים? ממלוכים? מה זה? היה מנדט בריטי ואז אנחנו. שמו של המוזיאון ממשיך את הלך הרוח הזה. אפשר היה לכנותו אולי "מוזיאון המקום הזה".

ביתן הקרמיקה מלא דברים יפים שנדחסו לא כל כך ממקומות שונים, אלא מזמנים שונים. אמנם יש כאן חפצים מקפריסין, יוון, אוגרית,

מצרים וכו' אבל הדגש אינו על פיזור מרחבי אלא על שכבות של זמן. בחלל קטן מתחולל מין קרנבל של זמנים, ותחת הרושם הראשוני של "עתיקוּת כללית" יש פערים של מאות ואלפי שנים. מכל המוצגים שבחביתן הזה משך את תשומת לבי חרס אחד, חלק מגביע שתייה בצורת ראש של אישה מן התקופה הכנענית (1550-1750 לפני הספירה, תקופה שראשיתה מקבילה בערך ל"תקופת האבות"). מי שלומד – וכולם לומדים כך – על הכנענים רק כדמויות מהמקרא לא יודע עליהם דבר זולת זה שצריך להיבדל מהם בכל מחיר ולנתוץ את אליליהם הנתעבים. אבל אם מתבוננים בחרס הזה מגלים רק אנושיות ופגיעוּת.

התמונה צולמה בטלפון סלולרי ומכאן איכותה הירודה. אבל עדיין אפשר לראות את ההבעה העצובה, הנשלחת אלינו ממרחק של כ-3,500 שנה. הפנים כוירו על גביע אבל אין משמעות להבחנה בין עיצוב לאמנות כאן. איני יודע איך היה נראה הגביע השלם, אבל הפנים ששרדו, באופן פרדוקסלי, השתחררו מאחיזת הכלי השימושי והפכו למה שהן, בטהרתן. הפנים מביעות יגון גדול ועייפות, חזקים עד כדי אקסטזה. זה חזק לא פחות מהאקסטזה של ברניני, ובוודאי אנושי יותר. העיניים הם העניין כאן. הן מושפלות, ואפשר לראות שהקדר עצם את עיני האישה הזו, השפיל את עיניה בשתי נגיעות קלות ואיומות, נתן לה עפעפי חימר. מי ששתה מזה יכול היה לשמוע את הגביע מקונן על התרוקנותו. עתה, במוזיאון, זה מודגש אף יותר, כי ההתרוקנות מלאה, והפנים מכילות את השבר, כביכול מודעות לשבירה המוחלטת של הכלי שלהן, יחד עם כל העולם שממנו הגיחו.

מבחן "האמן הגדול". מטעמים שונים יש לאנשים צורך להכתיר אמנים כ"גדולים". אולי זה מתחיל עם אלוהים, שהוא "גדול". הטעות הבסיסית היא לבלבל גודל עם גדוּלה. כאילו שדוב קוטב הוא חיה מרשימה יותר מארנבת או מירגזי או מיתוש בגלל שהוא גדול יותר. ואז בונים על המטפורה העילגת הזו תלי-תלים של ביקורת תרבות ו"קאנון", עד כדי כך שה"קטן" צריך להצטדק, שלמרות היות קטן הוא משמעותי. והרי זה כל כך מופרך. דבר השבח המשמעותי ביותר לסופר הוא שאיפתו לכתוב את "הרומן הישראלי הגדול". כאילו שהרומן הישראלי הקטן מעניין פחות מעצם הגדרתו. אבל לא זה מה שרציתי לומר, אלא זה: המבחן הטוב ביותר ל"גדוּלה" של אמן, משורר או צייר או משהו אחר, לא משנה, הוא פשוט: לקרוא או להתבונן בו בשלוש לפנות בוקר, כשכולם ישנים, כשכל הבית חשוך, בדממה מוחלטת. יש משהו במועד הזה, בשקט הזה, שחושף את כל העודף המוגדר בטעות כ"גדוּלה". כמה וכמה משוררים גדולים קרסו לנגד עיני בשעה הזו. אפשר, כמובן, להקשות ולשאול מדוע שלוש לפנות בוקר ולא תשע בלילה או רבע לשלוש בצהריים. שאלה טובה.

דתיים. אתמול, י"ז בתמוז תש"ע (תענית לציון יום הבקעת חומות ירושלים שסופה חורבן המקדש, ולפי המסורת גם יום שנשברו בו לוחות הברית, ועוד), באוניברסיטת בר-אילן, היה בית הקפה פתוח בצהרי היום. אנשים ונשים ישבו בפנים ובחוץ, אכלו כריכים ופיצות ושתו גרניטות ובירות. מיעוטם חבשו כיפות סרוגות. על הפלזמה שבפנים היה קליפ של "מטליקה". הרבה סולו גיטרה של גברים בלי חולצה. אם מישהו רוצה להבין עד כמה הציבור הדתי-לאומי רחוק מהציבור החרדי הרבה יותר משהוא רחוק מהציבור החילוני, הנה דוגמה טובה.