קטגוריה: הערות

הערות מסוף הקיץ, ספטמבר 2012

1. כתיבת פרוזה: כמה אנרגיה מושקעת על מנת לומר משהו – בעוד ועוד אופנים אחרים. כמו משחק ילדים שאסור לומר בו מילים מסוימות.
2. מה שהוּתר כבר לשירה, לציור ולמחול בישראל – נאסר על הפרוזה על ידי ביקורת הספרות הישראלית: לדבר לא על הפוליטי, ההיסטורי, החברתי, העַם – וליתר דיוק דימויים מגזריים של אלו – אלא על האישי, או אף לא לדבּר על שום דבר במיוחד, להיות כמו מנגינה של בטהובן. אילו הַתֶּקֶן של ביקורת הפרוזה הישראלית השכיחה היה חל על אמנויות אחרות היינו מאבדים את הטבע הדומם ואת הדיוקן הלא-רשמי בציור; נוף היה אפשרי רק בהקשר לאומי, למשל נוף מצדה או שער הגיא, וציור מופשט היה אסור; היינו מאבדים את אמנות המחול בשלמותה, למעט כזה שפותח טקסים רשמיים; היינו מאבדים את המוזיקה למעט המארשים וההמנון הלאומי ושירי ימי הזיכרון הממלכתיים. אני תוהה אם יש עוד מקום מלבד הספרות הישראלית שבו נשמרת ההיררכיה האקדמית הישנה של הציור המערבי: ציור היסטורי בראש הפירמידה, וכל השאר משני או מיותר.
3. לקח פשוט מכתיבת פרוזה: עד כמה אנשים שונים מאוד זה מזה למראית עין, בני דורות שונים, מעמדות חברתיים שונים, גברים ונשים וכו' – נוגעים זה בזה בעצם, זהים כמעט. בלי מאמץ מיוחד מתאחים אנשים שונים בטקסט לדמות אחת.
4. בגלל לחץ אשוּרי ממזרח על פניקיה (למעשה ערים נבדלות: צור, צידון וכו') נסעו הפניקים הרחק מערבה (סביבות המאה ה-8 לפנה"ס) והגיעו עד החוף האטלנטי של ספרד (קדיז) כדי לכרות שם כסף וברזל ולהשביע את התיאבון האשורי, שיאפשר לפניקים להמשיך בעצמאותם ובמסחרם. לאורך נתיב ההפלגה מפניקיה (לבנון של ימינו) ועד ספרד אנו מוצאים כיום את שרידי המושבות הפניקיות (ריצ'רד מיילס). כלומר, מלכי אשור (בעירק של ימינו) השפיעו על מערב ספרד (תרשיש). כל דבר פועל כך, גם כתיבת ספרות. הקושי בכתיבת ביקורת ספרות או אמנות היא לכתוב על ספרד ולא לשכוח את אשור, למרות שאין שום חרס אשורי בספרד.
5. קשה ואולי בלתי אפשרי לכתוב שירה בזמן שעסוקים בכתיבת רומן, ממש כמו שקשה ואולי בלתי אפשרי לגזור קונפטי או מגזרות נייר ביד אחד כשביד האחרת אתה עסוק בשאיבת אבק. גם אם אתה מסור לשני העיסוקים באותה מידה, אחד מהם יגבר על משנהו מפני שהוא שואב אותו. פרוזה יכולה לשאוב כל משפט שיר, כל רעיון שירי; שירה לא יכולה לשאוב את הסיפורים מהפרוזה.
6. אם אינכם מכירים את פרופ' איאן סטיוארט, הנה ההזדמנות: יש ברשת כמה וכמה מסדרות הטבע המרתקות, המחכימות והמרגשות בהנחייתו, כולן ב-BBC. קישורים כאן. פרקים שלא מצאתי כרגע אינם מקושרים.

א. "איך כדור הארץ עשה אותנו": סדרה על הזיקות בין כוחות הטבע וההיסטוריה האנושית. אש, מים, רוח, קרח, האדם.

ב. "אנשי הסלעים": סדרה על גיאולוגים סקוטים ותגליותיהם. פרק 1, פרק 2, פרק 3. מצולם בסקוטלנד המרהיבה.

ג. "איך להצמיח פלנטה": על הזיקה שבין התפתחות עולם הצומח והתפתחות החיים. פרק 1, פרק 2, פרק 3. הפרק על הפרחים מדהים במיוחד.

ד. "כוח הפלנטה". הרי געש, אוקיאנוסים, אטמוספרה, קרח, "ארץ נדירה". הכוחות היסודיים המעצבים את הפלנטה.

מול מרפסת דירתי בתל אביב הפונה דרומה יש שניים-שלושה עצים, שמשמשים בית למינים לא מעטים של ציפורים. אפשר להבחין בדרור, בולבול, יונים, ירגזי, צופית (זכר ונקבה), עורבני, דוכיפת ואף (אתמול!) נקר סורי, אדום-שחור. נרשמה אפילו הופעה של תוכי (דררה) ירוק, ועוד מין או שניים שמפאת קוטנם וזריזותם לא הצלחתי לזהות בוודאות. כל זה בעץ אחד ויחיד, בעיר. עולם שלם. ובעצם עולמות שלמים. את החרקים לא הזכרתי בכלל. רק לחשוב מה זה אומר כריתה או שריפה של חורשה, או של יער שלם. להמשיך לקרוא הפלישה

http://alllies.org/blog/archives/2049

יש בבובות תאטרון מסוימות משהו שמעלה דמעות בעיניים עוד בטרם אמרו משהו. האיכות הזו, הנמצאת על סף האנושי, מעין שליחת יד מגששת קדימה אל עבר האנושיוּת, שעל סִפה הן נמצאות. הבובה של פלורה היא כזו. אני חושב שאילו הייתי רואה את ידיה בלבד, באפלולית של הבימה, הייתי עשוי לטעות שהן ידי סבתי.

היא נכנסת אל הבימה מלווה בשלוש מפעילות (יפעת ויינר, מוריה בן אבות, אורית ליבוביץ'-נוביץ'). גם מפעילי בובות (בובנאים/ות) הם יצורים משונים. הם נוכחים ובהצגה הזו רואים אותן. אבל משהו בתכונת הריכוז האנושי להתמקד בדבר אחד מאפשרים להם להיעלם ככל שהבובה דורשת יותר תשומת לב. בפתיחת ההצגה הזו קרה משהו אחר: מכיוון שהבובה היא של אישה זקנה, ומכיוון ששלוש נשים מפעילות אותה, ולא אחת, הן מקבלות תשומת לב רבה. מכיוון שזו אישה זקנה, אמרה לי אשתי, ההולכה על ידי הצעירות נראית מציאותית דווקא: כמו מטפלות של ישישה, שגם במציאות זקוקה לתמיכה. וכך, עם הרגעים הראשונים ממש, אינך יודע היכן אתה נמצא. הרי יש ישישים שמבחינה פיזית זקוקים לתמיכה כזו לא פחות מבובות תיאטרון. חשבתי פתאום, הבובות הללו נוגעות ללבנו לא בגלל הדמיון החיצוני אלינו, אלא בגלל שהן זוכרות את עברנו ואת עתידנו, את הילדוּת המוקדמת ואת הזקנה. מבובה באת ואל בובה תשוב.

זו הצגה קצרה והיא חולפת כבחלום. מה שמתחיל כעלייה מסורה של ישישה לקבר בעלה מתגלגל והופך למאבק. האם זה מאבק פנימי של המת השוכן בחיה ומפציר בה להצטרף אליו, או שמא המאבק היה ממשי, ומתרחש בזיכרון – האם לפנינו עלילת רצח? החלום לא מאפשר תשובה ברורה. כך או אחרת, כמה יפה שמזיכרונה של בובה עולה דמות אנושית ורוקדת. אולי כולנו איננו אלא חלום של בובה גדולה השקועה בשינה.

אני זוכר במיוחד כמה רגעים שבהם המאבק בין אישה לבובה הטיל צל על הכותל העמוק של הבימה. הכול גדל אז לממדי ענק, תאטרון צלליות נפער בתוך תאטרון בובות. הצלליות מטשטשות את ההבדל בין הבובה לאדם, ושוב אינך יכול להבחין ולא להזדהות בבירור. יש משהו בצל הזה שנחרת בזיכרוני, כאיזה עומק בלתי מושג ותקף השוכן מאחורי האנושי ומאחורי הבובתי ומאחד אותן, מוחק את ההבדלים.

הכול קודר למדי. אבל ברגע האחרון ממש של ההצגה צחקתי בקול. הצחוק נולד ונתלה באוויר כמו כדור טניס שנתמלט בבת אחת מגרוני, ממש כמו איזה ניתור שקרה על הבמה, ולא אתארו כאן. איני יודע אם הצחוק שלי הוא משהו שאפשר לסמוך עליו, אבל אולי הוא סימן לכך שמשהו נכון קרה שם, מין הדהוד מדויק לגמרי בין גוף הבובה וגופי, שנכח שם מולה.

*

הריקוד של פלורה, יצירה ובימוי: אביטל דבורי, צוותא, 18.5. לקרדיטים מלאים ולמועדי הצגות נוספות

דוד פוגל, רומן וינאי, עריכה: לילך נתנאל ויובל שמעוני, עם עובד, ספריה לעם, 2012.

רשימה להרצאה בבית ביאליק, 19.4.12

**

1. הנשיקה

את הרומן של פוגל כדאי לקרוא בהקשר של מהלך שנפתח בספרות העברית עם כמה סיפורים של ברדיצ'בסקי בשנת 1900. זהו מהלך של גילוי הארוטיקה, מהלך שהתקדם יד ביד עם גילוי אפשרויות של כתיבה, של ארוטיקה יצירתית. אצל ברדיצ'בסקי, בסיפורים של 1900, כמו למשל "עורבא פרח", הארוטיקה מהוססת מאוד. כותב גיבורו של ברדיצ'בסקי,

הנשיקה בכלל היתה חלומי היותר גדול בין משאות נפשי ותענוגותיה הרוחניים. לנשק נערה אשר אוהַב אותה ולהשתעשע בידה הרכה, זאת היתה תשוקתי היותר גדולה בהלך-נפשי.

שימו לב שברדיצ'בסקי מדבר על הנשיקה לאישה כתענוג רוחני ובלשון יחיד. נשיקה אחת. רוסט לעומתו "כיסה בנשיקות [את] תלולית הבטן" של גברת שטיפט, וזה עוד לפני שהוא מתפשט. אם ברדיצ'בסקי חפץ בנשיקה אחת, וגם אותה לא ממש קיבל, מיכאל רוסט מנשק ומנושק עשרות פעמים בספר הזה. כמות הנשיקות של רוסט הייתה יכולה לפרנס את כל גיבורי ברדיצ'בסקי המוקדם גם יחד ואת יורשיהם שלושה דורות.

אם זו נקודת הפתיחה של המהלך, הרי שאת הסיפור של פוגל, שנכתב ככל הנראה 10-12 שנה אחרי ברדיצ'בסקי, אפשר לתאר כהגשמה מלאה של כל הציפיות שאצל ברדיצ'בסקי רק מתחילות ללבלב. מדהים למדי איזה מרחק גמאה הספרות העברית תוך עשר שנים מבחינת הארוטיקה. לפנינו סיפור של אוטופיה מינית שהוגשמה במלואה. אם מיכאל, גיבור "מחניים" של ברדיצ'בסקי הוא הרצל, מיכאל רוסט של פוגל הוא בן גוריון. להמשיך לקרוא אוטופיה מינית שהוגשמה: על "רומן וינאי" של דוד פוגל

דורית מאירוביץ, הנוף הוא הנפש: מסות ומאמרים על משוררים ושירה, הוצאת קשב, 2011, 154 עמ', 84 ש"ח

אחרי שמתה דורית מאירוביץ – בתם של הצייר צבי מאירוביץ ז"ל ושל הסופרת יהודית הנדל – הזמין אותי אחיה של דורית, שוקי, לדירתה, על מנת לקחת ספרים מן המדף. דורית הייתה מבקרת וחוקרת ספרות, והמדפים היו גדושים אוצרות, שמהם בחרתי רק את ספריו של אבות ישורון במהדורות המקוריות, שאזלו מזמן. זה היה ב-2007. דורית, שלא פגשתי בה מעולם, הייתה בת 57 במותה. אני זוכר שסבבתי בדירה הריקה, והסתכלתי במדפים ובתיקיות הקרטון, ופתאום, להרף עין, הצטייר לי מקצוע הכתיבה על הספרות בצבעים קודרים ומייאשים, כאילו היו כל הרשימות שהושארו שם, וכל הספרים הישנים, לא מקור של עניין ושמחת המחשבה, כפי שאמורים היו להיות, אלא כארכיון של בית משפט המלא גזרי דין.

הספר שלפנינו מכנס כמה מהמאמרים שנותרו בתיקיות האלו, מאמרים של ראש מבריק ולב רגיש. תכננתי לסקור כמה ממאמרי הספר, אבל נבלמתי מיד במאמר הפותח, הדן בשיר אחד של המשורר והסופר הדגול יעקב שטיינברג. זהו מאמר מצמרר. לא רק בשל הניתוח החד כתער של השיר. זהו מאמר שראוי להילמד כמופת לקשב מקסימלי של קוראת, קוראת שניחנה הן בעין שרואה את ציורי השיר (למשל, ערב המתואר "כספוֹג-ענקים נורא"), והן באוזן ששומעת את קולו, את "סיפורו", ירושת שני הוריה, בלי ספק. אבל המצמרר במאמר אינו הדיון בשיר, אלא היותו וידוי מוצפן של המבקרת, וידוי נואש במסווה של מאמר ביקורת ענייני ומנומק.

להמשיך לקרוא "כדברי אהבה על שפתי איש מנוּגע"

 

רעש זמזום נשמע מהחדר הסמוך הבוקר. חשבתי שהמנורה עומדת להישרף, אבל כשנכנסתי לחדר ראיתי אותה, שרועה על גבה, מפרפרת. שפירית. משהו הסתבך ברגליה, חתיכת מוֹך. הצלחתי לשחרר את הלכלוך בזהירות, אבל השפירית לא עפה משם. תנועותיה היו אטיות. השפירית היא החרק המהיר ביותר בטבע. אבל השפירית הזו הייתה דוממת כמעט. הנחתי אותה על ספר שהיה שם במקרה. לא ידעתי מה לעשות, השפירית אוכלת חרקים. אין לי חרקים. הנחתי לפניה חתיכת פלפל אדום. היה נדמה שהיא אוכלת אותו במאמץ.

כנף אחת שלה, הבחנתי, הייתה כמו נגוסה, קרועה בקצה. האם פצע זעיר כזה מונע ממנה לעוף? קשה להאמין. יש לה ארבע כנפיים ועיניים ענקיות. כל ראשה כמעט עיניים. היא יכולה להביט בראייה היקפית. השפירית זעירה ביחס אל גופי, כמובן, אבל כשמשווים את גודל העיניים, ההבדל מצטמצם מאוד. אני מביט בעיניה, ברור לי שהיא רואה אותי. אני מברר באינטרנט איך נראית שפירית גוססת. השפירית הזו גוססת. בקושי נעה. להמשיך לקרוא תמונות של בשר (5): השפירית

המנורה שבטריילר לסרטו החדש של בלה טאר, "הסוס מטורינו", מופיעה גם בסוף הסרט והיא שיאו. בשיחה אחרי ההקרנה בפסטיבל הקולנוע בירושלים בשבת האחרונה רמז טאר באופן די ברור על הזיקה בין המנורה הדועכת ל"ויהי אור" של בריאת העולם בספר "בראשית". הזיקה היא של היפוך, והסרט הוא סרט של "ויהי חושך", וממילא גם סרט המבטל את עצמו, מפני שאין קולנוע בחושך (רק לקהל מותר להיות בחושך, אבל הסרט עצמו הוא מנורה; וכשהמנורה הזו נכבית, והסרט נטמע בחושך של הצופים, אין סרט). טאר אמר שזהו סרטו האחרון, אבל כמעט אפשר לומר שגם בלי ההצהרה הזו היה הסרט עצמו אומר זאת.

המנורה הזו היא ציטוט ברור, שיכול לסייע במקצת בהבנת הסרט. הציטוט הוא של המנורה מציורו של ון גוך "אוכלי תפוחי האדמה". גם בסרט, כמו בציור, מזונן של הדמויות הוא תפוחי אדמה מבושלים. תפוח אדמה אחד ליום עם מעט מלח. אבל בניגוד לציור של ון גוך, שבו יש שיתוף בין האביונים, והמחווה העיקרית בו היא של הענקה של מזון, אצל טאר האחווה הזו חסרה. במהלך הסרט מופיעה סיעה של צוענים ומנסה לשתות מהבאר של האב ובתו, אוכלי תפוחי האדמה. האב ובתו מגרשים את הצוענים. האב ובתו פועלים על פי הקוד של המערבון, של "הטוב והרע" ובלי לברר מי האורחים יוצאים אליהם בצעקות בגרזן. למרבה הפלא, מחוות ההענקה היחידה כמעט בסרט מתרחשת כאשר אחד הצוענים מעניק ספר תיאולוגי לבת בתמורה למים שלא שתה. מיד לאחר מכן מתייבשת הבאר ותהליך הדעיכה מואץ. בלי מי הבאר לא רק שאי אפשר לשתות, גם אי אפשר לבשל את תפוחי האדמה. בעוד שהסוסה של האב ובתו גוססת לאִטה, סוסי הצוענים חיים ובריאים. הצוענים היו יכולים להיות פתח מילוט עבור אוכלי תפוחי האדמה, אבל הם כלל לא שקלו זאת ובחרו לגרשם. אם יש "משגה" טראגי בסרט הזה, כאן הוא טמון: בהתרחקות ממה שוון-גוך מציע, בהתרחקות מהמנורה של ון גוך.

להמשיך לקרוא המנורה של ון גוך (על "הסוס מטורינו", בלה טאר)